ענווה בצל הכוכבים

גישושיות המחקר שאנחנו משלחים לחלל מביאות לנו מידע רב על הגלקסיה. במקביל, הן מספקות לנו ידע מרתק לא פחות עלינו. כך הופכים מסעות החלל למסעות חיפוש שאנו עורכים אל תוך עצמנו
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

אגו פלנטרי

אי שם בתחילת המאה ה-16 קיבלנו שיעור ראשון במידות ובמערכות יחסים. היה זה ניקולאוס קופרניקוס, כומר פולני עתיר כישרונות, שהציג מודל מהפכני שנתן לנו על הראש. הוא לא היה הראשון שטען זאת, אבל המודל ההליוצנטרי שלו הראה בצורה משכנעת שהבית שלנו, כדור הארץ וכמובן גם אנחנו השוכנים בו, איננו מרכז העולם. האמירה של קופרינקוס הייתה מנוגדת לתפישה כללית שהייתה רווחת עד אז וטענה כי כדור הארץ מצוי במרכז, וכל הגופים האחרים, לרבות השמש וכוכבי הלכת – חלקם עצומים פי כמה ממנו, סובבים סביבו.
תפישת העליונות המדומה של כוכב הלכת שלנו גובתה במראה העין ובעובדה שמדי יום ומדי לילה השמש והכוכבים כולם נראו זורחים ונעים בשמים עד ששקעו באופק האחר. הכול חג ונע מסביב לעולמנו, שנראה במרכז העניינים. המודל הגיאוצנטרי הזה התיישב באופן כללי עם האגו האנושי ועם תפישת עולם לפיה הכול נע ומתקיים מסביב לו.

מקור: נאס״א

מקור: נאס״א

אלא שהדברים, כאמור, השתנו. התפתחות המדע, ובעיקר המחקר האסטרונומי, אפשרו לבנות תמונת יקום מדויקת יותר ולשבץ את מערכת השמש, לרבות כוכב הלכת הקטן והממוצע שלנו, אי שם בין עשרות מיליארדי שמשות אחרות ברחבי הגלקסיה. גם מערכת היחסים בינינו לבין הכדור שלנו, כך נדמה, הלכה והתעמקה, והפכה אולי להיות מורכבת יותר. בכל זאת, כאשר אתה יוצא למרחקי החלל, הבית שלך הופך להיות הכוכב כולו.

פרופורציה

בספרייתי מונח ספר ישן ומהוה שיצא בשנת 1957 ונקרא "מבט ליקום בארבעים קפיצות" (Cosmic View). הספר, שנכתב על ידי מחנך ומיסיונר הולנדי, בן לכת הקוויקרים בשם קיס בויק (Boeke), היה שיעור מאלף ויחיד מסוגו בנושא של קנה מידה ושל היחסים המתקיימים בינינו לבין הקוסמוס והמיקרוקוסמוס. הוא היה גם ראשון בסדרה דומה של ספרים, סרטים, ובשנים האחרונות גם אפליקציות מחשב, שיעסקו בנושא זה מהיבטים ומזוויות שונות.

המסע הגראפי של בויק מתחיל בתמונה של נערה הולנדית שיושבת בכיסא ואוחזת בידיה חתול. היא מוצגת בקנה מידה של 1:10 מה שאומר שכל 1 ס"מ בתמונה שווה ל-10 ס"מ במציאות. בשלב זה אנחנו מתחילים לנסוק כלפי מעלה במכפלות של עשר. בתמונה השנייה נקודת המבט מתרחבת. 1 ס"מ שקול ל-100 ס"מ בעולם האמיתי. כעת אפשר כבר לראות בסביבה גם שתי מכוניות וחלק מלווייתן מצויר. בדילוג התשיעי נחשף כבר כדור הארץ כולו, ואילו בתמונה האחרונה, רגע לפני שבויק מחל במסע אחורנית אל העולם התת האטומי, אפשר לראות פיסה מאוקיינוס הגלקסיות ביקום. בתמונה הזאת, הילדה ההולנדית, כדור הארץ, מערכת השמש וגלקסיית שביל החלב מצויים, נטמעים אי-שם בריבוע קטנטן.

Screen Shot 2015-03-31 at 4.03.55 PM

היום אין כל בעיה לבצע במחשב – או בטלפון הסלולרי – את מסע הדילוגים הרומנטי של קיס בויק. Cosmic eye הינה אפליקציה חינמית ומשכנעת שמבוססת על ידע מדעי עדכני, ויודעת לבצע מסע דילוגים מסעיר ביקום. במקרה הזה היא מקפיצה את נגנית הצ'לו האוסטרלית היפה לואיז מקיי (McKay) למרחבי יקום המיקרו והמקרו, כשהיא גומעת מרחקים של מיליארדי ק"מ בכפולות של עשר, ובהקשת אצבע.

אקסקלוסיביות בסימן שאלה

מרחק הוא מתכון בדוק לתפישת התמונה הכוללת ולראיית הדברים נכוחה. פער המרחק מסייע לנו לבחון טוב יותר את מושא ההתבוננות, לראות את ממדיו ולמקם אותו במרחב. ככל שהגענו וצפינו רחוק יותר בחלל, כך תחושת הייחודיות שלנו הלכה והתפוגגה. הארץ הטובה והגדולה שלנו התגלתה כמקום רגיל ולא ממש יוצא דופן. לא רק שיצאנו ממרכז העולם, גם התמקמנו, עם מערכת השמש הממוצעת שלנו, אי שם בשיפולי גלקסיית שביל החלב. וזה לא הכול. הגלקסיה עצמה, מערכת של כ-100 מיליארד כוכבים (שמשות), התגלתה כפיסה זעירה ביקום – מערכת חסרת גבולות המכילה כ-1000 מיליארד גלקסיות שונות.

ולמרות זאת, לכל מי שמתחיל לחוש מכה קטנה באגו, כדאי אולי להמתין. בהחלט ייתכן שעדיין מוקדם לוותר על האקסקלוסיביות שלנו. במקרה הזה אין הכוונה דווקא לכוכב הלכת, אלא למה שיש בו. חרף המספר הפנטסטי של הכוכבים וכוכבי הלכת ברחבי הגלקסיה, ועד שלא יתגלה אחרת, הפלנטה שלנו, זו השלישית מהשמש, הינה המקום היחיד ביקום שבו מתקיימים חיים תבוניים. נכון שבספרים ובסרטי הקולנוע שלנו החיים מפכים להם בכל רחבי היקום, אבל במציאות, נכון להיום, לא נמצאה ולו הוכחה ישירה אחת לקיומם. אז אולי איבדנו את מרכז העולם, אבל רק כאן, בשכונה הפלנטרית שלנו, התהוו והתפתחו חיים ייחודיים. לפחות בינתיים.

אלא שבהחלט ייתכן כי גם הבלעדיות הקוסמית הזאת מצויה בסכנה. נדמה כי החיפוש המדעי אחר סימני חיים במערכת השמש ומחוצה לה, שמתקיים, גם אם לא בצורה מסודרת, החל משנות ה-60 של המאה הקודמת, מתחיל לשאת פרי. תצפיות ומחקרים נרחבים בתחומי האסטרופיזיקה מצביעים על כך שהגלקסיה שלנו רוויה במערכות שמש הכוללות כוכבי לכת וירחים הנעים בסביבה "ארצית", דהיינו כזאת שיש בה תנאי טמפרטורה, מים וכימיה המאפשרים את התפתחותם של חיים, במתכונת דומה פחות או יותר למה שקורה אצלנו.
גילוי חיים מחוץ לכדור הארץ ייטול כמובן את "נכס" הבלעדיות האחרון שעדיין נותר לנו, והמין שלנו, בדיוק כפי שמתואר באינספור סיפורי מדע בדיוני, יהפוך ל"סתם" עוד מין, אחד מיני רבים המאכלסים את רחבי הגלקסיה. מה יעשה לנו גילויים של חיים אחרים בעולמות אחרים?  או מה יקרה אם יסתבר בכל זאת שאנחנו ממש לבד? תשובה קולעת הציע בזמנו סופר המד"ב ארתור סי. קלארק: "קיימות שתי אפשרויות", אמר, "או שאנחנו לבד ביקום, או שלא. שתי האפשרויות הללו מפחידות בצורה שווה".

גחמה קוסמית

הרומן שלנו עם מערכת השמש והגלקסיה עדיין לא הביא לגילויים של חייזרים, אבל הוא חשף את הקשר הקרוב, הכמעט אישי שלנו עם הכוכבים. האסטרונום המנוח, קארל סאגן, מי שתרם כמעט יותר מכל אדם אחר בעת החדשה לחקר מערכת השמש ולבחינת האפשרות לחיים מחוץ לכדור הארץ, דיבר רבות אודות הקשר הקוסמי הזה. "החנקן בדנ"א שלנו, הסידן שבשיניים שלנו, הברזל בדמנו, הפחמן בעוגות התפוחים שלנו", אומר סאגן בסדרת הטלוויזיה הנפלאה שלו "קוסמוס", "נוצרו בליבותיהן של שמשות קורסות". מבחינה זו, המסעות לחלל הם במידה שווה גם מסעות חקר אל עצמנו. ג'וני מיטשל אומרת את זה יפה בשיר ההוא מוודסטוק, אנחנו אבק של כוכבים.

כאשר הכוכב שלך ואתה "קרובי משפחה", הדברים נראים אחרת. בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת קיבלה חללית זעירה בשם וויאג׳ר 1, שהייתה אז במרחק של כשישה מיליארדי ק״מ מאתנו, בדרכה אל מחוץ למערכת השמש, הנחיה לסוב לאחור ולצלם את כדור הארץ. בצילום הבא, אולי הסלפי הקוסמי המפורסם ביותר בתרבות שלנו, תוכלו להבחין בנקודה זעירה המצויה באמצעה של קרן השמש – הפס הבהיר החיצוני. כדור הארץ כולו נראה כלא יותר מאשר נקודה כחולה וחיוורת, סוג של גחמה קוסמית, או, אם תרצו, סתם טעות סופר. זו כמובן טעות מעניינת מאוד, אם זוכרים כי הנקודה הזעירה הזאת מכילה בתוכה רקמת חיים מורכבת המכילה מעל ל-7 מיליארד בני אדם.

נקודה רגישה

הזכויות לדימוי של העולם שלנו כנקודה כחולה וחיוורת שייכות שוב לקרל סאגן, שתיאר את הצילום הזה בדרכו הרומנטית, הייחודית: "זה הבית. כאן נמצאים כל מי שאתם אוהבים, כל מי שאתם מכירים, כל מי ששמעתם עליו, כל אדם שחי אי פעם..."

מקור: נאס״א

מקור: נאס״א

תמונת הנקודה וממדיה נובעים משילוב מורכב של תנאים, לרבות המרחק ממנו היא צולמה, תנאי הראות, הצילום והאופטיקה. המבט לאחור של החללית וויאג'ר לא היה האחרון. סוכנות החלל האמריקאית, וגם סוכנויות אחרות, הבינו מהר מאד שצילומי הבית מרחוק מבטאים געגוע ונוסטלגיה ויוצרים תחושות עזות של סימפטיה. זה יכול לעזור מאחר שהמסעות לחלל, חשובים ומרגשים ככל שיהיו, כרוכים בהוצאות עצומות המחייבות את העם בכדור הארץ להזדהות ולהטות כתף.

צילומים מרשימים במיוחד של הבית שלנו משגרת לנו חללית המחקר קאסיני, שמשוטטת כבר כמה שנים באזורים האקזוטיים של כוכב הלכת שבתאי ושל ירחיו. לפני כשנתיים צילמה קאסיני את כדור הארץ ממרחק של קרוב למיליארד ק"מ. בצילום הזה הנקודה הכחולה והחיוורת קצת "גדלה", והבית שלנו נראה ככדור קטן וכחלחל. הכדור הזעיר שלידו הוא הירח. בתמונה נוספת, מרגשת לא פחות, צילמה קאסיני את הכדור שלנו "מבעד לטבעות שבתאי" ממרחק של 1.44 מיליארד קילומטרים.

מקור: נאס״א

מקור: נאס״א

גלויות מכוונות לשולח

וויאג'ר 1, כמו רעותה, הגישושית וויאג'ר 2, נמצאת כעת בגבולה החיצוני של מערכת השמש. אם רוצים לדייק, לפני כשנה ומחצה היא הגיעה לאזור המהווה את קצה הגבול המגנטי של השמש, המכונה "הליופאוזה". כלי החלל הזעיר משייט כעת במה שמכונה חלל בין-כוכבי, המרחב העצום המתקיים בין הכוכבים. היא תמשיך כנראה לשדר נתונים פשוטים עוד כמה שנים, גם אם לא גלויה מצולמת.

שבתאי וכדור הארץ

הצצה מבעד לטבעת. מקור: נאס״א

אולי היא גם לא צריכה. לבד מהציוד המדעי, כל אחת מגישושיות וויאג'ר נושאית עמה גם מחווה של רצון טוב למינים חיים שאולי מתקיימים ברחבי הגלקסיה. מדובר בתקליטון זהב המכיל מגוון של צלילים, תמונות ומידע בינארי אודות העולם והמין החי שיצר את הגישושית. הסיכוי שלוויאג'ר תהיה אי פעם הזדמנות להגיש את המחווה וליהנות מטקס קבלת פנים של חוצנים תבוניים הוא קטן, בלשון המעטה. המהירות שבה היא טסה עשויה להביא את וויאג'ר (עם קצת מזל) לקרבתה של מערכת שמש אחרת רק עוד כמה עשרות אלפי שנים. במובן הזה, תקליטון הזהב שלה הינו לא יותר מאשר מכתב בבקבוק שהושלך לאוקיינוס קוסמי עצום ורחב ממדים. אין מנוס מהמחשבה שהמסרים התרבותיים הנכללים בתקליט, והמצויים כיום במרחק של מיליונים רבים של קילומטרים מאתנו, נועדו קודם כל עבורנו, השולחים.

השפעת המראה

צאו ערב אחד החוצה והביטו בירח. לו היה ברגע זה צופה דמיוני, תושב ירח, מתבונן בנו ללא אמצעי תצפית, הוא היה מבחין בשמיים בכדור גדול עטוף אטמוספירה. הכדור הזה יישאר פחות או יותר בנקודה קבועה בשמי הירח, למעט ממקומות תצפית מסוימים, שם כדור הארץ ייראה "מתנדנד" ונע באיטיות, קדימה ואחורה. סביר להניח שאיש הירח שלנו לא יתרגש במיוחד, מאחר שממרחק של כ-350 אלף ק"מ יקשה עליו להבחין בסימני חיים ותרבות כלשהי בכוכב ההוא. לעומת זאת, לו היינו מניחים במקומו תושב של כדור הארץ הצופה לראשונה בארץ הזורחת בשמיים, הסיפור הזה היה כנראה שונה לחלוטין.

פרד הויל, שהיה פרופסור בריטי לאסטרונומיה וקוסמולוג מבריק ויוצא דופן, כתב בשנת 1948, על קרקע כדור הארץ, את הדברים הבאים: "כאשר נראה בפעם הראשונה תמונה של כדור הארץ שתילקח מבחוץ, נקבל, במובן הרגשי, ממד נוסף. הבדידות של הכוכב שלנו תיראה לעיני כל אדם, ולא משנה בן איזו אמונה או לאום הוא יהיה. רעיון חדש ורב עוצמה ישתחרר לחלל העולם".

כדור הארץ כפי שהוא נראה מהירח

אפולו 11, זריחת האדמה. מקור: נאס״א

הויל, נראה, ידע מה הוא אומר. הסופר והפילוסוף האמריקאי פרנק ווייט פרסם בשנת 1998 ספר שנקרא The Overview Effect: Space Exploration and Human Evolution. בספר הוא מראיין קבוצה של אסטרונאוטים וקוסמונאוטים אודות חוויה חדשה וייחודית, אותה הוא מכנה בשם: השפעת המראה (The Overview Effect). ווייט מכוון לאותה תחושה הנגרמת לבן אדם הרואה לראשונה, במו עיניו, את המציאות הארצית מהחלל; תחושה שכפי שהעידו חלק מטייסי חלל שחוו אותה, שינתה את חייהם לתמיד. במבט הראשוני הזה, אומר ווייט, כדור הארץ נתפש ככדור קטן, פריך ושביר, התלוי לו בחלל כשהוא מוגן רק על ידי שכבה דקיקה של אוויר.

בעקבות הספר הוקם גם מכון מיוחד שעוסק בהשפעת המראה ובהשלכות שלו על החיים של כולנו. החזון של המכון מתבטא במשפט הבא: "חלל, הגבולות הלאומיים נעלמים, הקונפליקטים שמפרידים בינינו נעשים חשובים פחות, והצורך ליצור חברה פלנטרית שיש בה רצון מאוחד להגן על הנקודה הכחולה והחיוורת הזאת, הופך להיות ברור וחיוני." הפילוסוף דיויד לוי (Loy) הולך עם המראה הזה עוד צעד קדימה. בסרטון וידיאו ששוחרר לא מכבר הוא הופך את החוויה הזאת למרכיב מרכזי במבנה הנפשי של האדם המודרני, זה שיוצא אל הכוכבים: "...הפוקוס שלנו היה על כך שאנחנו הולכים אל הכוכבים, אל כוכבי הלכת האחרים, לפתע הסתכלנו אחורה על עצמנו, ונראה שזה מבטא צורה חדשה של מודעות עצמית. כאשר אתה מתנסה בחוויה כזאת של התפעמות ויראת כבוד, אתה נותן לעצמך להשתחרר. להתעלות, לפחות לאותו רגע... האסטרונאוטים שראו את המראה חוו, ברמה עמוקה מאוד, מיזוג וקשר הדדי עם הכדור הכחלחל והירקרק הזה".

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

15 תגובות על ענווה בצל הכוכבים

01
aranse

הפתרון הוא פשוט אבל מסיבות רבות ומעניינות עדיין הרחק מעבר לאופק התפישה של האדם,
אין קשר בין מידת המרכזיות של הדבר לבין יחודו,
למרות שהתרבות האנושית עדיין בנויה לזהות באופן נחרץ מרכזיות עם יחודיות ובולטות עם משמעות האמת שמרכזיות בכלל לא זהה ליחודיות,
למעשה אפילו ההפך הוא הנכון,
אבל לך תסביר את זה למיליוני ילדים שמצטופפים להצליח בכוכב נולד כשל האעלק תרבות אנושית מבוססת על מאבק מתמיד לטפס למעלה ולהיות במרכז,
בזמן שמי שתורמים לה באמת זה דווקא אנשים צנועים שלא מתעניינים בדברים האלה בכלל.

    02
    עמי ב

    מעניינת האמירה שלך. נראה לי שהרקע להתנהגות הזאת היא "חשבונאית". הנקודה שנמצאת במרכז המעגל נראית ייחודית, לפחות מבחינה הגיאומטריה.

יש יותר מקנה מידה אחד לחיים, אין קנה מידה אחד נכון. היחסים עם האנשים שמקיפים אותנו והסביבה הפיזית שלידינו הם אלו שמכריעים אם חיינו שמחים וטובים או לא. אבל זה לא חזות הכל - הקרוב והמיידי תלוי על בלימה בלי הפרספקטיבה הרחבה - על האקולוגיה של הכוכב, על מה שמחבר ולא רק מפריד. ואנחנו מבינים את החיים בתנודה בין קני המידה השונים.

04
טלי חורב

הפסיכדליה שלמעשה מפעילה את המוח הקיים על ידי חומרים מן הטבע מקרבת מאוד את התפיסה שתארת. היותנו חלק מהיקום כולו הינה חוויה שאפשר לחוש גם בלי לעזוב את הכוכב. אולי בכלל בנו עצמנו טמונים כוחות שאנו משייכים לחייזרים ורק טרם למדנו להבין את מלוא השימוש במודעות המקבלת ביטויי במוח.

06
aranse

עמי, זה כל העניין, שכנראה בניגוד להנחה המקובלת קצת הרבה פחות ברור מהו הרקע ומהו החזית, מהו השולי ומהו המרכזי, מהי הסיבה ומהי התוצאה.
כי למה הנקודה נראית יחודית יותר מהקוו ?
כי היא בודדת, בדידה ? למה אנחנו מניחים שהיקף המעגל הוא פחות יחודי מנקודת המרכז ? הרי גם "חשבונאית" כל נקודות המרכז חולקות גודל אחיד, זאת אומרת אין להם גודל כלל ואילו דווקא להיקפים יש גודל מאוד מובחן והם מאפשרים מגוון בלתי מוגבל של גדלים יחודיים.

החשבונאות היא תוצר של הזהות שלו או שהזהות שלנו היא תוצר של המתמטיקה,
נדמה שסביר להניח שמדובר ביחסי גומלין הדדים שבו אין סיבתיות מובהקת אלא שיווי משקל.
ואם בודקים את הדמיון בין התפתחות המין האנושי בכלל לבין התפתחות כל פרט הנכלל בו, ולא רק בו, אז מוצאים שהמאפיין הכי ניכר בה הוא התבגרות מתפישת האני כמרכז העולם,
אדם בוגר מסוגל לתפוש שגם אני אחר ממנו מרגיש בדיוק כמונו כמרכז העולם,
מה שאומר שגם נפשית אנחנו מתפתחים להבין שלעולם יש אין סוף מרכזים מוחלטים
זאת אומר שאין לו מרכז בכלל,
לפחות לא במשמעות שאנחנו נוטים לשייך למרכזיות (כח והשפעה ויחודית...)

וכשסוקרים את תולדות האדם, מחשבתו, מגלים תבנית זהה, התפתחות הדדית, כואבת מאוד, ומשברית נורא, מהישענות על תפישת המרכז כמייצגת זהות יחודית,
בדיוק בגלל זה התרבות נעה, באופן כללי כמובן, ממלוכה ודיקטטורה לדמוקרטיה למשל.

לדעתי, מה שבאמת יחודי, ובצורה שמשלימה לכללי, הוא היחס בין המרכז לשוליים, שהוא גם הכי משתנה וגם הכי קבוע, בו זמנית, בגלל זה,למשל, פיי, הוא ערך כל כך שימושי, ואינסופי.

מה שאנחנו לומדים עם הזמן זה לספר לא את סיפור המרכז אלא את הצורה המשתנה של היחסים בין המרכז לשוליים, כי זה מה שיחודי, ובצורה שלא סותרת את הכללי אלא משלימה לו ומאפשרת אותו
דרך האמצע לא עוברת באמצע אלא באמצע בין האמצע לשוליים
שם הדברים משתנים ומשנים,
ככה שמה שיעל כתבה הוא גם נכון וגם לא נכון
כי בדיוק בגלל שיש יותר מקנה מידה אחד לחיים אז רק צירופם של כל קני המידה לתנועה אחת, שהיא גם חסרונה, יכול לתת לנו מושג על הפרופורציה הנכונה
שהיא אחת
אבל אף פעם לא זהה לאמצע

גם המתמטיקה עשתה ועושה מאמצים אדירים במאות השנים האחרונות לשבור את הגיאומטריה המבוססת על מרכז מוחלט, וגם הפיזיקה

בקיצור
הגודל לא קובע

09
עמי ב

תודה למגיבות ולמגיבים על הפרגון.
Aranse למה הנקודה נראית ייחודית יותר מהקו? מה שולי ומה מרכזי? מה הסבה ומה התוצאה? כמה הערות רלוונטיות יותר ופחות.

ראשית משהו על סובייקטיביות וראייה של דברים. כאשר מדברים על דפוסים וצורות פיזיות צריך לתת מקום למתבונן, החל מאברי החישה שלו והנתונים המתקבלים בהם, וכלה במערכת האנליטית שמתרגמת אותם. אני מצטט לרגע את.. עצמי בטקסט שכתבתי פעם. "הדרך בה אנו רואים את הדברים היא פרטית ומיוחדת רק לנו. היא נשענת, אם להסתמך על עולם המחשבים, על בסיס נתונים יחיד אשר גדול ועצום ככל שיהיה, מוגבל הוא לאוסף הרעיונות, הדעות, החוויות והניסיון המצטבר של המין שלנו במשך כמה אלפי שנות תרבות בפלנטה קטנה החגה סביב כוכב ממוצע אי שם בשיפולי הגלקסיה. גם ה"חומרה" שלנו – אברי הראייה והחישה בעזרתם אנו מבצעים את התצפיות, בדיוק כמו יכולות החשיבה והתודעה בעזרתן אנו מעבדים ומפרשים את האותות, נגועה במחלה של חד צדדיות בהיותה תוצר ביולוגי שהתקבל במשך מיליוני שנות אבולוציה בסביבתו הפרטית מאד של כוכב הלכת שלנו".

סיבתיות, רגשות..התבגרות ויציאה מהמרכז_ הגדרת הייחודיות והמרכזיות דורשת קריטריונים חדים ואולי נוקשים יותר, שלנו בני המין התבוני והקפריזי הזה קשה קצת לתת. איך שלא נראה את זה קבלנו את הצורה שלנו לרבות צורת הראייה והחשיבה שלנו על העולם, בתהליכים אבולוציונים שעיצבו אותנו על פי תנאי הסביבה. דוגמא: כח הכבידה שהביא בסופו של דבר (לאחר אינספור "ניסויים" ותאונות ואירועים רנדומליים) ליצור עם גולגולת ומבנה חוט שדרה ואגן כמו שיש לנו.
הכבידה יוצרת גם מרכזים – בורות אליהם נמשכים וזורמים חומרים. במקרה הזה הפיזיקה, כך נדמה, מכתירה את הבור כמרכז ואולי גם משווה לו ייחודיות. הטרמינולוגיה שלנו עוצבה במידה רבה על ידי כוחות הטבע. כאשר אתה אומר "דרך האמצע לא עוברת באמצע אלא באמצע בין האמצע לשוליים. שם הדברים משתנים ומשנים", זו נראית אבחנה סובייקטיבית כי אני יכול לתאר מצבים בהם האמצע משתנה כל הזמן, ובמובן הזה הוא לא פחות מענין וייחודי מאשר הדרך שעוברת בין האמצע לשוליים.
בכל זאת, מתחבר למשפט שלך: "מה שבאמת ייחודי, ובצורה שמשלימה לכללי, הוא היחס בין המרכז לשוליים, שהוא גם הכי משתנה וגם הכי קבוע, בו זמנית, בגלל זה, למשל, פיי, הוא ערך כל כך שימושי, ואינסופי".
היחס בין המרכז לשוליים הוא כמובן גם ערך חברתי ותרבותי וזה נותן לאמירה הזאת ממד תקף יותר.
לסיום, לו היית מערכת אלכסון הייתי משקיע בלנסות לשכנע אותך לתת להם חומרים – אם את/ה לא עושים זאת כבר.

    10
    aranse

    עמי ב,
    לתחושתי, כחלק מהתפתחות היכולת לאסוסיאציית המרכזי מהיחודי, התפתחות שבוודאי ניכרת בצורה שבה המבנה החברתי, אמנותי, מדעי משתנה,
    גם הקוו הנוקשה, בין הלוקאלי לגלובלי, בין הפרטי לכללי, בין השונה לשווה, בין האני לאחר... מאבד מאטימותו לחשיפת הדדיות בין היבטית, בין תחומית, בין כיוונית.
    המרכז לא זז בצורה מקרית אלא בצורה שמאירה איך קווי התפתחות שונים ומנוגדים מאירים את אשליותיות מיקומו
    משום כך זה כל כך מערער לכוחות המסורתיים
    וכשמזכירים את הבור,זאת אומרת את הכבידה שהופכת את הנפילה אליו למוחשית עד מוות, כמרכז אינטואטיבי, חושי כדאי לזכור שרוב התגליות המדעיות המהותיות מנוגדות בתכלית לאינטואיציה.
    כי משל, אם אתה כבר מזכיר כבידה כבסיס אינטואטיבי-חושי אז למרות שגם לתחושתי זה כך כדאי לזכור ולהזכיר שאת מה שקופרניקוס ודומיו עשו למודל הגיאוצנטרי איינשטיין וחבריו עשו למודל שרואה בכבידה כח(מתברר שהיא לא).

    דברים משתנים, ובצורה שעוד לא למדנו לחקור אותה כראוי, אבל גם על סמך מה שאנחנו יודעים אין שום סיבה לא לכלול את השינויים האלה כחלק "טבעי" של האבולוציה (הרי עצם הפירוש של המונח הוא התפתחות, שינוי)
    שזה אומר שבדיוק כמו שהחד צדדיות טבועה בנו מינקות, המין, הפרט, כך גם השאיפה לרב צדדיות.

    האמצע משתנה כל הזמן בדיוק בגלל שהזיקה בין האמצע לשוליים משתנה כל הזמן,
    הדיאלוג ביניהם משנה את השוליים והאמצע הדדית,
    גם כאן,
    לפשרה, שהיא קוסמית,אבולוציונית, היסטורית, לא חשוב מה, לא פחות מהמצב ההתחלתי שכמו שתיארת נכון כנראה שכולו חד צדדיות "טהורה".
    בגלל זה השינויים מולידים כל הזמן כוחות וזרמים ששואפים לחזור לילדות ה"טהורה", הטבעית, שבה הכל שלי והכל אני ואין מקום לאף אחד אחר, כמו הנאציזם ודאע"ש ובכלל גם בקיום הנורמטיבי הפסיכוזה הזאת עדיין חייה ובועטת הרבה יותר מהקשב לאפשרות של הדדיות, עדיין.

    דווקא עולם המחשבים, מהפכת המידע, לקחה אותנו עוד שלב שמערער לחלוטין על הההנחה שהפרטי והיחודי מעצם היותו כזה לא יכול ולא ראוי לייצג את האובייקטיבי והכללי,
    אנשים לומדים להפסיק לכבד מנהיגים ולהתחיל לכבד את עצמם ואת החברים שלהם,
    כי הם חיים ברשת,
    וברשת,
    שמטבעה, מתמטית, טופולוגית, היא רבת מרכזים השווים זה לזה במשקלם, מה שמדבר, ומאיר, זה ההקשרים שנוצרים כתוצאה מהדינמיקה של תזוזת המשקלים ביניהם, מה שמתבטא כעליית משקלה של התקשורת על חשבון הנטיה להאחז ביציבות המדומה של מרכז שאינו משתנה ואינו נע.

    אולי כל זה קורה כי היחוד של כך אחד מאתנו מעולם לא היה יחודי באמת,
    לחד צדדיותינו יש בסיס אשלייתי,
    כי כמו שאתה כותב כולנו נוצרנו מאותם חומרים וכולנו חולקים את אותו נסיון אנושי,
    הדרך שבה אנחנו מאוד מאוד מאוד שונים אחד מהשני היא דומה לחלוטין,
    אבל אגו זה אגוז קשה
    נחכה בסבלות לאחרית הימים
    וגם לא

    ואלה דברים שלגמרי קשורים למאמרים אחרים שמתפרסמים כאן כל הזמן,
    אין לי חומרים לצערי ככה שאין לי מה לתת
    ואולי גם זה קשור לתהליכים שאני מנסה לתאר
    מאמרים כמו שלך מעוררים אותי לשיחה אז אני משוחח
    וזהו זה

11
דני ברזילי

המשפט "דרך האמצע לא עוברת באמצע אלא באמצע בין האמצע לשוליים" הוא קצת אוקסימורוני לטעמי. אני מבין את הרעיון, אבל הניסוח מטעה. גם לומר שהכבידה אינה כח סותר את מה שאני יודע על פיזיקה. למרות אלה- הדיון פה מתעלה הרבה מעבר למאמר המקורי, וזה יפה. אבדן תחושת המרכז והסטת הדגש ליחס בינו לבין השוליים היא קשה למרבית האנשים, כי מרכז מתחבר להם לבית לאגו, למולדת, למשפחה, ואלה דברים שקשה לנטשם. ראיה לכך - בכל פעם שאני מהרהר על ענקיותו (אינסופיותו?) של היקום ומקומנו הזניח בו (וזה קורה לי לפעמים), אני נתקף מעט דכדוך.

    12
    aranse

    זה לא בדיוק אוקסימורוני אם כי ברור לי שהוא מנוסח בצורה מגושמת אלא שגם למגושמות הזאת לכאורה יש משמעות וכוונה בבואה להראות עד כמה המציאות לא תמיד אינטואטיבית גם לשפה עצמה,
    וזו בעייה מוכרת שדנו בה רבות ועמוקות אנשים רבים וטובים.

    הכבידה אינה כח אלא ביטוי של תצורת המרחב-זמן,
    זה אחד העדכונים המעניינים שאיינשטיין ודומיו הציגו לפיזיקה הניוטונית,
    וגם כאן, כמו במקרים אחרים, המדע קצת מקדים את האינטואציה והתחושה שנראית לאנשים כטבעית, ואפילו סותר לה במידה מאוד מבלבלת.

    ולדברים האלה יש קשר לצורה שבה התחושות והרגשות והתפישות שלנו לגבי בית ומולדת ומשפחה משתנים עם הזמן,
    אף אחד לא קורא לנטוש אותם,
    אף אחד לא יכול לנטוש אותם,
    וגם לא צריך,
    להפך,
    בדיוק בגלל הדבקות בבית ובמשפחה ובערכים המבוססים על תשוקה וצרכים אנושיים נצחיים האדם מחפש כל הזמן לעדכן אותם כך שיתיאמו יותר למציאות.

    משער שיש אנשים שיודעים עד כמה אגו יכול לפרק משפחה
    עד כמה דבקות בתחושת המרכז יכולה להרוס בית
    וזה בוודאי נכון ללאומיות שהופכת ללאומנות ומשמידה עמים שלמים ואת עצמה
    למשל

    ברור שזה קשה
    אבל זו משמעות החיים
    שכוללת בתוכה גם מאבק מתמיד בזיהוי בין שמרנות וקפאון מחשבתי לבין הערכים הנכונים והמוחלטים.

    13
    aranse

    החתירה לניסוח הזיקה בין השולי למרכזי, בין הקטן לגדול... מגלמת את העקרון הכי יציב בכל שדה ותחום אנושי,
    היא שדוחפת לניסוח מתחדש של יחסי היחיד הקטן והבודד עם הכלל הגדול על כלליו וכליו, ובדרך ששואפת בבירור להשוות בין משקל היחיד למשקל היחד,
    זה מה שעומד ביסוד הדמוקרטיזציה והשיפור המתמיד בזכויות הפרט, המלווה בדרישה לציבוריות שקופה, משרתת ולא שולטת.
    גם בפיזיקה מתקיימת על המאמץ ליישב בין הקטן ביותר לגדול ביותר,
    זה גם המשמעות של מושג כמו 'הכללה' למשל שבלעדיו אין תרבות ואין חברה.
    גם מכניקת הקוואנטים וגם תורת היחסות מקדמים הסברים למציאות, אלא שתורה אחת מסבירה את הקטן ביותר והשניה את הגדול ביותר, והרבה אנשים טובים שברו ושוברים את הראש על הנסיון לחבר ביניהן, גם בגלל ההנחה שחיבור כזה יעמיק את דיוקה של כל תורה בנפרד(כמו במקרה של העבודה של דיראק).
    היכולת להבין איך ולמה הקטן והשולי שקול לגדול ולמרכזי, היבט שלו אפילו, מאפשרת יציבות שאינה מבוססת על שאיפה לעוצמה כוזבת אלא על אהבה, ויצירה,
    ובלווא הכי,ברגע שמבינים וחווים כל רגע כנצח, כל טיפת טל כיקום כולו, הדכדוך מותמר לשמחה, אולי לאושר אפילו.

14
אבי רובין

מאמר מצוין, תודה. כדאי להזכיר את התובנות המבריקות של חנה ארנדט על גילוי הטלסקופ. השימוש שגליליאו עשה בטלסקופ חולל מבוכה שטרם נחלצנו ממנה. המכשיר הפשוט הזה הבהיר עד כמה העין הוליכה שולל דורות של הוגים, אנשי דת ומדענים שהיו משוכנעים שהעין מתווכת להם את המציאות. הם באמת חשבו שאין כלום מעל לכוכבים שהם ראו בלילה.
לפי ארנדט, הטלסקופ איפשר לאדם להיפרד מהסביבה שלו מבלי לעזוב את כדור הארץ. הטלסקופ, ולא תבונת הפילוסופים שקדמו לו, איפשר לאדם לפתח ולטפח ניכור מסביבתו. במאה העשרים הניכור הגיע לשיא עם המצאת פצצות האטום והניכור. אם ארנדט הייתה חיה היום היא ודאי הייתה רואה בפליטת גזי החממה המשך של אותה מגמה. כלומר ניכור עד כדי היכולת להשמיד את החיים עצמם מעל פני האדמה.

15
Aetzbar

חקירת התנועה הטבעית, נעצרה לפני 400 שנים.
תנועה טבעית מופיעה בתפוז נופל כאשר מרפים ממנו, ובתנועות הכוכבים.
קופרניקוס, גלילי וקפלר הם החוקרים המעשיים של תנועה טבעית, ומפעלם ידוע.
ניוטון הוא חוקר תיאורטי של תנועה טבעית.

חידוש החקירה המעשית של תנועה טבעית.
מהלך ישיר מקופרניקוס, גלילי וקפלר אל יקום חדש ( ללא כבידה וללא יחסות)

הפיזיקה של בריאת היקום על פי התיאוריה העצברית, The Aetzbarian Theory

היקום נברא מ 5 דברים כמותיים רציפים, והם אורך, שטח, נפח, זמן ואנרגיה.
דבר כמותי רציף, קיים בין אפס כמות לכמות אינסופית.
יש בעולם רק 5 דברים כמותיים רציפים, אך הזמן שונה מכולם, ויש לו 3 הופעות.
הופעה ראשונה היא בתודעה , עם עבר, הווה ועתיד, אך הופעה זו אינה נמדדת.

הופעה שנייה היא במציאות הממשית הניתנת למדידה.
בהתחלה היקום היה ריק, ואז הוא התמלא בזמן סטטי, שהוא נח מוחלט וקר מחלט.
זמן סטטי הוא דבר כמותי, ללא הבחנה של עבר, עכשיו או עתיד.
זמן סטטי ממלא את נפח היקום, והריק כבר לא קיים.
זמן סטטי קיים , כיוון שהוא נמדד.
בכל כיוון שנבחר, נמדוד 0.0033 מיקרו שנייה למטר.
זמן סטטי הוא התווך שבו נעים גלי זמן סטטי, במהירות C

חומר: החומר הוא תוצר משני, הנובע מצירוף כמויות של זמן סטטי ואנרגיה.
מצירוף כמויות נבחרות של זמן סטטי ואנרגיה, נוצר הכוכב הראשון ששמו ארץ.
הכוכב הראשון נע לנצח בקו ישר דרך הזמן הסטטי,בעזרת האנרגיה הפנימית שלו.
הזמן הסטטי לא מפריע לתנועת הכוכב.
תושב הארץ חש כי הוא נח, ואינו מסוגל למדוד את מהירות הארץ ביחס לזמן הסטטי.

ההופעה השלישית של הזמן, מופיעה "בזמן מחזור מנהרתי" של כוכב.
"זמן מחזור מנהרתי" של כוכב מושג בניסוי המתחיל בממש ונמשך בדמיון.
גלילי מציע ניסוי בו מרפים מכדור בפתח מנהרה החודרת את כדור הארץ מקצה לקצה.
תוצאת הניסוי: הכדור יציג תנועת מטוטלת נצחית בין שני הפתחים של המנהרה, עם זמן מחזור מנהרתי של 1.4 שעות.

מצירוף כמויות נבחרות של זמן סטטי ואנרגיה, נוצר הכוכב ירח.
בהכרח נקבע כי הירח יקיף את הארץ במסלול מעגלי, בעל רדיוס של 384000 ק"מ
לאחר קביעה זו, אפשר לחשב את הזמן בו מקיף הירח את הארץ.
החישוב מתבסס על מפעלם המעשי של גלילי וקפלר, ועל חוק טבע חדש, הנושא את השם:
-----חוק שוויון הזמנים במרחק נבחר של 6300 ק"מ ----

חוק זה אומר: אם הירח יקיף את הארץ, במסלול מעגלי בעל רדיוס של 6300 ק"מ,
אז זמן ההקפה יהיה שווה, "לזמן מחזור מנהרתי" של כדור הארץ. ( 1.4 שעות)

קפלר מצא חוק המקשר בין שינוי ברדיוס המסלול המעגלי של הירח, לשינוי בזמן ההקפה.
------ אם רדיוס המסלול יגדל פי N אז זמן ההקפה יגדל פי N כפול שורש N

החישוב: 384000 ק"מ גדול פי 61 מ 6300 ק"מ, ולכן זמן ההקפה יגדל פי 476
זמן ההקפה יהיה 666 שעות, שהם כמעט 28 ימים.

סיכום החקירה המעשית של תנועה טבעית.
לכל כוכב יש זמן מחזור מנהרתי אופייני, וזמני הקפה סביבו קבועים מראש.
מבין כל זמני ההקפה, חייב להיות זמן הקפה = לזמן מחזור מנהרתי של הכוכב.
שוויון הזמנים הזה יופיע תמיד במרחק הנבחר של 6300 ק"מ ממרכזו של הכוכב.
המרחק הנבחר הזה – ( 6300 ק"מ ) הוא קבוע בראשיתי של היקום.

זהו היקום החדש, עם חוק טבע חדש , ואין בו כבידה ואין בו יחסות.

א.עצבר
Aetzbar

http://www.amazon.com/Brief-History-Mans-Natural-Knowledge-ebook/dp/B019IAA1GU/ref=pd_rhf_gw_p_img_1?ie=UTF8&refRID=0ZER1BWF1MF32X60M4E6