פנו את הדרך לחיה הממוכנת

מה מותר האדם מן הבהמה? התודעה? השימוש בכלים? השפה? סימנים מורים על כך שהתשובה מצויה במקום אחר לגמרי, בתכונה המשלימה את הגוף והמוח
X זמן קריאה משוער: 18 דקות

בשנות העשרים, המדען הסובייטי אילייה איבנוביץ' איבנוב השתמש בהפריה מלאכותית, כדי להוליד "שימפנאיש" (‘humanzee’) – הכלאה בין אדם למין הקרוב לנו ביותר, השימפנזה. הניסיון הזה החריד את בני תקופתו, ממש כפי שבוודאי יחריד את הקוראים כיום. בהתחשב בסוגיות המוסריות שעלולות לעלות מעצם קיומו של יצור כזה, עלינו להיות אסירי תודה על כך שהניסוי של איבנוב נכשל: כשהשתנו ההעדפות של כיווני המחקר הסובייטי, הוא נעצר והוגלה. אבל הניסיון של איבנוב מצביע על הפחד הפוסט-דרוויניסטי הבלתי פוסק, וההיקסמות שלנו מן השאלה האם בני אדם הם יצורים נפרדים, עליונים על כל האחרים, או שאנחנו בסך הכול חיה נוספת, בגן החיות של מדען מטורלל.

בני האדם ניסו, ונכשלו חזור וכשול, להציל את עצמם מן ההשתייכות המטרידה לכלל בעלי החיים

בני האדם ניסו, ונכשלו חזור וכשול, להציל את עצמם מן ההשתייכות המטרידה לכלל בעלי החיים. הוצעו אינספור אבחנות בין בני אדם וחיות: מחשבה ושפה, כלים וחוקים, תרבות, חיקוי, חמלה, הזדהות, מוסר, שנאה, ואפילו הבנה אינסטינקטיבית של פיזיקה. אבל כל אלה נכשלו במידות שונות. הייתי רוצה להציע מועמדת חדשה, שלמרבה הפלא היא בדיוק אותה נטייה שמעוררת את הכי הרבה חשש והתלהבות בקרב פרשנים פוליטיים וכלכליים בימינו.

שימפנזה

שימפנזה: הכי קרוב אלינו. אבל במה? כיצד? האמנם? תצלום: ארון לוגן.

אבל קודם כל, בואו נראה איך איבדנו את מקומנו הייחודי בממלכת החי. זה לא קרה משום שהערכנו את עצמנו בצורה מופרזת, אלא משום שייחסנו פחות מדי ערך לבני דודינו. ההבנה החדשה הזו של יכולותיהם של יצורים אחרים היא חזרה לתפישת העולם הקדם-תעשייתית, ממש כפי שהיא תגלית מדעית. על פי ההיסטוריון יובל נוח הררי בספרו "קיצור תולדות האנושות" (2011), רק התפתחותו של ההומניזם הנאור יצרה את ההבדל המטפיזי בינינו ובין החיות ואת הגישה האינסטרומנטלית שלנו כלפיהן, וכן את קידוש העליונות-לכאורה של המוח האנושי. "בהמות אינן מסוגלות להפשטה", כפי שאמר ג'ון לוק ב"מסה על שכל האדם" (1690). לעומת זאת, הראייה הדתית של ימי הביניים הפכה אותנו למעין חיה שיש בה נפש. האלוהות נגעה בנו והפיחה בנו חיים – אך אלה ארציים, חיים שמקורם בעפר, ומבחינה מטפיזית, אנחנו חיה משודרגת.

חשבנו שאנחנו יושבים על כס מורם משום שאנו יצורים חושבים. אבל עם הזמן המשבצת היוקרתית הזו הפכה צפופה יותר ויותר

כמו נחש הבולע את זנבו שלו, הצעד האחרון כלפי הרציונליזם – שהתבסס על האמונה בעליונות האדם – הוא שבסופו של דבר הכריע את רגישויותינו הרהבתניות. ככל שהתיאוריות של צ'רלס דרווין הפכו פופולריות יותר, ולאחר מכן זכו לאישוש בסיוע הגיאולוגיה, הפלאונטולוגיה והגנטיקה, בני האדם התאמצו מאוד, אך לשווא, להקים חיץ מדעי בין החיות ובינינו. חשבנו שאנחנו יושבים על כס מורם משום שאנו יצורים חושבים. אבל עם הזמן המשבצת היוקרתית הזו הפכה צפופה יותר ויותר. כל סממן אינטלקטואלי ייחודי שחשבנו שהוא הוא אשר מבדיל אותנו, נמצא לבסוף גם אצל השימפנזים. לא פלא שהדבר מעורר בנו אותה התנגדות שעורר הניסוי של איבנוב: שניהם מזכירים שהטבע החייתי קרוב מאוד.

השימפנזים הם הראשונים לזנק במרוץ השליחים שחוזר על עצמו שוב ושוב במחקר התנהגות בעלי החיים. מדענים ממציאים משימות חדשות ואינטליגנטיות עבור השימפנזים, והם מבצעים אותן ואז מעבירים את המקל לפרימאטים אחרים, שבדרך כלל מצליחים גם הם במשימות. לאחר מכן הם מוסרים את המקל לתוכים ולעורבים, לעכברושים וליונים, לתמנון או שניים, ואפילו לברווזונים ולדבורים. שוב ושוב, ההתנהגות שזה עתה הוכרז כי היא המאפיינת את בני האדם, מופיעה לה באותו מועדון של מינים נבונים למדי, המתייצבים לבדיקה במעבדה. עם כל ממצא, אנחנו הופכים קצת פחות מיוחדים וקצת יותר חיות.

תמנון

תמנון: אינטליגנציה עילאית, שונה מאוד ומסתורית. איור של Comingio Merculiano משנת 1896. תצלום: ויקיפדיה

אחדים מקווי הגבול המוצעים הללו, למשל השימוש בכלים, הוזכרו כבר בימים שבהם הוויקטוריאנים ניסו להשלים עם השלכות הדרוויניזם. אחרים, כמו החיקוי או האמפטיה, עדיין אינם מיוחסים לבעלי חיים על ידי פסיכולוגים מודרניים מסוימים. בספר "עד כמה החיות חכמות? והאם אנחנו חכמים מספיק להבין זאת?" (שראה אור בעברית ב-2017) פרנס דה ואל טבע את המונח Anthropodenial, לתיאור הניסיון להפריד את האדם משאר החיות. כשאנו נתקלים בדוגמה לתרבות או לאמפטיה אצל בעלי חיים, מיד נשלפים טעונים נוקבים נגד האנשה, כדי להבהיר כי השימוש במושגים כאלה אינו מתאים. ראיות המאיימות לערער על ייחודיות האדם נדחות בזלזול כדוגמאות שאינן "טהורות" מספיק לתופעה האמורה (כשל לוגי ידוע המוכר כ"שום סקוטי אמיתי"). עם זאת, כמעט כל התכונות האלה מתגלות אצל בעלי חיים, מן הקופים ההומינואידים ומטה – בתהליך שדה ואל מכנה "אדוות קוגניטיביות" – כשחוקרים מגלים מאפיין מסוים של מין, החוצה מחסומים ומתגלה גם במקומות אחרים.

השימוש בכלים הוא הדוגמה המפורסמת והמופרכת ביותר. מתברר כי שימפנזים משתמשים בכל מיני סוגים של כלים, החל במקלות, שבאמצעותם הם שולפים טרמיטים מקניהם ועד לאבנים, שבהן הם משתמשים כבפטיש וסדן כדי לפצח אגוזים. המעללים המופלאים הרבים של עורבי קלדוניה החדשה זכו בשנים האחרונות לתשומת לב מיוחדת. בין השאר, הם מסוגלים להשתמש במגוון כלים בזה אחר זה, כשהתגמול רחוק אבל הכלי הקרוב קצר מדי וכלים גדולים יותר אינם בהישג ידם. הם משתמשים בכלי הקצר כדי להגיע אל הכלי הבינוני, ולאחר מכן משתמשים בו כדי להגיע על הכלי הארוך ולבסוף הם משתמשים בכלי הארוך כדי להגיע אל התגמול – ללא ניסוי וטעיה.

אבל דווקא התוכים האינדונזים הידועים בשם Goffin's Cockatoo הם שהצליחו להנחית את המהלומה המכרעת לטובת החיות. הציפורים הללו לא נראו משתמשות כלל בכלים בעת החיים בטבע, ולכן אין דרך לטעון כי ההתנהגות שלהם היא בגדר אינסטינקט שהתפתח ללא כל כוונה. אבל בשבי, תוכי בשם פיגארו, שגודל על ידי חוקרים באוניברסיטה הווטרינרית של וינה, המציא שיטה לשימוש בקיסם כדי להגיע לחטיפים שהונחו מחוץ למתחם שלו – והחל ללמד את חבריו ללהקה כיצד לעשות זאת.

אפילו התרבות אינה ייחודית לבני-האדם: השימפנזים הללו, שמשתמשים באבנים כבפטיש וסדן? מתברר שהם מעבירים את היכולת הזו מדור לדור

אחרי שהכלים נשרו מהמרוץ, רבים פנו אל התרבות, בתקווה למצוא ישועה לאנושות (אולי גם משם שהדבר יכול היה להיות משמח במיוחד עבור בני אדם). זה הצריך יותר זמן, אבל החיות בסופו של דבר השיגו אותנו. השימפנזים הללו, שמשתמשים באבנים כבפטיש וסדן? מתברר שהם מעבירים את היכולת הזו מדור לדור. תינוקות שנולדים ללא התנהגות כזו, צופים באימותיהם מפצחות אגוזים ומתחילים בגיל צעיר לחקות את תנועותיהן. הם לומדים את תרבות פיצוח האגוזים ומוסרים אותה לדור הצאצאים הבא. ויותר מזה, המיומנות הזו מוגבלת לקבוצות אחדות של שימפנזים אך אינה קיימת אצל אחרות. אלה שאצלן נוהגים לפצח אגוזים מורישות את ההתנהגות הזו לדור הבא באמצעות התרבות, ואילו קבוצות אחרות, שאינן חסרות אבנים או אגוזים, אינן מפגינות יכולת כזו.

קשה שלא לכנות זאת בשם תרבות של חומר וקולינריה, המתבססת על מקום וקהילה. מצבים דומים נצפו במינים שונים של ציפורים ואצל פרימאטים אחרים. אפילו יוני דואר מפגינות תרבות שמעדיפה נתיבים מסוימים, הניתנים להעברה מציפור לציפור – עד שאין יותר בלהקה ציפורים שעפו עם הציפורים המקוריות, ולמרות זאת כולן משתמשות באותו נתיב תעופה.

שפה היא עניין מעניין במיוחד. זוהי היכולת היחידה שדה ואל – אשר במקרים אחרים ממהר לנקב חורים בכל הצעה הנוגעת לתכונה שהיא אנושית בלבד – חושב כי אולי ישנה סיבה לטעון לייחודיותה. הוא קורא למין שלנו בשם "החיה הלשונית" היחידה, ואיני חושב שזה בהכרח מוטעה. אין מקבילה לגמישותה של השפה האנושית, שחלקיה השונים מצטרפים לכדי כמעט אינסוף צירופים שונים. אנחנו יכולים לדבר על העבר, ולתהות תהיות היפותטיות, ומעולם לא ראינו חיה עושה זאת.

שיחות, שיחה, שפה, מחוות

שיחות, מחוות, שימוש מגוון בשפה. תצלום: אסטריד ווסטוונג.

אבל הייחודיות שעליה מגן דה ואל נסמכת על הגדרה צרה של שפה דקדוקית. היא אינה מקיפה את כל צורות התקשורת ואפילו לא את היכולת למסור מידע מופשט. חיות מתקשרות כל העת, כמובן – בחלק מהמקרים הן עושות זאת באמצעות קול (כמו מרבית הציפורים), העוויות פנים (הנפוצות אצל פרימאטים רבים), ואפילו באמצעות ריקוד תיאורי, כמו זה של הדבורים. יתרה מזאת, לעתים ניתן לגרום לחיות אינטליגנטיות מאוד להשתמש באותות הקוליים שלהם בצורה הדומה להפליא לזו שלנו. כך קרה עם אלכס, תוכי אפריקני אפור, ששימש במשך שלושים שנה נושא למחקרה של הפסיכולוגית אירן פפרברג מאוניברסיטת הרוורד. לפני שאלכס מת בשנת 2007, היא לימדה אותו לספור, לבקש בקשות ולצרף מילים לביטויים חדשים. למשל, מאחר שהוא מעולם לא למד את המילה "תפוח", הוא המציא מילה משלו כששילב בין "בננה" ו"תות" ותיאר את הפרי כ"תות-ננה" (banerry).

מבלי לדחות לגמרי את טענת השפה, הייתי רוצה לבדוק מאפיין מגדיר אחר של האנושיות – אף שאני מותש מכמויות הדיו שנשפכו בניסיון להסביר מעשה שטות כזה. בין כל הניצחונות שנרשמו לטובת החיות, ובעוד שההבדלים הלשוניים עשויים להפריד אותנו לרמות שונות, ישנו תחום אחד שאליו לא חדרה שום חיה. בעידן שלנו, עדין הטסלה והאוּבר והבינה המלאכותית, הרשו לי להציע: אנחנו החיה המאַטמֶטֶת.

ככל שגדלה השפעתן של למידת המכונה והרובוטיקה, מפתה לחשוב על האוטומציה כעל ההתפתחות החדשנית ביותר בהיסטוריה של האנושות

ככל שגדלה השפעתן של למידת המכונה והרובוטיקה, מפתה לחשוב על האוטומציה כעל ההתפתחות החדשנית ביותר בהיסטוריה של האנושות. זה נכון בכל הקשור למחשבים הנחוצים כדי לבנות מכוניות ללא נהג או רובוט ביצועי רב תכליתי. אך בעוד שהטכנולוגיה מייצגת מהפך אדיר בעולם העבודה ובשווקים, מטרת כל ההמצאות הללו נושנה להפליא: העברת מטלות למערכת אוטומטית או למערכת כלים עצמאיים, שיכולים להשלים את המשימה ללא צורך בהתערבות אנושית.

הכלים הראשונים שלנו היו למעשה בלתי נבדלים מן האבנים שמשמשות את השימפנזים בפיצוח אגוזים. אלה היו פריטים כבדים שיכלו להפעיל כוח גדול וממוקד יותר משיכולנו להפעיל בידינו שלנו, וחסכו לעורנו את הפציעות כתוצאה מחבטות באגוזים. אבל הסכינים והפטישים הראשונים כבר דרשו פיקוח ישיר של ידינו ומוחנו בעת השימוש. כשהמצאנו את החנית, יכולנו לסגת לאחור: בנינו כלי שאפשר להטיל. הכלי עצמו משלים את המשימה שבה החלנו כשהטלנו אותו, כשהוא ננעץ בליבו של איזה מלחך עשב טעים במיוחד.

לכל האובייקטים האלה יש מקבילות אצל החיות – דברים המושלכים כדי להשיג גמול נחשק, או מוחזקים ומשמשים לשבירה או לתפיסה של דבר מה. אבל המין שלנו פנה לדרך אחרת, כשהחל להרכיב מערכים של כלים שיכולים לפעול באורח עצמאי – ומאפשרים לנו להניח את מטלותינו בידיהם, בעודנו פונים לעיסוקים אחרים. ברגע שהמכונות הללו מופעלות, הן מסוגלות לנצל את המבנה שלהן כדי לרתום לעבודה כוחות חדשים, לבצע מטלות באורח עצמאי, ולעשות את כל זה בצורה אפקטיבית יותר משאנו מסוגלים לה באמצעות גופנו.

נדמה לי כי ישנן שתי דרכים להעניק לכלים עצמאות מבני אדם. כדי לבצע מטלה כלשהי, עלינו לייצר גם את הכוחות הפיזיקליים הנחוצים כדי לבצע פעולה וגם לכוון אותה, במידה מסוימת של שליטה מודעת. ישנן פעולות (למשל רקמה) שתובעות שליטה מנטלית דקדקנית מאוד, ואילו אחרות (למשל גרירת מכונית) שתובעות מעט מאוד מאמץ מחשבתי אבל שפע רב של אנרגיה גופנית. חלק מן המטרות שלנו הן מנטליות לחלוטין, כמו לזכור תאריכי יום הולדת. מכאן נובע כי ישנם שני סוגים של אוטומציה: הסוג העצמאי אנרגטית, הדורש הכוונה אנושית אבל לא הרבה כוח אנושי (למשל, נהיגה במכונית), והסוג החופשי מתרומה מנטלית אנושית (למשל, מכונית ללא נהג). אלה שתי דוגמאות לכלים שבנינו כדי שיעבדו עבורנו, גופנית או מנטלית, ושתיהן עתיקות בהרבה מכפי שנדמה לנו.

הקשת והחץ הם בוודאי הדוגמה הראשונה לאוטומציה. כשבני האדם מתחו את הקשת הראשונה, לקראת סוף תקופת האבן, הטכנולוגיה מסרה את מטלת השלכת החנית למכשיר הפשוט מאוד הזה. ברגע שהחץ הונח במקום והמיתר נמתח, הקשת הייתה עצמאית, וירתה את החנית הקטנה הזו למרחק גדול יותר ובקו ישר ומתמיד מכפי ששרירים אנושיים מסגולים לעשות.

קשת, חץ וקשת, מונגוליה

קשת מסורתי במונגוליה: האוטומציה הראשונה, עדיין בשימוש. תצלום: דייויד בקסנדייל, www.david baxendale.com

המבקרים בוודאי יתפתו לקטוע אותי בדוגמאות של ציפורים המטילות אבנים על ביצים או על חלזונות, או שימפנזים שמשתמשים בשתי אבנים כפטיש וסדן. האבן המוטלת ממשיכה את המסלול אל היעד מבלי לתרום לו דבר; השימוש בפטיש וסדן הוא שימוש מורכב בכלים שנועד להשיג את מטרת הפיצוח. אבל הם לא באמת אוטומטיים. האבן תלויה בקיומו ובהתמדתו של כוח המשיכה – הציפור פשוט מנצלת את הכוח הזה לטובתה. הפטיש והסדן רחוקים עוד יותר מאוטומציה: הפטיש מגן על היד והסדן אוחז ומייצב את האובייקט שנועד לריסוק, אבל כל חבטה היא מתוכננת ונשלטת, החל בהנפת היד לאחור ועד לביצוע, באמצעות זרועו ומוחו הפעילים של השימפנזה. החץ והקשת, לעומת זאת, דורשים בנייה של כלי, שהמבנה שלו מאפשר לייצר כוחות חדשים, כמו מתח ודחיפה, ולהשלים את המשימה הרבה אחרי שהחיה כבר אינה מעורבת במעשה.

הקשת היא דוגמה פשוטה מאוד של אוטומציה, אבל היא סללה את הדרך לרבות אחרות. אף אחת מן האוטומציות המוקדמות הללו אינה "חכמה" – כולן נועדו להחליף את הצורך בשרירים אנושיים, אבל לא במוח האנושי, וללא אדם שישלוט בהן, אף אחת אינה לא מסוגלת לאסוף מידע על המסלול ולשנות כיוון בהתאם. אך למרות זאת, הן מציגות סוג של עצמאות, משום שמרגע שהופעלו, הן אינן דורשות המשך התערבות אנושית. הקשת הפשוטה שוכללה והולידה את הקשת המוצלבת ואת הקשת הארוכה, ואילו הקטפולטה והמרגמה התפתחו בהתבסס על תכונות אחרות ונועדו להשיג מטרות אחרות שמעורבת בהן הטלה למרחק (כלי מלחמה וטכנולוגיה התקדמו תמיד יד ביד). בעתות שלום הומצאו טחנות רוח וגלגלי המים [כאלה המשמשים בטחנות מים] שרתמו אנרגיה נקייה וירוקה כדי לאטמט את המטלות המפרכות של שאיבת מים או סיבוב אבני הריחיים. ניתן אפילו לכלול כאן את העגלות והמחרשות הרתומות לבהמות משא, שהורידו את משא הסחורות מגב בני האדם, וחסכו מן האיכרים את היבלות שנגרמו בעבודה במעדר.

טחנות רוח, משאבות מים

טחנות רוח הטוחנות תבואה וגם שואבות מים: אוטומציה מורכבת החל במאה ה-14. קינדרדייק, הולנד. תצלום: דניאל מנריך.

אנחנו החיה המאטמטת את עבודתה הגופנית, וממש באותה מידה אנחנו מנסים להיפטר גם מן העול המנטלי שלנו

מה שמבדיל את המערכות העצמאיות הללו מן הפיתוחים של היום הוא מעורבותו של המוח האנושי. הקשת חייבת להימתח ולהשתחרר ברגע הנכון, המרגמה נטענת ומכוונת, הטחנה מתמלאת בחיטה ומנוקה כשמנגנון הגלגל נתקע. אוטומציה קוגניטיבית – מסירת ההנחיה האנושית והמעורבות המנטלית במשימה – היא חדשה יותר, אבל היא עדיין קדמה לשפופרות ואקום ושבבי סיליקון. אנחנו החיה המאטמטת את עבודתה הגופנית, וממש באותה מידה אנחנו מנסים להיפטר גם מן העול המנטלי שלנו.

הטיעון הזה שלי דומה במידת מה לרעיון "המוח המורחב", שהועלה בשנת 1998 על ידי הפילוסופים אנדי קלארק ודיוויד צ'למרס. הם הציעו ניסוי מחשבתי הכולל שני אנשים במוזיאון. אחד מהם סובל ממחלת אלצהיימר. הוא רושם את הוראות ההגעה למוזיאון בפנקס, ואילו חברתו הבריאה עושה דרכה למוזיאון על סמך זיכרונה מהאזור. קלארק וצ'למרס טוענים כי ההבדל היחיד בין שניהם הוא המקום שבו אצור הזיכרון (בתוך המוח או מחוצה לו) ושיטת ה"קריאה" שלו – קריאה מן הדף, או מתוך הזיכרון.

דוגמאות אחרות לאוטומציה קוגניטיבית ניתן למצוא במקלות ספירה, מקלות שכל חריץ עליהם מסמל את אחת החיות בעדר. השימוש במקלות כאלה מיתר לגמרי את הצורך בחישוב, משום שהוא מאפשר ספירה מדויקת אף שהמקלות אינם מיועדים לייצג מספרים מורכבים. בשפתם של אנשי הוורלפירי הילידים באוסטרליה, למשל, יש מילים ל"אחד", "שניים" ו"הרבה", אבל בעזרת מקלות ספירה או אסימונים שמשמשים למעקב אחר כמויות מוגדרות, הם מסוגלים לבצע חישובים דייקנים לא פחות משל דוברי האנגלית. בקיצור, אין צורך בריבוי מילים עבור מספרים כדי לספור ביעילות.

משום שהזיכרון האנושי הוא מקוטע ונוטה לאבד מידע, המסחר דורש העברת הזיכרון לחפצים גשמיים. אלה – בין אם מדובר במקלות, לוחות חמר, קיפו, ספרי חשבונות בכריכת עור או גיליונות חישוב דיגיטליים – ממלאים שני ייעודים: הם משחררים את מנהל החשבונות מהצורך לזכור את הרשומות; והם מספקים גרסה אמינה של הרשומות הללו. אם הבטיחו לכם כנדוניה עדר כבשים, ואתם משתמשים במקל ספירה כדי לשאת ולתת על ההסכם, תוכלו לוודא בקלות שלא מרמים אתכם.

קיפו, אינקה

קיפו: מערכת רישום, ניהול מלאי והנהלת חשבונות מימי האינקה, שנמצאה בקבר מסוף המאה ה-15 או תחילת המאה ה-16. תצלום: alanכס

יתכן כי הכסף הוא תוצר של הצורך להאציל את המטלה המנטלית המכבידה מאוד של כלכלת חליפין, חוב ואמון

מקובל לחשוב שהכסף נולד כאמצעי נוח שתפס את מקום עסקאות החליפין. אלא שבאותה מידה יתכן כי הכסף הוא תוצר של הצורך להאציל את המטלה המנטלית המכבידה מאוד של כלכלת חליפין, חוב ואמון. נניח שאתם מקבלים כמוהר 88 כבשים, שמצוינות ברשומות. מדובר בכמות עצומה של צמר וחלב, ולא בהמון ביצים ובירה. הגרסה הפשוטה של מה שיקרה עכשיו היא עסקה, שבה סחורות ושירותים אחדים יינתנו תמורת אחרים, ללא מדד לערך החליפין. אלא שיש להניח שעסקאות כאלה לא התרחשו לעתים קרובות ולו בגלל שביצים בכמות שוות ערך לכבשה יתקלקלו עוד לפני שתספיקו להשתמש בכולן. במקום זה, החברות המוקדמות בוודאי נסמכו על טובות: אני שוחט את הכבשה וחולק את הבשר  עם בני הקהילה שלי, מתוך הבנה כי הדבר מכסה את חובי לשכן, שנתן לי בשבוע שעבר תריסר ביצים, ומעניק לי אשראי אצל האופה ומבשל השיכר, שלשירותיהם אזדקק בעתיד. אפילו בקהילה קטנה, צריך לעקוב אחרי מספר גדול של מערכות יחסים. כל זה מייצר חברה הבשלה לאוטומציה מנטלית, כלומר לכסף.

בהשוואה לרישומי המספרים ולכסף, כתיבה כרוכה בתהליך מורכב ומגוון הרבה יותר של מסירת העול המנטלי לידי עוזרים דוממים. אבל הרעיון הבסיסי זהה, וכרוך בסימנים מודולריים, שניתן ליצור מהם כמעט אינסוף שילובים כדי לתאר משהו פחות או יותר במדויק. הכתבים השומריים המוקדמים ביותר שהתפתחו באלף הרביעי לפני הספירה, השתמשו בציורים שלעתים קרובות לא סימנו יותר מרושם כללי של הכתוב. הם נסמכו על כך שלכתוב ולקורא ישנן תובנות משותפות בנוגע למונחים הללו. עכשיו, לעומת זאת, כולם מבינים מיד כשאני צועק עליהם באינטרנט. מטלת היצירה של הקשר משותף הניתן לפירוש עברה לדיוק של השפה עצמה.

בשנת 1804, ממציאי הנול המכאני שילבו אוטומציה קוגניטיבית וגופנית. הנול משתמש בשרשרת של כרטיסי ניקוב או סרט, כדי לארוג בד בדוגמאות שונות. כרטיסי הנול הללו, ביחד עם ראש הנול שקרא אותם, העבירו את עבודת המוח (זיכרון) ועבודת השרירים (פעולת האריגה) אל המכונה. בכך, בני האדם נסוגו צעד נוסף לאחור, וויתרו על השליטה במכונה לטובת הזיכרון הכתוב מראש (הוראות). אבל זה לא שפתאום המצאנו מושג חדש של ההתנהגות האנושית – בסך הכול שילבנו שתי נטיות עמוקות שלנו כבני אדם, ששורשיהן מגיעים עד לתקופה שלפני ההיסטוריה המתועדת. האוטומציות השריריות והמוחיות שלנו התאחדו, ואף שבמקרה הראשון ההתמזגות הזו התרחשה לטובת מטרה קלת ערך כמו ייצור דוגמאות של בדים, היא הייתה שילוב רב עוצמה ביותר.

נול, ז'קאר, כרטיסיות מנוקבות

כרטיסיות מנוקבות השולטות בנול אוטמטי של ז'קאר (1783), תצלום: Clem Rutter, Rochester, Kent, ויקיפדיה

העיקרון הבסיסי של הנול המכאני – הוראות כתובות ומכונה שיכולה לקרוא ולבצע אותן ברגע שהיא מופעלת – המשיך להנחות את הנטייה של האנושות לאוטומציה עד למכשירים הדיגיטליים המודרניים. אף שמקור הכוח, נפח האכסון ומגוון המטלות הניתנות לביצוע גדלו מאוד, ההישג בכללותו נותר כשהיה. אדם שיש לו מטרה מסוימת, כמו שרטוט גרף, מעלה נתונים רלוונטיים ואז המחשב משתמש בהוראות המתוכנתות, וממיר את הנתונים, ממש כמו שעשה הנול. משימות כמו עיבוד תמונה, משחק או שיטוט ברשת הן מורכבות יותר, אבל בסופו של דבר מדובר בשכבות של הוראות מבני האדם, שהועברו לזיכרון חיצוני (כיום אלה ביטים במקום נקבים) ומיושמות על ידי מכונות שמסוגלות לקרוא אותן.

האוטומציה החכמה שרבים עוסקים בפיתוחה כיום נועדה לאפשר לנו לסגת אפילו צעד נוסף לאחור, ולהפקיד את המטרות המשוערות שלנו בידיהם של אלגוריתמים המלקטים את הנתונים בעצמם

חשוב לשים לב שבני האדם עדיין מכתיבים את המטרה המוגדרת, בין אם היא "התאם את רמות הלבן בתמונה"; "התקף את מעוז האויב"; או "העלה פוסט לפייסבוק". כל אלה הן מטרות שנועדו להגשמת היעד הסופי: "הפוך את התמונה ליפה יותר"; "נצח במשחק"; "עשה שאהיה אהוב". מה שאנו מגדירים כיום כ"אוטומציה" – האוטומציה החכמה שטסלה, אוּבּר וגוגל משקיעים שפע מאמצים והתלהבות כדי ליישם אותה – נועדה לאפשר לנו לסגת אפילו צעד נוסף לאחור, ולהפקיד את המטרות המשוערות שלנו בידיהם של אלגוריתמים המלקטים את הנתונים בעצמם.

בעודנו עומדים על סף מהפכה בתחום הבינה המלאכותית, רבים מאיתנו מתכוננים למהפך כולל במערכות הכלכלה והפוליטיקה שלנו, שיתרחש כשצורת האוטומציה החדשה הזו תגדיר מחדש את משמעותה של העבודה. כשנותנים לאלגוריתמים אינטליגנטים פקודות מסדר גבוה – פקודות פשוטות כמו לבקש מרובוט-בריסטה להכין לנו "קורטדו", או פקודות מורכבות כמו להורות לאלגוריתם המנהל השקעות למקסם את הרווחים מבלי להשקיע בדלקי מאובנים – הם מסוגלים לאסוף נתונים ולהבין אילו יעדים עליהם למלא בדרך לביצוע ההנחיות. אנחנו צודקים כשאנו מצפים שזה ישנה באורח דרמטי את האופן שבו הכלכלה והחברה שלנו פועלות. אבל זה בדיוק מה שעשו גם הכתב, הכסף והמהפכה התעשייתית.

בריסטה, קפה, אספרסו

בריסטה מפקח על מכונת אספרסו. בקרוב: אלגוריתם ואוטומציה מלאה. תצלום: נתן דומלאו

לעתים קרובות נשמעת הטענה כי הטכנולוגיה הופכת כל דור לעצל מקודמו. אבל ההשמצה הזו אינה במקומה, משום שהיא מתעלמת מהדחף האנושי העמוק להעבירה הלאה מטלות התובעות מאמץ. סביר להניח שבראשית השימוש בכתב, מספרי סיפורים מסורתיים בוודאי השמיצו את השרבוטים החדשים, וראו בהם חיקוי חיוור לסיפורים בעל פה, חיקוי הנעדר את המאמץ הראוי והנכבד לזכור.

מטרת האוטומציה וההעברה אינה בַּטלה כי אם מורכבוּת. כמין, בנינו ערים והמצאנו סיפורים, פיתחנו תרבויות וניסחנו חוקים, נברנו בכל תחום מדעי ואנו מנסים לחקור את הכוכבים. זה לא משום שהמוח שלנו עצמו הוא עליון ומיוחד – הדמיון האבולוציוני והתפקודי שלו למינים אינטליגנטיים דומים אחרים הוא מדהים – אלא בזכות התכונה המיוחדת שלנו, המשלימה את הגוף והמוח בשכבה על שכבה של סיוע מבחוץ. יש לנו עומק, רוחב ויציבות של יכולות מנטליות וגופניות שאין חיה אחרת המתקרבת אליהן. בני האדם הם יוצאי דופן משום שאנחנו מורכבים, ואנחנו מורכבים משום שאנחנו החיה המאטמטת.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

אנטון מרטיניו-טרסוול (Martinho-Truswell) הוא חוקר במחלקה לזואולוגיה של אוניברסיטת אוקספורד. עבודתו הנוכחית מתמקדת באופן שבו ציפורים לומדות מושגים ומעבדות מידע.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: שעון אסטרונומי של סמואל ווטסון (1695), הראשון באנגליה הבנוי לפי השיטה הקופרניקאית, עם השמש קבועה. תצלום: Science & Society Picture Library, אימג'בנק /גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אנטון מרטיניו-טרסוול, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

7 תגובות על פנו את הדרך לחיה הממוכנת

01
לבד בברלין

ואולי פה אפשר לראות את הסיבה לעוד שני דברים: שהאדם הוא החיה שמפתחת אינטליגנציה מלאכותית, אבל שסביר שהוא גם לא יוכל ליצור אינטליגנציה שתעלה עליו. אם יצור מכונות שפועלות לבד הוא הרחבה מובנית של האדם, כנראה שזאת המסקנה. איזה מבט מרתק!

03
דרבנט

באופן פרדוקסלי, המאמר גם מסביר את הגבולות המוכתבים מראש לכל אינטליגנציה מלאכותית, כי הכל יהיה תמיד תוצר של האדם. ומצד שני, הגבולות של האדם זה לא מה שחשבנו. מזמן לא נשארתי עם כל כך הרבה מחשבות חדשות. איפה מוצאים על זה עוד חומרים?

04
עמוס

לא כל כך מובן לי הרצון להבדיל ולהיבדל מעולם בעה"ח. עידנים רבים האדם חיפש תכונה כלשהי שמבחינתו היא "מותר האדם", וכשמצא כזאת הרגיש עליון על כל עולם החי. הוא לא הבין - ולכן התעלם, כמובן - מיכולות של אורגניזמים אחרים כגון ראיה באמצעות גלי קול או קרינת חום, תקשורת פרומונים וכו'.
# אני עליונה על כל היצורים, אומרת האיזדרכת. למזון אני מסתפקת במים ואור השמש, לרביה אני מנצלת חרקים, ולהפצת זרעים אני משתמשת בציפורים ועטלפים. שבני האדם יתרוצצו ויעבדו כזבובים...
# אני עליונה על כולם, אומרת העלוקה. היונקים הפראיירים מספקים לי דם טרי, ובאמצעותם אני מתנייעת ממקום למקום בלי להשקיע אנרגיה כלל.
# בחייכם, אני עליון על כולם, אומר הסלולרי. המצאתי אפליקציה הנקראת "אדם", והאפליקציה הזאת משועבדת אלי, מזינה אותי באנרגיה, משכללת אותי ומסיעה אותי לכל מקום.
כאמור, הכל תלוי בנקודת המוצא של המנסה להתבדל.

יתכן שהתכונה לשקר לעצמו ולהאמין בזה, היא המבדילה בין האדם לשאר היצורים :)