ערבים מדברים עברית

השליטה בעברית בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל הולכת וגוברת. לאט אבל בטוח נוצרת שפה חדשה, מעורבת, שבה העברית היא מרכיב משמעותי
X זמן קריאה משוער: 19 דקות

"קודם כל אני כותבת בעברית, כי אין לי אפשרות אחרת, אז נא לא לבוא בטענות. כשהבן שלי התחיל לשאול אותי על מילה בעברית, איך מבטאים אותה בערבית, ולא היה לי מענה בשבילו, התחלתי להרגיש זוועה, בושה. הרי זאת שפת אם שלי! איך זה יכול להיות שהגעתי למצב כזה שאני לא יודעת מילים בערבית? ואני מאמינה לצערי הרב שיש הרבה כמוני ביפו! אז אני רוצה לומר לכל אחד ואחת שמשתמש במילים האלו, כלומר בעברית, שהגיע הזמן להתעורר ולהתייחס לזה ברצינות, כי תאמינו לי, אין כמו ערבית! היא שפה עשירה! צריכים לשמור על זה שלא תימחק מהזיכרון שלנו, כי יש כבר כאלה ששכחו לצערי את הערבית ומכרו אותה במילים זולות, למשל יהיה טוב: בסיר חיר אינשאללה".

את הדברים האלה כתבה גולשת באתר האינטרנט yaffa48.com. היא כתבה מתוך כאב, אבל דבריה משקפים מציאות. הערבים בישראל מדברים, כותבים ומבינים עברית. הבלשן חסיב שחאדה (1998) טוען שמספר הערבים בארץ השולטים בעברית גבוה היום ממספר היהודים בארצות הברית השולטים בעברית. רבים מהם לא רק מדברים בעברית, אלא גם כותבים את דבריהם בהזדמנויות שונות ישירות בעברית, כמו ביומן האישי, במרשם קניות וכדומה.

הערבים בישראל שולטים בעברית בדרגות שונות שלה. הם מכירים את שפת הספרות העברית, את שפת העיתון וכלי התקשורת, ואת שפת הדיבור הישראלית. ההיכרות הזו אינה רק מפגש עם שפה נוספת על שפתם. שלב אחרי שלב הופכת העברית חלק מן השפה הערבית הדבורה בישראל. התהליך הזה מתרחש בחברה הערבית מאז ראשית היישוב, וביתר עוצמה לאחר הקמתה של מדינת ישראל. ככל שחלפו השנים קיבל המגע בין הערבים והיהודים תאוצה, והערבים התחילו לקלוט מילים עבריות ולהשתמש בצורות עבריות בשיח היומיומי ובתקשורת. התהליך הוא דו-צדדי, ובמקביל חדרה הערבית לשפת הדיבור הישראלית.

עברית אינה השפה היחידה המשפיעה על שפת הערבים בישראל. בתקופת המנדט השפיעה האנגלית על שפת הערבים. הפקידים הערבים שימשו מתווכים בין אנשי השלטונות ובין האוכלוסייה המקומית, ובאופן טבעי ידעו אנגלית והושפעו ממנה. לאחר מלחמת ששת הימים גברו ההשפעות של דיאלקטים ערביים כמו הירדני והמצרי. ואולם, הגורם המשפיע ביותר על שפת הערבים בישראל הייתה העברית, והשפעותיה הולכות וגוברות. יש לזכור גם שהתושבים הערבים בישראל היו מנותקים מהעולם הערבי בתקופת הממשל הצבאי, עד אמצע שנות השישים, והדבר החליש את הקשר הלשוני והתרבותי עם דוברי שפת האם הסובבים אותם.

החשיפה לעברית מתקיימת במישור יומיומי, באמצעות מגע עם האוכלוסייה היהודית. זה קורה במוסדות ציבוריים, במשרדי הממשלה, במקומות העבודה, בשוק, בקניון. החשיפה למילים עבריות גברה גם באמצעות התקשורת הכתובה והאלקטרונית.

הערבים מתקשרים עם היהודים בעברית, ורק במקרים נדירים בערבית, כאשר בני השיח מכירים את השפה. במקרים מיוחדים שולטים המשוחחים בשתי השפות, הערבית והעברית, וכל אחד מנסה לדבר בשפתו של האחר כדי להוכיח לבן שיחו שהוא בקיא בשפתו.

החשיפה של הערבים בישראל לעברית מתחילה כבר במערכת החינוך. העברית נלמדת בבתי הספר הערביים כשפה שנייה, לא כשפה זרה, מכיתה ב' עד לכיתה י"ב. אמנם לפי הוראות משרד החינוך יש להתחיל את לימוד העברית מכיתה ג', אך כיום כל בתי הספר מתחילים בכיתה ב'.

העברית מלווה את הלומדים הערבים כל ימי חייהם. בבית הספר הם קולטים מילים עבריות מספרי הלימוד ומפנימים אותן. בתיכון ספרי הלימוד במקצועות הטכנולוגיים, המדעיים והמתמטיקה הם בעברית, והמורים אף מעדיפים ללמד את החומר ישירות בעברית, משום שהשכלתם האקדמית נרכשה בעברית. מאוחר יותר הצעירים הערבים נחשפים לשפה ביתר שאת בלימודיהם האקדמיים.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

ההיכרות עם השפה העברית היא חלק מהמהלך הכולל, המכוון מלמעלה, הדורש מהערבים להכיר את התרבות היהודית, שהשפה היא חלק ממנה. החוקרים עבד אלרחמן מרעי ומוחמד אמארה (2002) מציינים כי תוכנית הלימודים של הוראת עברית לערבים בחטיבה העליונה, שאושרה בשנות השבעים של המאה הקודמת, הדגישה כי נקודת המוצא של הנחלת הלשון העברית לתלמידים ערבים תתבסס על הכרת התרבות העברית לדורותיה, החל מתקופת המקרא ועד לתקופה המודרנית, וכן באמצעות לימוד הספרות העברית. לצד הקניית השפה העברית והאסתטיקה של הספרות, כוללת תוכנית הלימודים גם מטרות אידיאולוגיות, חברתיות ואזרחיות, כמו "הכרת עיקרי המורשת התרבותית של העם היהודי", ו"התחשבות ברגישויות חברתיות ותרבותיות".

קובעי המדיניות אינם מסתפקים בכך. הם מחייבים את התלמידים הערבים ללמוד לעומק את הלשון והספרות העברית, פי שלושה מהתלמידים היהודים. דוח פנימי של האגף לתוכניות לימודים במשרד החינוך קובע כי התלמיד הערבי לומד לשון וספרות עברית כשמונה שעות בשבוע, לעומת שלוש שעות בשבוע במגזר היהודי. השיעור היחסי של לימודים אלה בתוכנית הלימודים של בית הספר העיוני הערבי הוא למעלה מ-21 אחוזים, לעומת כתשעה אחוזים במגזר היהודי החילוני, ושמונה אחוזים במגזר הממלכתי-דתי והחרדי. לשון וספרות עברית הם מקצועות חובה לבגרות ליהודים וגם לערבים.

כותבי הדוח, יובל דרור ויעקב ליברמן, מדגישים כי הילד הערבי מתחיל ללמוד עברית מכיתה ג', כארבע שעות בשבוע. לדבריהם, כדי לעמוד במכסת שעות זו, מצמצמים המנהלים הערבים את מכסת השעות באנגלית, באמנות ובשעת חברה. לעומת זאת, רק קומץ תלמידים בבתי הספר העל-יסודיים במגזר היהודי לגווניו לומדים ערבית ואסלאם כמקצוע חובה לבגרות.

החדירה של העברית, בעיקר בקרב צעירים, היא ביטוי של תהליכים תרבותיים המתחוללים בחברה הישראלית הכללית

החברה הערבית הפנימה את התרבות העברית ואפילו את אורחות החיים היהודיים. יום השבת הפך להיות יום המנוחה העיקרי אצל מרבית הערבים, והוא נועד לבילוי, טיולים, ביקור קרובי משפחה וחברים, וכן לטקסי נישואין. הערבים חוגגים את חגי היהודים, וזאת בשל השבתון מהעבודה במגזר היהודי, ורבים מספרים שהם נהנים מהחגים היהודיים יותר מאשר מן החגים שלהם, כיוון שהם זוכים למנוחה מבלי להיות שקועים בהכנות לחג. את חג הפסח, הנמשך שבוע ימים ונופל בחופשת לימודים בבתי הספר הערביים, מנצלים רבים לבילוי ולסידור ענייניהם האישים.
הסביבה היומיומית הערבית יצרה אם כן את התנאים לתופעה המטרידה כל כך את הגולשת שציטטנו בראשית המאמר: העברית היא אחד היסודות של תרבותו והתנהגותו של הערבי הישראלי.

אַנָא בַּשְתְע'ל בִּלְקַטִיף: למה מדברים הערבים בעברית?

רוב הערבים בארץ הם דו-לשוניים, כלומר, שולטים בערבית המדוברת ובעברית. ואולם, הידע בעברית אינו אחיד, וקיימים הבדלים באופי ובמידת השימוש. אפשר להבחין בהבדלים האלה על פי מאפיינים שונים.
המאפיין הבולט הראשון הוא הגיל. לצעירים הערבים כשירות לשונית גבוהה יותר בעברית מאשר למבוגרים. המאפיין השני הוא המין. הכשירות בשפה העברית בקרב הגברים גבוהה יותר מאשר בקרב הנשים. הגורם לכך הוא השפעת הסביבה הלשונית של מקומות העבודה, והנגישות לשימוש בשפה.

גורם חשוב ביותר הקובע את הכשירות בשפה הוא המיקום הגיאוגרפי. ככל שהיישובים הערביים קרובים יותר למרכז המטרופולין, כן מתעצם השימוש בעברית. לצד זה, ככל שאנחנו מצפינים השימוש בערבוב הלשוני הולך ופוחת. השימוש בעברית בולט מאוד ביישובי הנגב, ויש לכך סיבה היסטורית. בין הקמת המדינה למלחמת ששת הימים היו ערביי הנגב מרוחקים ומנותקים מהערבים בארץ. החיכוך היומיומי שלהם היה בעיקר עם הקהילה היהודית. לאחר הנגב בא המשולש, המוקף ביישובים יהודיים. בגליל השפעת העברית פחותה בשל העובדה כי יותר ממחצית האוכלוסייה היא ערבית, וקיים רצף טריטוריאלי בין היישובים הערביים עצמם.
מטבע הדברים, הקבוצה המעורה יותר מכל האחרות בעברית היא תושבי הערים המעורבות, כמו יפו, חיפה, לוד, רמלה ועכו. זאת בשל המגע היומיומי עם השכנים דוברי העברית.

גורם ייחודי שקידם את השימוש בעברית הוא השירות הצבאי. הצעירים המשרתים בצה"ל, בעיקר דרוזים ובדווים, באים במגע אינטנסיבי עם דוברי השפה העברית, ומפתחים את השליטה שלהם בשפה בזמן השירות הצבאי ואחריו.
לצד הנסיבות האלה, יש סיבות חשובות המניעות את הערבים בישראל לדבר בעברית. בראש ובראשונה מדובר במניעים פרגמטיים. העברית היא הלשון ההגמונית במדינה, והמגעים עם המוסדות הציבוריים והממשלתיים נעשים בעברית. הערבים, כאזרחים בעלי זכויות וחובות, מעוניינים להשתלב בחיי המדינה בכל התחומים: פוליטיקה, השכלה, תקשורת וכו'. ערבים שאינם מדברים עברית אינם יכולים בפועל להיות חלק מהפסיפס התרבותי של המדינה.

לשיקול הפרגמטי נוספת סיבה הנעוצה בערבית עצמה. הערבי הישראלי הוא דו- לשוני גם בתוך השפה הערבית. ילד ערבי מתחיל ללמוד את הערבית-הספרותית מן הרגע שהוא נכנס למערכת החינוך הפורמלי. הערבית-הספרותית, הכתובה, נלמדת כשפה חדשה, כיוון שהילד גדל עד אז בשפת אמו, הערבית המדוברת. הדו-לשוניות, הדיגלוסיה, מעמידה את הלומד בדילמה קשה. בבית הספר הוא רוכש את השפה הכתובה ומחויב לדבר בה, אך כשהוא יוצא מכותלי הכיתה הוא חוזר לדבר בשפה השגורה בפיו בכל תחומי החיים, והיא השפה המדוברת. כאן נכנסת לתמונה העברית. העברית זמינה יותר בעולמו של הערבי, משלימה מבעים לקסיקליים חסרים מהלשון הכתובה בפי הדובר, ומתווכת בין שתי הרמות הלשוניות. בעזרת העברית יכול הדובר לתקשר עם סביבתו בדרכים מגוונות ועשירות יותר.

הערבית חשובה לערבי הישראלי גם לשם שיפור הדימוי העצמי, כפי שטוען הפסיכולוג יוחנן הופמן (1977). מחקרים מוכיחים כי לערבי בישראל דימוי עצמי שלילי בהשוואה ליהודי. היבט זה בולט יותר בקרב אקדמאים ערבים רבים, ומתבטא בכך שהם מתרברבים בפני היהודים על כך שהם שולטים בעברית. צעירים ערבים מדברים עברית רהוטה, וקל להם לנאום או להביע רעיונות בציבור בעברית מאשר בערבית.

העברית חשובה לערבים בכל תחומי השירות. כוח האדם הנותן שירות לאוכלוסייה דובר עברית, ולשם כך נדרשת תקשורת ישירה עם הדובר, בלי להיעזר במתרגם. רוב רובם של המוסדות בישראל ממוחשבים בעברית, וביניהם מערכת הבריאות, החינוך, הרשות המקומית, הבנקים, הדואר, המשרדים הממשלתיים ועוד. ברשויות המקומיות ובערים מתנהלים כל ענייני הניירת בעברית, גם כאשר הפקידים והתושבים מקבלי השירות הם דוברי השפה הערבית.

גורם מרכזי בצורך בעברית הוא העבודה בשוק היהודי. החברה הערבית הייתה ביסודה חברה חקלאית, כאשר המשפחה עבדה בחלקת אדמה שהיוותה פרנסתה העיקרית. מלחמת 1948 והפקעת האדמות שבאה בעקבותיה צמצמו במידה ניכרת את המרחב הפיזי של הערבים. מצד שני, ממשלות ישראל הזניחו את הפיתוח הכלכלי ביישובים הערביים, מקומות העבודה בסקטור הערבי היו מוגבלים, והרוב נאלץ למצוא עבודה בשוק היהודי, המחייב את ידיעת העברית על בוריה. הפועל העובד בבתי העסק, במוסכים, בחקלאות ובתעשייה קולט מילים עבריות במהלך יום העבודה, והוא משתמש בהן כשהוא חוזר לביתו עם בני משפחתו או חבריו.

פועלים ערבים רבים מועסקים בשני ענפים הדורשים עבודה פיזית: החקלאות והבניין, וזאת כבר מאז קום המדינה, כאשר שליטת הערבים בשפה הייתה נמוכה מזו של היום. בחקלאות עסקו פועלים רבים בקטיף פרי הדר. כשחזר הפועל מהעבודה שאלו אותו: פֵישְ אִנְתִי בִּתִשְתְעִ'ל? (במה אתה עובד?), והוא היה עונה: אַנָא בַּשְתְעִ'ל בִּלְקַטִיף (אני עובד בקטיף). כך חדרה המילה העברית קטיף לשפת הערבים, ובעקבותיה מילים נוספות. עובדי הבניין החדירו מילים לא מעטות לשפה. כך הפכו מילים כמו מסלול, טפסן ואחרות לערבית, למרות שהיו להן מקבילות ערביות. המריצה הדו-גלגלית יפונקה, הנקראת כך עקב דמיונה לריקשה, קרויה בפי הערבים יָאבּוּנְכָּא.
הערבים ששלטו בעברית בימי ראשית המדינה זכו למעמד חשוב בקרב האוכלוסייה הערבית. שכנים וקרובי משפחה היו מתדפקים על דלתותיהם כדי לקרוא להם מכתבים ממס הכנסה, מביטוח לאומי או סתם הודעה בעברית.

החדירה של העברית, בעיקר בקרב צעירים, היא ביטוי של תהליכים תרבותיים המתחוללים בחברה הישראלית הכללית. בניגוד לחיים המסורתיים הרווחים בקרב האוכלוסייה הערבית במזרח התיכון, ישראל מנהלת אורח חיים מערבי עם השפעה אמריקאית בולטת, והצעירים הערבים מעוניינים ליהנות ממנו גם הם. מדינת ישראל מנהלת חיים מודרניים בדומה לארצות המערב בתחום ההשכלה, הכלכלה, הפיתוחים הטכנולוגיים ועוד. העברית משמשת מנוף להחדרת המודרניזציה בקרב החברה הערבית הפלסטינית, ומאפשרת לה להגיע לרמות חיים גבוהות.

על כך אומר ששון סומך, מגדולי החוקרים של הספרות הערבית בדורנו, בריאיון באתר ynet: "כל דבר שמתחדש, כמו מכשיר חשמלי חדש, כל הליך משפטי ובירוקרטי בישראל, דוברי הערבית ממהרים לאמץ את שמו העברי. דובר הערבית לא ילך הביתה כדי להמציא לו שם מיוחד משלו ... המילה העברית או הלועזית בה משתמשים בישראל עוברת לערבית. כך למשל, פריג'ידר, מילה לועזית שהתקבעה בערבית, וכך גם פנצ'ר".

הערבים משתמשים בעברית לצורך ייחודי נוסף. בתחומי הטאבו החברתי, כגון צורכי הגוף, המין, הקללות וכדומה, מעדיפים הדוברים להשתמש במילים עבריות. למשל, אם אדם לוקה בסרטן, לא ראוי לציין שם זה במפורש, ונעזרים במילה העברית גידול, ונוהגים לומר "עִנְדוּ גידול" (יש לו גידול). השליטה בעברית בקרב האוכלוסייה הערבית הולכת וגוברת במרוצת הזמן, וקיימת תחושה שמרבית הערבים יודעים עברית ברמות שונות. על פי ממצאי המחקר שנערך על ידי קבוצת גיאוקרטוגרפיה והתפרסם ב-30.5.12, עולה כי כשני שלישים מהערבים בישראל שולטים היטב בעברית כשפה זרה שנייה. שליש מהנשאלים הודו כי שליטתם בשפה אינה טובה.

עורך המחקר, פרופ' אבי דגני, התרשם דווקא מהקבוצה שמתקשה בעברית: "מציאות שכזו מכבידה מאוד על השתלבות בהוויה הישראלית ובשוק העבודה המקצועית, עתירת ההשכלה". דגני טוען כי יש הקבלה בין האוכלוסייה הערבית לאוכלוסיית החרדים בישראל. "מדובר בשתי חברות שכל אחת מהן תובעת בעוצמה זכות להתבדלות תרבותית ודתית, ובמקביל תובעת ומצפה להשתלב ולזכות בחלק נאות בכלכלה הלאומית ובתוצריה. אם 35% מהערבים בישראל אינם שולטים בשפה העברית, אני לא רואה מציאות שבה הם משתלבים בהווה או בעתיד קרוב בחברה ובשוק העבודה הישראלי".

עֲרַבְרִית או אִלְעַרַבְּרִיַּה: איך לקרוא לערבית המעורבת?

כך הולכת ונוצרת בין הערבים בישראל לבין עצמם שפה חדשה, מעורבת, שבה העברית היא מרכיב משמעותי. הדיבור הוא תערובת של שלוש שפות: ערבית-ספרותית, ערבית דבורה ועברית. שיעור המילים העבריות המשולבות בדיבור השוטף מושפע באופן ישיר ממידת מעורבותו של הדובר בחברה הישראלית. הדובר הוא תוצר של שפת ביניים, השונה מן הערבית הקלאסית ומכל הלהגים הערביים הדבורים בעולם הערבי. זוהי שפה שהיא שעטנז לשוני המורכב מהערבית הדבורה ומהעברית.

לתופעה זו נהוג לקרוא ערבוב לשוני (באנגלית: Linguistic Interference). היא נוצרת כתוצאה מהשפעת שפה אחת על שפה שנייה, במקרה של רוב ומיעוט או דו-לשוניות. ככל שהקִרבה הלשונית בין שפת המקור ושפת היעד גדולה יותר, הערבוב הלשוני הולך ומתחזק. הערבוב הלשוני בא לידי ביטוי בהגייה, בפונולוגיה ובמבנה התחבירי והמורפולוגי של שתי השפות, אך הוא דומיננטי בעיקר בתחום הלקסיקלי.

גם בשפה העברית בישראל שהתחדשה בארץ לפני קום המדינה ולאחריה יש תופעות של ערבוב לשוני. השפה המתחדשת הזו זכתה למספר שמות, כמו "עברית ישראלית", "עברית חדשה", "עברית מודרנית", "עברית בת זמננו", ואף "ישראלית". שלושה מן השמות מדגישים את אפקט הזמן (חדשה, מודרנית ובת זמננו), ואילו הראשון והאחרון מתמקדים במהות השפה, ובתפקיד שממלאת השפה ביצירת החברה הישראלית וגיבושה לעם אחד.

איך תיקרא אם כן הערבית הדבורה בפי הערבים הפלסטינים בישראל, בהתייחסות ליסוד הערבוב עם העברית? בנושא זה עלו כמה שמות. עֲרַבְרַבִית או עֲרַבְרִית: צורת הלחם של "ערבית" ו"עברית", השלובות זו בזו בשפה היומיומית. תופעה דומה לכך קיימת בספרותם של בני עדות המזרח, המשלבים מילים ערביות מפרי עטם. לתופעה זו קוראת מירי הורוביץ "עִבְרַרְבִית".

הִיבְּרוּ-אַרָאבּ: מונח זה הוא תעתיק של שתי מילים באנגלית: Hebrew וArab-. תופעה מקבילה אפשר למצוא בשפה הערבית הדבורה בלבנון ובצפון אפריקה, המתובלת במילים צרפתיות, וקרויה במקור פרנקו-אראב.

אֶלְעַרַבְּרִיַּה: צורת הלחם של שתי השפות כפי שנהגות בערבית, כלומר, אֶלְעַרַבִּיַּה (ערבית) ואֶלְעִבְּרָאנִיַּה (עברית).

אֶלְעִרְבִּיַּה: צורה זו נוצרה מהמילה הערבית אֶלְעַרַבִּיַּה, שניקוד האות ע' בה שוּנה מפתח לחיריק, וכך קיבלנו מונח חדש, אֶלְעִרְבִּיַּה, שאינו קיים במקורו בערבית.
הערבית המְשֻעְבֶּרֶת: המונח בא בעקבות העברית של היהודים בספרד שהושפעה מן הערבית, ונקראה "עברית משוערבת"; מונח זה נטבע על ידי חוקרי הלשון העברית של ימי הביניים. בדומה לתצורה זו ניתן להשתמש בביטוי "ערבית משועברת", ערבית המושפעת מהעברית.

לאחר קום המדינה שימשה העברית מתווכת לשאילת מילים לועזיות לערבית, בעיקר מהאנגלית. מילים לועזיות רבות המשמשות גם בעברית נכנסו לשימוש בערבית הישראלית, וביניהן דינאמי, דרמטי, קליני, סמינר, בוטיק, דמוגרפי, אתני, וגם מסז'

ערבית בלבוש עברי: כינוי לשפה ערבית המתובלת במילים שמתורגמות מהעברית, או במטבעות לשון עבריות המשולבות ישירות בשפה הערבית. בעניין זה נרחיב בפרק 12.
לשון עברית-ערבית: במונח זה השתמש יוסף דנה במאמר משנת 1977 (דנה, תשל"ז). דנה קובע כי פרק הזמן של יותר מעשרים וחמש השנים שקדמו למאמר יצר מפגש מעניין בין השפות העברית והערבית. עד תקופה זו, אומר דנה, היינו רגילים לדבר בעיקר על השפעות דקדוקיות שונות של הערבית על השפה העברית, עד כדי כך שנוצר תחום מחקר מיוחד של "ערבית יהודית". היום, דהיינו כבר בשנת 1977, "כשערבים לומדים עברית בבתי ספר בישראל מכיתות ג'-ד' של ביה"ס היסודי ואילך כמקצוע חובה, ניתן לדבר על 'עברית ערבית', אותה לשון של ערבים, הכותבים עברית כשפה זרה, ועל כן זו בעלת אופי מיוחד בשל כך, בהיותה מושפעת מהערבית, שהיא שפת אמם" (שם, עמ' 95).

נציין בהקשר זה גם את הקובץ "סיפורי אבו נימר", הנקרא בהרחבה "סיפורי אבו נימר: לאנשים שלא מפינים ערבית ולא מכירים טוף אל-ערבים". זהו ספר סיפורים עממיים, פתגמים ומשלים מאת הסופר והעיתונאי דן בן אמוץ. הוא התייחס אל השפה החדשה הזו בפנייה אל הקורא: "תקרא לזה עברית ערבית, תקרא לזה אבּו נימרית, תקרא לזה איך שאתה רוצה. ככה הוא מדבר, וככה לפי דעתי מדברים רוב הערבים 'שלנו', פועלי הבניין, עובדי השירותים, בעלי המלאכה, כל מי שלמד עברית מִשמיעה... השפה של אבו נימר לא פחות חשובה מהסיפורים שלו. עיקר התרומה שלי – אם תסלח לי על המילה הנוראה הזו – היא בקביעת קיומה של הערבית-עברית" (בן אמוץ, 1982, עמ' 153).

ערבית ישראלית: כינוי לשפה הערבית הדבורה בפי הערבים אזרחי מדינת ישראל בשיח הפנימי שלהם, ולמעשה, בדיאלקט הפלסטיני הפנים-ישראלי. את השפה הזו יש להבחין מן הערבית הפלסטינית, שאינה כוללת ערבוב של מילים עבריות. זו קיימת גם ברצועת עזה ובגדה המערבית, והבלשן משה פיאמנטה (1968) מכנה אותה ערבית ארצישראלית; ערבית ישראלית מערבת בתוכה, כאמור, ערכים לקסיקליים עבריים. יש לומר כי הערבית הישראלית יוצרת במודע ובתת-מודע זהות עצמאית של הערבים בישראל, הנבדלת מזו של ערבים אחרים בעולם הערבי.

ערבית פלסטינית במדינת ישראל: מונח המקביל לערבית הישראלית, תוך הדגשת הפן הפלסטיני בהגדרת זהותם של הערבים במדינת ישראל.
בספר זה השתמשנו במונח "השפה הערבית הישראלית", כיוון שהיא משקפת את כל התופעות הקיימות בשפה זו, וכדי ליצור אבחנה בין הערבים הפלסטינים בתוך מדינת ישראל לבין הפלסטינים בגדה המערבית, בעזה ובפזורה. יש לציין כי חלק מהשמות שלעיל מתמקדים בהיבט אחד של השפה, ואילו השם "הערבית הישראלית" מצביע קודם כול על המיקום, היינו, הערבית הדבורה במדינת ישראל. השם קובע במפורש שמדובר בשפה בעלת להג ייחודי, שאין לה אח ורע בעולם הערבי.

יופי, הגיע תלוש אִלְמַסְכּוֹרֶת: איך פועלת הערבית המעורבת

שילוב העברית בדיבור השוטף נעשה בדרכים שונות. הדרך הפשוטה והשקופה ביותר: השימוש במילים עבריות כמות שהן. אופן השימוש הזה קרוי גם שאילה ישירה. בשאילה ישירה משתמשים דוברי שפה אחת במילים של השפה המשפיעה כמות שהן, לעיתים תוך שינויי מבטא. מילון המילים המשמשות את הערבים בשפה בשאילה ישירה הולך וגדל. נהוג שימוש רחב במילות ברכה ואישור כמו "בסדר", וכן יופי, מצוין, שלום, להתראות, שבוע טוב, כן, טוב, כל הכבוד. אפשר למצוא כאן מילים מן הסביבה הקרובה כמו דשא, מעלית, מדרכה, שולחן, חלון, שַלָט או חניון.

לאחר קום המדינה שימשה העברית מתווכת לשאילת מילים לועזיות לערבית, בעיקר מהאנגלית. מילים לועזיות רבות המשמשות גם בעברית נכנסו לשימוש בערבית הישראלית, וביניהן דינאמי, דרמטי, קליני, סמינר, בוטיק, דמוגרפי, אתני, וגם מסז'.
לצד המילים הבודדות נוהגים הערבים בישראל להשתמש בצירופי לשון עבריים רבים. רבים מהם לקוחים מתחום השירות הציבורי, שהערבים נחשפים אליו כאמור באופן יומיומי. כך אפשר לשמוע בין הערבים, בתיקוני ההגייה המתבקשים, את הצירופים "משרד הפנים", "מכון רישוי", "ועדת קבלה", "ביטוח לאומי" ו"מפעל הפיס".

צירופים אחרים לקוחים מתחום הבריאות, כמו "קופת חולים", "אירוע מוחי", "מחלה כרונית" או "קריסת מערכות", ונראה שהדבר קשור במפגש עם רופאים המדברים עברית. המחנכים מדברים על "משרד החינוך" והפרויקטים הקשורים במשרד: "סחלב", "קָרֵב", "מתי"א", "העצמה". בתוך כותלי בית הספר אפשר לשמוע את המונחים "מרַכֵּז מקצוע", "יום לימודים ארוך", וגם במסגרת "אופק חדש": "שעה פרטנית", "שעות שהייה" ועוד.

לצד אלה אפשר לשמוע בין הערבים בישראל ביטויים עבריים כלליים, חלקם בעלי אופי דיבורי. כשרוצים לשבח מישהו יאמרו שהוא "גבר לעניין", או להיפך: "אדיש לאללה", ביטוי דו-לשוני. לצד המילה הנפוצה "בסדר" אפשר לשמוע גם "בסדר גמור", וכן את הביטוי "אלוהים גדול", המתורגם מערבית: "אללה כְּבִּיר", כאשר גם הביטוי הערבי נשמע, כמובן, בפי דוברי הערבית. יש גם ביטויים גבוהים יותר, כמו "בכייה לדורות", וכן ביטויי חג ומועד יהודיים: "יום השואה", "יום הזיכרון" ו"יום העצמאות".
הניבים ומטבעות הלשון עומדים לעיתים קרובות כמשפטים שלמים בעברית, המשתלבים בשיח הערבי. חלקם ביטויי שבח והתלהבות:

"השמים הם הגבול!"
"הכול יהיה טוב בעזרת השם!"
"חבל על הזמן!" (בעיקר במשמעות הדיבורית המקובלת, כדבר שבח)
"מוּסְטָפָא (או שָרִיף, או כל אדם אחר) בשטח, כולם במתח!"
"עשית לי את היום!" (ביטוי עברי המתורגם מאנגלית)
"תפס אותו על חם" (ויש גם גרסה דו-לשונית: "מַסַכּוּ על-חם")
ולעומתם ביטויים המבטאים כעס, התנגדות או הסתייגות:
"לא מקובל עלי!"
"לא מגיע לך כלום!"
"אל תבלבל את המוח!"
"שילך לעזאזל!"
"עזוב אותי מהשטויות שלך!"
"העובדות מדברות בעד עצמן!"
"צריך לומר את האמת!"
"לא יעזור בית דין!"

קיימות מילים ערביות שרבים מן הערבים אינם יודעים את משמעותן, והמילים העבריות הופכות להיות תחליף הידוע לכול. למשל, המילה תהליך תפסה את מקומה של סַיְרוּרַה

לצד השאילה הישירה, משולבים במקרים רבים, בעיקר בצירופי הלשון, צורנים ערביים, כמו אל הידיעה, צורות הריבוי בערבית, ועוד. כך למשל תיקרא תחנת משטרה "תַחַנָאת אִלְמִשְטַרָה". היום הפתוח במוסדות חינוך ייקרא "אִלְיוֹם אִלְמַפְתוּח", התלוש החודשי "תלוש אִלְמַסְכּוֹרֶת", ורמזור ברבים: רַמְזוֹרָאת.

דרך נפוצה מאוד היא השעטנז, כאשר צירוף הלשון מורכב ממילה ערבית וממילה עברית. וכך נולדו בשיח הערבי צירופים כמו "שַהָאדִת בַּגְרוּת" (תעודת בגרות), "אִמְתִיחָאן אִלְבַּגְרוּת" (בחינת הבגרות), "אִמְתִיחָאן אִלְמִיצָ"ב" (בחינת המיצ"ב), "חַלִיבּ תנוּבָא" (חלב תנובה), "חַלִיבּ עמיד" (חלב עמיד), "מַשְאֵבַת מַיֵיה" (משאבת מים), "חְ'יָאר חמוּץ" (מלפפון חמוץ), ובבתי הקפה אפשר להזמין "קַהְוֶוה מַע חַלִיבּ הָפוּך" (קפה עם חלב הפוך).

אחת התופעות המעניינות בעירוב שתי השפות היא מעין תהליך מטמורפוזה, מילים ערביות במקורן אך בשיח היומיומי הן מובעות על פי הטון והמשמעות הנהוגים בעברית. כמה דוגמאות:

חַרָאכּות (חַרַכַּאת בערבית): נסיעת ראווה, תוך ביצוע להטוטים שונים במכונית גנובה. מילה זו קיבלה את צורת הריבוי של העברית.

כֵּיף: "יום כֵּיף לַלְמְעַלְמִין פִי אלְשַמָאל" (יום כיף למורים בצפון).

עַלָא כֵּיפַק: "אִלְרִחְלֶה כָּאנַת עַלָא כֵּיפַכְּ" (הטיול היה עלא כיפק).

סַבָּבַּה: "אִלְיוֹם כָּאן עִנְדְנָא אִמְתִחָאן סַבָּאבָּא" (היום הייתה לנו בחינה סבבה).
אַלְלָה יֻסְתוּר: "אַלְלָה יוּסְתֻר שוּ פִי חַוָאדִתְ' טוּרוּק" (אללה יוסתור מריבוי תאונות הדרכים). הביטוי המקורי בערבית הוא "אללה בֻּסְתוּר", והוא מביע ביטחון באלוהים שידאג להקל את המצוקה. דוברי הסלנג העברי אימצו את "אללה יוסתור" מהערבית כביטוי חרדה (אלוהים ישמור), ודוברי הערבית משתמשים בו על פי המשמעות שנתקבלה בעברית ולא על פי המקור הערבי.

כַּסַּח: "אַסְעָאר כַּסַּח פִי קִסִם אלְחֻ'צְ'רַוָאת וַאלְפַוָאכִּה" (מחירי כסח בדוכני הירקות והפירות).

אַהְלַן: מילת ברכה בעת קבלת פנים, בהטעמה מלעילית הנהוגה בעברית.
חלק מן המילים העבריות נפוצות כל כך עד שלדוברים הערבים נדמה שהן מילים ערביות לכל דבר. נוכחנו שתלמידים רבים בבית הספר היסודי חושבים שהמילה "בסדר" היא מילה ערבית. הנה מילים עבריות נוספות שמשתמשים בהן כמילים ערביות:

שַיִש: "מַטְלוּב עָאמִל שָאיִש מִהַנִי" (דרוש פועל שיש מקצועי). המילה שַיִש היא עברית, המילה הערבית המקבילה היא רֻחָ'אם, אך אין משתמשים בה.

פיתה: מי שהולך למאפייה לקנות לחם אומר למוכר "אִעְטִינִי בִּיתַא" (תן לי פיתה). בערבית יש לומר כִּמָאג'. אגב, פיתה היא מילה שאולה מיוונית.

מסלול: בשידור ישיר ברדיו אמר אחד השדרנים: "אִנְחַרַפַת אלְטָאאִרַה עַן מסלולה" (המטוס סטה ממסלולו). המילה הערבית לעניין זה היא "מַסָאר".

תנור: "קָאלִת אלְאֻם לִבִּנְתְהָא סַחְ'נִי אלְאַכִּל פִי אלְתַנוּר" (האמא אמרה לבת שתחמם את האוכל בתנור). בערבית יש לומר "פֻרֻן".

יש מילים שנוצרו כראשי תיבות עבריים, נוטריקונים, והן עוברות לערבית כמילים שלמות. התופעה מוכרת בתחום החינוך: "צַדַר אלְכִּתָאבּ עַן שַרִכַּת מַטָאח" (הספר יצא לאור על ידי מט"ח, המרכז לטכנולוגיה חינוכית); "תַם תַנְפִיד' אלְמַשְרוּע מִן קִבַּל תָאל" (הפרויקט נעשה בידי ת"ל); "כָּאן אלְיוֹם אִמְתִחָאן אלְמִיצָאב פִי אלְעַרַבִּי" (היום נערכה בחינת מיצ"ב בשפה הערבית).

קיימות מילים ערביות שרבים מן הערבים אינם יודעים את משמעותן, והמילים העבריות הופכות להיות תחליף הידוע לכול. למשל, המילה תהליך תפסה את מקומה של סַיְרוּרַה. מחזור החליפה את רַתְקַלה, מהדק את המילה הערבית כָּאבִּס, עלה דפנה בא במקום וַרַק אִלְעָ'אר, ועוד.

מה עתידה של השפה המעורבת? הוא תלוי בשלושה גורמים. מערכת החינוך ומידת השימוש בערבית הכתובה, הפֻצְחָא הסטנדרטית, בחיים היומיומיים בכלל ובמערכת החינוך בפרט; המצב הפוליטי הבלתי יציב באזור; ואחרון: הגברת המודעות כלפי הערבית. ככל שדוברי הערבית יתייחסו אליה כשפה לאומית, ולא רק כאמצעי תקשורתי, ייעצרו תהליכי השינוי והתגברות השפה המעורבת. מגמה זו הולכת וגוברת לאחרונה. 

ד"ר עבד אלרחמן מרעי, מרצה בכיר במכללת בית ברל, ד"ר לספרות עברית ומומחה לשירת ימי הביניים. המאמר מבוסס על ספרו "ואללה בסדר" שראוה אור בימים אלה בהוצאת כתר ספרים.  עריכה: רוביק רוזנטל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי עבד אלרחמן מרעי.

תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

12 תגובות על ערבים מדברים עברית

01
טל מ

מרתק. תודה.
להערכתי, "המצב הפוליטי הבלתי יציב באזור" הוא הגורם שישפיע הכי הרבה על המשך התהליך. אם יצליחו להגיע ל-2 מדינות יציבות אחת ליד השניה הרי שהתהליך יימשך ובמקביל גם העברית תתקרב לערבית מתוך תהליך של שתי שפות שוות מעמד. אם ישראל תמשיך להתאבד ותחזיק בשטחים עד לכינון מדינה דו לאומית - אופייה העברי של המדינה יישחק בהדרגה והערבית תתבסס כשפה הדומיננטית במדינה ומתוך כך גם ייעצר תהליך העברות שלה.

    02
    אורנג אוטן

    מעניין איך הגעת למסקנה המחוכמת הזו? מה שהמאמר מתאר הוא שבמצב הקיים היום הערבית היא זו שמתמוססת לעומת העברית שהיא הגמוניה. האם יכול להיות שהאידיאולוגיה משפיעה על יכולת הסקת המסקנות שלך?

    03
    טל מ

    ראשית לכולנו יש אידיאולוגיה מסויימת בנושא, גם לי.
    לעצם העניין, אני מאמין שההגמוניה של העברית תתפוגג במקרה שנגיע למדינה דו לאומית מכיוון שדוברי העברית יהפכו למיעוט והשפה תאבד מחשיבותה במדינה.
    אם נגיע למצב של 2 מדינות העברית תשמור על חשיבותה ומעמדה בתוך ישראל ובמקביל הפלסטינים בישראל יחזקו את הקשר לעולם הערבי ולאחיהם בפלסטין ולכן 2 השפות יהיו במעמד שווה בין הים לירדן.

05
אודי

מאמר יפה שנותן הצצה למה שקורה קרוב ובכל זאת רחוק.

אני מתוסכל לעתים קרובות מכמות המאמרים המצור ג מים מאנגלית שמתפרסמים בעיתונות וגם כאן, והמידע ונקודת המבט שלהם לא לגמרי רלוונטי לחיים שלנו כאן. ממש כיף לקרוא משהו שבאמת מתייחס לתרבויות וה שפות המקומיות.

סחתיין על הפונט ואחלה מאמר.
תיקון זריר לגבי האמירה:
" וכדי ליצור אבחנה בין הערבים הפלסטינים בתוך מדינת ישראל לבין הפלסטינים בגדה המערבית, בעזה ובפזורה."
כל הערבים ביהודה ושומרון , עזה ובמדינת ישראל מכנים ורואים את עצמם כפלסטינים.
שמעתי מערבים לא פעם טענות הפוכות למסקנה והקריאה בסוף המאמר. רובם מתלוננים שלימוד העברית בבתי הספר הערביים בישראל מתחיל מאוחר מדי ולא מקבל נפח ועומק ראוי. חלק מאמין שהדבר מכוון ע"י משרד החינוך ונועד ליצור הבדל וזיהוי ברור בין הערבים ליהודים בישראל. האם אין חשש שחיזוק לימודי הערבית לא ישפיע לרעה על לימוד העברית במערכת שעות מוגבלת?

11
טשרנחוכחגעחצךפסקי

בואו נדבר רגע על מה *לא* מרתק במאמר הזה: לקרוא לאפקט שנוצר בגלל מצב קולוניאלי "שפה חדשה" זו הגזמה והתחמקות מניתוח סוציובלשני. שנית, רכישת עברית בקרב האוכלוסיה הפלסטינית בישראל לא התרחשה כתהליך דו-צדדי במקביל לרכישת ערבית בקרב ישראלים.

12
קוני למל

תודה בעד המאמר המעניין
להבנתי המלה "תנור" אינה בהכרח שאולה מעברית, או בכל אופן לא מעברית מודרנית. המלה تنور משמשת גם מחוץ לגבולות ישראל, בין השאר בסוריה, והוראתה מכשיר אפיה דמוי חבית שהאש בתחתיתו והפיתות מודבקות על דופנו, להבדיל מפורון - מזכרת לטינית מימי הרומאים - בו הלחם מונח במאוזן, לצד האש או במדף מעליה