ערוך, תקן ושכח

לכל אחד מאתנו יש זיכרון כואב מעברו, זיכרון שבכל פעם שהוא נשלף ועולה למודעות הוא מעורר בנו רגשות לא נעימים. בסרט "שמש נצחית בראש צלול" ג'ואל (ג'ים קארי) וקלמנטיין (קייט וינסלט) הם זוג צעיר ואוהב אשר לאחר כשנתיים של זוגיות חווה פרידה כואבת. כדי להקל על כאב הפרידה, מחליטה קלמנטיין לפנות למרפאה המתמחה במחיקה סלקטיבית של זיכרונות שתשכיח ממנה את ג'ואל ואת עברם המשותף. בעוד שמחיקת כלל הזיכרונות שבהם נוכח אדם מסוים מעלה שאלות אתיות רבות ונדמית כמדע בדיוני, לא כך המקרה כשמדובר בזיכרונות של אירועים בודדים, אשר גורמים מצוקה מתמשכת, כמו במקרה של פוביות ספציפיות או הפרעת דחק-פוסט טראומטית. התקדמויות מדעיות מהשנים האחרונות שפכו אור על הדרך שבה מיוצג הזיכרון במוחנו והדגימו כיצד ניתן להתערב בתהליכים המוחיים המשמרים את הזיכרון, כדי לשנותו.

הזיכרון מעצב במידה רבה את תגובותינו לסביבה ואף את הרגשות והתחושות הגופניות המתעוררות בנו במצבים שונים. מה מאפשר לאירוע מהעבר לקום לתחייה ולנהל מחדש את התנהגותנו?

כיצד נוצרים זיכרונות, ואיך הם באים לידי ביטוי במוחנו?

כל אחד מאתנו נושא סל זיכרונות ייחודי לו. החל בזיכרונות ילדות וכלה בזיכרונות האירועים שקרו לנו בשבוע החולף, זיכרונות הם חלק חשוב מזהותנו. זיכרונות אלה לא רק משקפים את העבר שלנו, אלא משפיעים במידה רבה על ההווה שלנו. אדם שננשך על ידי כלב בילדותו עלול להימנע מגידול כלבים בבגרותו, לעבור לצד השני של הרחוב כאשר הוא פוגש אדם שמטייל עם כלבו ולחוש פחד ועוררות גופנית בקרבת כלב. כלומר, הזיכרון מעצב במידה רבה את תגובותינו לסביבה ואף את הרגשות והתחושות הגופניות המתעוררות בנו במצבים שונים. מה מאפשר לאירוע מהעבר לקום לתחייה ולנהל מחדש את התנהגותנו?

בשנת 1904 טבע החוקר ריצ'ארד סֶמון את המונח engram(עקבַת זיכרון) כדי לתאר את השינויים המוחיים המאפשרים שימור של חוויה בזיכרוננו. על אף שמהות אותם שינויים לא הייתה ברורה אז, סמון הבין שהחוויה צריכה להיות מאוחסנת בדרך כלשהי במוחנו כדי שתהיה זמינה לשליפה חוזרת. שאלות רבות עלו בנוגע לטבע עקבת הזיכרון: האם היא מקודדת באזור מוחי מסוים? כיצד מתרחשים השינויים המוחיים המובילים ליצירתה של עקבת הזיכרון? והאם עקבת הזיכרון נוצרת מיד לאחר החוויה, או שמדובר בתהליך מתמשך?

כמה קרוב לכלב תעברו? תלוי בזיכרונות... תצלום: ולרי אלש

התפתחותם של כלי מחקר חדשים שפכה אור על טבע עקבת הזיכרון שהוצעה על ידי סמון. בעקבות חוויה של אירוע מסוים, הזיכרון עבור אותו האירוע עובר תהליך של גיבוש המכונה קונסולידציה (consolidation). בתהליך זה מיוצרת עקבת הזיכרון במוחנו, ובסיומו היא עמידה בפני שינויים. גיבוש הזיכרון מערב שינויים בתקשורת שבין אזורים מוחיים שונים, כך שתאי עצב שונים (נוירונים, המהווים את יחידת התפקוד הבסיסית של המוח) מתחילים לפעול יחדיו וליצור "נתיב מוחי" המורכב מרשת תאי עצב. רשת זו נתמכת על ידי שינויים כימיים ומולקולריים במוחנו ומהווה מעין 'טביעת אצבע' של הזיכרון. ניתן לחשוב על עקבת הזיכרון כעל מסלול נסיעה המצויר על מפה – הכבישים המובילים ליעד היו קיימים גם לפני שרטוט המסלול, אולם הם יוצרים עתה ביחד מסלול שלם המוביל אותנו ליעד. כל כביש בנתיב הוא חלק ממסלולים נוספים, המובילים ליעדים אחרים. באופן דומה, תאי העצב המרכיבים את עקבת הזיכרון שלנו אינם ייחודיים לזיכרון – פעולתם המשולבת היא המאפשרת את הגעתנו ליעד: שליפתו של זיכרון ספציפי. הזיכרון אם כן אינו שוכן בנקודה מסוימת במוחנו, אלא מערב רשת ענפה של פעילות באזורים מוחיים שונים. רשת פעילות זו תהיה שונה עבור זיכרונות מסוגים שונים. במקרה של זיכרון של אירועים רגשיים, אחד הנתיבים שבהם צפויה לעבור עקבת הזיכרון הוא האמיגדלה– אזור במוח שיש לו חשיבות מרכזית בתגובות רגשיות. זוהי גם הסיבה לכך שהפעלה מחדש של עקבת הזיכרון עשויה לעורר תחושות רגשיות חזקות, אף שהאירוע אינו מתרחש מחדש במציאות רק אלא נשלף מזיכרוננו.

אירועים בעלי מטען רגשי נוטים להיזכר לאורך זמן, בעוד זיכרונות של אירועים ניטרליים נוטים לדעוך במהרה

תהליך גיבוש הזיכרון, על שלל השינויים המוחיים המאפשרים אותו, אורך זמן. הדקות, ולעיתים גם השעות הראשונות לאחר אירוע, ידועות כקריטיות לגיבוש הזיכרון, ועל כן התערבות בתהליכים המוחיים המתרחשים במהלך פרק זמן זה עשויה להשפיע על עקבת הזיכרון שתיווצר. כך למשל, עלייה בהורמוני דחק כמו אדרנלין במהלך גיבוש הזיכרון תוביל לחיזוק עקבת הזיכרון שתיווצר. זו גם אחת הסיבות לכך שאירועים בעלי מטען רגשי נוטים להיזכר לאורך זמן, בעוד זיכרונות של אירועים ניטרליים נוטים לדעוך במהרה (נסו, למשל, להיזכר בארוחת הבוקר שאכלתם לפני שבוע. אלא אם באותה ארוחת בוקר התרגשתם מאוד כשמצאתם באוכל ג'וק, סביר להניח שעקבת הזיכרון הזו כבר הספיקה לדעוך).

האם פירושו שנכפה עלינו לזכור אירועים בעלי מטען רגשי? הורמוני הדחק אמנם מופרשים באופן טבעי בגופנו, אבל אפשר למנוע את השפעתם על חיזוק עקבת הזיכרון. מחקרים הראו שמתן הסם פרופראנולול בסמוך לאירוע חוסמת את פעולת האדרנלין ובכך מונעת את חיזוק עקבת הזיכרון שנוצרת לא רק אמצעים פרמקולוגיים יכולים להשפיע על גיבוש עקבת הזיכרון. עקבת הזיכרון עשויה להיפגע גם מפעולות יומיומיות, כמו למידה הסמוכה לזמן רכישת הזיכרון. כך למשל, יכולתם של אנשים לזכור רשימת הברות נפגעת כאשר מיד לאחר לימוד הרשימה ניתנה להם מטלת לימוד נוספת של תמונות או של הברות נוספות. תופעה זו יכולה להסביר היבטים מסוימים של שכחה במהלך היומיום – מעבר מהיר בין מטלה אחת לאחרת יוצר הפרעה לגיבוש הזיכרון, ואנו שוכחים את המידע שרכשנו אך שעות ספורות קודם לכן.

האם ניתן לשנות את העבר?

הפילוסוף האנגלי אלן וואטס דיבר על מעבר הזמן בחיינו כעל מסעה של ספינה בים – הספינה משאירה מאחוריה גל המעיד על המקום שבו היא חלפה, בדיוק כפי שהעבר חולף ומשאיר אחריו זיכרון המעיד על מה שעשינו. העבר שלנו אינו קיים במציאות העכשווית – אדוות הזיכרון היא כל שנשאר לנו משנותינו שחלפו להן. מחיקת הזיכרון – כמוה כמחיקת העבר שלנו.

על-פי תפישת הזיכרון המסורתית, עם סיום תהליך הגיבוש עקבת הזיכרון הופכת לחסינה לעד בפני שינוי. משמעות הדבר היא כי בחלון הזמן המידי שלאחר האירוע, שבו מתרחש תהליך גיבוש הזיכרון, ישנה הזדמנות חד-פעמית להשפיע על הזיכרון שייווצר ולאחריו לא ניתן יהיה יותר לשנות אותו. זו הייתה הגישה השלטת במהלך שנות ה-90, שניכרה במאמרים הנושאים כותרות כמו "זיכרונות רגשיים הם לתמיד", שנועדו להדגיש כי חוויות חיים קשות נלמדות במהרה ולא ניתן לשנותן. עבור אלו המטפלים באנשים שחוויות חיים קשות עיצבו את חייהם, ועבור אלו שזיכרונות העבר ממשיכים לרדוף אותם, זוהי בשורה עגומה למדי.

אפילו זיכרונות מלחמה וטראומה אינם בהכרח לתמיד. תצלום: טימותי קולצ'ק

בתנאים מסוימים, שליפה מחדש של זיכרון תחייב אותו לעבור תהליך מחודש של גיבוש לפני אחסונו בחזרה לטווח ארוך. זוהי הזדמנות להתערב בעקבת הזיכרון כדי לחזק אותה, להחליש אותה, או לעדכן אותה בפרטים נוספים

שנות האלפיים הביאו עמן בשורה של שינוי. מספר הולך וגדל של מחקרים הראו כי ניתן לשנות זיכרונות גם זמן רב לאחר שנוצרו. שינוי הזיכרון אפשרי מאחר שאותו "נתיב מוחי" שגובש בפרק הזמן הראשוני עשוי להיפתח מחדש לשינויים בתהליך שכונה גיבוש-מחדש (reconsolidation) של הזיכרון. בתהליך זה, בתנאים מסוימים, שליפה מחדש של זיכרון תחייב אותו לעבור תהליך מחודש של גיבוש לפני אחסונו בחזרה לטווח ארוך. למרבה הפלא, אותו גיבוש מחדש פותח חלון הזדמנויות נוסף, המאפשר להתערב בעקבת הזיכרון כדי לחזק אותה, להחליש אותה, או לעדכן אותה בפרטים נוספים.

לפני כעשור הוכח לראשונה כי ניתן למחוק פחד נלמד בבני-אדם ללא התערבות פרמקולוגית. במחקר שהתפרסם בשנת 2010, נבדקים נחשפו לגירויים ניטרליים (ריבועים משני צבעים) המוצמדים לגירוי אברסיבי (נזעי חשמל) כדי ליצור עקבת זיכרון המערבת תגובת פחד. לאחר הופעתו של ריבוע צהוב על המסך, הנבדקים קיבלו בחלק מהמקרים מכת חשמל למפרק כף ידם. לאחר מספר חזרות, הנבדקים למדו (באופן שאינו מודע) כי הופעתו של הריבוע הצהוב מנבאת מכת חשמל, כפי שניתן היה לראות בתגובת המוליכות העורית שלהם. לאחר רכישת הצימוד, החוקרים אפשרו לזיכרון לעבור תהליך גיבוש במשך יממה. למחרת, כשהנבדקים חזרו למעבדה הם עברו תהליך של הכחדה – חשיפה חוזרת ונשנית לגירוי הניטרלי (הריבוע הצהוב) בלי לקבל לאחריו מכת חשמל. הכחדה אמנם עוזרת להפחתת תגובת הפחד בטווח הקצר, אך היא אינה משנה את עקבת הזיכרון המקורית אלא יוצרת למידה חדשה, כזו שעל-פיה הריבוע הצהוב אינו מנבא יותר את מכת החשמל. עם זאת, מאחר שעקבת הזיכרון המקורית קיימת במקביל לעקבת הזיכרון החדשה, חזרה על הצגת הריבוע הצהוב בהמשך תוביל שוב לתגובת פחד בתהליך המכונה החלמה ספונטנית. החלמה ספונטנית של תגובות פחד היא אחד הקשיים המרכזיים בטיפול כיום, שכן גם אם תגובות הפחד והחרדה שככו בטיפול, הן נוטות לחזור כאשר המטופל נפגש בשגרת חייו בתזכורות לאירוע הקשה שעבר. כדי לבחון האם ניתן לשנות את עקבת הזיכרון המקורית ובכך למנוע החלמה ספונטנית של תגובת הפחד, ערכו הפעם החוקרים את תהליך ההכחדה לאחר שליפה של הזיכרון, כאשר מתרחש תהליך הגיבוש מחדש הפותח את הזיכרון לשינויים. כצפוי על פי התיאוריה, תגובת הפחד בתגובה לריבוע הצהוב נעלמה, ולא נראתה שוב גם כשנבדקה שנה לאחר מכן.

יש זיכרונות שקשה להכחיד ולמנוע מהם להתעורר. תצלום: מת'יו ריידר

מחקרים נוספים הראו כי בהסתמך על תיאוריית הגיבוש מחדש ניתן לעדכן את הזיכרון במידע חדש או לחזק אותו. כך למשל, שימוש במכשיר גרייה מוחית (TMS, ראשי תבות של Transcranial Magnetic Stimulation) לשינוי פעילות קליפת המוח הקדם-מצחית במהלך חלון הזמן של הגיבוש מחדש הוביל לזיכרון טוב יותר של רשימת מילים. נראה אם כן שזיכרונות, גם רגשיים, אינם נשמרים בהכרח לעד. הבנת המנגנונים המוחיים של הזיכרון מאפשרת לנו לערוך מניפולציות כדי להשפיע על תהליך שמהלכו הטבעי נסתר מעינינו.

הזיכרון עלול להטעות

האם בהיעדר מניפולציות חיצוניות הזיכרון שלנו הוא תיעוד מדויק של העבר? התשובה לכך שלילית, כפי שהוכיחו מחקרים מדעיים רבים, אולם נראה שבכל הנוגע לתחושותינו הסובייקטיביות קשה לערער על אמינות הזיכרון שלנו. אם העבר חלף והזיכרון שלנו הוא העדות היחידה שנותרה כדי ללמד אותנו על אודותיו, כיצד נוכל לדעת שהזיכרון שלנו אינו מדויק?

תרגיל פשוט שעשיתי בעבר עזר לי להתחיל להטיל ספק באמינות הזיכרון שלי. נסו לבחור אירוע כלשהו מעברכם – הקרוב או הרחוק, ולדמיין אותו במלוא פרטיו. עצמו את עיניכם ונסו להיזכר במראות שהיו באירוע, בצלילים, באנשים המעורבים ובתחושותיכם במהלך האירוע.

לאחר נפילת המגדלים התאומים, 73% מהנשאלים דיווחו כי בעת האירוע הם ראו בטלוויזיה את התרסקות המטוס הראשון שהובילה לנפילת המגדל הראשון, על אף שאירוע זה כלל לא שודר באותו היום

האם במהלך העלאת הזיכרון ראיתם את עצמכם כאילו אתם צופים מהצד? עבור חלק מהזיכרונות שלנו, הפרספקטיבה שבה נחווה מחדש את הזיכרון היא מגוף שלישי, כלומר מנקודת מבט חיצונית. כמובן, בעת האירוע האמתי לא הייתה לנו שום יכולת לראות עצמנו מהצד, אך הזיכרון שלנו עובר עיבוד עם הזמן ומטמיע בעקבת הזיכרון שלנו פרטים נוספים שלא היו חלק מהאירוע המקורי.

אם עדיין לא השתכנעתם, תאלצו להסתמך על מחקר: כבר בשנת 1932 הראה הפסיכולוג פרדריק בארטלט כי הזיכרון שלנו נבנה בתהליך דינמי. אנשים עושים שימוש בסכמות כדי להבין את האירועים שקורים להם, ואותן סכמות מעצבות את הזיכרון שנותר להם מאותו האירוע, ואת הדרך שבה הוא משתנה עם הזמן. ככל שעובר זמן, ובכל פעם שהזיכרון נשלף, הזיכרון עובר עריכה שתואמת לסכמה שבה מחזיק האדם – פרטים נמחקים, פרטים אחרים מתווספים, ואף כי הנבדקים אינם מודעים לתהליך זה, לאחר זמן מה הזיכרון שבו הם מחזיקים כבר אינו זהה לזיכרון המקורי שלהם. לאחר בארטלט, פסיכולוגים קוגניטיביים המשיכו להראות עדויות לעיוותי זיכרון בעקבות אירועים היסטוריים מכוננים – לאחר נפילת המגדלים התאומים, 73% מהנשאלים דיווחו כי בעת האירוע הם ראו בטלוויזיה את התרסקות המטוס הראשון שהובילה לנפילת המגדל הראשון, על אף שאירוע זה כלל לא שודר באותו היום. באנגליה, 43% מהנשאלים דיווחו שראו סרטון המתעד את התאונה שבה נהרגה הנסיכה דיאנה, אף שתיעוד שכזה מעולם לא שודר. גם בזיכרון לאירועים מחיי היומיום שלנו ישנם עיוותים, אולם אין לנו עדויות שיעמתו אותנו איתם. מאחר שלזיכרון יש תפקיד כה משמעותי בניהול התנהגותנו, העובדה שהוא עובר תהליכי עריכה שאיננו מודעים אליהם צריכה, לכל הפחות, לעורר את סקרנותנו בנוגע לעורך הפנימי שבנו – מוחנו.

זוכרים את הסרטון שתיעד את התאונה שלה? תצלום: ראס קינלן.

בנוסף לשאלה בדבר אופי השינויים שעובר הזיכרון, עולה שאלה עקרונית יותר: אם הזיכרון שלנו אמור לשקף אירועים שהתרחשו בעבר, מדוע התפתחה מערכת שמאפשרת לזיכרון לעבור שינויים עם הזמן? האם גילינו "באג", כשל מערכתי בתפקוד המוח? בעוד שהמוח שלנו אכן נתון תחת מגבלות עיבוד מסוימות, ישנו הסבר משכנע יותר לקיומה של מערכת זיכרון דינמית. אם חושבים על הזיכרון שלנו כבעל תפקיד הישרדותי, כזה המאפשר לנו לעצב את התנהגותנו על בסיס טעויות העבר כדי להימנע מהן בעתיד, ישנה חשיבות לכך שהזיכרון יוכל להתעדכן עם הזמן במידע חדש ולהתאים את עצמו לנסיבות חיים משתנות. ללא יכולת זו של הזיכרון לעבור "עדכון גרסה", נמשיך לשאת זיכרונות על אודות תוצאות לא נעימות (או נעימות) של פעולותינו גם כאשר התנאים השתנו ואותה התנהגות תוביל עתה לתוצאה שונה. ניתן לחדד אם כן את התנאים הנחוצים למערכת זיכרון יעילה: עליה לאפשר עדכון של הזיכרון במידה שחלו שינויים הרלוונטיים לזיכרון בסביבה, אך להותיר את הזיכרון חסין בפני שינוי כאשר הסביבה נשארה כשהייתה. למעשה, כך בדיוק פועלת מערכת הזיכרון שלנו. מחקרים מאוחרים יותר הראו כי כל עוד הזיכרון נשלף ומתרחשת התוצאה המצופה, עקבת הזיכרון אינה צפויה לעבור תהליך של גיבוש מחדש. תנאי חיוני להתנעת תהליך הגיבוש מחדש הוא קיומה של טעות ניבוי (prediction error), או בפשטות: הפתעה. כאשר עקבת הזיכרון מנבאת אירוע מסוים (למשל קבלת הלם חשמלי מיד עם סיום הצגתו של ריבוע צהוב) והאירוע אינו מתרחש במציאות – סימן שהזיכרון לא הצליח לעזור לנו בניבוי המציאות וכדאי לעדכנו. רק אז נפתחת עקבת הזיכרון לשינויים. מתוחכם, יעיל וחכם.

שינוי זיכרונות כואבים

בניגוד לזיכרונות אחרים, הזיכרון הטראומטי נוטה להישלף בצורה שאינה רצונית – בעקבות רמזים בסביבה כמו מראות, צלילים או ריחות – והוא משתלט על המודעות ונחווה מחדש בעוצמה רבה

אם עקבת הזיכרון עשויה להיפתח לשינויים, ניתן לנצל עובדה זו כדי לטפל במקרים שבהם אירוע קשה מהעבר מוביל למצוקה מתמשכת ולהתפתחותה של פסיכופתולוגיה. אחד המקרים הבולטים ביותר למצב כזה היא הפרעת דחק פוסט-טראומטית, העלולה להתפתח בעקבות חוויות חיים קשות כמו תאונת דרכים, לחימה צבאית, פיגוע טרור או פגיעה מינית. אצל אנשים הסובלים מפוסט-טראומה, זיכרון האירוע הקשה שעברו אינו עוד זיכרון כואב אחד מני רבים. בניגוד לזיכרונות אחרים, הזיכרון הטראומטי נוטה להישלף בצורה שאינה רצונית – בעקבות רמזים בסביבה כמו מראות, צלילים או ריחות – והוא משתלט על המודעות ונחווה מחדש בעוצמה רבה. במקרים מסוימים הזיכרון החודרני כה חי ועוצמתי, שהוא גורר התנהגויות התואמות את רגע האירוע הטראומטי, כמו התגוננות מפני התקיפה שכביכול מתרחשת, על אף שבמציאות האדם נמצא עכשיו במקום בטוח. מקרים אלו הם היעד הראשוני שאליו פנו אנשי מחקר ומטפלים לאחר גילוי האפשרות לשינוי עקבת הזיכרון. אם אפשר יהיה לפגוע בזיכרון הטראומטי, ניתן יהיה להגיע לפריצת דרך טיפולית משמעותית באנשים אשר אירוע קשה מהעבר ממשיך להשפיע על תפקודם היומיומי.

מזכיר את אבא?את אמא? ואולי מרפא מהזיכרון? תצלום: אהתשאם אסמאעיל

הזיכרון הטראומטי מעמיד בפני החוקרים מספר אתגרים: הזיכרון נוטה להיות רב עוצמה, אצל מרבית המטופלים עבר זמן רב מאז שנרכש, דבר המוביל לחיזוק דפוסי התנהגות וחשיבה הקשורים בו, וחלקים נרחבים ממנו אינם נגישים לתיאור במילים. בנוסף, בניגוד למחקרים שבהם הזיכרון שבו מנסים לפגוע הוא פשוט וגלוי (שכן החוקרים בעצמם יצרו אותו), הלמידה שבה מנסים לפגוע אצל המטופלים מורכבת יותר. על אף שסיפור האירוע הטראומטי ידוע למטפל, ידיעת האירוע אינה מספקת פרטים על הלמידה הספציפית שנוצרה אצל המטופל. שני אנשים עשויים להיות נוכחים באותו אירוע טראומטי ולהגיב בצורה שונה לחלוטין, הן מבחינת פרשנותם את האירוע, והן מבחינת תגובתם אליו ורמת התסמינים שיפתחו לאחריו. מאחר שהלמידה הספציפית שמולידה את התסמינים אינה ידועה למטפל (ועל-פי רוב גם לא תהיה מודעת ונגישה לתמלול עבור המטופל), הזיכרון המדויק שאותו יש לשלוף והאופן שבו ניתן ליצור טעות ניבוי כדי לעורר את תהליך הגיבוש מחדש הם נושא לחקירה.

זיכרונות טראומטיים נוטים להחוות באמצעות תמונות מנטליות, מראות מרגע הטראומה העולים למודעות באופן שאינו רצוני. יתכן שיצירה מהירה של תמונות מנטליות חלופיות, תפגע בעקבת הזיכרון הטראומטי

על אף האתגרים, מספר כיווני מחקר עשו שימוש בתיאורית הגיבוש מחדש על מנת לפגוע בזיכרונות טראומטיים. התערבויות פרמקולוגיות הן כיוון מחקרי אחד, שנועד לשבש את תהליך יצירת החלבונים הנחוצים לכך שהזיכרון יסיים את תהליך הגיבוש מחדש. הסם הנפוץ ביותר שנעשה בו שימוש בבני-אדם הוא, כאמור, הפרופרנאלול, אשר מעכב את פעולת האדרנלין הנחוצה לגיבוש הזיכרון. באד המחקרים, למשל, נבדקים הסובלים מפוסט-טראומה קיבלו פרופרנאלול במהלך שישה מפגשים, בסמוך לשליפה של הזיכרון הטראומטי שלהם. מאחר שזיכרונות אחרים אינם נמצאים בתהליך גיבוש מחדש, הפרופרנאלול אינו פוגע בהם וכך מתרחשת פגיעה סלקטיבית בעקבת הזיכרון הטראומטי, אשר מובילה לירידה הדרגתית ומשמעותית בתסמינים. כיווני מחקר אחרים ניסו לפתח התערבויות שאינן תרופתיות, כדי להתערב במשאבים המוחיים הנחוצים לגיבוש מחדש של הזיכרון הטראומטי. כדי לעשות זאת, מצאו חלקם שיטה מפתיעה: משחק טטריס. מדוע שמשחק בטטריס מיד לאחר שליפה של הזיכרון הטראומטי יוביל לפגיעה בזיכרון? ובכן, זיכרונות טראומטיים נוטים להחוות באמצעות תמונות מנטליות – מראות מרגע הטראומה העולים למודעות באופן שאינו רצוני. תמונות מנטליות אלו דורשות הפעלה של משאבי זיכרון עבודה וויזואליים-מרחביים, ואלו נחוצים גם כדי לשחק משחק טטריס ברמה טובה. כאשר ישנה תחרות על אותם משאבים מוחיים מוגבלים, עקבת הזיכרון נפגעת וחלה ירידה במספר הזיכרונות החודרניים שנחווים.

טטריס: מובטחת פגיעה בזיכרון. גם לטובה. תצלום: איאן

יש הטוענים כי פסיכותרפיה, על סוגיה השונים, למעשה מנצלת את האופי הדינמי של הזיכרון כדי לאפשר הבניה ועיבוד מחדש של זיכרונות בעלי מטען רגשי שלילי, כדי לשחרר אנשים ממצוקה המלווה אותם לאורך שנים

חרף כיווני מחקר יצירתיים, דרוש מחקר נוסף כדי להבין את התנאים בהם ניתן לבצע התערבות ממוקדת ויעילה בזיכרון הטראומטי. עם זאת, ההתקדמות המחקרית צפויה להוביל לפיתוחן של דרכי טיפול חדשות כדי להפחית את השפעתם של זיכרונות כואבים על חיינו. למעשה, יש הטוענים כי אנו עושים שימוש במנגנון הגיבוש מחדש כדי להתערב בזיכרונות כואבים כבר הרבה מאוד זמן, בלי להיות מודעים לכך.

האם תהיו מוכנים שאדם אחר יעצב את עקבת הזיכרון שלכם? גם אם התשובה האוטומטית שלנו תהיה שלילית, עקבת הזיכרון שלנו עשויה להתעצב כתוצאה מגורמים יומיומיים שאינם תמיד בשליטתנו, כמו שיחה עם אדם אחר וקבלת מידע על אודות העבר. מחקריה של הפסיכולוגית הקוגניטיבית אליזבת לופטוס הדגימו את הקלות שבה ניתן להשתיל זיכרונות על אודות אירועים שלא התרחשו מעולם, באמצעות לא יותר מאשר שאלות המכילות מידע מוטעה. המידע המוטעה שניתן לאחר האירוע משנה את הזיכרון, לעיתים באופן דרמטי, בלי שאנשים יהיו מודעים לכך. לופטוס הציגה את הצד האפל של שינוי זיכרון – וטענה כי אנשי טיפול עלולים להשתיל במטופלים זיכרונות על אודות אירועים קשים שעברו לכאורה בילדותם, כגון פגיעה מינית, על אף שאירועים אלו מעולם לא התרחשו. אם הזיכרון שלנו חשוף למניפולציות חיצוניות שכאלו, ניתן לתהות באיזה מובן הזיכרון שלנו הוא אכן "שלנו", ועד כמה התנהגותנו ותחושותינו מושפעות מגורמים זרים שאיננו מודעים להם.

אולם לשינוי זיכרון ישנם גם צדדים חיוביים. יש הטוענים כי פסיכותרפיה, על סוגיה השונים, למעשה מנצלת את האופי הדינמי של הזיכרון כדי לאפשר הבניה ועיבוד מחדש של זיכרונות בעלי מטען רגשי שלילי, כדי לשחרר אנשים ממצוקה המלווה אותם לאורך שנים. אחת העובדות הידועות למטפלים היא כי טיב הקשר הטיפולי הוא הגורם המשמעותי ביותר בהצלחת הטיפול. אווירה חיובית ואמון הדדי הם מרכיבים הכרחיים להצלחת טיפול פסיכולוגי מכל סוג. האווירה הבטוחה והרגועה משפיעה על מצבו הגופני והרגשי של המטופל, למשל בירידה בעוררות הפיזיולוגית שלו ועליה בתחושת השליטה. לצד האווירה הבטוחה, הטיפול הפסיכולוגי עוסק לרוב בחוויות חיים קשות. כזכור, על פי תיאוריית הגיבוש מחדש, שליפת הזיכרון הכואב מובילה לאפשרות להטמיע שינויים בעקבת הזיכרון, בהתאם להקשר שבו נשלף הזיכרון.

לסיכום, היכולת לשנות זיכרונות טומנת בחובה סכנה לצד תקווה. האם תגליות מתחום חקר המוח יובילו לשימוש נצלני של הידע המתפתח כדי להשפיע על התהליכים הפנימיים והאינטימיים ביותר שלנו –הזיכרונות שלנו? או שמא תגליות אלו ישמשו לקידום דרכי טיפול חדשות באוכלוסיות שאיכות חייהם נפגעה בעקבות אירוע קשה מעברן? יש לקוות שנשכיל לעשות שימוש זהיר וחיובי בידע המצטבר על אודות דרכי הפעולה של האיבר המתוחכם והמסתורי ביותר בגופנו – מוחנו.

רשימת מקורות:

McGaugh, J. L. Emotional arousal regulation of memory consolidation. Curr. Opin. Behav. Sci.19, 55–60 (2018).Lechner, H. A., Squire, L. R. & Byrne, J. H. 100 years of consolidation--remembering Müller and Pilzecker. Learn. Mem.6, 77–87 (1999).van der Kolk, B. A. The Body Keeps the Score: Memory and the Evolving Psychobiology of Posttraumatic Stress. Harv. Rev. Psychiatry1, 253–265 (1994).Schiller, D. et al.Preventing the return of fear in humans using reconsolidation update mechanisms. Nature463, 49–53 (2010).Sandrini, M., Censor, N., Mishoe, J. & Cohen, L. G. Causal Role of Prefrontal Cortex in Strengthening of Episodic Memories through Reconsolidation. Curr. Biol.23, 2181–2184 (2013).Pezdek, K. Event memory and autobiographical memory for the events of September 11, 2001. Appl. Cogn. Psychol.17, 1033–1045 (2003).Ost, J., Vrij, A., Costall, A. & Bull, R. Crashing memories and reality monitoring: Distinguishing between perceptions, imaginations and ‘false memories’. Appl. Cogn. Psychol.16, 125–134 (2002).Brunet, A. et al.Trauma reactivation under the influence of propranolol decreases posttraumatic stress symptoms and disorder: 3 open-label trials. J. Clin. Psychopharmacol.31, 547–550 (2011).James, E. L. et al.Computer Game Play Reduces Intrusive Memories of Experimental Trauma via Reconsolidation-Update Mechanisms. Psychol. Sci.26, 1201–1215 (2015).Takarangi, M. K. T., Polaschek, D. L. L., Garry, M. A. & Loftus, E. F. Psychological Science, Victim Advocates, and the Problem of Recovered Memories.Int. Rev. Vict.15, 147–163 (2008).Lane, R. D., Ryan, L., Nadel, L. & Greenberg, L. Memory reconsolidation, emotional arousal, and the process of change in psychotherapy: New insights from brain science. Behav. Brain Sci.38, 1–64 (2015).

ד"ר נועה הרץ היא חוקרת מוח ופסיכולוגית קלינית-שיקומית. השלימה דוקטורט בפסיכולוגיה וכיום עושה פוסט דוקטורט בבית הספר למדעי הפסיכולוגיה ובבית ספר סגול למדעי המוח, אוניברסיטת תל-אביב. בפוסט-דוקטורט שלה, ד"ר הרץ חוקרת זיכרון לאירועים רגשיים, תחת הנחייתם של פרופ' ניצן צנזור ופרופ' יאיר בר-חיים באוניברסיטת תל-אביב.

תמונה ראשית: אפשר למחוק ולתקן, גם אם קשה. תצלום: זדנק מחאצ'ק,  unsplash.com

Photo by Zdeněk Macháček on Unsplash