פרדוקס הכליאה

כליאה של פושעים לשנים רבות בתנאים גרועים פוגעת בחברה ומטילה עליה כתם מוסרי
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

ב-21 בינואר 1788 עגן קפטן ארתור פִיליפּ (Philip) עם צי ספינותיו במה שלימים יהיה לנמל סידני. חמישה ימים לאחר מכן הניף פִיליפּ את הדגל הבריטי ו-751 אסירים יחד עם 252 ימאים, ירדו אל החוף. האסירים נשלחו לשם כדי להקל את הצפיפות הגואה בבתי הכלא של אנגליה.

הגליית האסירים הגיעה לקיצה ב 1868 עם משלוח הקבוצה האחרונה למערב אוסטרליה. עד אז הספיקו להישלח לקצה האחר של העולם 162,000 גברים ונשים ב-806 ספינות. בתמורה לחירותם נוצלו האסירים לבניית המושבות החדשות. מאז ועד עד היום בעיית הצפיפות בבתי הכלא נותרה בעינה.

קפטן פיליפ בוחן אסירים באוסטרליה

קפטן פיליפ בוחן אסירים באוסטרליה, 1788 (גטי אימג'ס)

קשה לדמיין פעילות פחות מועילה לשיקום אסירים מאשר שכיבה על דרגשים בתאים מזוהמים תוך בהייה אינסופית בתכניות הבוקר בטלוויזיה

הדוח האחרון של נציב בתי הסוהר של הוד מלכותה מיולי 2015, מציין כי קיצוץ של 30% במצבת הסגל בבתי הכלא, מקשה מאוד על ניהולם התקין. האסירים חווים יחס בוטה ואכזרי, הם כלואים בתנאים מחפירים ויש ריבוי של שביתות אסירים. נתונים אלו מטרפדים את "מהפיכת השיקום" שהבטיחה הממשלה האחרונה."קשה לדמיין פעילות פחות מועילה לשיקום אסירים מאשר שכיבה על דרגשים בתאים מזוהמים תוך בהייה אינסופית בתכניות הבוקר בטלוויזיה. זוהי המציאות עבור אסירים רבים מדי.עבורם מהפיכת השיקום היא עדיין יעד רחוק". רמת האלימות מחד והמחסור בכוח אדם מאידך, פגעו מאוד בתכניות השיקום בתוך בתי הכלא. ממשלת הלייבור לא רשמה הצלחה גדולה יותר בתחום לעומת הממשלות הקודמות.

בתקופת ממשלת בלייר (1997-2007), הוגדרו יותר מ-3000 עבירות פשיעה חדשות. הדבר הביא להצפה של בתי הכלא באלפי אסירים חדשים. הממשל אמנם תכנן לבנות מתקני כליאה חדשים ומאובטחים שיתמודדו עם הגידול הרב במספר האסירים המורשעים. אולם עד שמתקנים אלו יקומו נוצר צורך למצוא פתרונות זמניים לצפיפות הגואה. ספינה ישנה שעגנה בפּוֹרטְלֶנד (Portland) הוסבה לשמש כבית כלא צף, ממש כפי שנעשה במאות ה-18 וה -19. קשה למצוא מקום ראוי עבור "מעמד הפושעים".

קיים פרדוקס מובנה בשימוש בבתי כלא. מצד אחד שוללים מהאסירים כל שליטה ואחריות על חייהם, ומצד שני מצופה מהם שבמהלך תקופת המאסר הם ילמדו לקח ויישאו באחריות למעשיהם. הכלא פועל גם כמנגנון הרתעה שאמור להניא אזרחים מביצוע עבירות, ומאסירים משוחררים לחזור לחיי הפשע. אם ההרתעה הייתה יעילה דיה, בתי הכלא היו צריכים מזמן להתרוקן. למעשה ההפך הוא הנכון. הנתונים מצביעים על כך ששהות במאסר מגבירה את הסיכוי של האסיר לחזור לכלא. נכון לרגע זה מספר האסירים באנגליה ובווילס נמצא בשיא של כל הזמנים ועוד היד נטויה. אוכלוסיית האסירים במדינה היא כיום הגבוהה ביותר במערב אירופה. רבים מהאסירים הם עבריינים מועדים, קרוב למחצית אוכלוסיית האסירים הם אסירים חוזרים שהורשעו מחדש בפרק זמן של פחות משנה לאחר שחרורם.

 

ג'ון הַווּאַרד (Howard) רפורמטור הכליאה האנגלי בן המאה ה-18, עורר בזמנו שערורייה כאשר תיאר את העליבות וההזנחה ששררו בבתי הכלא. הוא קרא להקמה מידית של בתי סוהר חדשים והומניים יותר, דבר שכמובן לא התרחש. בשנת 1991, התחוללו בכלא Strangeways, מהומות שבמסגרתן דרשו האסירים שיפור בתנאי הכליאה. בעקבות המהומות נכתב דוח Wolf שהמליץ על שינויים מהותיים כגון גישה לטלפונים וגישה חופשית לשירותים (שלא היו קיימים כלל בחלק מתאי הכלא הישנים). ההמלצות יושמו רק בחלקן. לעומת זאת, המלצות דוח לֶרְמוֹנט (Learmont) , ודוח ווּדְקוֹק (Woodcock) להידוק אמצעי האבטחה על אסירים, שניתנו בעקבות בריחה משני בתי כלא Parkhurst ו-Whitenmoor, יושמו מידית, על חשבון תקציב השיקום וההדרכה של האסירים. כמו כן נדחו ההמלצות להכניס מקלטי טלוויזיה לתאים ולאשר יותר חופשות.

בתי כלא הם אמצעי יקר להפוך אנשים רעים לרעים יותר ויש להשתמש בהם רק כמוצא אחרון

נייר עמדה (Tory Green Paper) משנת 1990 טוען כי "בתי כלא הם אמצעי יקר להפוך אנשים רעים לרעים יותר ויש להשתמש בהם רק כמוצא אחרון". טענה זו נדחקה הצידה עקב הדרישה להחמיר עונשי מאסר גם על חשבון הנזק שיגרם לפוטנציאל שיקום האסירים ובני משפחתם. מסתבר שמאסר של אחד ההורים גורם לפגיעה גדולה יותר מגירושין. הגורם המשמעותי ביותר לניבוי האפשרות שאדם יבצע עבירה פלילית הוא האם אחד מבני משפחתו הגרעינית (הורים או אחים) ריצו תקופות מאסר עד שהילד הגיע לגיל עשר. בכל פעם שאנחנו כולאים מישהו במטרה להפוך את החברה לבטוחה יותר אנחנו מגדילים את הסיכוי שמישהו מבני משפחתו ייקלע לפשע, וכן את הסיכוי שיחזור לפשע לכשישתחרר. אם לדוגמא שרותי הבריאות במדינה היו פועלים בשיטה כל כך לא אפקטיבית, כולנו היינו מזמן מתים. לעיתים נדמה שענישה הפכה לספורט לאומי.

כלא Strangeways, מנצ'סטר,

כלא Strangeways, מנצ'סטר, 2012: מייקי

מזה מאות שנים החברה מפוצלת לשתי קבוצות ברורות: אנשים שחוו תקופת מאסר, ואנשים שבקושי יכולים לדמיין כיצד ריצוי מאסר באמת נראה. על הקבוצה השנייה נמנים פוליטיקאים, עורכים ועיתונאים – כל מי שרואים עצמם נעלים יותר מסתם אסירים. הם תמיד "האחרים". לדידם בתי כלא ייתפסו תמיד כליברליים מדי ותקופות המאסר המוטלות יהיו לעד קצרות מדי. הם רואים את מי שנשלח למאסר כמי שראוי לעונשו. עם זאת בקרב הציבור הרחב התפיסה לגבי ענישה פחות מחמירה מאשר בקרב העיתונות, הפוליטיקאים או מערכת המשפט. מכאן ניתן להסיק שהתווית מדיניות הענישה נוטה להתבסס על הנחות שגויות באשר לקהל בנושא.

האמונה בדבר הרוע המולד שטמון בפושעים היא ארוכת שנים ושורשיה באנגליה של המאה ה-18. התפתחות התמיכה וההכרה שהתפתחה בדבר קיומן של זכויות אדם בסיסיות, העניקה לנאשמים באנגליה יתרון משפטי על פני מקביליהם בשאר מדינות אירופה. אולם הדבר עדיין עמד בניגוד חריף למציאות אותה חוו האסירים עצמם. כדי להקל על הצפיפות הגדולה בבתי הכלא, נשלחו אלפי אסירים אזוקים בשלשלאות לווירג'יניה, לבנות את המושבות החדשות מעבר לים. כדי לעמוד במכסת האסירים הדרושה, נעצרו ונשלחו גם נערים שפשוט שוטטו ברחובות.

תנועת האסירים למושבות הבריטיות באמריקה לא פסקה עד לפרוץ מלחמת העצמאות האמריקנית. הדבר התרחש במקביל להגעתם של עבדים שחורים מאפריקה. למרות התנאים המחרידים ששררו בספינות העבדים, אחוז גדול יותר מהם שרד את המסע בהשוואה לאחוז האסירים המורעבים והמרדנים שנשלחו מאנגליה. לאחר שמשלוחי האסירים לאמריקה פסקו נותרה בעינה בעיית הצפיפות ההולכת וגדלה בבתי הסוהר באנגליה כדוגמת כלא ניוּגֵייט (Newgate) הידוע לשמצה.

במשך מאות שנים אסירים ובעלי חוב הוחזקו בתנאים מזעזעים מאחורי חומות ענק, בתוך מבוך של מסדרונות אפלוליים מאוכלס כוכים צפופים מהסוג הגורם לקלסטרופוביה. אף הצעה לרפורמה או שיפור המצב לא הועלתה. המצב הזה נמשך במשך 800 שנה עד הריסת כלא ניוּגֵייט , בשנת 1903.

רוב האסירים היו אנשים עניים שנאלצו לגנוב כדי לשרוד. הם נכלאו ו"נשכחו" שם, לא פעם בגלל גניבה פעוטה או חוב זעום. בתוך הכלא הם נאלצו לשחד את הסוהרים על מנת לזכות בתנאים בסיסים כמו מזון ומים. במקרים מסוימים הם נאלצו לשלם על מנת להשתחרר מהשלשלאות שכבלו אותם לרצפת תאם.

האמונה שרווחה בדבר היותו של הפשע ענין מולד הייתה כה חזקה עד כי כל עבירה ולו הקלה שבהן, פעלה לחיזוק השקפה זו, במיוחד אם ביצע אותה אדם צעיר. רבים מהם נתלו בגין פשעים קלים ביותר.

המצב באזורים הכפריים היה חמור במיוחד. מי שגנב כבשה או גרם נזק לרכוש נדון לתלייה בחסות חוק מקומי (Waltham Black Act) שנועד להתמודד עם התקוממויות חקלאיות שוליות בשנת 1722. גם הליכה על אם הדרך בפנים מפויחות יכלה לשמש כעילה סבירה לתלייה.

היו גם שופטים שחשבו שתליית אנשים בגין פשעים קטנים אינה הוגנת ולכן שלחו את הפושעים הזעירים לכלא, מה שהוביל לעומס נוסף על אוכלוסיית האסירים הדחוסה ממילא. רבים מהם הוחזקו בספינות הכליאה הצפות על התמזה או נשלחו מעבר לים, למושבה החדשה שהוקמה בקצה האחר של העולם, ניוּ סַאוּת' ווילְס.

בדרום מזרח האוקיאנוס השקט, רחוק מן העין ורחוק מן הלב, קל היה לשכוח מקיומם של האסירים. נורא ככל שזה היה, הרעיון שאסירים יעשו משהו מועיל היה מהפכני למדי באנגליה הג'ורג'יאנית. משלוחי האסירים למושבה נמשכו עוד 90 שנה, עד שנת 1868.

האיזון בין ביטחון, ענישה והסיכוי לשיקום האסיר נוטה תמיד לרעת האחרון. כל מי שמבקר לראשונה בבית כלא נדהם מהדלות החומרית והעגמומית שמסביב. החומות הגבוהות, גדרות התיל, מגדלי השמירה ונהלי הבידוק מעוררים תחושת אימה ודכדוך. בתי כלא תוכננו להיראות כך בכוונה תחילה. המסר ברור: כפי שנאמר ב"תופת" של דנטה, כל מי שנכנס בשערי המקום, חייב לנטוש כל תקווה.

כלא אלקטרז

כלא אלקטרז: ג'ניפר בויאר

אירועים כמו הצגות תיאטרון, שנערכים בכלא מדי פעם ומטרתם להפיג את המונוטוניות הנוקשה של החיים במקום, נתפשים לא אחת כהפיכתו של הכלא ל"מחנה נופש". ממש כמו במאה ה-18, בבתי הכלא הבריטיים עדיין רווחת האמונה כי לפושעים שמעדו לא מגיע ליהנות מהצגת תאטרון, שמא זה יוביל למרד אסירים. כאשר נעשה ניסיון בכלא וונְדסוורְת (Wandsworth) להעלות את המחזמר "סיפור הפרברים", היינו עדים לוויכוח שהתפתח בין אסירים לסוהרים בנוגע לקבלת יותר זמן איכות מחוץ לתאים ולהארכת הפסקות האוכל. הנהלת הכלא התנגדה לבקשות בטענה שהן איום בטחוני. העיסוק בהפקת המחזמר גרם לרוגז בקרב הסוהרים. הם לא אהבו את הרעיון שאסירים יסתובבו עם סכיני דמה והם התמרמרו על הדרישה לתשלום דמי כניסה כדי לצפות בהצגה. בסופו של דבר מנהל הכלא ביטל לאלתר את העלאת ההצגה.

צוותים אחרים המפעילים קבוצות תיאטרון ומוזיקה בבתי כלא נתקלים באותו סוג של התנגדות. אסירים המשחקים בתפקידים ראשיים מועברים לפתע ללא כל התרעה מוקדמת לבתי כלא אחרים. הרעיון שהשתתפות בהצגה או חשיפה לחוויה מוזיקלית או אמנותית עשויה לשנות את חיי האסיר, מעולם לא היה שיקול מכריע. הדבר נתון לשיקול דעתו הבלעדית של מנהל הכלא, ממש כמו בימים של קפטן ארתור פִיליפּ, המושל של מושבת העונשין ניו סאות' וויילס.

כאשר דנים בסוגיית שיקום אסירים כולם משלמים מס שפתיים. בזמן כהונתו של גורדון בראון כראש ממשלת בריטניה הוא הקצה 25 מיליון פאונד עבור תכניות לשיקום אסירים. כנציג קרן העוסקת בפיתוח אמנות בבתי כלא, פניתי לרשויות המדינה כדי לקבל תקציב עבור פעילות אמנותית. השאלה שנשאלתי הייתה, כמה פשעים הצלחנו למנוע? ניסינו להסביר שאמנות פועלת על נפש האדם ולאורך זמן היא משנה אותו ואת התנהגותו. אין כל דרך למדוד את מספר הפשעים שהתנסות אמנותית עשויה למנוע. על אף שהניסיון למדוד אירוע שלא התרחש הוא רעיון אווילי משרד האוצר התעקש על מדדים: המענק יינתן רק עבור פעילויות אמנותיות שאפשר בוודאות למדוד את יעילותן במניעת פשיעה.

האירוע המתואר לעיל משקף נאמנה התנגדות דומה המתוארת במחזה "Our Country's Good" . המחזה עוסק בחייהם של אנשי הצי המלכותי וקבוצת אסירים במושבת עונשין בניו סאות' וויילס, בשנות השמונים של המאה ה-18. סגן משנה ל.ט. קְלַארק (Clarck) מנסה להעלות מחזה בשיתוף האסירים ונתקל בהתנגדות דומה.

40 שנה לאחר מכן ניסה קפטן אלכסנדר מַקוֹנִיקי (Maconichie) לחולל את אותו מהלך בהיקף גדול יותר, עם אלפי אסירים שנשלחו ל אי נוֹרְפוֹק (Norfolk) שלחופי טסמניה. מַקוֹנִיקי משל אז על אי שהיה אחת ממושבות העונשין האכזריות ביותר בני סאות' ווילס. הוא הבטיח לאסירים המסוכנים ביותר את חירותם על האי, כל עוד הם יתנהגו בהתאם וישתתפו בפעילות האמנותיות שהוא מציע. הצלחתו של המושל לא הצליחה לערער את התפיסה שפחד הוא גורם הרתעה הבלעדי שמומלץ לנקוט אותו. מקוציני פוטר ושיטת המקל והגזר חזרה לשימוש יומיומי.

יחסו של הציבור לפשע ופושעים היה תמיד אחד המדדים הברורים שבהם ניתן לאמוד את רמת התרבותיות של כל מדינה

דוסטוייבסקי כתב שרמתה התרבותית של חברה משתקפת בבתי הכלא שלה. דברים דומים נאמרו בפרלמנט הבריטי בתקופה בה שימש צ'רצ'יל כשר הפנים: "יחסו של הציבור לפשע ופושעים היה תמיד אחד המדדים הברורים שבהם ניתן לאמוד את רמת התרבותיות של כל מדינה, זוהי חובתה המוסרית של המדינה לשקם את האסירים שפשעו נגדה.חובתה לחתור בדבקות לטיפוחם ושילובם של מי שכבר שילמו את חובם לחברה. אלה הסימנים שמעידים יותר מכל על עוצמתה וחוש הצדק הטמונים בה".

על אף שעברנו כברת דרך ארוכה מאז גילויי האכזריות שאפיינו את היחס לאסירים במאה ה-18, תנאי כליאה נוגעים כיום לחלקים נרחבים יותר באוכלוסייה. יותר מדי אנשים הלוקים במחלות נפש חיים בבתי הכלא. שכיחותם של הלוקים נפשית בבתי הכלא גדולה פי שלושה משכיחותם באוכלוסייה הכללית, ואחוז הסובלים מסכיזופרניה גדול שם פי ששה. 70% מהאסירים סובלים מדיסלקציה ושאר הפרעות למידה וכולם זקוקים ליותר חינוך וליותר תמיכה. שר המשפטים החדש בממשלת בריטניה הבטיח לאחרונה לטפל בנושא אבל תקציב בתי הכלא קוצץ ללא רחמים. נציב בתי הסוהר מציין בדוח האחרון ש"מצב בתי הסוהר לגברים במדינה מצוי בשפל שלא נראה כבר מאה שנה". אחוז האסירים השבים לפשע לאחר שחרורם עולה בהתמדה ומצביע על כישלון מוחלט בטיפול בהם. האם נדרש כאן מרד אסירים כדי לזכות בתשומת לב לנושא? האם השינוי בכלל אפשרי?

רוברט גרייף (Roger Graef) הוא קולנוען וקרימינולוג ומשמש פרופסור אורח ב-London School of Economics

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי רוג'ר גרייף.

תגובות פייסבוק

תגובה אחת על פרדוקס הכליאה

01
חיים

המאמר מעניין וחשוב מאד. הנושא של רצון חופשי, אחריות האדם למעשיו (הרעים), קביעת "אשמה", ובסוף - הענשה, כל המכלול הזה חשוב, מעניין, מסובך. מצד אחד, דומני שאין אדם בר דעת שיחשוב שכליאה כשלעצמה היא פרוצדורה "מתקנת", מונעת פשיעה. היה לי לאחרונה ויכוח, בעניין אחר לגמרי, עם חבר. אמרתי שאינני מבין את ההבחנה בין קבלה ואפילו תמיכה ב"שוברים שתיקה" בארץ, וגינוי של הופעתם בחו"ל. הרי כל העולם שותף לכל אינפורמציה. הרי אירגון אנטישמי בשוויץ או בנברסקה יכול להקרין את הדובר, כאילו הוא נוכח. כאשר לא הצלחתי לשכנע אותו, "נפל לי האסימון". בכלל לא מדובר פה בשיקול רציונלי. יש פה דחף רגשי עמוק. אנו טועים להאמין שההומו ספיינס מתאפיין ברציונליות שלו. יש יותר מדי דוגמאות לכך שכאשר יש קונפליקט עמוק בין השכל והרגש, הרגש גובר. אמונה דתית, למשל.
כאשר יש עניין לשנות מציאות, כמו בדוגמא הזאת, של להראות את האבסורדיות של הכליאה, חשוב מאד לפנות אל הרגש. לא רק לשכל. לתת את האינפומציה, אבל מצד שני להתחיל ללחוץ על שקית הדמעות. ילדים מתוקים. בעלי חיים. יש בקולנוע ובפוליטיקה מומחיות רבה איך עושים את זה . לא להתבייש, זה עובד על הכל, בלי הבדל מין, גזע ומצב סוציואקונומי.