פני הדור

אנו מייחסים להורים השפעה מכרעת על עיצוב האישיות של ילדיהם. עד כמה המזג, העקרונות וההתנהגות של אדם קשורים לשנת לידתו ולאירועים הפוליטיים שמגדירים את דורו?
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

הפלישה לנורמנדי, שישה ביוני, 1944. ההתנקשות בנשיא קנדי. הנחיתה הראשונה על הירח. נפילתה של חומת ברלין. ציוני דרך כמו אלה נחקקים בתודעה הקולקטיבית, בייחוד אם היינו עדים להם כנערים או בתחילת חיינו הבוגרים. אבל באיזו מידה האירועים המהפכניים האלה מעצבים את אופיו של האינדיבידואל? לפי תיאוריות רבות, האופנה, המוזיקה, הערכים התרבותיים והאירועים הגלובליים של השנים הפורמטיביות שלנו מותירות בנו חותם פסיכולוגי המשותף לכל בני דורנו.

לרוב אנו חושבים שהטעמים והתכונות האידיוסינקרטיות שלנו הם אכן רק שלנו – תערובת ייחודית של מאפיינים הנובעת משילוב של נטיות גנטיות וחוויות משפחתיות וחברתיות. אבל מאז שקרל מנהיים הציג את התיאוריה הדורית שלו במאמר רב-השפעה מ-1923, ניסו חוקרים להסביר במדויק את השפעת הסביבה הסוציו-תרבותית – כולל ההשפעות הייחודיות לכל דור ודור – על היבטים שונים באישיות ובגישות שלנו. לתיאוריה הזו לא חסרים מבקרים. חוקרים רבים במדעי החברה טוענים שהראיות בנוגע להשפעתם של אירועים דוריים על האינדיבידואל אינן חד-משמעיות. אך אחרים מאמינים שהם גילו כמה תכונות קולקטיביות מובהקות המבדילות בין קבוצות הגיל השונות.

מגיל לגיל

באופן כללי, חוקרי מדעי החברה מגדירים דור לפי אירועים תרבותיים מכריעים או שינויים המסמנים את גבולותיה של תקופה. בהתאם לכך, נהוג לייחס לכל דור תכונות הייחודיות לו. בני דור הבייבי בום (ילידי 1946-64) מקושרים לפריחה שלאחר מלחמת העולם השנייה ולעליית הצרכנות שנבעה ממנה; בני דור המילניום (ילידי 1980-2000) מזוהים כאחרונים שגדלו בעולם ללא אינטרנט-לכול וכראשונים שהתבגרו בצלם הכבד של אירועי ה-11 בספטמבר. בין שני הדורות האלה ישנו גם דור האיקס, ילידי 1965-1979 שהיו עדים ללידתו של MTV, שנהוג לייחס להם ניכור וציניות.

בני דור הבייבי בום (ילידי 1946-64) מקושרים לפריחה שלאחר מלחמת העולם השנייה ולעליית הצרכנות; בני דור המילניום (ילידי 2000-1980) מזוהים כאחרונים שגדלו בעולם ללא אינטרנט-לכול וכראשונים שהתבגרו בצלם הכבד של אירועי ה-11 בספטמבר

אבל קשה לבודד את השפעותיו האמיתיות של הדור על האינדיבידואל. שיטות מקובלות כמו ניתוחים רוחביים או מחקרי אורך נועדו לתעד נתונים בנקודת זמן מסוימת או בקבוצה בודדת לאורך זמן; כדי לתאר את השפעתו של דור, חוקרים צריכים להשוות בין אנשים שונים שהיו בני אותו גיל בזמנים שונים. אחת הגישות שפותחה לשם כך היא "מטא-אנליזה בחתך זמן" (cross-temporal meta-analysis), שיטה שפותחה על-ידי ג'ין טוונגי (Twenge), מרצה לפסיכולוגיה באוניברסיטת סן דייגו סטייט ועמיתה באיגוד למדעי הפסיכולוגיה. כאשר מבצעים מטא-אנליזה בחתך זמן, משווים בין נתונים משאלונים פסיכולוגיים מקובלים שאנשים בגיל מסוים ענו עליהם בנקודות זמן שונות (למשל, סקר שנערך בקרב תלמידי שנה ראשונה באוניברסיטה ב-1980, 2000 ו-2013).

אבל לגישה החדשנית הזאת יש כמה מגבלות: היא מקבצת ומשווה ממוצעים, ולא תוצאות של משתתפים בודדים. ואף שלעתים קרובות הניתוחים האלה כוללים דגימות רבות ושונות, ייתכן שחלק מהן קטנות למדי או מועדות להטיית בחירה, כך טוענים מבקרים כגון ג'פרי ג'נסן ארנט (Jensen Arnett), מרצה לפסיכולוגיה מאוניברסיטת קלארק, וקאלי טרזנבסקי (Trzesniewski) מאוניברסיטת קליפורניה בדייוויס.

אני, אני, אני

טוונגי השתמשה במטא-אנליזה בחתך זמן כדי לבדוק אם דור המילניום אכן נאמן לכינוי שהודבק לו – "דור האני" (Generation Me). היא אף כתבה ספר בשם זה, שבו היא מנתחת כמה ממדי אישיות, כגון הערכה עצמית, מקור השליטה (locus of control) ונרקיסיזם. היא מצאה שממד ההערכה העצמית, שהיה בדעיכה משנות ה-60 ועד סוף שנות ה-70, עלה בהדרגה מאז 1980. אבל הממצאים השנויים ביותר במחלוקת של טוונגי קשורים לנרקיסיזם. מחקר שערכה ב-2008 בחן את התוצאות שהשיגו תלמידי אוניברסיטה ב-NPI, שאלון להערכת נרקיסיזם (NPI – Narcissism Personality Inventory) בין השנים 1979 ל-2006. מסתבר שב-2006 מספר הסטודנטים שקיבלו ציון גבוה יותר מממוצע המחקר המקורי היה גדול ב-30% ממספר הסטודנטים שקיבלו ציון גבוה מהממוצע ב-1979. התוצאות האלה תואמות את התפיסה שאומרת כי לבני דור המילניום יש אגו נפוח, שמקורו בתנועת ההערכה העצמית שצמחה בסוף שנות ה-70 ומבכרת שבחים מקיר לקיר על פני ביצועים בפועל.

יש חוקרים המתנגדים לשיטות הדגימה של טוונגי, וכפועל יוצא גם לתוצאות שלה. מחקר בראשות טרזנבסקי בחן נתוני NPI משני קמפוסים של אוניברסיטת קליפורניה; חלק מתתי-המדדים של ה-NPI ירדו לאורך זמן ואחרים עלו, אבל החוקרים לא מצאו שום עלייה בתוצאות הכלליות. הם גם לא מצאו שינוי בהאדרה העצמית (self-enhancement) – האמונה שאנחנו חכמים יותר מאשר בפועל – הנחשבת לעתים קרובות לתופעה הנובעת מנרקיסיזם. חוקרים מסוימים העלו את ההשערה שהדור שבו נולד האדם משפיע גם על האופן שבו הוא תופס את מידת השליטה שלו על חייו. "מדד מקור השליטה הפנימי-חיצוני" (The Internal–External Locus of Control Scale) פותח ב-1966 כדי למדוד עד כמה אנשים מאמינים שהם שולטים בנסיבות חייהם. בתרבות שלנו, שהולכת ונעשית יותר ויותר אינדיבידואליסטית, הגיוני שבני "דור האני" יאמצו את הרעיון שהם שולטים בגורלם יותר מאשר קודמיהם, בני דור הבייבי בום ודור האיקס.

עם זאת, טוונגי ראתה שמקור השליטה של תלמידי אוניברסיטה ב-2002 חיצוני יותר מאשר זה של תלמידי אוניברסיטה ב-1960 – כלומר הם נטו יותר להאמין שאירועים בחייהם נובעים מכוחות חיצוניים שאינם בשליטתם. אבל כשטרזנבסקי ומ. ברנט דונלאן (Donnellan) מאוניברסיטת טקסס בחנו דגימות שנלקחו מפרויקט Monitoring the Future (מחקר בקנה מידה גדול שעוקב אחר תלמידי י"ב מאז 1976), הם לא מצאו שום מתאם בין הדור למקור השליטה. ובכל זאת, נראה שיש ראיות לכך שבני דור המילניום ציניים יותר לגבי התועלת שבלימודים ואמינותו של הממשל מאשר בני הדורות הקודמים. העלייה במידת החיצוניות של מקור השליטה ובציניות עשויה להיות תסמין של הניכור החברתי הגובר שנובע מהעלייה בחירות האישית: ככל שהחברה שלנו נעשית מרוכזת יותר בעצמי וקהילתית פחות, אנחנו בוטחים פחות במוסדות החברתיים שעליהם הסתמכו הדורות הקודמים.

שחיקת האמפתיה

השינויים בסביבה הסוציו-תרבותית משפיעים לא רק על התפיסה העצמית שלנו, אלא גם על האופן שבו אנו תופסים זה את זה. קבוצת חוקרים מאוניברסיטת מישיגן בראשות שרה קונראת' (Konrath) ביצעה מטא-אנליזה בחתך זמן כדי לבחון שינויים בהיבטי האמפתיה השונים לאורך הדורות. הם ראו שמאז סוף שנות ה-70 חלה ירידה משמעותית ברכיב הרגשי של האמפתיה, "אכפתיות אמפתית" (Empathic Concern), המעיד על רמת האהדה שמפגין אדם לצרותיהם של אחרים, אך גם ברכיב הקוגניטיבי יותר, "אימוץ נקודת מבט" (Perspective Taking) – הנטייה לראות את הדברים מנקודת מבטו של אדם אחר. מכיוון שיש מתאם בין שני המדדים האלה לבין כל מיני התנהגויות פרו-סוציאליות, החל מעזרה לזרים בסחיבת חפצים כבדים וכלה בתרומות לצדקה והתנדבות, לירידה באמפתיה עלולות להיות השלכות מעשיות. רבים חושבים שתופעה זו הולכת יד ביד עם עליית האגוצנטריות בקרב בני דור המילניום בהשוואה לדורות קודמים.

מאז סוף שנות ה-70 חלה ירידה משמעותית ברכיב הרגשי של האמפתיה, המעיד על רמת האהדה שמפגין אדם לצרותיהם של אחרים, אך גם ברכיב הקוגניטיבי יותר, "אימוץ נקודת מבט"– הנטייה לראות את הדברים מנקודת מבטו של אדם אחר

מחקרים הבוחנים את ההבדלים בסגנונות ההתקשרות של הדורות השונים, מאששים את עלייתה של גישת "יותר אני, פחות אתה". אותה קבוצת חוקרים ערכה מטא-אנליזה של יותר מ-90 דגימות: אצל הדורות הצעירים היא זיהתה עלייה בסגנונות התקשרות לא-בטוחים (למשל סנגון התקשרות מבטל, טרוד וחרד) וירידה בסגנונות התקשרות בטוחים. אחד הממצאים הבולטים של מחקר זה הוא העלייה בשיעור הנבדקים שהסכימו עם האמירה, "אני מרגיש בנוח ללא מערכות יחסים רגשיות קרובות". החוקרים משערים שהשינוי הזה עשוי להיות קשור למגוון של גורמים סוציו-סביבתיים, כגון השינוי בסגנונות ההורות ועליית המדיה החברתית. עם זאת, מכיוון שכמה שינויים חברתיים מתרחשים במקביל, קשה להפריד בין גורם אחד למשנהו במחקרים מסוג זה.

את ההדים האפשריים של ההשפעות המנכרות האלה אפשר למצוא בדפוסים הפסיכופתולוגיים של הדורות השונים. לא זו בלבד שרמות הדיכאון והחרדה עלו מדור לדור, אלא שיש עלייה גם במדדים אחרים של "מבחן האישיות הרב-שלבי של מינסוטה" (MMPI), כלי הערכת האישיות הנפוץ ביותר. בין המדדים שעלו – פרנויה, סכיזופרניה, היפומאניה והיסטריה. מעניין שעליות דומות בתסמיני חרדה ודיכאון זוהו באוכלוסיות בניו זילנד ובסין; כלומר, יכול להיות שחלק מהיבטי ההשפעה הדורית חוצים גבולות פיזיים ותרבותיים. ואמנם, עם עליית האינטרנט, הסביבה הסוציו-תרבותית של דור המילניום התרחבה לממדים חסרי תקדים – סביבה גלובלית באמת. אבל האם התרחבות הנוף הסוציו-תרבותי של ימינו משליכה על האופן שבו אנשים מתקשרים עם הקהילות שבסביבתם הגיאוגרפית הקרובה?

עניין של כלכלה

אף שנהוג להתייחס לגורמים חברתיים כגון אירועים פוליטיים ותנועות חברתיות כדי לשרטט את גבולותיו של דור, נראה כי גם הכלכלה היא מתווך חשוב של השפעות דוריות על הפרט. מחקרים חדשים מקשרים בין הידרדרות כלכלית לבעיות בריאותיות הנובעות מלחץ ומרעב, ואף לשיעורי תמותה גבוהים יותר. אבל מצב הכלכלה עשוי להשפיע בצורה פסיכולוגית משמעותית – ואף מתמשכת – גם על דורות שלמים. אף על פי שבאופן כללי הרווחה עולה לאורך חייהם של אינדיבידואלים מכל הדורות, מחקר שהתפרסם ב-2013 הראה ששיעור העלייה משתנה מדור לדור.

אנג'לינה ר' סוטין (Sutin) מבית הספר לרפואה של אוניברסיטת פלורידה סטייט ערכה את המחקר בזמן שעבדה במכון הלאומי לחקר ההזדקנות (NIA). היא ועמיתיה במכון חזו כי אנשים שנולדים בערך באותו זמן חווים חוויות דומות המעצבות את האופן שבו הם אומדים אושר ואופטימיות. על כן, הם שיערו שרמת הרווחה המדווחת תשתנה בהתאם לשנת לידתו של המשיב. וזה אכן מה שהם מצאו. בעזרת שני מחקרי אורך בקנה מידה גדול – מחקר האורך של בולטימור (מחקר בנושא הזדקנות של המכונים הלאומיים לבריאות) וסקר הבריאות והתזונה הלאומי של המרכז לבקרת מחלות ומניעתן – בחנו סוטין ועמיתיה נתונים של כמה אלפי אנשים מעל גיל 30, כולל יותר מ-10,000 דוחות בנושא רווחה, בריאות וגורמים אחרים.
כשהחוקרים ניתחו את כלל הנתונים מכל המחקרים, התגלה שרמת הרווחה של הנבדקים המבוגרים יותר נמוכה מזאת של הנבדקים הצעירים או של אלה שבגיל העמידה. אבל כשהם ניתחו את אותם נתונים בדורות השונים, התגלתה מגמה אחרת: שביעות הרצון מהחיים עלתה לאורך חייהם של כל המשתתפים. המגמה הזאת נשמרה גם לאחר התאמה לגורמים כמו בריאות, תרופות, מין, מוצא אתני והשכלה.

מה מסביר את ההבדל בתוצאות? בעוד ששביעות הרצון מהחיים עלתה עם הגיל בכל דור, הדורות הוותיקים יותר – ובייחוד אלה שנולדו בין 1885 ל-1925 – התחילו עם רמות רווחה נמוכות יותר מאשר אנשים שנולדו בתקופות מאוחרות (הם בכל זאת חיו בזמן השפל הגדול). כשבוחנים את שביעות הרצון מהחיים אצל כל המשתתפים ומתעלמים משנת לידתם, מטשטשים את העובדה שאצל כל דור קיימת אותה מגמה בסיסית של עליית שביעות הרצון מהחיים עם הגיל. וגם ההיפך נכון: אצל הדורות שחוו את הפריחה הכלכלית שלאחר מלחמת העולם השנייה התגלו באופן עקבי רמות גבוהות יותר של רווחה מאשר אצל דורות אחרים. למרות שכולנו נוטים להיות מאושרים יותר עם הגיל, נראה שלתנאים הכלכליים של נעורינו יש תפקיד חיוני בקביעת מידת הרווחה ההתחלתית שלנו.

אצל הדורות שחוו את הפריחה הכלכלית שלאחר מלחמת העולם השנייה התגלו רמות גבוהות יותר של רווחה מאשר אצל דורות אחרים. למרות שכולנו נוטים להיות מאושרים יותר עם הגיל, נראה שלתנאים הכלכליים של נעורינו יש תפקיד חיוני בקביעת מידת הרווחה ההתחלתית שלנו

כלכלות רעועות משפיעות גם על יחסנו לנושאים אזרחיים. הכלכלנים פאולה ג'וליאנו (Giuliano) ואנטוניו ספילימברגו (Spilimbergo) מצאו שאנשים ששנותיהם הפורמטיביות (25-18) עברו עליהם בתקופת מיתון, נוטים להאמין שהמזל אחראי להצלחה יותר מאשר עבודה קשה, להעדיף חלוקת הון מחודשת ביוזמת הממשלה ולבטוח פחות במוסדות ממשלתיים כמו הקונגרס (יש לציין שלמרות הדפוסים האלה, נדמה שהאטה כלכלית לא משפיעה על העמדות הפוליטיות הכלליות). נראה שכאשר המצב שלנו – או של הכלכלה העולמית – רע, אנחנו מאשימים כוחות חיצוניים, וכשהכלכלה משגשגת, אנחנו מייחסים זאת לתושייה ולחריצות שלנו.

ובכל זאת יש אור בקצהָ של מנהרת השפל הכלכלי: אמילי ביאנקי (Bianchi), פסיכולוגית מאוניברסיטת אמורי, גילתה שאנשים שהחלו את חייהם הבוגרים בתקופת מיתון, נהיים פחות נרקיסיסטיים בהמשך חייהם; ממצא זה מיוחס לירידה באינדיבידואליזם ולעלייה בקולקטיביזם המאפיינות האטה כלכלית. ייתכן שכאן טמון ההסבר לחוסר העקביות בנתונים לגבי פערי הנרקיסיזם בין הדורות: בני דור המילניום שגדלו לפני המיתון של 2008 אופטימיים מעט יותר מבני דור המילניום הצעירים מהם, וזה משפיע על תפיסותיהם ועל התנהגותם.

אי אפשר למדוד במדויק עד כמה המזג, העקרונות וההתנהגות של אדם קשורים לשנת לידתו ולאירועים הפוליטיים והחברתיים שמגדירים את דורו. ברור שחוויות אישיות מסוימות משפיעות עלינו יותר מאשר חוויות קולקטיביות, ולהיפך. אבל לעצם הרעיון שהדור שלנו מותיר בנו חותם – שגם עם אותו הרכב גנטי, הורים וחברים היינו אנשים שונים לו נולדנו 20 שנה מוקדם או מאוחר יותר – יש השלכות מרתקות על החקירה הפסיכולוגית. חוקרים ממשיכים לפתח ולשכלל מתודולוגיות לבידוד השפעות הדור. הם מקווים להבין לעומק לא רק כיצד אנו יוצרים את המארג התרבותי של תקופתנו, אלא גם כיצד המארג התרבותי יוצר אותנו.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי איימי דרו, APS Observer.


תגובות פייסבוק