עתיד ההשכלה הגבוהה

בבוקר אפריל אחד חבשתי אוזניות, רכנתי אל המיקרופון וחוויתי את מה שתואר באוזניי כמעין מסע בזמן לעתיד של החינוך הגבוה. הייתי בקומה התשיעית בבניין בדאונטאון סן-פרנסיסקו, בשכונה שרחובותיה מלאים בשיכורים ובחסרי בית, ושבנייניה מאוכלסים בעסקים חדשים וטרנדיים, רבים מהם חברות סטארט-אפ. לצדי בחדר הקטן עמדו איש יחסי ציבור ומנהל טכנולוגיה מיוזמה חינוכית בשם "פרויקט מינרווה", שהמייסד והמנכ"ל שלו, היזם בן ה-39 בן נלסון, שואף להחליף (או כשהוא תוקפני פחות, "לשנות") את המוסד המודרני להשכלה גבוהה.

מינרווה היא אוניברסיטה מוכרת שיש לה משרדים ומגורי סטודנטים בסן פרנסיסקו, ובכוונת מייסדיה לפתוח סניפים בעוד לפחות שש ערים גדולות בעולם. אבל המפתח למינרווה, הדבר שמפריד אותה באופן החד ביותר מאוניברסיטאות מן הדגם המקובל, הוא פלטפורמה מקוונת ייחודית, שפותחה כדי ליישם שיטות פדגוגיות שנחקרו ונבחנו על-ידי אחד הפסיכולוגים המובילים בעולם, דיקן הרווארד לשעבר בשם סטיבן מ. קוסלין, שהצטרף למינרווה ב-2012.

נלסון וקוסלין הזמינו אותי להשתתף בהרצה ניסיונית של הפלטפורמה: על המסך למולי הופיע פסיפס תמונות של המרצה ושל שמונה "תלמידים" (האחרים היו עובדים של מינרווה), וכל אחד מאיתנו הציג את עצמו. בתור סמינר בקולג' היה בכך משהו לא-אישי, ואף על פי שכולנו ישבנו באותה קומה במשרדי מינרווה, חבריי לכיתה נראו מרוחקים באופן משונה, כאילו שודרו מתחנת החלל הבינלאומית. כמעט ציפיתי שחבילה של גלידת אסטרונאוטים תרחף ליד פניו של אחד מהם.

אולם תוך דקות ספורות נעשתה החוויה אינטנסיבית יותר. נושא השיעור – חלק מסדרת שיעורים שהמרצה, פיזיקאי צרפתי בשם אריק בונבו, השתמש בה כדי לבחון את החומר לשיעורים שלו – היה אינדוקציה. בתחילת השיעור הציג בפנינו בונבו שאלה שנועדה לבדוק את הבנתנו את חומר הקריאה לשיעור, מאמר מכתב העת Nature, שעסק בדלדול אוכלוסיית דגי הקוד באוקיינוס האטלנטי הצפוני בתחילת שנות התשעים. הוא שאל אותנו איזו מבין ארבע פרשנויות למאמר היא המדויקת ביותר. בסמינר רגיל לתואר ראשון זה היה עשוי להיות רגע לשתיקה ביישנית, עד שהדברן הכי גדול בכיתה או הסטודנט עם הכי הרבה קפאין בדם היה מסתכן בניחוש, אבל השיעור במינרווה לא סיפק אפשרות מסתור לביישנים, או יתרון לווכחנים. על כל סטודנט היה לספק תשובה בתוך שניות, והמרצה הציג את בחירותנו בגלוי כדי שיוכל לקרוא לנו להגן עליהן.

בונבו ניהל את השיעור כמו דיקטטור נדיב, הנחית עלינו בחני פתע ושאלות והשתמש בטקטיקות פדגוגיות שהיו גוזלות דקות ארגון יקרות מזמן השיעור בסמינר לא-וירטואלי

בונבו ניהל את השיעור כמו דיקטטור נדיב, הנחית עלינו בחני פתע ושאלות והשתמש בטקטיקות פדגוגיות שהיו גוזלות דקות ארגון יקרות מזמן השיעור בסמינר לא-וירטואלי. הוא חילק אותנו לקבוצות כדי להגן על טענות מנוגדות – שדגי הקוד נעלמו בעקבות דיג יתר, או שגורמים אחרים אשמים בכך. אף אחד לא היה צריך להחליף מקום; בונבו פשוט לחץ על כפתור, והסטודנטים שבקבוצה האחרת נעלמו מעל המסך שלי והשאירו אותי ואת שלושת חבריי לקבוצה לתכנן. עמד לרשותנו לוח משותף, שעליו יכולנו לרשום את הרעיונות שלנו. תוך כדי עבודתנו דילג בונבו בין שתי הקבוצות והציע עזרה. לאחר שנציגהּ של כל קבוצה הציג בקצרה את הטענה, הוא הראה לנו סרט קצר על הסכנות שבדיג יתר ("תעמולה", נחר בבוז ואמר שנדבר על כשלים לוגיים בשיעור הבא). מסך המחשב נכבה לאחר ארבעים וחמש דקות של שיעור.

המערכת לא הייתה חפה מתקלות – היא התרסקה פעם אחת, והוידיאו נתקע לפעמים – אבל בסך הכול היא עבדה לא רע, והחוויה בהחלט הייתה שונה משיעור בכיתה רגילה. קודם כל, היא הייתה מתישה: זמן ממושך של מעורבות כפויה, ללא רגעי הפוגה שבהם תשומת לבי יכולה הייתה לנדוד, או זמן שבו יכולתי לשרבט במחברת מבלי שישגיחו בי. המערכת דרשה את תשומת לבי המלאה, ומכיוון שהרגשתי כאילו המרצה וחבריי הסטודנט-נאוטים בוהים בי, הקפדתי לא להניח למבטי לנדוד מן המסך. אפילו כאשר רציתי לחשוב על החומר מהיבטים אחרים, שלא נדונו באותו רגע בכיתה – בעיניי היו אלה רגעים לחשיבה יצירתית, אבל אולי לא היו אלא חלומות בהקיץ ­ – הרגשתי שתשומת לבי מוחזרת לנושא הצר שבו עסקנו, כי היה עליי לענות על בוחן פתע או לנסח עמדה. במילים אחרות, היה עליי ללמוד. אם זה החינוך של העתיד, הוא נראה קצת פשיסטי. טוב, אבל פשיסטי.

מינרווה, שהיא ארגון למטרות רווח, החלה החודש ללמד מחזור חלוצי של 33 סטודנטים. כדי למלא את שורותיה בכישרון, היא העניקה לכל סטודנט שהתקבל מלגה מלאה של 10,000 דולר לשנה לארבע שנים, בנוסף לדיור בחינם בסן פרנסיסקו בשנה הראשונה. במחזור הבא צפויים להיות בין מאתיים לשלוש מאות סטודנטים, ומינרווה מקווה שהמחזורים שלאחריו יוכפלו בגודלם פחות או יותר מדי שנה.

הפרדוקס של החינוך הגבוה בארצות הברית הוא שמצד אחד הוא מושא לקנאה מצד העולם כולו, ומצד שני הוא זוכה לביקורת עצומה. בכך הוא דומה למערכת הבריאות האמריקאית

בעתיד ישלמו סטודנטים במינרווה כ-28,000 דולר בשנה, כולל דיור וארוחות, חיסכון של כ-30,000 דולר ממחירן המלא של אוניברסיטאות רבות – אוניברסיטאות "ליגת הקיסוס" או קולג'ים בררניים מאד כמו פומונה או וויליאמס – שאיתם מקווה מינרווה להתחרות (כמובן שרוב הסטודנטים האמריקאיים שלומדים באוניברסיטאות האלה אינם משלמים מחיר מלא; מינרווה תציע גם היא סיוע כלכלי ותפנה לסטודנטים מהמעמד הבינוני, שעדיין צפויים לשלם עשרות אלפי דולרים יותר באוניברסיטאות אחרות). אם תצמח לכ-2,500 סטודנטים במחזור, ההכנסה השנתית שלה עשויה להגיע ל-280 מיליון דולר. בזכות שיתוף פעולה עם Keck Graduate Institute בקלרמונט, קליפורניה, הצליחה מינרווה לקבל הכרה במהירות, ובוועדה המייעצת שלה ישבו בין השאר לארי סאמרס, מזכיר האוצר של ארה"ב ונשיא הרווארד לשעבר, והסנאטור הדמוקרטי של נבראסקה לשעבר, בוב קררי, ששימש בעברו גם כראש הניו סקול בניו יורק.

המטרה ארוכת-הטווח של נלסון היא לחולל שינוי רדיקלי באחד הסקטורים המאובנים ביותר בכלכלה האמריקאית, סקטור שהוא כה מוגן מהצורך בשיפור, עד שהחדשנות הגדולה ביותר שהתרחשה בו בשלושים השנה האחרונות הייתה להכפיל את העלויות ולשכור עוד אנשי אדמיניסטרציה במשכורות גבוהות יותר.
הפרדוקס של החינוך הגבוה בארצות הברית הוא שמצד אחד הוא מושא לקנאה מצד העולם כולו, ומצד שני הוא זוכה לביקורת עצומה. בכך הוא דומה למערכת הבריאות האמריקאית. תגי המחיר של שניהם מזעזעים את מצפונם של אזרחים במדינות מפותחות אחרות. שניהם קשורים באופן סבוך להחריד בממשל, דרך הלוואות סטודנטים ומענקי מחקר פדראליים או דרך מדיקר. אבל אם אתם יכולים להרשות לעצמכם לשלם תמורת שירותיה של מאיו קליניק, אין מקום טוב יותר להיות חולה בו מאשר בארצות הברית. ואם אתם מקבלים מלגה מסטנפורד, כדאי לכם לקחת אותה ולסרב להצעותיהן של האוניברסיטאות הטובות ביותר באירופה, באוסטרליה או ביפן (אבל רוב הסיכויים שלא תקבלו מלגה. ב-2014 הגיע החוב של בוגר הקולג' הממוצע בארה"ב ל-33,000 דולר).

חוסר תפקוד פיננסי הוא הבעיה הברורה ביותר שעומדת לפני מערכת החינוך הגבוהה בארה"ב, אך היא אינה היחידה: טכנולוגיית הלימוד כמעט ולא השתנתה בחמש מאות השנה האחרונות. אם ברצונכם לדעת איך נראו אז אוניברסיטאות, כל שעליכם לעשות הוא ללכת לאחת האוניברסיטאות הגדולות היום, להיכנס לאיזשהו אולם הרצאות ולדמיין שהמרצה מדבר לטינית ולובש גלימת נזיר. הפורמט הנפוץ ביותר הוא עדיין מרצה שעומד לפני תלמידים ומדבר. אך אף על פי שסטודנטים נחשפים להרצאות זה מאות שנים, אין לנו שום הוכחה שזו דרך טובה ללמד (הפסיכולוג החינוכי לודי בנג'מין המשיל הרצאות לגבינה צהובה תעשייתית – משהו שאנשים רבים צורכים, אבל איש לא חושב שהיא טעימה או מזינה).

הפסיכולוג החינוכי לודי בנג'מין המשיל הרצאות לגבינה צהובה תעשייתית – משהו שאנשים רבים צורכים, אבל איש לא חושב שהיא טעימה או מזינה

מספר חידושים אחרים בתחום החינוך הגבוה קדמו למינרווה בשנים האחרונות, והמפורסמים שבהם הם קורסים מקוונים פתוחים המוניים, הידועים בראשי התיבות MOOC  - massive open online courses – להלן: מוקים. החברות הראשונות שסיפקו קורסים כאלה היו Khan Academy של היזם סלמן קהאן, ו-Coursera, שבראשה עומדים מדעני מחשב מאוניברסיטת סטנפורד, אנדרו נג ודפנה קולר. בראשית דרכה הייתה "אקדמיית קהאן" כלי ללמד ילדים מתמטיקה, אך היא צמחה וכיום היא מכילה מגוון מסחרר של שיעורים, חלקם מוצלחים ביותר, רבים בנושאים טכנולוגיים. קורסרה מציעה קורסים ברמת קולג' בחינם (אפשר לשלם תמורת שירותי פרימיום, כמו נקודות זכות אקדמיות). מאות אלפי סטודנטים יכולים להיות רשומים לשיעור ספציפי, ומיליונים רשומים באתר בסך הכול. בבסיסם מורכבים הקורסים האלה מהרצאות סטנדרטיות מצולמות בווידיאו.

טקס חלוקת תארים באוניברסיטת קורנל שבאיתקה, ארה״ב, 2008. צילום: Eustress

אבל מינרווה אינה ספקית מוקים. הקורסים שלה אינם המוניים (הם מוגבלים ל-19 סטודנטים), פתוחים (היא אליטיסטית וסלקטיבית במובהק) או מקוונים, לפחות לא באותה צורה שבה הקורסים של קורסרה מקוונים. הרצאות אסורות לחלוטין. כל הקורסים בנויים כסמינרים ומנוהלים דרך הפלטפורמה שהתנסיתי בה. בזמן שאתם קוראים את הכתבה הזו, הסטודנטים הראשונים כבר היו אמורים לעבור למגורי הסטודנטים של מינרווה בקומה החמישית של בניין בשכונת נוב היל בסן פרנסיסקו, ולהתחיל להשתתף בשיעורים על לפטופים של אפל שנדרשו להשיג בכוחות עצמם.

לפי התכנית של מינרווה, כל אחת משנות הלימוד תתקיים באוניברסיטה אחרת, במקום אחר, כך שבמהלך ארבע שנים יוכלו הסטודנטים לחוות את החוויה הבינלאומית שאוניברסיטאות אחרות כה מרבות לפרסם, אך לרוב אינן מצליחות לספק. הקמפוסים בברלין ובבואנוס איירס אמורים להיפתח עד 2016. ערים נוספות שמועמדות לשכן קמפוסים הן מומביי, הונג קונג, ניו יורק ולונדון. בכל חדר יתגוררו שני סטודנטים, והמטבח יהיה משותף. הסטודנטים גם ישתתפו בטיולים מאורגנים, כמו סיור באלקטרז עם פסיכולוג בתי סוהר. בבעלותה של מינרווה לא יהיה כמעט שום רכוש, חוץ ממגורי הסטודנטים – לא ספריה, לא חדר אוכל או חדר כושר – והסטודנטים ישתמשו בפארקים עירוניים, במכוני כושר ובשירותי תרבות מקומיים בזמנם הפנוי.

לפי התכנית של מינרווה, כל אחת משנות הלימוד תתקיים באוניברסיטה אחרת, במקום אחר, כך שבמהלך ארבע שנים יוכלו הסטודנטים לחוות את החוויה הבינלאומית שאוניברסיטאות אחרות כה מרבות לפרסם, אך לרוב אינן מצליחות לספק

המרצים יכולים לגור בכל מקום שירצו, כל עוד יש להם חיבור לרשת. בהתחשב בכך שאקדמאים רבים שייכים ל"אליטת החופים" ומסרבים להתגורר במקומות כמו אוונסוויל, אינדיאנה, לחירות הגיאוגרפית הזו יש תפקיד חיוני בגיוס סגל המרצים של מינרווה. הרכב התלמידים יוכל להיות גלובלי באמת, בין השאר כי המדיניות של מינרווה היא לקבל תלמידים בלי קשר לארץ המוצא שלהם. בכך היא פונה לביקוש הבלתי-מסופק מצד סינים, הודים וברזילאים אמידים, למשל, לחינוך "ליברל ארטס" בסגנון אמריקאי.

היומרה של מינרווה היא להסיר מחוויית הלימוד באוניברסיטה הכול פרט למרכיבים שתורמים באופן מוכח וישיר ללמידה. לא עוד הרצאות. לא עוד קביעות. לא עוד ארכיטקטורה גותית, פוטבול, קיסוס שמטפס על הקירות. מה שיישאר יהיה רזה וזול יותר (מינרווה כבר גייסה הון של 25 מיליון דולר ממשקיעים שמאמינים שתוכל לערער על המודל הקיים). ואנשי מינרווה טוענים שהשיטות שלהם ייבחנו באמצעים היעילים ביותר באופן מדעי, בניגוד לשיטות הנהוגות באוניברסיטאות, שנחשבות לטובות רק כי בתי הספר עצמם הם עתיקים ויקרים. אולם מכיוון שהשנה רק החלה, איננו יודעים אם תהליך ההפשטה של האוניברסיטה יפגום במשהו חיוני שהופך את הקולג'ים הטובים ביותר באמריקה לטובים ביותר בעולם.

אחרי הכול, מינרווה תהיה שונה למדי ממה שאנחנו מכנים אוניברסיטה, ולא רק מפני שתהיה חפה מקישוטים יקרים וחסרי ערך. ייתכן ששיטות הלימוד ישתפרו, אך זמן השיעורים הוא רק מרכיב קטן מהאוניברסיטאות במבנה הנוכחי שלהן. האם עדיין אפשר לכנות "אוניברסיטה" מוסד לימודי שאין לו משרדי פקולטה, מעבדות מחקר, חללים קהילתיים עבור הסטודנטים או מרצים שמקבלים משכורת כדי לעסוק בעבודה אקדמית?

אם מינרווה תיכשל, היא תפטר את צוות המורים ותמכור את הריהוט המשרדי שלה, ולעולם לא נשמע עליה שוב. אם תצליח, היא עשויה להעניק השראה ללגיון של יזמים, וקטגוריה שלמה של מוסדות מסורתיים עלולה לפשוט את הרגל. אפשר לדמיין עשבים פושטים בקמפוסים נטושים וכדורי הריסה מנפצים את שמשותיהן של כיתות לימוד ריקות מסטודנטים, שעזבו אותן והתחברו לפלטפורמות המקוונות החדשות.

העיצוב של קומת הכניסה לבניין המשרדים של מינרווה רומז לשורשיו הקלאסיים של החינוך: פסלים רומיים עצומים שולטים בה (מינרווה היא אלת החוכמה הרומית). אבל האווירה בקומה התשיעית, שבה יושבים עובדי החברה, עניינית לגמרי, גם אם בלתי רשמית באופן קליפורני. כולם, כולל בכירי האוניברסיטה, עובדים בחלל פתוח. אני נוטה לזהות משרדים של אקדמאים עם אבקת גיר, ניירות מפוזרים וספרים שנערמו בגיבוב תוך הפרה של חוקי הבטיחות באש. אבל כאן שורר סדר מופתי.

מפתחים הרגלי חשיבה

בן נלסון מתראיין על מינרווה בבלומברג.

אחד העובדים של מינרווה שהכי קשה לזהות עם התנהגות אקדמאית הוא המייסד, המנכ"ל והמטיף הראשי. בן נלסון למד לתואר ראשון בבית הספר למנהל עסקים וורטון, השייך לאוניברסיטת פנסילבניה, בסוף שנות התשעים. לא היה לו מגע נוסף עם האקדמיה עד שהחל לפתח את הרעיון למינרווה ב-2010. המרכיב המרכזי בקורות החיים שלו הוא עשר השנים שבהן היה מנהל ב-Snapfish, שירות תמונות מקוון שמאפשר למשתמשים להדפיס תמונות על גלויות או בתוך ספרים.

נלסון מתולתל וממושקף, וכשפגשתי אותו הוא לבש חולצה מכופתרת, ללא עניבה או ז'קט. התשוקה שלו לחולל שינוי באקדמיה נולדה כתוצאה מהחוויה שלו כסטודנט בוורטון. הוא היה מאוכזב משיטת ההוראה, שהייתה בעיניו הפצצה אקראית בתכני לימוד, ללא תיאום שיבטיח שהוא לומד מיומנויות בסיסיות כמו חשיבה ביקורתית. "הביקורת שלי על החינוך הגבוה התחילה ברפורמה בתכנית הלימודים בפנסילבניה," הוא אומר. "השכלה כללית היא פיקציה. היא בעצם בופה, וכשחוויית הלימודים שלך אינה מכוונת, בסופו של דבר אתה לא לומד. אתה מקבל אוסף אקראי של מידע. המטרה בחינוך ל"ליברל ארטס" היא לפתח את היכולת האינטלקטואלית של היחיד וללמוד להיות שותף פרודוקטיבי בחברה. ואי אפשר לעשות את זה בלי תכנית לימודים."

מינרווה נועדה להרוויח כסף, אך נלסון מתעקש שלא תהיה סתירה בין האינטרסים שלה לבין אלה של התלמידים. כהוכחה, הוא מצביע על העובדה שבית הספר יימנע ממימון ממשלתי, שהוא רואה בו אחראי  לעלויות המשתוללות של האוניברסיטאות

כל הסטודנטים מתחילים את לימודיהם במינרווה באותם ארבעה "קורסי בסיס", שמציגים מושגי יסוד ואופני מחשבה שמשותפים למדעים ולמדעי הרוח. לא מדובר בשיעורי מבוא שמטרתם למסור ידע על הנושאים ברמת שנה א' (צריך לבטל את השנה הראשונה ללימודים (כפי שהיא קיימת באוניברסיטאות מסורתיות)," אומר נלסון וטוען שאת הבסיס אפשר ללמוד באמצעות המוקים. " את השנה הראשונה שלכם תלמדו בבית.") הקורסים שנלמדים במסגרת השנה הראשונה במינרווה אמורים לפתח את מה שנלסון מכנה "הרגלי חשיבה" ו"מושגים חיוניים", שהם הבסיס לכל חשיבה שיטתית של ממש. בשיעור מדעים, למשל, הסטודנטים אמורים לפתח הבנה עמוקה של הצורך בניסויים מבוקרים. בשיעור במדעי הרוח הם אמורים ללמוד את הטכניקות הקלאסיות של הרטוריקה ולפתח מיומנויות שכנוע בסיסיות. תכנית הלימודים נבנית מתוך הבסיס הזה.

בעיני נלסון, רמת ההכוונה הזו יוצאת כשידה על העליונה מההשוואה עם מה שמצא בפנסילבניה (תכנית לימודים כאוטית), עם מה שקורה בבראון (דרישות מעטות ביותר) או בקולומביה (תכנית לימודים המבוססת על "ספרים נהדרים"). בהמשך לימודיהם בוחרים הסטודנטים של מינרווה תחום התמחות אחד מתוך חמישה: אמנויות ומדעי הרוח, מדעי החברה, מדעי המחשב, מדעי הטבע או עסקים. סנאפפיש נמכרה ב-2005 להיולט פקארד תמורת 300 מיליון דולר, והרווח של נלסון הרשה לו לממן שנתיים של תכנון לקראת פרויקט החלומות שלו. הוא נוטה להצהיר הצהרות בומבסטיות לגבי מינרווה, והטענות הרחבות שהוא משמיע לגבי מצב החינוך הגבוה בארצות הברית הן חדות אבחנה לעתים, ופעמים אחרות בגדר השערה, במקרה הטוב. הוא נואם בהרבה כינוסים ושש לבטל מסורות אקדמיות ארוכות שנים בלהט שמטריד אנשי מנהלה אקדמיים רדיקלים פחות ממנו. "הפרה החולבת שלכם היא ההרצאה, ועידן ההרצאה נגמר," הוא אמר בכנס של דיקנים. "מודל ההרצאה... ייכחד."

בחוגי האקדמיה, שמחשיבים תחרות גלויה בין מוסדות להפרה רצינית של כללי הנימוס, נלסון הוא נוכחות מרעננת (נסו לדמיין את נשיא אוניברסיטת קולומביה אומר לנשיאי שותפותיו לליגת הקיסוס, כפי שנלסון אומר לעתים למתחריו, "המטרה שלנו היא לא לחסל לכם את העסק, אלא להוביל אתכם. המטרה שלנו היא להראות לכם שיש דרך טובה יותר לעשות את מה שאתם עושים, ושתלכו בעקבותינו").

נלסון מתעלם מטאבו נוסף, ההודאה בקיומם של מניעי רווחיות. "בחינוך הגבוה, פעולה למטרות רווח שווה רוע," אמר לי והצביע על כך שרוב הקולג'ים למטרות רווח הם אכן סוג של מפעלי תארים מפוקפקים, שמכסים את הרשת בפרסומות. "כאילו שכסף לא מניע גם את אלה שאינם למטרות רווח!" הוא נהם. "הם פשוט תאגידים שמתחמקים מתשלום מסים." (ראו "תרמית בתי הספר למשפטים.")
מינרווה נועדה להרוויח כסף, אך נלסון מתעקש שלא תהיה סתירה בין האינטרסים שלה לבין אלה של התלמידים. כהוכחה, הוא מצביע על העובדה שבית הספר יימנע לחלוטין ממימון ממשלתי, שהוא רואה בו אחראי מרכזי לעלויות המשתוללות של האוניברסיטאות. קבלת סיוע פדראלי גוררת עלויות של כאלף דולר לסטודנט – עשירית משכר הלימוד במינרווה – והסיוע לא יהיה רלוונטי למרבית תלמידי המוסד, שקרוב לוודאי שיגיעו ממדינות זרות.

סבסוד, אומר נלסון, מעודד אוניברסיטאות לקבל גם תלמידים שהפוטנציאל שלהם להצליח נמוך, וכן להעלות את שכר הלימוד, מכיוון שהכסף הפדראלי כרוך בעלויות. ההשפעות הללו פשטו בחינוך הגבוה, אבל אין להן כל קשר להוראה. הוא מאמין שגם מינרווה הייתה רודפת אחר כסף ממשלתי, אם הייתה מניחה לעצמה אי פעם להתפתות. במקום, כמו אודיסאוס, היא תקשור את עצמה לתורן ותשתף פעולה עם מקורות מימון פרטיים בלבד. "אם תחדירו סם" – מימון ממשלתי – "למערכת, המערכת תתאים את עצמה לסם. אם מינרווה הייתה לוקחת כסף מהממשלה, בעוד עשרים שנה היה בה רוב של תלמידים אמריקאים ושכר לימוד גבוה משמעותית. וגם אם מנסים להציב מחסומים, אם לא בונים את זה באופן ממוקד-משימה, ככה זה יתפתח."

נלסון אומר שהוא חושב על העתיד של מינרווה במונחים של תוחלת החיים של אוניברסיטאות – מאות שנים, בהשוואה לעשרות שנים שבהם נמדד בדרך כלל האופק של תאגידים טיפוסיים. עצם ההקמה של מינרווה היא אירוע נדיר. "אנחנו בונים מוסד שאיש לא ניסה לבנות במאה השנה האחרונות, מאז הקמתה של אוניברסיטת רייס" – מוסד המחקר האחרון המציע ארבע שנות לימוד במודל של "ליברל ארטס" שנוסד בארה"ב. הוא פתח את שעריו בשנת 1912, ושכר הלימוד בו עומד כרגע על 53,966 דולר לשנה.

דיקן הרווארד לשעבר, סטיבן קוסלין, כיום הדיקן המייסד של מינרווה.

עד כה גייסה מינרווה את הדיקנים שלה, שילמדו את כל השיעורים במחזור הראשון. היא מתכוונת לגייס את הסגל הזוטר שלה בהמשך השנה. אחת האסטרטגיות העיקריות שהיא נוקטת לשם כך היא לפתות אקדמאים בולטים ממוסדות קיימים. אוניברסיטאות "חדשות" אחרות, במיוחד מוסדות עשירים להחריד כמו אוניברסיטת המלך עבדאללה למדע ולטכנולוגיה בערב הסעודית, נקטו באסטרטגיה דומה – לעתים בביטחון מטריאליסטי שאם ימלאו את מעבדותיהם ואת משרדיהם במרצים מן השורה הראשונה, גם המוסדות עצמם יהפכו לחשובים.

אריק בונבו, הדיקן של המחלקה למדעי המחשב, שלימד את הסמינר שהשתתפתי בו, הוא אחד המרצים האלה. בונבו הוא פיזיקאי שעבד הן באקדמיה והן בעולם העסקים. הוא חוקר את המתמטיקה של ההתנהגות הנחילית (בדבורים, בדגים, ברובוטים), ועבודתו סיפקה השראה למותחן האיום של מייקל קרייטון, "טרף". דיאן הלפרן, פסיכולוגית חשובה, הצטרפה השנה לצוות כדיקנית המחלקה למדעי החברה.

מהמעבדה לניסוי

את הגיוס החשוב הראשון של מינרווה, סטיבן מ. קוסלין, פגשתי בסתיו 1999, כשהלכתי להיבדק אצלו. קוסלין לימד פסיכולוגיה קוגניטיבית ומדעי המוח בהרווארד במשך שלושים ושתיים שנה, ובמהלך שנות לימודיי לתואר הראשון נהגתי לבקר במעבדה שלו ולהרוויח כמה דולרים בתור אחד משפני הניסיון שלו. בדרך כלל התבקשתי לתחוב את ראשי לתוך מכשיר ה-fMRI כדי שהוא וצוות החוקרים שלו יוכלו לתעד את הפעילות במוח שלי ולראות אילו אזורים נדלקים מתי.

המעבדה של קוסלין התפרסמה באותה תקופה, כי היא התחילה להראות איך "דימויים מנטליים" – כשאנו רואים דברים "בראש שלנו" – עובדים באמת (באחד המחקרים התבקשו הנחקרים, שהוכנסו למכונות ה-fMRI, להתרכז בדימוי של חתול למשך הזמן הארוך ביותר שהם יכולים. אתם יכולים לנסות את התרגיל הזה עכשיו. אם הריכוז שלכם טוב במיוחד, החתול ככל הנראה ייעלם תוך מספר שניות, ברגע שהמוח שלכם ­– תזזיתי כמו גור כלבים – ימצא מושא אחר להגות בו). קוסלין היה הדיקן של המחלקה למדעי החברה בהרווארד בין 2008 ל-2010, ובשנתיים שלאחר מכן כיהן כראש המרכז למחקר מתקדם במדעי ההתנהגות בסטנפורד. ב-2013, לאחר חודשים שבהם עבד עבור מינרווה לפי חוזה, הוא התפטר מסטנפורד והצטרף למינרווה כדיקן המייסד שלה. קוסלין מדבר לאט ובשקט, בלי לערב רגשות. הוא קירח ומזוקן, ויש לו מבט ינשופי; בשיחות האחרונות שניהלנו הרגשתי לעתים שהוא סורק את המוח שלי בעיניו. לצורכי הדגמה (ואולי גם שעשוע), הוא יבקש מכם לבצע איזו משימה קוגניטיבית, ויחכה בסבלנות עד שתשלימו אותה – למשל להסביר איזה מושג או לנסח טיעון, ­ ואז יספר לכם באגביות מה המוח שלכם עשה כרגע. כשתדברו איתו תרגישו לעתים שהמוח הוא מכונה, ושהתפקיד שלו הוא לדעת איך הוא עובד טוב יותר משהמוח יודע בעצמו.

הוא בילה חלק גדול מהשנה הראשונה שלו במינרווה בסריקת הספרות הקיימת בנושאי חינוך ופסיכולוגיה של למידה. "יש לנו מספר ניסויים רציניים וניתנים לשחזור שמספרים לנו איך אנשים לומדים, ומה מורים יכולים לעשות כדי לשפר למידה." חלק מהמחקרים עתיקים, בסטנדרטים של המחקר המדעי ­– ובכל זאת הממצאים שלהם זכו עד היום להתעלמות כמעט מלאה.

לדברי קוסלין, הרצאות לא מבוססות מבחינה פדגוגית, אך לאוניברסיטאות שמבקשות לצמצם את תקציביהן הן לכל הפחות חסכוניות, כשעובד אחד מופקד על עשרות או מאות תלמידים משלמים

קוסלין מצביע, למשל, על מחקר שפורסם ב-1972 על-ידי פרגוס א. מ. קרייק ורוברט ס. לוקהארט ב" The Journal of Verbal Learning and Verbal Behavior", שמראה שמשימות קוגניטיביות "עמוקות" תורמות לזיכרון. בהקשר לימודי, משימות כאלה יכולות להיות לעבוד עם חומר הלימוד, ליישם אותו, להתווכח עליו (שינון אינו מספיק). הממצאים האלה רחוקים מלהיות מהפכניים, אבל יישומם בחלל הכיתה הוא בהחלט כן. באופן דומה, מחקרים מראים שבוחן פתע בתחילת השיעור, ואם מתריעים על כך בפני התלמידים מראש, גם ברגע אקראי בהמשכו, משפיעים משמעותית על משך הזמן שלאורכו יזכרו התלמידים את החומר הנלמד. אם תבקשו מתלמידים להסביר מושג שלמדו, עצם הצורך לנסח תשובה ישתול אותו עמוק יותר בזיכרונם. ונראה שכשסטודנטים נאלצים לנחש את התשובה לבעיה כלשהי ולדון בתשובותיהם בקבוצות קטנות, הם מבינים את הבעיה טוב יותר – גם אם הניחושים שלהם היו שגויים.

לאחרונה החל קוסלין לפרסם את מחקריו לגבי מדע הלמידה. המאמר האחרון שהוא חתום עליו, שהופיע ב- Psychological Science in the Public Interest, טוען (כנגד הדעה המקובלת) שהרעיון המסורתי של "סגנונות קוגניטיביים" – שלפיו יש כאלה שלומדים ויזואלית ויש שלומדים משמיעה, יש כאלה שלומדים דרך עשייה וכאלה שלומדים דרך למידה – היא מבולבלת ושגויה.

אחת הסיבות לכך שהמודל של מינרווה יצליח, לדברי נלסון, היא שהוא ינצל תוכן חופשי ברשת, במקום לנסות להתחרות בו. צילום: שרה סטוארט

ההנחיות הפדגוגיות שקוסלין ניסח לפי התובנות האלה תוכנתו לתוך הפלטפורמה של מינרווה, כדי שיהיה קל למרצים ליישם אותם. אולם למעשה הם לא רק קלים ליישום, אלא בגדר חובה, והמרצים יעברו אימון אינטנסיבי בשימוש בפלטפורמה.
אין ספק שיש לגישה הזו צדדים יעילים. בכיתה רגילה בוחן פתע גורר הוצאת דפים ועפרונות, שלא לדבר על גלגולי עיניים מצד התלמידים. ואילו בפלטפורמה של מינרווה, בחנים – שלעתים קרובות אינם אלא שאלה אמריקאית אחת – דורשים שניות ספורות, ותשובות התלמידים מתקבלות ומנותחות מיידית. מרצים יכולים למיין סטודנטים במהירות לצורך עבודה בקבוצות קטנות, ולעשות זאת לפי קריטריונים מגוונים – למשל לצוות משוררים לתלמידי מנהל עסקים, כדי לחשוף תלמידים שחלשים בנושא מסוים לתהליכים המחשבתיים של חברים לכיתה שטובים בו יותר. יש הטוענים שחינוך הוא אמנות ומדע. נלסון מערער על כך: "היא מדע ומדע."

נלסון אוהב להשוות את הגישה הזו לסמינרים מסורתיים. הוא אומר ששוחח עם נשיא של אחת האוניברסיטאות החשובות – הוא מסרב להסגיר איזו – בתחילת העבודה על מינרווה, וגילה שהשקפותיו של האיש לגבי החינוך הן, במילה אחת, מבוססות-אמונה. "הוא אמר שהסיבה לאיכות הגבוהה של החינוך באוניברסיטאות העילית היא שלוקחים מומחה בתחום מסוים, חבורה של ילדים מבריקים, שמים אותם בחדר ולוחצים עליהם – ו"קסם" מתרחש. זה היה הניתוח שלו. הם מנסים למכור קסם! משהו שקורה במקרה! אין ספק שזה לא קרה בתואר הראשון שלי."

לדברי קוסלין, הכנסת טכניקות של הוראה יעילה ישירות לפלטפורמה מעניקה למינרווה יתרון עצום. "הדרך הטיפוסית שבה מרצה לומר ללמד היא אקראית לגמרי," הוא אומר. "יום אחד הוא סטודנט, ולמחרת הוא מרצה שמעביר הרצאה, כמעט ללא כל הכשרה." הרצאות, אומר קוסלין, הן לא מבוססות מבחינה פדגוגית, אך לאוניברסיטאות שמבקשות לצמצם את תקציביהן הן לכל הפחות חסכוניות, כשעובד אחד מופקד על עשרות או מאות תלמידים משלמים. "דרך נהדרת ללמד," הוא אומר ביובש, "אבל דרך איומה ללמוד."

שאלתי אותו האם ניסה ליישם משהו ממה שמלמדת הפסיכולוגיה בחלל הכיתה, בהרווארד או בסטנפורד. הוא ענה כי אמנם היה יכול להעיר את תשומת לב עמיתיו להמלצות הללו, אך סביר להניח שהיו מתעלמים מהן. "זמן השיעור שייך להם, והוא קדוש," הוא אומר. עצם המחשבה שהוא יכול לכפות עליו את הוראותיו הייתה מגוחכת. מרצים, בעיקר מרצים בעלי קביעות במקומות כמו הרווארד, לא חייבים לאיש דין וחשבון. פתאום הבנתי שקוסלין בעצם מגשים את חלומו של כל איש מנהלה באוניברסיטה, שראה איך מרצים מסרבים בעיקשות אף להגיוניות שבהוראות. לקוסלין יש כעת כוח שאין לאיש בהרווארד – אפילו לא לנשיא. הוא יכול לומר לאנשים מה לעשות, ואין להם ברירה אלא לעשות זאת.

מחריבים את מגדל השן

במהלך שיחותיי הרבות עם קוסלין ועם נלסון, היו רגעים שבהם לא יכולתי לחכות לכדור ההרס שיחריב את מגדל השנהב. מערכת הקולג' האמריקאית היא עניין מתסכל – ואני אומר זאת בתור לקוח מרוצה בעברי כתלמיד לתואר ראשון בשני מוסדות, דיפ ספרינגס קולג' (קולג' לא ידוע אך בררני באמצע המדבר בקליפורניה) והרווארד. ברוב הכיתות שלי בדיפ ספרינגס לא היו יותר מחמישה תלמידים. בהרווארד הקשבתי להרצאות מצוינות רבות והיה לי רק שיעור אחד שהיו בו פחות מעשרה תלמידים. לא הלכתי בשנתי או שתיתי את דרכי באף אחד מבתי הספר, והחינוך שקיבלתי היה שווה כל סנט מה-16,000 דולר לשנה שהוריי שילמו, אחרי המלגות שקיבלתי.

כשאריק בונבו מסר לנו את חומר הקריאה לשיעור על אינדוקציה, הוא בקושי טרח לומר לנו מה משמעות המושג, או איך הוא מתקשר לדגי הקוד בצפון האוקיינוס האטלנטי

אבל הסמינר במינרווה כן העלה בזיכרוני הרצאות רבות שהיו חסרות מבנה או מטרה, והרעיון שהרווארד תוכל לשפר את הסמינרים ולהחליף את הגרועות שבהרצאות במשהו אחר אם תתייחס להוראה בקצת יותר תשומת לב, נעשה ברור מאליו. כשאריק בונבו מסר לנו את חומר הקריאה לשיעור על אינדוקציה, הוא בקושי טרח לומר לנו מה משמעות המושג, או איך הוא מתקשר לדגי הקוד בצפון האוקיינוס האטלנטי. כששאלתי אותו מאוחר יותר לגבי ההחלטה לא לבזבז שיעור כדי להסביר את המושג, הוא אמר שהרשת מלאה הסברים, וכל תלמיד או תלמידה במינרווה אמורים לדעת ללמוד את הבסיס בזמנם החופשי, בדרכם שלהם. סמינרים מיועדים לדיון מתקדם. וכמובן שהוא צדק.

אחת הסיבות לכך שהמודל של מינרווה יצליח, לדברי נלסון, היא שהוא ינצל תוכן חופשי ברשת, במקום לנסות להתחרות בו, כפי שעושות האוניברסיטאות המסורתיות. סטודנט שמעוניין בקורס מבוא לכלכלה יכול לפנות לקורסרה או לאקדמיית קהאן. "אנחנו אוניברסיטה, ומוקים הם סוג של הוצאה לאור," מסביר נלסון. "אנחנו יכולים להתבסס על המודל האקדמי שלנו בזכות הקיום שלהם. הם אלה שיחסלו בסופו של דבר את הצורך בהרצאות."

ואכן, ככל שהתבוננתי יותר במינרווה ובאופן הפעולה שלה, כך התחזקה בי המחשבה שחלק מתפקידי האוניברסיטה נעשו פחות רלבנטיים עם העלייה בזמינות המידע. בדיוק כפי שהצורך ללמוד לקרוא ספרים בלטינית היה חיוני לפני שספרים היו זמינים גם בשפות אחרות, כך הצורך לקבץ סטודנטים במקום שבו יוכלו להשתתף בהרצאות באופן פיזי היה הכרחי בחינוך הגבוה. אבל היום יש שפע של ספרים, וגם של הרצאות מקוונות נגישות שמועברות על-ידי מומחים בנושא.
מנגד, איש לא יודע עדיין אם צמצום האוניברסיטה למכונה פדגוגית יעילה ימשיך לספק את התנאים ההכרחיים לפריחה מחקרית – או שהוא פשוט יגרום לאוניברסיטאות לפשוט רגל, יחליף את המורים-חוקרים במורים סתם ויעכב את המחקר בדור שלם. בכל אוניברסיטה יש חברי סגל שהם מורים איומים, אך עבודתם האקדמית מצעידה את תחום המחקר שלהם קדימה ביתר תנופה מזו של עמיתיהם בעלי הכישרון להוראה. האם יהיה מקום לאנשים כאלה במינרווה – או באיזשהו מקום, אם מינרווה תצליח?

מינרווה דורשת מהמועמדים לעבור סדרה של בחנים מקוונים. תוצאות מבחני SAT אינן נלקחות בחשבון, כי סטודנטים עשירים יכולים לשפר את ציוניהם על-ידי תשלום למורים פרטיים

באביב האחרון, כשהאוניברסיטאות החלו לשלוח את מכתבי הקבלה שלהם, והורים בכל רחבי ארצות הברית רעדו כשהמציאותיות של תשלום שכר הלימוד נעשתה מוחשית יותר, מינרווה שלחה 69 הצעות. שלושים ושלושה מהסטודנטים החליטו ללמוד באוניברסיטה, אחוז טיפוסי לקולג' לליברל-ארטס. נלסון אמר לי שמינרווה תקבל סטודנטים בלי התחשבות במגוון אתני או באיזון בין המינים.

מינרווה דורשת מהמועמדים לעבור סדרה של בחנים מקוונים, כולל מבחני צורות תלת ממדיות מהסוג שמוכר ממבחני איי קיו. תוצאות מבחני SAT אינן נלקחות בחשבון, כי סטודנטים עשירים יכולים לשפר את ציוניהם על-ידי תשלום למורים פרטיים ("המבחנים האלה הם דרך טובה לדעת כמה התלמידים עשירים," אומר נלסון). הסטודנטים שמצליחים במבחנים מרואיינים דרך סקייפ, ומתבקשים לכתוב חיבור קצר במהלך הראיון, כדי להבטיח שאינם משלמים למישהו לכתוב אותו במקומם. "שלושים המועמדים הטובים ביותר מתקבלים," הוא אמר לי בפברואר והניף את ידו באוויר בתנועה חותכת כדי לסמן את קו הגבול. במשך יותר משלוש שנים הוא ניסה לשכנע מועמדים ברחבי העולם, דיבר עם תלמידי תיכון בקליפורניה, בקטאר ובברזיל. הוא והדיקנים של מינרווה החליטו על ההרכב הסופי במאי.

קצת יותר מעשרים אחוז מהסטודנטים שנרשמו הם אמריקאים – אחוז גבוה בהרבה מהצפוי (נלסון צופה שבסופו דבר, עד תשעים אחוז מהסטודנטים יגיעו ממדינות אחרות). אולי לא מפתיע שאחוז גבוה מהם בא מרקע לא שגרתי ­ – כמעט עשירית למדו ב- United World Colleges, רשת של תיכונים היפיים קוסמופוליטיים, שמאחדת סטודנטים מרחבי העולם במקומות כמו וויילס, סינגפור וניו מקסיקו.

מינרווה ביקשה מהסטודנטים שהתקבלו להעביר בקשות לראיונות דרך מחלקת יחסי הציבור שלה, צעד שהוא ריכוזי באופן מוזר בשביל אוניברסיטה. אבל היא מסרה לי שמות של שלושה סטודנטים שמוכנים לדבר. כשהתקשרתי לאיוון ואן בוסקירק ממרייטה, ג'ורג'יה, הוא היה להוט לספר לי על הקנו שגילף לאחרונה מגזע עץ אלון במשקל שני טון בעזרת גרזן, מכוש ואזמל. הוא התכוון להוציא אותו להפלגת בכורה כשעה לאחר שיחתנו. הוא אמר לי שהיה בוחר ללמוד באוניברסיטת דיוק אילולא היה מקבל תשובה חיובית ממינרווה, אבל שהבחירה לא הייתה קשה, אף על פי שמינרווה חסרה את היוקרה ואת 176 שנות הניסיון שיש לדיוק. "אין כאן מוניטין," אמר, "אבל זה אומר שאנחנו אלה שניצור אותו. אני יוצר אותו כעת, כשאני מדבר איתך."

מינרווה הניחה לו להתנסות באותה פלטפורמה שאני ניסיתי, וואן בוסקירק ציין את "רמת האינטראקציה והאינטנסיביות שלה" כסיבה לבחירתו במינרווה. "זה דרש ריכוז עמוק," אומר אצר. "זו לא סתם הרצאה שאתה פשוט יכול להקליט." הוא אמר שתשומת הלב שנדרשה ממנו הייתה דומה לזו שהיה זקוק לה כשהכה את מכות הגרזן הראשונות בגזע האלון, שהיה עלול להיסדק ולהפוך לחסר תועלת. סטודנט אחר, שיין דבור מברנטפורד, עיר קטנה באונטריו, קנדה, תכנן ללמוד במולדתו, באוניברסיטת ווטרלו או באוניברסיטת טורונטו. אבל התנסויותיו עם למידה ברשת וסדרה של התמחויות הובילה אותו למסקנה שאוניברסיטאות מסורתיות אינן בשבילו. "היו לי הרבה חברים באוניברסיטאות שלא למדו כלום," הוא אומר. "שתי האפשרויות נראו כמו הימור, אז בחרתי בזו."

נערה פלסטינית בשם רנה אבו דיאב מסילוואן שמעה על מינרווה במהלך שנה שבה למדה באוניברסיטת ביר זית ברמאללה.היא התקבלה, וכמו שליש מהתלמידים במחזור המייסד קיבלה מענק נוסף, שבעזרתו תוכל לרכוש מחשב וביטוח בריאות 

נערה פלסטינית בשם רנה אבו דיאב, מסילוואן שבמזרח ירושלים, תיארה איך למדה אנגלית מסרטים ומספרים (תרגום של הרומן הפילוסופי הנורווגי "עולמה של סופי" היה חביב עליה במיוחד). "אילו הייתי מסתמכת על בית הספר שלי, לא הייתי יכולה לנהל שיחה של שתי דקות," היא אמרה לי באנגלית שוטפת. היא שמעה על מינרווה במהלך שנה שבה למדה באוניברסיטת ביר זית ברמאללה, והחליטה לבטל את תכניותיה האקדמיות הקודמות ולהתמקד בהתקבלות לאוניברסיטה. היכולת ללמוד מעבר לים ביבשות שונות ולקבל חינוך "ליברל ארטס" בסגנון אמריקאי תוך כדי כך היה בעבורה אפשרות שאי אפשר לסרב לה. "אני רוצה לחקור הכול וללמוד הכול," היא אומרת. "וזה מה שמינרווה מציעה: חוויה שמאפשרת לך לחיות חיים מקבילים וללמוד לא רק את מה שאתה מתרכז בו, אלא גם איך לחשוב." היא התקבלה, וכמו שליש מהתלמידים במחזור המייסד קיבלה מענק נוסף, שבעזרתו תוכל לרכוש מחשב ולשלם עבור ביטוח הבריאות שלה.

שני סטודנטים עמדו לי שהם חשו בהלה מסוימת, ושהיה עליהם לשכנע את עצמם או את הוריהם שמינרווה איננה רק הונאה למטרות כסף. מינרווה ערכה שבוע פתוח לסטודנטים שהתקבלו, והתקשורת הבין-אישית עם הסגל והצוות של האוניברסיטה תרמו, אולי באופן אירוני, להרגשה שהיא מוסד לגיטימי. כרגע כל הסטודנטים אומרים שהם בטוחים בהחלטתם, אף על פי שהם כמובן יכולים לעזוב בכל רגע שרק ירצו, ולהפסיד בעיקר זמן.

אסכולת אתונה בכל עיירה

פוסטר מחגיגות 150 שנה להיווסדה של אוניברסיטת בראון שבפרובידנס, ארה״ב, 1914.

יש אנשים שרואים באוניברסיטאות מקומות קדושים, והם עשויים אפילו לחשוב שחירותם של מרצים להיות שליטים לא-מושלמים של כיתותיהם היא חלק מהותי מהייחוד שלהן. בעיני הרומנטיקנים האלה, האוניברסיטאות הן מקומות מפלט מעולם שנשלט על-ידי קונפורמיזם, כסף ודאגות יומיום. הן מתירות למרצים לחשוב באופן עצמאי, והסטודנטים מתעצבים על-ידי החוויה הכוללת – שיעורים, חיי חברה, פעילות בשעות הפנאי – שהאוניברסיטה מספקת. אנו מבלים את שארית חיינו במרדף אחר בני זוג, כסף ועבודה, אבל באוניברסיטה יש לנו חופש לצלול לסקרנות חסרת תכלית בנושאים שאין לנו כל ידע בהם, למטרות שאין להן דבר עם יעילות או מעשיות.

מינרווה צעירה מכדי למשוך אליה מתנגדים אדוקים, אך סביר להניח שאנשים בעלי הגישה שתוארה לעיל לחוויית האוניברסיטה יהיו אלה שיתלהבו פחות ממינרווה ומניסיונות נוספים לחולל מהפכה בחינוך דרך חדשנות טכנולוגית. המוקים חביבים בעיקר על אלה שהם עניים מכדי ללמוד באוניברסיטה מסורתית, על אלה שאוהבים להתנסות באופן לא מחייב, או על כאלה שאוהבים ללמוד בפיג'מה. ואין מה לזלזל בהם: חייה של בת איכרים מחוננת ממלאווי יכולים להשתנות אם תלמד מתמטיקה דרך אקדמיית קהאן. אבל אחוז הנושרים מקורסים מקוונים הוא כ-95%, ויש להם נטייה חזקה לטובת מקצועות כמותיים, במיוחד למדעי המחשב, ולטובת תלמידים זכרים בעלי זכויות יתר. אבל כפי שנלסון מעיר, המוקים ילכו וישתפרו, עד שאיש לא ישלם עוד לאוניברסיטאות כמו דיוק או ג'ון הופקינס תמורת הסיכוי לשמוע הרצאה טובה, כשקורסרה מציעה – בחינם – הרצאה שמאות או אלפי דירוגים של חמישה כוכבים מעידים עליה שהיא מעולה.

השאלה שנשארת היא האם מינרווה יכולה לספק את מה שאוניברסיטאות רגילות מספקות כיום. הפרויקט של קוסלין, לדחוס ידע ביעילות לראש הסטודנטים, עדיף על כישלון לדחוס לשם משהו בכלל. והיא מיועדת לא רק למסור מידע, כפי שעושים רוב המוקים, אלא גם להעניק לסטודנטים מערך כלים שלם שיסייע להם להפוך לאזרחים חושבים יותר. אבל אלה היוצאים להגנת המודל הקיים של האוניברסיטה רואים ביעילות אליל כוזב.

הארי ר. לואיס

"כמו דברים אחרים שקורים היום בחינוך הגבוה, מינרווה מחזירה אותנו להנחות הבסיסיות," אומר הארי ר. לואיס, מרצה למדעי המחשב שהיה הדיקן של תכנית הלימודים של הרווארד לתואר ראשון בין השנים 1995 ל-2003. מה המשמעות של חינוך? הוא שואל. אולי תהליך החינוך הוא תהליך עמוק, שכרוך בקפיצות שונות בבגרות, שמבחני היעילות הפדגוגית בסגנון קוסלין אינם יכולים לתפוס? "אני בטוח שיש שוק לאנשים שמחפשים חינוך יעיל יותר," אומר לואיס. "אבל איך אפשר לייעל התבגרות?" הוא מזהיר כי יש נטייה לשווק חידושים בתחום החינוך באינטרנט כהרבה יותר ממה שהם. "נדמה שהם מסנים ליצור מחדש את אסכולת אתונה בכל עיירה, איפה שלא תהיה, ואולי הם יצליחו," אמר לי. "אבל חלק מתהליך החינוך מתרחש לא רק דרך פדגוגיה טובה, אלא כי מקבצים סטודנטים במקום שבו הם יכולים לראות חוקרים תוך כדי עבודה."

מבחינות מסוימות, הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות הוא שהחינוך הגבוה בארה"ב יקבל את מינרווה כמודל ויפרק את האוניברסיטאות הישנות, לפני שמישהו יוכל לבחון אם התחליף באמת הולם

הוא מכנה את ה"מטאפורה ההידראולית" של החינוך – הרעיון שהמשימה העיקרית של החינוך היא להגביר את זרימת הידע אל התלמיד – "הבל ישן". "פלוטרכוס אמר שהשכל אינו כלי שיש למלאו, אלא אש שיש להצית," הוא מסביר. "אחד הדברים שמדאיגים אותי בסטארט-אפים האינטרנטיים האלה הוא שלא ברור כמה הם יהיו טובים בתפקיד הזה של הצתת האש."

בוועידת מנהלני אוניברסיטאות שהתקיימה במלון היאט בסן פרנסיסקו בפברואר, דיבר בן נלסון בפני מושב של דיקנים מבתי ספר לעסקים מרחבי העולם. דפנה קולר מקורסרה ישבה מולו, ושניהם תיארו בשלווה אך בביטחון את מה שנשמע לי כמו הרס המוסדות שבהם עובדים היושבים בקהל. נלסון עטה על פניו הבעה של גיחוך משועמם כשסרט שהציג את הגרסה הבאה של אותה ועידה, בשנה שלאחר מכן, הוצג על המסך. לשני יזמים בתחום החינוך שמתגאים בעלות הנמוכה של הפרויקטים שלהם, הוידיאו החלקלק בוודאי נראה כמו עוד סוג של עול יקר לצווארו של החינוך הגבוה.

"תוכן עומד להיות חינמי וזמין," אמרה קולר, הערה מדאיגה במיוחד לדיקנים שעדיין חושבים שהעבודה של האוניברסיטאות שלהם היא ללמד "תוכן". "[המוסדות] שישרדו הם אלה שמדמיינים את עצמם מחדש בעולם החדש הזה."
נלסון מנה את היתרונות שיש לו על פני מוסדות העלית: גמישות של סטארט-אפ עם תקציב גדול, סטודנטים מכל העולם והצעה אטרקטיבית לסגל (הם נשארים בעליו של הרכוש האינטלקטואלי שלהם, ולא נדרשים למסור את הזכויות לפטנטים רווחיים לסטנפורד, למשל).

אולם, מבחינות מסוימות, הדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות הוא שהחינוך הגבוה בארה"ב יקבל את מינרווה כמודל ויפרק את האוניברסיטאות הישנות, לפני שמישהו יוכל לבחון אם התחליף באמת הולם. כששוחחתי עם שלושת הסטודנטים ממינרווה, רציתי לשאול אם הם בטוחים שתוכל לספק להם את כל הדברים המעורפלים והנפלאים והסחות הדעת הפרודוקטיביות, שהן כה חשובות בעיני הארי לואיס. אבל אז נזכרתי איך אני הייתי בתור בן עשרה בדרכי לקולג', כמה מעט ידעתי מה הוא קולג' בכלל ומה הוא יכול להיות, וכמה בטחתי בקולג' עצמו שיספק לי את הדרוש כדי שאקבל חינוך טוב. התושייה של שלושת התלמידים הללו הייתה גדולה יותר משלי, ונראה גם שהבחירה שלהם הייתה מנומקת יותר. אבל הם עושים את צעדיהם הראשונים בחינוך הגבוה, ולשאול אותם אם האוניברסיטה הצעירה שלהם תוכל לספק את הדברים האלה דומה לניסיון לשאול את הנוסעים שהפליגו במייפלאואר מה הם חושבים על אמריקה ברגע שירדו מהאונייה.

אין ספק שלואיס צודק כשהוא אומר שמינרווה מאתגרת את התחום וגורמת לו לבחון מחדש את ההנחות העומדות בבסיסו. אולם מובן שהמסקנות שעולות מן הבחינה הזו עלולות שלא להחמיא לקולג'ים המסורתיים. אפשרות אחת היא שמינרווה תיכשל כי תואר אקדמי, למרות הדיבור גבוהה-גבוהה על חינוך ליברלי – על הצתת אש וחינוך אזרחים חושבים – הוא רק תעודה, או דרך לחדור לרשת ה"בחורים הטובים", שעוזרת לך להשיג את העבודה הראשונה שלך ואת ארוחת הצהריים הראשונה עם המאכערים במועדון בוגרי האוניברסיטה. למינרווה אין מועדון בוגרים, ואם זו הסיבה שבגללה תיכשל, היא תיראה נאיבית ואידיאליסטית, הימור על הערך המהותי של החינוך בעולם שבו ידה של הציניות על העליונה.

קשה לדמיין שמינרווה תיכשל לחלוטין: היא מציעה משהו שדומה לחינוך ליברלי לחלקים גדולים של אוכלוסיית העולם, שכרגע נאלצים לבחור בין הסיכוי הקלוש להתקבל למוסד אקדמי אמריקאי לחינוך הצר יותר שמוצע להם בארץ מולדתם

אולם במובן אחר, קשה לדמיין שמינרווה תיכשל לחלוטין: היא מציעה משהו שדומה לחינוך ליברלי לחלקים גדולים של אוכלוסיית העולם, שכרגע נאלצים לבחור בין הסיכוי הקלוש להתקבל למוסד אקדמי אמריקאי מן הסוג הישן, והחינוך הצר יותר, מוכוון-הקריירה, שמוצע להם בארץ מולדתם. האוכלוסייה הזו תספק למינרווה זרם יציב של משלמי שכר לימוד, אפילו אם החינוך הגבוה בארצות הברית יתעלם מן המוסד לחלוטין. יש סיכוי סביר שהיא תהפוך לאמהרסט של העולם מחוץ לגבולות ארה"ב.

אולם זו לא ההגדרה של בן נלסון למושג הצלחה. הפרס הגדול, מבחינתו, הוא שמינרווה תכפה את עצמה על המודעות של ייל וסוורתמור ו"תוביל" את האוניברסיטאות האמריקאיות לעידן חדש. אנחנו יכולים להניח, במידה רבה מעט יותר של צניעות, שמינרווה תכריח כמה אוניברסיטאות להצדיק את מה שקודם יכלו לפטור במילים כמו "קסם" וענן עשן. פלטפורמת הסמינרים שלה תקרא תגר על מרצים שחושבים שהם משתמשים בטכנולוגיה רק כי הם מלווים את ההרצאה במצגת פאוארפוינט.

האפשרות שבעוד עשרים שנה יהיו למינרווה יותר סטודנטים רשומים מכל מדינת אוהיו קיימת, אך קלושה למדי. אבל כמעט אין ספק שכיתותיהן של אוניברסיטאות העלית יהפכו עד אז לדומות יותר ויותר לכיתותיה של מינרווה, עם מרצים וסטודנטים שיהיו יותר ויותר רחוקים זה מזה גיאוגרפית, ויתקשרו בעזרת טכנולוגיה שתשנה את מערכת היחסים בין מרצה לתלמיד. גם אם יסתבר שמינרווה אינה היוזמה שתשדרג את החינוך הגבוה באמריקה, חדשנים אחרים יבואו בעקבותיה כדי לטפל באותן חולשות שנלסון תוקף כעת. הרעיון שבעוד שני עשורים קולג'ים ימשיכו להיראות בדיוק כפי שהם נראים כיום נשמע יותר ויותר כמו תקווה אומללה של דינוזאור אקדמי, שמחזיק אצבעות לכך שהפרישה תבוא לפני החיסול.

בכנס מנהלי האוניברסיטאות שנלסון דיבר בו בפברואר, ישבתי בשולחן לצד קבוצת דיקנים חביבים מאוסטרליה ומארצות הברית. הם הקשיבו בתשומת לב, תחילה בעניין ואחר כך בחרדה הולכת וגוברת. לקראת סוף השיחה שאל נשיא הארגון המממן את חברי הפאנל אילו דברים יצפו לשמוע באירוע דומה שייערך בשנת 2017 על אותו נושא, חינוך חדשני ברשת ("בהנחה שעדיין נהיה בתמונה", לחש אחד הדיקנים שלצדי לנמען בלתי נראה).

דפנה קולר אמרה שהיא מצפה שההיצע של קורסרה – שהוקמה מאפס ב-2012 – יצמח לסדר הגודל של אוניברסיטה של מדינה גדולה בארה"ב. עוד לפני שנלסון התחיל לדבר, ראיתי שאנשים בקהל נעים במקומם באי נוחות. ריח הפחד שלהם העניק לו אומץ. "אני חוזה שבעוד שלוש שנים, ארבעה או חמישה או שבעה או שמונה מכם יהיו כאן על הבמה ויציגו את הממצאים הראשוניים של השנה הראשונה שבה יישמתם תפיסה רדיקלית חדשה של תכנית הלימודים שלכם לתואר ראשון או לתארים מתקדמים... והשאר יביטו בשתיים או שלוש מהגרסאות האלה ויגידו "אוי לא"." זו הייתה אמורה להיות בדיחה, אבל איש לא צחק.

Copyright 2014 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency.