פחד אלוהים

בכל המסורות הדתיות התנהגות רעה באה על עונשה. האסלאם מלמד שבעתיד יגיע יום הדין, אז כל בני האדם יישפטו על מעשיהם; אלה שייכשלו במבחן יישלחו לגיהינום. יש נוצרים המאמינים ביום דין דומה, שבו תתרחש גם שיבתו המיוחלת של ישו לעולם. ההינדים, הבודהיסטים והסיקים מאמינים כי למעשים רעים עשויות להיות השלכות בחיים הבאים. שבעה מכל עשרה אנשים מאמינים בגיהינום בארצות הברית לבדה, כך לפי סקר גאלופ מ-2007. עד עתה, חוקרי הפסיכולוגיה של ימינו ביקשו להסביר את המקור האבולוציוני של הדפוס הזה בעזרת הרמזים היחידים שעומדים לרשותם: הבנה מוגבלת של ההיסטוריה ושל המאפיינים ההתנהגותיים של בני האדם המודרניים.

אבל בעבודתם המשותפת עם עמיתים מתחומי האנתרופולוגיה, הסוציולוגיה ועוד, הם מצאו ראיות לכך שהאמונה באלים מענישים מרסנת התנהגות לא ישרה או בלתי מוסרית – ברמה האינדיבידואלית והחברתית כאחד. מחקרים אלה מעלים שאלה לגבי הקשר בין אמונה דתית לאופי האדם: באיזו מידה כללי ההתנהגות והמוסכמות החברתיות שלנו מושפעים מהפחד מנקמה אלוהית, ובאיזו מידה הם מושפעים מאדיקות ללא תנאי? חוקרים מנסים לגלות כיצד דימויים על-טבעיים שונים הקיימים בתרבויות, בדתות ואף בכתות שונות משפיעים על גורמים כמו מוטיבציה או קבלת החלטות, על התנהגותינו ועל הקהילה שלנו.

עוד חוצץ אחד

במאמר מ-2006 שראה אור בכתב העת Evolutionary Psychology טענו דומיניק ג'ונסון (Johnson, אוניברסיטת אוקספורד) וג'סי ברינג (Bering, אוניברסיטת אוטגו, ניו זילנד) שייתכן כי הברירה הטבעית עודדה אמונה בענישה על-טבעית בקרב אבותינו. הצוות ציין ששני מאפיינים חשובים מבדילים בין בני האדם לבין אורגניזמים אחרים. ראשית, בני אדם משתמשים באופן אינסטינקטיבי ב"תיאוריה של התודעה" (היכולת לזהות מצבים מנטליים שמחוץ לעצמי) כדי להסביר את התנהגותם של אחרים; שנית, השפה האנושית מאפשרת לנו למסור רעיונות מורכבים במהירות רבה.

כאשר התפתחו קהילות עשירות בשפה, האנשים שהאמינו בעונש אנושי וגם בעונש אלוהי התנהגו בצורה שהעניקה להם שכבה נוספת של הגנה מפני דחפים אנוכיים 

תודות לשילוב יוצא הדופן הזה בין היכולת להבין את התנהגותם של אחרים לבין היכולת לדווח על ההתנהגות הזאת, יכלו בני האדם הקדומים לרסן זה את אנוכיותו של זה. כפי שכתבו ג'ונסון וברינג, "שימפנזים יכולים להתנהג באנוכיות מול שימפנזים אחרים בלי שהתנהגותם תדווח לפרטים שלא היו שם". אך לא כך הדבר אצל בני אדם: "אנשים יכולים לשמוע, לגלות, לזכור, לדווח, לשער, לתכנן ולפעול לפי התנהגותם של אחרים – גם זמן רב לאחר האירוע". ג'ונסון וברינג חושבים שכאשר קהילות עשירות בשפה התפתחו בקרב בני האדם, האנשים שהאמינו בעונש אנושי וגם בעונש אלוהי התנהגו בצורה שהעניקה להם שכבה נוספת של הגנה מפני דחפים אנוכיים – הגנה מעל ומעבר לזו שזכו לה אנשים שלא האמינו בענישה אלוהית.

בסביבה שבה אנשים ששיקרו, רימו או גנבו לשם רווח אישי היו צפויים להיענש בחומרה על-ידי הקהילה, סיפקה האמונה בענישה אלוהית שכבת הגנה נוספת נגד מעידות אנוכיות. נקודה חשובה, לפי הניתוח של ג'ונסון וברינג, היא שהפחד מפני האל היווה אסטרטגיה חברתית טובה יותר מאשר תחמנות מקיאווליסטית, מכיוון שגם אם "מקיאווליסטים" פרהיסטוריים נחשפו רק לעתים נדירות, מחיר החשיפה – כלומר ענישה על-ידי הקהילה – היה גבוה ביותר. הפחד מענישה אלוהית, מנגד, היה עשוי למנוע מאותם אנשים להתנהג בצורה שלילית מלכתחילה, והגדיל את הסיכוי להצלחה רבייתית.

אלים סלחניים

מובן שדת היא מערכת מורכבת שאינה מסתכמת באיומים בעונש ותו לא, ולאורך ההיסטוריה ראו המאמינים את האלים שלהם לא רק כמענישים, אלא גם כאוהבים. האם יכול להיות שגם התכונות המנחמות האלה של האלים שלנו עודדו התנהגות טובה? עזים שריף (Shariff) מאוניברסיטת אורגון וארא נורנזאיאן (Norenzayan), עמית של האגודה למדעי הפסיכולוגיה מאוניברסיטת בריטיש קולומביה, בחנו את השאלה הזאת בהקשר המודרני.

באחד מניסוייהם 61 סטודנטים מרקעים אתניים ודתיים שונים – כולל רבים שהצהירו כי הם אגנוסטיקנים או אתאיסטים – ענו על מבחן שנועד למדוד את מידת הדתיות שלהם. הם התבקשו גם לענות על "שאלון תפיסת האל", שבדק אם הם רואים את האל כ"חיובי" (סלחן, אוהב, עדין, שלו וכו') או כ"שלילי" (נקמן, נוקשה, זועם, מעניש וכו'). המשתתפים שהזדהו כאתאיסטים התבקשו רק לתאר עד כמה התכונות החיוביות או השליליות תואמות את תפיסת האל או האלים בתרבות שלהם. לאחר מכן התבקשו המשתתפים לבצע 20 מטלות נוספות על מחשב. לפני המבחן הסביר להם חוקר שיש "תקלה" בתוכנה המנהלת את המבחן, ושהמשתתפים צריכים ללחוץ על מקש "רווח" מיד אחרי שהשאלה מופיעה כדי לא לראות את התשובות. "רמאות" נמדדה לפי מידת הציות להנחיות האלה.

התוצאות, שפורסמו ב-2011 בכתב העת The International Journal for the Psychology of Religion, הראו כי למרות שהסיכוי שאנשים דתיים ירמו במטלה לא היה גדול או קטן יותר מהסיכוי שאנשים לא מאמינים ירמו בה, המשתתפים שייחסו לאלים מאפיינים של ענישה – בלי קשר לאמונותיהם הדתיות – רימו פחות מאשר אנשים שייחסו להם תכונות חיוביות. התוצאה אוששה בניסוי נוסף, שבו מדדים להערכת השתייכות דתית, דתיות ויחס לאל שולבו בסקר ארוך יותר שנערך לפני מבחן הרמאות. "מידת האמונה באלוהים", סיכמו שריף ונורנזאיאן, חשובה "פחות מאשר אופי האלוהים שהאדם מאמין בו".

בהיעדר פיקוח יעיל, חברות מתמוטטות. האמונה באלים מענישים יכולה להגן לא רק על אינדיבידואלים, אלא גם על חברות שלמות

אף על פי ששני הניסויים האלה התמקדו בהתנהגותם של אינדיבידואלים, החוקרים ציינו יתרונות כלל-חברתיים אפשריים שאפשר לייחס לאמונה באלים מענישים. "ככל שחברות גדלות, הקשרים האנושיים הולכים ונעשים אנונימיים יותר; ובגלל האנונימיות קשה יותר לפקח ולהעניש על רמאות ועל התנהגויות לא חברתיות", כתבו שריף ונורנזאיאן, שהסתמכו על מחקרים של עמית האגודה למדעי הפסיכולוגיה רובין דנבאר (Dunbar), ג'וזף הנריך (Henrich) ופרנס ל' רוש ומישל ריימונד (Roes, Raymond). "בהיעדר פיקוח יעיל, חברות מתמוטטות". האמונה באלים מענישים יכולה להגן לא רק על אינדיבידואלים, אלא גם על חברות שלמות.

לא כולם שותפים לתפיסה הזאת. במאמר שראה אור ב-2013 בכתב העת Trends in Cognitive Sciences ציינו ניקולה בומאר (Baumard) ופסקל בואייה (Boyer) שחברות רבות בעבר – כולל המצרית, היוונית, הרומית, האצטקית, וחברות האינקה והמאיה – קבעו לעצמן אלים שדרשו ממאמיניהם קורבנות וציות, אך לא הפגינו עניין רב לגבי יחסם של בני אדם אלה לאלה. מידת ההצלחה של הציביליזציות האלה הובילה את בומאר ובואייה להטיל ספק בתיאוריה של נורנזאיאן, הגורסת כי הפחד מפני ענישה אלוהית הוא כוח המניע צמיחת חברות בקנה מידה גדול. טענתם היא שהתנהגות מוסרית התפתחה בתהליך של ברירה טבעית, בעקבות לחצים אבולוציוניים שעודדו שיתוף פעולה בין בני אדם. כלומר, לדבריהם, הרעיון של ענישה דתית ממוסדת צמח מתוך האינטואיציות המוסריות האלה, ולא להפך.

גורם מנבא טוב יותר מהתמ"ג

חוקרים מתחום הפסיכולוגיה ממשיכים לאסוף ראיות לקשר שקיים בין דת וצדק בתודעה האנושית, בלי קשר לשאלת האופן שבו הוא נוצר. מחקר מ-2012 שערכו שריף ועמיתתו מייקה רחמתוללה (Rhemtulla, אוניברסיטת אמסטרדם) התבסס על נתונים מה-World Values Survey וה-European Values Survey, הכוללים מידע לגבי משתתפים מ-67 מדינות (בין 362 ל-9,016 משתתפים מכל מדינה). המשיבים לסקרים האלה משתייכים לנצרות, לאיסלאם, להינדואיזם, לשינטואיזם, וכן למסורות המשלבות בין דתות גדולות למערכות אמונה מקומיות. הם נשאלו אם הם מאמינים בגן עדן, גיהינום ו/או אלוהים. הם נשאלו גם באיזו תדירות הם משתתפים בטקסים דתיים.

שריף ורחמתוללה הניחו כי האמונה בגיהינום מעידה על אמונה באל מעניש, והאמונה בגן עדן מעידה על אמונה באל רחום, ולאור הנחה זו השוו את נתוני הסקרים לשיעורי הפשיעה הלאומיים שמפרסם משרד האו"ם לסמים ופשיעה. "לאחר שקיזזנו את השפעות האמונה בגן עדן, התברר כי עלייה של סטיית תקן אחת באמונה בגיהינום הובילה לירידה של כמעט שתי סטיות תקן בשיעורי הפשיעה הלאומיים", דיווחו החוקרים. "לעומת זאת, לאחר קיזוז השפעת האמונה בגיהינום, עלייה של סטיית תקן אחת באמונה בגן עדן הובילה לעלייה של כמעט שתי סטיות תקן בשיעורי הפשיעה הלאומיים". הצוות דיווח שאותו דפוס היה נכון לשמונה מתוך עשרה סוגי פשעים אישיים שנבדקו, כולל תקיפה, רצח, אונס וגניבה. למעשה, האמונה בגן עדן ובגיהינום הטיבה לנבא את שיעורי הפשיעה הלאומיים מאשר התמ"ג לנפש, השיוך הדתי הלאומי העיקרי, שיעורי הכליאה הלאומיים או שכיחותן של תכונות אישיות מסוימות.

האמונה בגן עדן ובגיהינום הטיבה לנבא את שיעורי הפשיעה הלאומיים מאשר התמ"ג לנפש, השיוך הדתי הלאומי העיקרי, שיעורי הכליאה הלאומיים או שכיחותן של תכונות אישיות מסוימות

למצוא את שיווי המשקל

באופן פרדוקסלי, מחקר אחר שפרסמו בשנה שעברה שריף ולארה ב' אקנין (Aknin) מאוניברסיטת סיימון פרייזר בקנדה, מרמז על קשר בין אמונה בגיהינום לבין "שיעורים נמוכים יותר של אושר ושביעות רצון מהחיים ברמה הלאומית והאישית". מנגד, נמצא כי האמונה בגן עדן קשורה לאושר ולשביעות רצון גבוהים יותר. העובדה שאנשים ממשיכים להאמין בגיהינום למרות ההשלכות הרגשיות השליליות של אמונה זו, מראה כי האבולוציה של האמונה בענישה אלוהית היא חלק משיווי משקל עדין בין רווחתם של פרטים, רווחתן של קבוצות ושינויים חברתיים מתמשכים בקנה מידה רחב. אף על פי שקבוצות "מרוויחות מהתנהגות אתית של חברי הקבוצה", כתבו שריף ואקנין, האינדיבידואל הוא זה ש"סופג את המחיר הרגשי של חברה המצייתת לנורמות של פחד".

כשהנסיבות ההיסטוריות מובילות ליצירת מערכת אכיפה חילונית יעילה, אנשים יכולים להפסיק לשלם את המחיר הזה, כיוון שהקהילה משתמשת בענישה אנושית, ולא באלוהית, כדי לעודד התנהגות חיובית. ככל שהאמונה בזעמו של כוח עליון דועכת, הדתות יכולות להתמקד בצדדים ה"חיוביים" של האלים שלהן בניסיונן לגייס מאמינים. שריף ואקנין הודו כי יש צורך במחקר נוסף כדי לאשש את ההשערות האלה לגבי תפקידה החברתי והפסיכולוגי של הדת.

תפיסה רחבה יותר

אמנם סקרים, מחקרי מעבדה וניתוחים של בסיסי נתונים לאומיים מספקים לנו תובנות רבות, אך ייתכן שהם לא מביאים בחשבון את הניואנסים והשונות המתקיימים בדתות העולם, הנעות בין דתות "גדולות" בעלות מיליוני חסידים לבין מנהגים מקומיים שכמעט שאינם מוכרים לזרים. ניסיונם של חוקרים לזהות פונקציות חברתיות ואבולוציוניות ספציפיות של "אלים מענישים" הפכה את תחום המחקר הזה לרחב וכוללני יותר.

מחקר שערכו לאחרונה ריטה אן מקנמארה (McNamara) ועמיתיה מאוניברסיטת בריטיש קולומביה, נורנזאיאן והנריך, התמקד בתושבי איי יסאווה שבפיג'י, המאמינים ב"אל תנ"כי" נוצרי, אך בה בעת סוגדים גם ל"אבות קדומים חזקים פחות" הידועים בשם קאלו-וו (Kalou-vu). מערכות האמונה ביסאווה סיפקו למקנמארה ולעמיתיה "הזדמנות לבחון איך סוגים שונים של סוכנים על-טבעיים עשויים להביא לתוצאות התנהגותיות שונות".

המדענים השתמשו במחקרם ב"משחק הקצאה אקראית" (random allocation game, RAG). המשתתפים קיבלו ערמת מטבעות שהיה עליהם לחלק בין שני זוגות משתתפים (בזוג הראשון היו הם עצמם וזר מאי אחר, ובזוג השני - אדם ממשפחתם המורחבת וזר נוסף מאי אחר). חוקי המשחק היו כדלהלן:

• בחרו (בלב) אחת משתי כוסות.
• הטילו את הקובייה (בת שני צבעים).
• אם יצא צבע שחור, שימו את המטבע בכוס שבחרתם בשלב 1. אם יצא לבן, שימו את המטבע בכוס השנייה.
• המשיכו באותו אופן עד שכל המטבעות מחולקים בין שתי הכוסות.

כשהמשתתפים בחרו בלב את אחת משתי הכוסות, הבחירה הייתה פרטית לגמרי; הם לא חלקו אותה עם אף אחד. לכן, החוקרים לא יכלו לדעת בדיוק מתי הנבדק מפר את הכללים. אבל כשהם השוו את תוצאות הניסוי לתוצאות ההסתברות הסטטיסטית של המשחק, הם יכלו לקבוע מתי הגיוני שהמשתתף הפר את הכללים. לפני המשחק נשאלו המשתתפים לגבי מידת הנקמנות/רחמים שהם מייחסים לאל התנ"כי מחד גיסא ול"קאלו-וו" מאידך; אחרי המשחק הם התבקשו לדרג את רמת חוסר הביטחון החומרי שלהם (לדוגמה שפע או היעדר מזון, וכן הוצאות צפויות). מקנמארה ועמיתיה השתמשו במידע הזה כדי לנתח כיצד אמונות בסוגים שונים של אלים מענישים עשויות לנבא אפליה בנסיבות שונות.

האמונה באל תנ"כי מעניש ששם דגש על שוויון והוגנות קושרה למידה נמוכה של אפליה לטובת מקומיים (והתנהגות "שוויונית, צייתנית" יותר), אך זה היה נכון רק לאותם משתתפים שלא סבלו מחוסר ביטחון חומרי. האמונה ב"קאלו-וו" מענישים, אשר מזוהים עם שימור המסורת והקהילה, ניבאה גם היא מידה נמוכה יותר של אפליה לטובת מקומיים וציות רב יותר לכללים בקרב משתתפים שרמת האי-ביטחון שלהם הייתה נמוכה או מתונה. עם זאת, האמונה ב"קאלו-וו" מענישים ניבאה אפליה רבה יותר לטובת מקומיים וציות נמוך לכללים בקרב אנשים שסבלו מרמה גבוהה של חוסר ביטחון חומרי.

האמונה באלים מענישים עודדה התנהגות פרו-סוציאלית בקרב תושבי יסאווה (לא רק ביחס למקומיים) רק בנסיבות מסוימות. החוקרים מקווים שמחקרים נוספים בעתיד יתרמו להבנה עמוקה יותר של המקום שהענישה האלוהית תופסת בחוויה האנושית. "כדי להבין את רוחו של אלוהים", כתבו החוקרים, "לא מספיק לדעת אם הוא יעניש; תוכנן של אמונות, ובייחוד ממה או ממי אכפת לאלוהים, חשוב גם הוא". הפחד מהאל עשוי לאלץ אותנו לעזור לזרים במידת האפשר ולעזור לשכנים במקרה הצורך. והוא עשוי גם לעודד אותנו לשקול היטב אם אנחנו רוצים לפתוח בקטטה, להעליב או לקחת יותר ממה שמגיע לנו. ככל שאנו לומדים עוד ועוד על האמונה האנושית בענישה על-טבעית, דבר אחד הולך ומתברר: גם אם אנחנו לא מאמינים בזעמם של אלים, הוא מהווה חלק בלתי-נפרד מהדרך שעברנו כבני אדם.