פניו של הרוע

יצירתו של הצייר פרנסיס בייקון מבקשת להזכיר לנו לא רק שפה סמלית רבת-ממדים על הרוע, אלא גם את כיליונה של השפה הזו עצמה
X זמן קריאה משוער: 7 דקות

אילו מן משקפיים אלה, שאינם חושפים דבר, ובכל זאת הם שייכים למהותה של דמות עד כדי כך שייתנו לציור את שמו – "דיוקן גבר במשקפיים"? משקפיים שחורים, רקע שחור, ובתווך אותו בשר אנוש מעוות העושה את מכלול יצירתו של פרנסיס בייקון מבט וחלון וראי לאכזריותה ותהפוכותיה של המאה האחרונה. כלי משחית והרג חדשים, ניתוחים פלסטיים, פרסומות ענק, הגלולה, תוספי מזון – מאז מלחמת העולם הראשונה נלוש וניצוק הגוף האנושי שוב ושוב בדרכים חודרניות ואפקטיביות ביותר. פעמים הוא מושחת, פעמים משוחזר, פעמים מותאם לצרכים חברתיים, פוליטיים או כלכליים. המבט והטכניקה של בייקון – פירוק הגוף לגורמים, טשטוש תווי הפנים, הצגת הבשר החי – הם תיאור רב-מבע של השבריריות ולעתים אף הברוטאליות של קיומנו הפיזי.

אלא שבציור הנ"ל, בין שלוש שכבות היצירה – רקע, בשר, חפץ – האכזריות מקבלת פנים שונים. לא תוצאותיה מוצגות כאן, אלא מקורותיה. לא האדום שולט, אלא השחור; לא הגוף הוא שהתעוות כאן, אלא הראש – עור הקרקפת והלחיים מבהיקים בלבן, וורדרד וחום, וחצי-החיוך של הלסת הגולגולתית חושף שורת ניבים לבנים. לא צלב, לא מיטה ולא כיסא יש כאן להשים עליהם גופים פצועים, מפורקים; רק אותם משקפיים קטנים שאין רואים דרכם דבר. "דיוקן גבר במשקפיים III" – שמן על על בד, 1963 – נראה כמו סקיצה של הרוע.

דמות המוגדרת על ידי חפץ המסתיר את עיניה – האין זהו דימוי חזותי של זה המוכר את נשמתו לשטן? אולי בכך כוחו של הציור: בשפה הסמלית המרוכזת בחפץ אחד בלבד ואחרי המפגש הראשוני עמה מותירה למתבונן את מרחב האסוציאציות. התיאור הוויזואלי הזה של הרוע אוניברסלי יותר לא רק מדימויי הסבל של בייקון הנשענים על מיתוס הצליבה וערוכים כטריפטיכון, אלא גם מהצגות רבות אחרות של רוע באמנות המאה העשרים.

"גרמניה אגדת חורף" מאת ג'ורג' גרוס.

מעוותי-הבשר של ג'ורג' גרוס ואוטו דיקס, למשל, אולי מבהילים בראשיהם המנופחים, בעיניהם האדומות, במבטיהם החומדים נשים שאיבריהן האינטימיים חשופים לעינינו. אבל בה בעת הם מופרדים מאיתנו היטב, תחומים ומוגדרים בתוך תקופתם-שלהם וחברתם-שלהם. וגם בתוך מרחב השנאות והפחדים של רפובליקת ויימאר, הדמויות הללו מזוהות ומסומנות בבירור: קציני צבא, בעלי הון, כמרים, שופטים ושאר תליינים. מעבר לכך, בשרן המעוות של רבות מהדמויות אינו משמש כסמל או דימוי; זהו תיאור גרפי, גם אם לעתים מועצם, של מה שחוללה המלחמה לגופיהם של פשוטי העם. ומנגד, האפיונים החזותיים של רמי-המעלה מסמנים תכונות-אופי מוגדרות. הגנרל שעיניו חסרות אישונים הוא קצר-רואי, הכומר לבן כמוות ואילו הגבר השתיין – לחייו אדומות. בצד הזעזוע שדמויות כאלו מעוררות בנו, הן מאשררות ומזכירות לנו את נסבלותם של חיינו-שלנו. אם נרצה לראותן כדומות לנו, כמזכירות לנו את גועליותנו-שלנו, נעשה זאת, גם אם לא מדעת, על דרך ההיקש וההשוואה.

גם את הבשר המעוות ב"שלוש סקיצות לדמויות לרגלי הצליבה" מ- 1944 אפשר במובן מסוים עוד לראות כהד לעבודותיהם של דיקס וגרוס. שכן גם אם בייקון הרחיק כאן מעבר לתיאור גרפי ריאליסטי, הרי שהגופים המרוסקים, בצירוף הנסיבות ההיסטוריות שבצילן נוצרה העבודה, נראים כעוסקים בכאב ממשי. ב"דיוקן גבר במשקפיים", לעומת זאת, הראש המעוות אינו מסמן או מרמז על מציאות חברתית או פוליטית כלשהי. מלבד היות הראש ראשו של גבר, הציור אינו כולל כל פרט המשייך אותו למקום או זמן מסוים. מעבר לכך, הראש המוצג כאן נעדר כל אלמנט שיעשה אותו לראש אחד מסוים, יקנה לו אישיות או יעמיד אותו בתוך סביבה כלשהי, ביחס אל האומן או הצופה או אפילו בתנוחה כלשהי. הרקע שחור, העיניים מושחרות, והקווים הקריקטוריים-כמעט שבתווך הופכים את הדמות הזו לא לאינדיבידואל, אלא לאבטיפוס. גם אם בחירת האובייקט (ראש ומעט מטה) ומיקומו על הבד (במרכז, כאובייקט יחיד) נראים במבט ראשון כמשייכים את הציור אל ז'אנר הדיוקן שמזכירה כותרתו, הרי שבנושאו, תוכנו והיעדר הפרסוניפיקציה שבו "דיוקן גבר במשקפיים" משתייך יותר לעולם האלגוריה. לרוע שבאלגוריה הזו אין כל שם או כתובת והוא אינו מופרד מאיתנו בשום צורה. על כן גם פעולתה המטלטלת כל כך של היצירה הזו.

כמובן, כל אטריבוט מקבל את משמעותו ותוקפו על ידי דימויים מיתולוגיים, דתיים, אמנותיים או היסטוריוגרפיים – רשת של קונוטציות הממקמות את היצירה אי-שם בין עולם החוויות האישי של הצופה לבין התרחשויות וסיפורים של רשות-רבים זו או אחרת. "דיוקן גבר במשקפיים" אינו יוצא דופן. לפחות עבור החברה המתקראת מערבית, ייצוג הרוע על ידי משקפיים יכול היה להיווצר רק במאה העשרים, ואולי אף רק בתום ארבעים וחמש השנים הראשונות שלה; רק אחרי שהרצינוליזציה, הביורוקרטיה והתכנון המרכזי איבדו סופית את מעמדם כהבטחה של שגשוג חומרי ושלום חברתי והחליפו עבור חוגים נרחבים את חשכת הדת ואימי הרומנטיקה בתור מקור הרע. ייצוג הרוע הזה מפתיע למדי בהופעתו המוקדמת: זמן קצר בלבד אחרי סדרת מאמריה של חנה ארנדט מירושלים, טרם הפיכתה של ביקורת המודרניות והנאורות לחלק מהזרם המרכזי של הפילוסופיה והסוציולוגיה. אולי גם בשל כך זכה לשומת לב פחותה מעבודות אחרות של בייקון.

אם כן, אולי ייצוג הרוע הזה אינו אוניברסלי כל-כך ככלות הכל? ניתן אולי לומר ש"דיוקן גבר במשקפיים" מהלך בו-זמנית במישור האוניברסלי ובזה הפרטני יותר. החפץ המסתיר את עיניה של הדמות שאותה הוא מגדיר יוצר דימוי פשוט ובלתי אמצעי של היעדר אישיות, היעדר פנים. הוא מעורר בכך תגובה מיידית של אי-נוחות, סלידה, אולי אף פחד. האנונימיות של הרוע הזה מותירה אותו כשהוא נתון לפרשנות וכמו קוראת להשליך עליו חוויות וחרדות. בכך, זהו ייצוג של רוע שיכול להימצא בכל מקום ובכל אדם. ואילו מחשבה מאוחרת יותר, שיטתית יותר על טיבו של הדימוי חושפת למתבונן לא רק את טיב עולם האסוציאציות שלו, אלא גם את פניו של הרוע שממנו למד לפחד; האנונימיות חדלה ברגע זה להיות רק שבלונה לצקת לתוכה חומרים שונים – סוגים שונים – של רוע והופכת למהותו. מבחינה זו, זהו דימוי הנטוע עמוק בהגותה, תרבותה ומוראותיה של המאה העשרים בעולם המערבי.

אבל האם הסתכלות שכזו, בעידן שכבר הפנים את הרעיון בדבר הרוע כדבר חמקמק, יומיומי, יכולה עדיין, חמישה עשורים אחרי השלמתו, לראות ב"דיוקן גבר במשקפיים" יותר מאשר אילוסטרציה של הרוע? האם יצירת האמנות הזו התיישנה, והיא כיום ציור שנוח להזדעזע ממנו, מפני שהשפה הסמלית שלו מובנת לנו מאוד, כמעט מורגלת עלינו?

הנרי הרביעי מביס את ההידרה מרובת הראשים. הציור מסביבות 1600 מאת Toussaint Dubreuil

הנרי הרביעי מביס את ההידרה מרובת הראשים. הציור מסביבות 1600 מאת Toussaint Dubreuil

במובן מסוים ייתכן שכן. אם כי גם לייצוג חזותי של דבר-מה חסר פנים יש ערך לא מבוטל בעולם שאחרי פרוץ המשבר של 2008. תנועות מחאה במנהטן, קהיר, תל-אביב ואיסטנבול, משהוציאו את ההמונים לרחובות וקראו את התביעות וקריאות התסכול הכלליות ביותר, מתקשות שוב ושוב להצביע על אינדיבידואל או אפילו על מוסד מסוים כעל מקור הרע ושאגתן מתחלפת במהירות רבה במבוכה ואחר כך בהשתתקות. עבור ההגמוניה באנגליה של המאה השבע-עשרה הייתה ההידרה מרובת-הראשים שבמיתולוגיה היוונית לסמל הסכנות הטמונות במעמדות הנמוכים; בראשית המאה העשרים היה התמנון מרובה-הזרועות – או לחילופין אצבעותיו הארוכות של הבנקאי היהודי – לסמל של הדיכוי שגילם הקפיטליזם. המחשבה בשני המקרים דומה: האויב, רב-זרועות ומחוכם ככל שיהיה, הוא מוגדר ומובחן. מחשבה שכזו אינה בנמצא עוד כיום; האנונימיות של הרוע כפי שהיא ניבטת מ"דיוקן גבר במשקפיים" אינה עוד רעיון מופשט הנישא מעל קתדרות, אלא מאפיין מרכזי של הפוליטיקה והכלכלה בעידן הנוכחי.

אולם מעבר לכך, נדמה לי שאם יש אלמנט ב"דיוקן גבר במשקפיים" החורג מהשפה הסמלית שניסיתי לשייך כאן למאה העשרים ומגיע אל זמננו-אנו הרי זה סופו וכיליונו של הדיוקן: קווי המתאר הנוטים ימינה, הלסת הנוזלת והופכת לשלולית של כתמי צבע, אשליית העומק והמרחב הנעלמת ומתכנסת לכדי שני ממדים, ופיסת בד הקנבס נטולת הצבע שבתחתית הציור. אצל דאלי נכנעו רק דימויי הזמן שבתוך הציור – השעונים – לחוקי הפיזיקה; ואילו כאן הציור עצמו – הצבעים, הפרספקטיבה, הדימוי – נוזלים וכלים. "דיוקן גבר במשקפיים", אם כן, מציג לנו לא רק שפה סמלית רבת-ממדים על הרוע, אלא גם את כיליונה של השפה הזו עצמה. האמביוולנטיות והחידתיות של הראש דמוי הגולגולת ועיניו המוסתרות הופכת עם הימשכות המבט מטה-מטה לכדי כלום, ובמקום היצירה, הדימוי, הניסיון לבטא דבר-מה – אפילו האפל או החמקמק ביותר – נגלה רק בד עירום, כאומר: עד כאן מגעת ידה של האמנות. מכאן ואילך משתרע ריק.

הריקנות הזו מצמיתה. את הצורות והצבעים שבחלקו העליון של הציור, מחרידים ככל שיהיו, ניתן לפרש. ניתן לומר עליהם דבר-מה. ואת מה שניתן להגדיר ולתאר ניתן אולי גם לשנות, לדחוק הצידה, להכות. כל עוד אנו מתמקדים בצורות ובצבעים שבמרכז הציור, אנו נמצאים בעולם שבו בכוחם של צבעים להעניק משמעות לחיינו. אבל כשמבטנו עוקב אחר הקווים הנשמטים אנו מגיעים לאזור שבו צבעים הם רק כתמים. והריק – ריק מכוון ובלתי-מקרי, שכן הוא בולט בניגודו החריף לשחור שמעליו – אינו יכול לומר לנו דבר. זהו, בסופו של דבר, הרגע הנורא ביותר: הרגע שבו יצירת אמנות חושפת בפנינו את חדלונה-שלה.

ועם זאת, כואב ככל שיהיה, זהו אולי גם הרגע החשוב והפוליטי ביותר, שכן ברגע זה מתגלה שוב האין-אונים של האמנות אל מול המציאות. יצירות רבות מתכנסות מרצון אל תוך חלל המוזיאון. "דיוקן גבר במשקפיים" שייך לאלו המבקשות להזכיר לנו את מגבלותיהן והיודעות את העולם שבחוץ.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק