פולין נגד ההיסטוריה

מוזיאון חדש להיסטוריה בגדנסק בחר במבט רחב, מורכב ואמיץ, וממשלת פולין השמרנית נזעקת לבטלו
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

בתחילת 2017 היה אמור להיפתח בפולין אחד המוזיאונים השאפתניים ביותר לתולדות מלחמת העולם השנייה, אם לא השאפתני ביותר. מגדל משופע עשוי זכוכית ולוחות בטון אדומים מתנשא כעת מעל לחלל התת-קרקעי שאמור להכיל את 37 אלף מוצגי המוזיאון. יש בו אף כמה מוצגים גדולים במיוחד – טנק אמריקני, טנק סובייטי, וקרון רכבת גרמני – שהוצבו בעזרת עגורנים בעת הבנייה. מטרת המוזיאון היא לספר לנו באופן חדש לחלוטין את סיפורן של שנות ה-30 וה-40. בניגוד למוזיאונים אחרים המוקדשים לתולדות המלחמה ההרסנית בהיסטוריה, שמתמקדים לרוב במדינה שבה הם שוכנים, המוזיאון של גדנסק היה אמור להציג בפנינו נקודות מבט של חברות שונות מרחבי העולם באמצעות אוסף רחב היקף שלוקט בשמונה השנים האחרונות, ובאמצעות שורה של תֶּמוֹת הקושרות בין חוויות מנותקות לכאורה. קשה לחשוב על מקום הולם יותר למוזיאון כזה מפולין, שאזרחיה חוו את הצדדים הנוראים ביותר של המלחמה.

דנציג

דנציג. תצלום: קיי-אווה יונג.

התמוטטות הדמוקרטיה, התמה הראשונה של המוזיאון, היא נושא שחשיבותו מורגשת היטב כיוםאלא שכעת נדמה שממשלת פולין הנוכחית, בראשות מפלגת "חוק וצדק" השמרנית, נחושה לבטל את פתיחת המוזיאון בטענה שהוא אינו מציג את "נקודת המבט הפולנית". קשה להבין את האמירה הזאת, המתייחסת ככל הנראה לדחיקתן לשוליים של החוויה הפולנית בפרט ותולדות המלחמה בכלל. התוכנית של הממשלה החדשה היא להחליף את המוזיאון החדש, שבנייתו כמעט הושלמה, במוזיאון מסתורי שבנייתו כלל לא החלה, ואז לטעון ששום דבר בעצם לא השתנה. המוזיאון החלופי יתעד את קרב וֶסְטֶרְפְּלָאטֶה, שבו עמדו הכוחות הפולניים מול מתקפת פתע גרמנית בחוף הבלטי במשך שבעה ימים תמימים בספטמבר 1939. אף שמדובר במעשה גבורה, הרי שהתמקדות בלעדית בו משמעה התעלמות מגבורתם של החיילים הפולנים במהלך חמש השנים וחצי הבאות. המהלך הזה הוא גם פספוס של הזדמנות היסטורית לשנות את האופן שבו העולם תופס את המלחמה.

מלחמת העולם השנייה נחשבת עדיין לעימות החשוב ביותר בעידן המודרני, אבל עד כה לא ניסה שום מוסד להציגו כאירוע היסטורי עולמי. בניגוד לרוב המוזיאונים המקבילים, מוזיאון גדנסק אינו מקבל את הגישה ההיסטורית הלאומית הקונבנציונלית לתיאור המלחמה, ואינו מתעתד להציג כרונולוגיה פטריוטית המסייעת לקידום זיכרון לאומי רשמי כזה או אחר. המוזיאון אמור להתחיל את סקירתו זמן רב לפני המתקפה הגרמנית-סובייטית על פולין ב-1939, ואפילו לפני הפלישה היפנית למנצ'וריה ב-1931 – אירועים הנחשבים לרוב כנקודות ההתחלה של העימותים באירופה ובאסיה, בהתאמה. המוזיאון פותח את התצוגה במשבר הסדר העולמי שלאחר מלחמת העולם הראשונה: מיליטריזם ביפן, סטליניזם בברית המועצות, אוטוריטריזם באירופה (כולל בפולין עצמה), פשיזם באיטליה ונציונל-סוציאליזם בגרמניה. הוא מקדיש תשומת לב רבה למשברים הדיפלומטיים של סוף שנות ה-30: המאבק על סין, האַנְשְׁלוּס של אוסטריה, חלוקת צ'כוסלובקיה, מלחמת האזרחים בספרד, והסכם ריבנטרופ-מולוטוב, שנחתם ב-1939 בין גרמניה הנאצית לברית המועצות ונתן להיטלר אור ירוק לתקוף את פולין.

העובדה שחלק מהאוכלוסיות הכבושות שיתפו פעולה עם מספר משטרים במקביל, עלולה לערער את האינטואיציות שלנו לגבי טוב ורע, ולגבי חשיבותה של אידיאולוגיה

כפי שהדגיש אישטוואן דֶאַק בספרו האחרון על אודות המלחמה, Europe on Trial, הסכם אי-ההתקפה עם היטלר לפני המלחמה הוביל לשיתוף פעולה עם היטלר בזמן המלחמה. הוא מציין כי החלטתו של סטלין לפייס את היטלר ב-1939 לא הייתה יוצאת דופן, אלא להפך, היא ייצגה את רוח התקופה. מוזיאון גדנסק, בגישתו המפוכחת המרשימה לסוגיית שיתוף הפעולה, מציג את הַחֲבָרוֹת של ימי המלחמה כקבוצות שנדרשו לקבל החלטות, גם כשכל האפשרויות הניצבות בפניהן היו רעות. בשעת מלחמה, כמעט כל החברות הכבושות משלימות במידת מה עם מצבן החדש, בייחוד כאשר שאיפותיהם הפוליטיות הכלכליות של הכובשים חריגות בממדיהן, כפי שהיה במלחמת העולם השנייה. העובדה שחלק מהאוכלוסיות הכבושות האלה – ובהן האוכלוסייה הפולנית – שיתפו פעולה עם מספר משטרים במקביל, עלולה לערער את האינטואיציות שלנו לגבי טוב ורע, ולגבי חשיבותה של אידיאולוגיה. אך זוהי אחת מאמיתות המלחמה, והיא מתחוורת כאשר בוחנים במקביל את כל הצדדים התוקפים וכיבושיהם השונים.

המוזיאון מציג את נושא הפצצת האזרחים כתמה גלובלית. הגישה הזו עשויה לחתור תחת נרטיבים המוגבלים לנקודת מבט לאומית בודדת. הגרמנים, לדוגמה, מקשרים את נושא הפצצת האזרחים לסוף המלחמה, אז הוחרבו ערים גרמניות כמו המבורג ודרזדן במתקפות אוויריות של בריטניה וארצות הברית. חלק מהגרמנים משתמשים בהפצצות האלה כמין גורם מאזן לזוועות שחוללה מדינתם במלחמה. אך גישה היסטורית גלובלית להפצצות האזרחים מראה כי האיטלקים עשו אותו דבר באתיופיה זמן רב לפני כן – זו הייתה פרקטיקה אירופית אימפריאלית מקובלת. הייתה זו גרמניה עצמה שהביאה את הפרקטיקה הזו לאירופה, תחילה במהלך מלחמת האזרחים בספרד ולאחר מכן, בקנה מידה עצום, במהלך הפלישה לפולין. כאשר הכוחות הגרמניים נכנסו לפולין בספטמבר 1939, התנסה הלופטוואפה בהפצצת ערים חסרות הגנה והרג 25 אלף איש בוורשה לבדה. הצלם האמריקני ג'וליאן בריאן (Julien Bryan), שהיה בפולין באותו זמן, צילם את המטוסים הגרמניים מפציצים אזרחים המנסים להימלט, או סתם עובדים בשדות. המצלמה שלו נמצאת באוסף המוזיאון בגדנסק. אך אף על פי שהפצצת ערים אירופיות הייתה חידוש גרמני, התערוכה אינה פוסחת על ארצות הברית: היא מסתיימת בהירושימה ונגסקי.

ילד פולני בחורבות ורשה 1939

ילד פולני בחורבות ורשה, 1939. ג'וליאן בריאן. תצלום: ויקיפדיה.

תמה נוספת היא האופן שבו המעצמות השונות התייחסו לשבויי מלחמה, וגם כאן מספק לנו המוזיאון תובנות מהותיות. תשומת לב מיוחדת מוקדשת לפשע מלחמה גרמני מרכזי שכמעט ונשכח. לאחר שהיטלר בגד בסטלין ופלש לברית המועצות ב-1941, הכוחות הגרמניים הרעיבו בכוונה תחילה שלושה מיליון שבויים סובייטיים. גם כאן הקפידו אוצרי המוזיאון לתת הקשר גלובלי-השוואתי המסייע להבין את ממדי הפשע המזעזע הזה. קשה להבין את הניסיון הגרמני לחסל מיליוני חיילים סובייטים שבויים, בלי להבין תחילה את הגזענות של הנאצים והאובססיה שלהם לביטחון תזונתי, שני נושאים המסוקרים בתערוכות מקבילות. המוזיאון יבחן גם את המצור על לנינגרד, שבו מתו מיליון אזרחים סובייטים נוספים, רבים מהם מרעב. אחד הטקסטים המוצגים בחלק זה של המוזיאון הוא יומנה קורע הלב של טניה סָביצֶ'בָה, נערה רוסית שראתה את בני משפחתה מתים סביבה: "רק טניה נשארה".

בשנות ה-30 וה-40 שאפו רבים מהצדדים הכובשים באירופה ובאסיה לנצל את המלחמה כדי לחולל שינוי מבני קיצוני בחברות שכבשו. המוזיאון המתוכנן אמור להציג את גישות הכיבוש השונות של ברית המועצות (לפני 1941, אז הפכה מִטורפת לטרף), יפן וגרמניה, ולהראות שכל שלוש המדינות האלה ניסו לחולל שינוי מהיר ורחב היקף בשטחים שכבשו. גם כאן, ההקשר ההשוואתי מסייע לנו להבין בבהירות את היקף פשעי המלחמה של גרמניה, כלומר את מזימתם של הגרמנים להרעיב מיליוני מזרח-אירופאים, המוכרת להיסטוריונים בשם "תוכנית הרעב", ואת תוכניות ההתיישבות הקולוניאליות של גרמניה מתחילת שנות ה-40, הידועות בשם Generalplan Ost. אלה נגלות לנו באור חדש כאשר הן מוצבות לצד השינויים שחוללו הסובייטים באותן טריטוריות בשנות ה-30 (שינויים שהובילו לרעב באוקראינה הסובייטית ולחיסולים המוניים ב-1937-8) ולצד ניסיונותיה של יפן להשתלט על נתח נרחב מאסיה וליישם בו אוטרקיה כלכלית.

שואת יהודי אירופה היא תמה בפני עצמה. האופן שבו מציג מוזיאון גדנסק את הזוועה הייחודית הזו מושפע מהתמות האחרות שאליהן התייחסתי כאן ומהמחקרים העדכניים ביותר. ההרג מתחיל בפלישה הגרמנית לברית המועצות ב-1941, וממשיך בשורה של הוצאות להורג המוניות לאורך המלחמה. רוב יהודי פולין נרצחו ב-1942 בתאי הגזים. רוב קורבנות השואה היו יהודים פולנים וסובייטים, וכמעט כל מי שמת בשואה גר בפולין או בברית המועצות לפני המלחמה, או נשלח להירצח בפולין הכבושה או בשטחים הסובייטים הכבושים. מכיוון שהשואה התרחשה במספר שלבים הקשורים בהתקדמות המלחמה, ומכיוון שהיא כללה קורבנות מכל רחבי אירופה, ייתכן שמוזיאון בינלאומי העוסק במלחמת העולם השנייה יצליח לתאר את השתלשלות רצח היהודים טוב יותר ממוזיאונים המוקדשים אך ורק לנושא זה.

יכול להיות שזו בדיוק הבעיה מבחינת ההנהגה הנוכחית של פולין, שהרי הבנה מלאה של השואה מקשה מאוד על חלוקה ברורה של מדינות אירופה לתוקפים וקורבנות. תפיסת החפות הלאומית של פולין, שאותה מנסה הממשלה להשריש, אינה חפה מאינטרסים. אם הפולנים היו רק קורבנות של הנאצים, איך נסביר את המקרים שבהם פולנים שיתפו פעולה עם פשעי מלחמה או ביצעו כאלה בעצמם? מה נעשה, לדוגמה, עם המפתחות של היהודים מיֶדוַובּנֶה? ביולי 1941, כששכניהם הפולנים אילצו אותם להתאסף בכיכר העיר, הביאו עמם יהודי ידוובנה את מפתחות בתיהם. הם הניחו, מן הסתם, שיחזרו הביתה, אך הפולנים הובילו אותם לאסם ושרפו אותם למוות. המפתחות שרדו ונאספו על-ידי המוזיאון. אם המוזיאון יבוטל, ייתכן שלעולם לא יוצגו בפני הציבור.

לא זו בלבד, אלא שביטול המוזיאון מאיים גם על החפצים הרבים המתעדים את סבלן של המשפחות הפולניות עצמן תחת הדיכוי הגרמני או הסובייטי. ראו לדוגמה את משפחת וְנוּק, שאחד מבניה הוצא להורג על-ידי הגרמנים ואחר על-ידי הסובייטים, שניהם ב-1940. בּוֹלֶסְלַב ונוק הספיק להשאיר הודעה למשפחתו שעות ספורות לפני הוצאתו להורג: "היום הרשויות הגרמניות יירו בי. אמות למען המולדת כשחיוך על פניי, אך במותי אהיה חף מפשע". הטקסט הזה, שנכתב על הממחטה שלו, הועבר למשפחה על-ידי סוהר פולני. 70 שנה לאחר מכן מסרה אותו משפחת ונוק למוזיאון גדנסק. זהו אחד מלמעלה מעשרת אלפים פריטים שנתרמו למוזיאון. אם המוזיאון לא ייפתח, הקהל הרחב לעולם לא יילמד על הממחטה הזו, ועל אלפי שרידים נוספים.

למרות חששותיה של הממשלה, המוזיאון דווקא מתכוון להציג עדויות רבות לגבורה פולנית. פולין מעולם לא נכנעה לגרמניה, והמחתרת הפולנית הידועה בשם "צבא המולדת" (ארמייה קרָיוֹבָה) זוכה לשפע תשומת לב. היא הוקמה ב-1942, והמערכה העיקרית שלה התרחשה ב-1944. אם המוזיאון החדש יתמקד אך ורק באירועי 1939, הוא יזניח את סיפורה של המחתרת. הוא יזניח גם את תרומתם המדהימה של הטייסים הפולנים להגנה על לונדון מפני הלופטוואפה ב-1940, וכן את תרומתם של מתמטיקאים פולנים לפענוח מערכת ההצפנה הגרמנית, "אניגמה". בנוסף, מעטים במערב מודעים לתפקידם החשוב של הפולנים בשני פרקים מרכזיים בסיפור המלחמה הבריטי, הקרב על בריטניה ובְּלֶצְ'לִי פַּארְק. ללא מוזיאון גדנסק, שאמור להציג גם מכונת אניגמה, העולם לא ילמד על התרומות הפולניות האלה.

ללא סקירה גלובלית של תולדות המלחמה, קשה להבין את מלוא ההיקף של הסבל הפולני מחד גיסא ואת היקף ההתנגדות הפולנית מאידך גיסא. לדוגמה, הדיביזיה הפולנית המשוריינת הראשונה הוקמה בבריטניה, הגיעה לנורמנדי, שחררה כפרים ועיירות ברחבי צרפת, בלגיה והולנד, וחצתה את צפון גרמניה תוך כדי לחימה. אם האירופאים יֵדעו שלפולנים הייתה דיביזיית שריון מצליחה, אולי יוותרו על הדימוי הסטריאוטיפי של הפרשים הפולנים האומללים המסתערים על השריון הגרמני. לגַּיִס הפולני השני היה גורל דרמטי אף יותר: הוא הורכב מחיילים שהוגלו לשטחים הסובייטיים המזרחיים לאחר פלישת ברית המועצות לפולין ב-1939. סטלין אישר לגיס להילחם בחזית המערבית לאחר פלישת גרמניה לברית המועצות, וחייליו לחמו ומתו תחת הפיקוד הבריטי בקרב על איטליה ב-1944. המתקפות על מונטה קאסינו, מפגן גבורה אגדי, היו עבור רבים מהם הצעדים האחרונים במסע נורא ובלתי נתפס. סיפורם של החיילים האלה עצמו – פולין והתבוסה, סיביר והגלות, המזרח התיכון והצעידה, איטליה והתהילה – מספק תמונה גלובלית מייצגת של מהלך המלחמה.

ייתכן כי הדבר המפתיע ביותר בהחלטתה של ממשלת פולין, היא העובדה שמדובר ביישור קו עם מדיניות הזיכרון הרוסית. הניסיון לצמצם את ההיסטוריה הפולנית במלחמת העולם השנייה לכדי קרב של שבוע מול גרמניה בווסטרפלאטה ב-1939, תואם את התסריט הרוסי המוכר. בנאום בווסטרפלאטה ב-2009 הודה ולדימיר פוטין שפולין, ולא ברית המועצות, הייתה הקורבן הראשון של התוקפנות הגרמנית. אך הוא הוסיף הסתייגות חשובה, שאותה הדגיש וחידד מספר פעמים מאז: לטענתו, המתקפה הגרמנית על פולין הייתה תוצאה של הקשרים הפולניים עם גרמניה הנאצית לפני המלחמה, ולא תוצאה של הברית הסובייטית-גרמנית מ-1939 (שבמסגרתה סיכמו המעצמות במפורש על חלוקת פולין) ושל הפלישה הסובייטית שנערכה באותה שנה.

פעולות הדיכוי המרכזיות של ברית המועצות בפולין, שהיו תוצאה של הברית הסובייטית-גרמנית ושל פלישת הסובייטים לפולין בספטמבר 1939, התרחשו במזרח פולין הכבושה ב-1940. חצי מיליון אזרחים פולנים גורשו ממזרח המדינה אל מחנות הגולאג ב-1940. מוזיאון גדנסק אסף את הכוכבים מהמדים של חלק מהקצינים הפולנים שנרצחו על-ידי הנ.ק.ו.ד בטבח יער קאטין באפריל 1940. זהו שריד צנוע מבורות ההריגה הסובייטיים. ברגע שאיום פתיחת המוזיאון יוסר, הקרמלין יוכל להיות בטוח שאף אחד באירופה (מחוץ למדינות הבלטיות) לא ינסה להנציח את הפעולות הסובייטיות של 1939 ואת משטר הכיבוש של 1939-1941 בזיכרון הציבורי של המלחמה.

האנדרטה לזכר טבח קאטין

האנדרטה לזכר טבח קאטין. תצלום: ToniGirl7

בדור הבא לאף אחד לא יהיה אכפת עוד מהיריבויות הפוליטיות שמסעירות את ורשה כיום. אך אין ספק שאלפי משפחות פולניות יזכרו שהמתנות יקרות הערך שהן מסרו למוזיאון התקבלו ואז נדחו. וכשהמנופים יבואו בפעם השנייה לסלק את הטנק האמריקני, הטנק הסובייטי והקרון הגרמני, ויפרקו את ההיסטוריה הפולנית והבינלאומית של המלחמה, גם הם יטביעו את חותמם ואף יותירו כמה תצלומים מרהיבים. מעל לכול, להדחקת הזיכרון הלאומי עלולות להיות השלכות בעלות חשיבות מכרעת עבור הפולנים בעשורים הבאים, ועבור הקהל העולמי שעדיין לא הפנים את הלקחים המורכבים ממלחמת העולם השנייה. האופן שבו הדורות הפולניים הבאים יתפשו את עצמם, את מושג הדמוקרטיה ואת אירופה, יהיה תלוי במידת ההיכרות שלהם עם החוויה הפולנית המורכבת במלחמת העולם השנייה. התמוטטות הדמוקרטיה, התמה הראשונה של המוזיאון, היא נושא שחשיבותו מורגשת היטב כיום. ויש לא מעט ללמוד מהצגת המלחמה כטרגדיה עולמית. חיסול המוזיאון כפעולת מנע הוא מכה קשה ואלימה למורשת התרבותית של העולם.

טימותי סניידר (Timothy Snyder) הוא היסטוריון מאוניברסיטת ייל המתמקד במרכז ומזרח אירופה ובשואה.

כל הזכויות שמורות לאלכסון

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: מתוך "דגל פולני", טרוור בוצ'ר.

Save

Save

Save

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי טימותי סניידר, New York Review of Books.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על פולין נגד ההיסטוריה

    04
    יורם

    Your comments, posted from Germany, are clearly visible, as is your defamatory comment about censorship, which we leave here in the meantime for the benefit and judgment of our readers. Alaxon does not censor, we only apply what can be called an ecological criterion. So please take this into account in any future comment, which has to be ad rem and not ad hominem, and not be defamatory.