פרנויה נהדרת

שנות הששים היו תקופה נהדרת לא רק לסקס, סמים ורוקנרול אלא גם לפרנויה. מי שהאמין שהוא נרדף בידי כוחות האופל קיבל אישור מתמיד לצדקתו. בשנת 1963 נרצח הנשיא קנדי בנסיבות שנותרו, עד היום, מפוקפקות. כעבור יומיים בלבד חוסל, בתחנת משטרה, לי הארווי אוסוולד, האדם שהואשם –  אבל מעולם הורשע בבית-משפט – שהיה המתנקש הבודד. ב-1968 נרצחו שניים שהיוו איום על הממסד: מרטין לות'ר קינג ורוברט קנדי – האחרון, לעיני מצלמות הטלוויזיה (כמו אוסוולד) ובעודו מתמודד, ובהצלחה, על ראשות המפלגה הדמוקרטית לקראת הבחירות לנשיאות. בינתיים העמיקה המעורבות האמריקנית בווייטנאם ורבים הרגישו שממשל ג'ונסון, מוליך שולל את הציבור לגבי הצורך ומידת ההצלחה של אחת המלחמות הנוראיות והשנויות במחלוקת בתולדות ארצות-הברית. ואז הגיעה ווטרגייט.

"קול שאגה חוצה את השמיים. זה קרה בעבר, אבל אין למה להשוות את זה עכשיו"

מתחם ווטרגייט, מקום הפריצה למשרדי הוועידה של המפלגה הדמוקרטית ב-1972. תצלום: אלן גרינברג

שערוריית הענק הזו חשפה את ממדי הניצול לרעה של עוצמה פוליטית בידי ממשל ניקסון. התגלו מאמצי הטיוח הנפשעים של הנשיא ואנשיו את הפריצה למטה המפלגה הדמוקרטית במלון "ווטרגייט". התברר שבמשך שנים נהג ניקסון להקליט בהסתר שיחות שקיים בבית-הלבן, וכן שעשה שימוש פסול ב-FBI וב-CIA בכדי לצותת ליריבים פוליטיים. בתום חקירה מסועפת הוגשו כתבי אישום כנגד ששים ותשעה אנשי ממשל, בהם יועציו הבכירים; ארבעים ושמונה מהם נמצאו אשמים. ב-1974, כשהיה ברור שהקונגרס עומד להדיח אותו, יצר ניקסון תקדים היסטורי: לראשונה התפטר נשיא אמריקני מכהן מתפקידו בשל נסיבות פליליות.

העשור שבין רצח קנדי לווטרגייט הפך לתור הזהב של חסידי תיאוריות קנוניה למיניהם, וקו פרשת המים ביחסים שבין בני-אדם לממשלותיהםאירועים אלו ואחרים הפכו את העשור וקצת שבין רצח קנדי לווטרגייט לתור הזהב של חסידי תיאוריות קנוניה למיניהם. חשוב מכך, היה זה קו פרשת המים בנוגע ליחסים שבין בני-אדם לממשלותיהם. תהום עמוקה נפערה אז בין העם לממסד. עתה גם אנשים בעלי אחיזה איתנה במציאות נאלצו להטיל ספק בסדרי עולם, לחשוד שנבחרי ציבור אינם דוברי אמת ושמניעיהם של הפקידים המרכיבים את מה שהחלו להיראות כממשלות צללים אינם טהורים. בקיצור, התקופה ההיא הייתה חממה לפרנויה.

בשיאה של שערוריית ווטרגייט קרה דבר נוסף. לא היה זה אירוע פוליטי אלא דווקא אירוע ספרותי, אבל תרומתו לתרבות הפרנויה הייתה יוצאת דופן. זה קרה ב-1973 עם פרסום ספרו של תומאס פינצ'ון Gravity's Rainbow.

גאון שונא תקשורת

תומאס פינצ'ון, יליד 1937, הוא אחת החידות הגדולות של עולם הספרות. מלבד שתי הופעות אורח ב"סימפסונים", הוא נמנע באדיקות מכל מגע עם התקשורת, אפילו יותר מג'יי. די. סלינג'ר בשעתו. הוא לעולם אינו מתראיין. חיפוש בגוגל אינו מניב אלא תמונות בודדות שלו, בשחור-לבן, מנעוריו, כך שלא ידוע כיצד הוא נראה כיום. כמו כן, איש אינו יודע בדיוק היכן הוא מתגורר. למרות זאת, הוא נחשב לאחד מגדולי הסופרים האמריקנים במאה העשרים ולענק הספרות הפוסט-מודרניסטית.

השפעתו של פינצ'ון על יוצרי קולנוע מוערכים כמו דיוויד קרוננברג, פול תומאס אנדרסון ואחרים היא מרחיקת לכת. והוא נחשב לאביהם הרוחני של סופרים כמו דון דלילו, וויליאם וולמן, דיוויד מיצ'ל ובעיקר דיוויד פוסטר וואלאס המנוח, שטביעת האצבע הסגנונית של פינצ'ון ניכרת היטב ביצירת המופת שלו, " Infinite Jest".

פינצ'ון פרסם עד כה שמונה רומנים וקובץ אחד של סיפורים קצרים.  בין יצירותיו המוכרות: V (משנת 1963), Mason and Dixon (משנת 1997) ו-Inherent Vice (משנת 2009), שב-2014 עובד לסרט בכיכובו של חואקין פיניקס. ואולם ספרו השלישי,  Gravity's Rainbow (שטרם תורגם לעברית), נחשב לספרו הטוב ביותר ולאחת מיצירות המופת של המאה העשרים. ניתן לראות את יצירותיו הספרותיות המוקדמות, העוסקות בקריסה תרבותית והשלכותיה, כהכנה לקראת הרומן הגדול הזה.

"V מאת תומס פינצ'ון", קומפוזיציה מאת פול וארוני

יצירת המופת המטלטלת

Gravity's Rainbow זיכה את מחברו ב-National Book Award לשנת 1974 אך פינצ'ון, במעשה שקיבע את מעמדו כסופר האנטי-ממסדי ביותר בארצות הברית, סרב לקבל ואף להכיר בפרס. באותה שנה הספר אף נבחר פה אחד לרומן הטוב ביותר על-ידי היועצים הספרותיים של ועדת פרס פוליצר. אולם הוועדה ראתה בו ספר אזוטרי וגס-רוח, במיוחד בשל סצנה המציגה מעשה קופרופיליה – עונג מיני מצוֹאה – ועל כן פסלה אותו, אך החליטה שלא להעניק את הפרס למועמד אחר.

חוקר הספרות אדוארד מנדלסון, הכליל את Gravity's Rainbow במועדון יוקרתי לצד הקומדיה האלוהית, חמשת ספרי גרגנטואה ופנטגרואל, דון קיחוטה, פאוסט, מובי דיק ויוליסס; כולם "רומנים אינצקלופדיסטים". סופרים אינציקלופדיסטים, לפי מנדלסון, הם כאלה שיצירותיהם מוקדשות ל"כל הטווח החברתי והלשוני של הלאום שלהם, שעושים שימוש בכל הסגנונות והמוסכמות הספרותיות הידועות לתרבותם, שהדיאלקט שלהם לרוב מתבסס בתור שפה לאומית ועל כן הם תופסים מקום של משורר לאומי או קלאסיקה לאומית ושיצירתם הופכת למוקד העניין של תעשייה שלמה, המשתווה לזו שנוסדה סביב התנ"ך". מנדלסון הכתיר את פינצ'ון בתואר "האינציקלופדיסט הטרנס-לאומי והבינלאומי הראשון" שכן לדבריו פינצ'ון הוא "הראשון שמציג סדר עולמי המבוסס על מידע ועל נתונים, במקום הסדר הישן המבוסס על כסף וסחורות".

ותרגום עברי – אין

למרות חשיבותו כסופר, פינצ'ון אינו מוכר לקורא הישראלי אלא מספרו המוקדם מ-1966 "הזעקה של אוסף 49". זהו ספרו הקצר ביותר והיחיד שתורגם לעברית (בהוצאת רסלינג). האתגר הטמון בתרגום יצירותיו ברור לחלוטין ו- Gravity's Rainbow הוא, במובן זה, הפסגה. זהו רומן רחב יריעה והיקף. מי שייקח על עצמו את מלאכת תרגומו יתמודד עם סופר הבקיא בפיזיקה, כימיה, מתמטיקה, היסטוריה, ספרות, תרבות פופולארית ועוד.

בנוסף, פינצ'ון הוא רב-אמן ביצירת עמימויות וריבויי משמעות, שיהיה קשה להעביר בתרגום. הדוגמה הבולטת לכך היא שמו של הרומן, המתורגם, מילולית, ל"הקשת בענן של כוח המשיכה". אבל השם, כפי שהראו חוקרים, מתייחס להרבה דברים – לנתיב הפראבולי של טילי V-2, למבנה המעגלי והמחזורי של העלילה, לתבניות סטטיסטיות של פגיעת הרקטות, לשרירותיות פיזיקלית הגלומה במכניקת הקוונטים וכן לייצוגי התמותה בדמיון האנושי. ולבסוף, פינצ'ון הוא חובב ידוע של חידות ומשחקי מילים. אולם אם יוליסס של ג'ויס ולוליטה של נבוקוב תורגמו לעברית, אין סיבה שלא יתורגם גם  Gravity's Rainbow.

אפוקליפסה, עלילה וקונספירציה

Gravity's Rainbow הוא רומן אפוקליפטי, אך לא במובן המוגבל יחסית של תיאור השמדה מוחלטת, אלא במובן הרחב יותר, הנאמן למשמעות המילה אפוקליפסה: "התגלות". זה אינו רומן נבואי המתיימר לחזות את העתיד, אלא כזה המגיב למציאות העכשווית. פינצ'ון מבקש להבין עולם מבהיל במורכבותו, לתעד את תהליך שקיעת התרבות לכדי כאוס ולהרהר באפשרויות הגלומות בכך, כלומר בטבעה של התרבות החדשה שתיוולד מתוך הכאוס. בין הנושאים המרכזיים ברומן: סוגיות בפסיכולוגיה התנהגותית, קידוד, רצון חופשי לעומת יעוד קבוע מראש, קולוניאליזם, גזענות, מטפיזיקה, סמים פסיכדליים ועוד. אולם בראש ובראשונה הוא מתמקד בפיתוח, בייצור ובשימוש בטילי V-2 – "הנשק האולטימטיבי" (לפני פיתוח הנשק הגרעיני בידי ארצות-הברית) – שעליו השליך היטלר את יהבו בשלביה המאוחרים, והנואשים (מבחינת גרמניה) של מלחמת העולם השנייה.

הרומן מתרחש ברובו בלונדון ובערים אירופאיות נוספות, בשלהי המלחמה ובפרט בשבועות שלאחר הפלישה לנורמנדי. הסיפור מסופר מנקודת מבטן של הדמויות הלכודות בתוך הרגע ההיסטורי שבו הן פועלות. יכולתו של פינצ'ון לעשות זאת מייצרת רגעים רבים של מתח אירוני, בין מה שידוע לקורא לבין מה שאינו ידוע לדמויות (למשל השואה), שאינן מסוגלות לחרוג מנקודת מבטן המוגבלת.

כ-400 דמויות מופיעות במלאכת מחשבת של קווי עלילה רבים מספור, המשתרגים זה בזה באופן וירטואוזי, אך גם באופן המקשה על הקריאה. לכן תפישות מקובלות של מושג העלילה אינן תקפות פה. ובכל זאת, אם לתמצת את העלילה המשוגעת הזו, הרי שזהו סיפור מסען של הדמויות בחיפוש אחר מכשיר מסתורי בשם Schwarzgerät ("המכשיר השחור"), המותקן על הטילים עם המספר הסידורי "00000" (המסמל את היות הרגע ההיסטורי הזה שעת אפס לאנושות). העלילה עוקבת בעיקר אחר מערכת היחסים המוזרה הנרקמת בין גיבור הרומן (אם יש כזה), טיירון סלות'רופ, קצין אמריקני המוצב בלונדון, לבין טילי ה-V-2, המתפקדים כאן בדומה לדאבלין ביוליסס, הלוויתן הלבן במובי דיק והסרט "אינפיניט ג'סט" ברומן של דיוויד פוסטר וואלאס – סמל למכלול העמימויות הגלומות באינסופיות המכונה המין האנושי, או בשמה הפרטי, האדם.

שיגור הטיל האמריקני הראשון, Bumper 8, יולי 1950. בסיסו היה טיל V2 מהסוג שפותח על ידי הנאצים. תצלום: NASA, ויקיפדיה

אולם לעלילה ממד נוסף כאן, כזה הנגזר ממובנה הכפול של המילה plot באנגלית. מילה זו מציינת גם "עלילה" בהקשר של נראטיב, וגם קשר קונספירטיבי, קנוניה. וברומן של פינצ'ון הכול הוא קנוניה או חלק מקנוניה. מבקר ספרות אחד תיאר את הרומן הזה כ"לא יציב מבחינה אונטולוגית", וחווית הקריאה משקפת את חוסר היציבות הזה. הקורא נזרק לתוך עולם שבו הוא אינו יכול לסמוך על תפישתן של הדמויות את המציאות ועל מילותיהן. הוא אינו יכול להיות בטוח שמה שמסופר אכן קרה להן. הוא אפילו אינו יכול להאמין שהדמויות בעולם הזה אמיתיות, משום שהשמות שלהן מגוחכים וחידתיים. למשל: "פייראט" פרנטיס; פיג (חזיר) בודין; טדי בלוט (נפוח); קפטן וייסמן/בליצרו; וכמובן גיבור הרומן, ששמו, Tyrone Slothrop, אינו אלא אפיגרמה של שתי מילים, שתיהן מציינות תמוֹת מרכזיות ברומן - sloth (עצלות) ו-entropy (אנטרופיה).

פעם אחר פעם הקורא מוזמן להבנות סצנה "אמיתית" (בעולם של הרומן), היפותזה בנוגע למתרחש, אך נאלץ בדיעבד ל"בטל" את ההבנייה, כשמתברר לו שמה שחשב שהוא אמיתי הנו כוזב. המציאות המתוארת תמיד ארעית ומוטלת בספק. לעתים הקורא מוזהר מראש שמה שעומד להיות מסופר לו אינו אלא  חלום, הזיית שנבעה מעישון חשיש, שאיפת אדי דלק או נטילת הסם Oneirine, שהשפעתו מתוארת כ"הפרה-רדיקלית-אך-מתקבלת-על-הדעת-של-המציאות". אבל בדרך-כלל זה לא נאמר כלל במפורש ועל הקורא להסיק זאת בכוחות עצמו, לעתים רק לאחר עשרות ואף מאות עמודים.

מאמציו של הקורא להיאחז במציאות המסופרת נעים כל הזמן בין הבנייה לפירוק. עצם הניסיון להגיע לאיזו אמת מוצקה נידון לכישלון. מי שמייצג את הכישלון הזה יותר מכל הוא סלות'רופ, שכן "אנשים כמו סלות'רופ", כותב פינצ'ון, "בעלי עניין עצום בגילוי האמת, נזרקו חזרה לחלומות, פלאשבקים פסיכותיים, קריפטוגרפיות, אפיסטמולוגיות-סם, כולם רוקדים על קרקע של אימה, סתירה פנימית ואבסורד".

כל זה הופך את חווית הקריאה ברומן הזה לבעייתית במקרה הטוב, ולמייאשת ומרגיזה במקרה הרע. הקורא מרגיש נבגד ומרומה, ובצדק. אולם ההרגשה הזו, האפקט המוחשי ביותר של הקריאה בספר, היא ניצחונו הגדול של פינצ'ון. חוקר ספרות אחד תיאר את Gravity's Rainbow כ"תרגיל בפרנויה יצירתית", ואכן הסגנון והאסתטיקה של היצירה המוזרה הזו מזמינים את הקורא לחוות את החוויה הקיומית שהיא-היא הנושא המרכזי של הרומן הזה: פרנויה.

פרנויה בכל מקום

המילה 'פרנויה' לקוחה מיוונית עתיקה ומובנה המקורי הוא שיגעון או תודעה מופרעת. פינצ'ון מצהיר על מרכזיותה ברומן הזה במפורש. הוא מציף את הטקסט במילה הזו ואף הופך אותה לפועל, לדוגמא: "Tyrone Slothrop paranoids from door to door". דמויות רבות מתייחסות לעצמן כפרנואידיות.

התיאורטיקן ליאו בֶּרסאני, שכתב על Gravity's Rainbow, הצביע על הבעייתיות שבשימוש הפופולארי במונח 'פרנויה', המצמצם אותה אך ורק לדלוזיות רדיפה. ואולם לדברי ברסאני, מנקודת מבט קלינית, זהו רק היבט אחד בתמונה רחבה יותר הכוללת גם שיגעון גדלות, דיסוציאציה סכיזופרנית וארוטומניה – כולן מיוצגות ברומן הזה על-ידי דמויות שונות. אולם פינצ'ון, טוען ברסאני, אינו עסוק באישור החשדות של הדמויות בנוגע לקנוניות שסביבן ויותר מתעניין באוניברסליזציה ודה-פתולוגיזציה של מבנה החשיבה הפרנואידי. במילים אחרות, לפי פינצ'ון, להיות פרנואיד זה להיות נורמלי, ואולי, אפילו, להיות אדם בעולם הזה.

"פחד", תצלום: אליזבת לייז, unsplash.com

לקראת סוף הרומן פינצ'ון מספק את ההגדרה שלו לפרנויה כ"לא פחות מראשית ההבנה, חוד החנית או הגילוי שהכול קשור לכול". ובהתאם לכך, ב-Gravity's Rainbow, הגילוי של קשרים בין פיסות מציאות שונות שווה וזהה לגילוי קנוניות. זהו מצב תודעתי כוזב, כמובן, אבל לפי פינצ'ון הוא אינו יותר כוזב, ובמובן מסוים אף עדיף על המצב ההפוך, שהוא מכנה 'אנטי-פרנויה' – מצב שבו "דבר אינו קשור לדבר", מצב ש"לא רבים מאיתנו מסוגלים לשאת לאורך זמן".

החוויה הפרנואידית קשורה למנטליות הבינארית של "אני" (או "אנחנו") לעומת "הם". כשאדם נתון להלך-רוח או לפסיכוזה פרנואידית, הוא חש עצמו מודר, "בחוץ", בעוד אחרים הם "בפנים" ושותפים לאיזה סוד. אולם החידוש בתפישת הפרנויה של פינצ'ון – ומרכיב מרכזי בנורמליזציה שלו אותה – הוא האופן שבו הפרנויה מפרקת את הבינאריות הזו וניזונה מהתפרקותה. למרבית הדמויות ברומן הזה אין ממש פנימיות, אין איזה 'אני' אחיד ומלוכד ויציב. לאורך הרומן חלק מהדמויות מתפוררות, אחרות מותכות זו לזו, קורסות זו אל זו, או שהן הופכות לשכפולים של דמויות אחרות. כך, למשל, אחת הדמויות המרכזיות, פוינטסמן, מתמסר לחקר הקשר המוזר בין הזקפות של סלות'רופ לדפוסי נחיתות הטילים – במטרה להרחיב את הידע אודות החוקים הפסיכולוגיים והפיזיקליים ששולטים בעולם ולהגדיל את יכולתו לשרוד. פייראט פרנטיס ניחן בכישרון יוצא דופן בהיותו "פנטזיסט-סרוגייט", כלומר, הוא לוקח על עצמו לנהל את הפנטזיות של אחרים על-ידי כך שהוא חי אותן בעצמו. ואילו ההיסטוריה האישית של סלות'רופ היא אוסף של אירועים שקרו לאחרים או כאלה שהוטבעו בו מבחוץ. ולאורך הרומן הוא דוהה בהדרגה, עד שב-150 העמודים האחרונים הוא מופיע רק כפרודיה על גיבורי-על מספרי קומיקס, ותחת הפסבדונים מקס שלפציג או רוקטמן. המספר מעלים את נוכחותו הפיזית של סלות'רופ ומדווח רק קטעים שרירותיים מתודעתו הפרגמנטרית.

השכפולים והסימולקרות הללו משרתים את תפישת הפרנויה הייחודית של פינצ'ון על-ידי-כך שהם תוקפים את הבינאריות המוכרת המקושרת לפרנויה והופכים את הפרנויה לדבר מורכב באופן כמעט אינסופי. אין זה מפתיע שאחת הדמויות נזכרת, מתוך ערגה נוסטלגית, בימים הפשוטים, "שבהם הכול היה כה ברור, כשהפרנויה הייתה שמורה לאויב, ולא לקרובים אליך". כאן הפרנויה היא מעשה התנגדות לדבר שמפניו הפרנואיד הכי חרד.

לפי ברסאני, האימה הפרנואידית כפי שהיא מתבטאת ברומן הזה, טרודה בשאלה כיצד ניתן לחמוק מלהפנים את הדימויים החיצוניים שבאמצעותם "הם" יכולים להגדיר ולשלוט ב"אנחנו". אסטרטגית ההתנגדות הפרנואידית נמנעת מעימות עם מנגנוני השליטה הדכאניים החיצוניים באמצעות התבצרות בתוך עצמי מלוכד, יציב וייחודי. להיפך; הפרנויה מתמסרת לדימויים החיצוניים באופן מוקצן, היא פותחת את הסובייקט כלפי חוץ והופכת אותו לספוג פסיבי וחסר-אונים וכך הסובייקט, ה"אני", נעלם ואינו יכול עוד לשמש מטרה ל"הם". זוהי הנקמה המושלמת: מרגע שאין "אני" (או "אנחנו"), אין כבר גם "הם".

Gravity's Rainbow, כך כתב ברסאני, "הוא טיעון מהפנט בזכות ההוויה הקולקטיבית", וליתר דיוק, "בזכות טבעה השכפולי של ההוויה". כשמדובר באישיות, לא אפשרית סינגולריות. אישיות מקורית אינה קיימת, שכן אישיות היא אוסף של סימולציות. הוויה, אצל פינצ'ון, אינה שאלה של תוכן אלא שאלה של תפוצה ואיסוף. משום כך, תפישת הפרנויה העומדת במרכז הרומן הזה – זו המזהה ומגיבה ל"קשרים בלתי-נראים" – קיצונית, מסועפת ומחרידה, שכן כפי שכתב ברסאני "הפרנויה היא תוצר של מערכות מידע", וכפי שמטיפה אחת הדמויות ברומן, הכומר הישועי ראפייה, "מרגע שאמצעי השליטה הטכניים הגיעו לדרגה מסוימת של קישוריות, הסיכויים לזכות בחירות אפסו לעד".

"אדיפוס והספינקס" (1806-1808), פרנסואה שבייה פאבר, תצלום: ויקימדיה.

אדיפוס והטילים

מרכיב חשוב נוסף של מבנה החשיבה הפרנויאידי ברומן הוא היסוד האדיפלי. סלות'רופ הוא גיבור אדיפלי במספר מובנים. כמו גיבורו של סופוקלס, גם הוא לומד בתדהמה על כל הקשרים הגורליים בעברו (מסתבר שהחל מלידתו ממש קשרו נגדו סוכני א.ג. פארבן). וכמו אדיפוס אף הוא מפנים ומגלם את הקנוניות שבגללן היה מבועת. במובן הפסיכואנליטי, הפרנויה של סלות'רופ (ושל דמויות רבות אחרות ברומן) מוּנעת מחרדה אדיפלית קלאסית; החרדה מפני האב, המיוצג בידי הפאלוס.

קשה להניח שבחירתו של פינצ'ון להתמקד בסמל פאלי כה ברור ומובהק כמו טילי V-2 הייתה מקרית. לאורך הרומן הוא אף מעבה את ההקשר המיני, הפטישיסטי, של טילי V-2 באמצעים מגוונים. הוא מספר, למשל, על הקשר המוזר הנרקם בין הזקפות של סלות'רופ לבין התקרבות הטיל. לעתים הוא משווה ישירות בין הטיל לבין גבריות או בין הטיל לפין; כשהוא כותב, למשל, שווייסמן, "החל להאמין שאם יבין את הטיל הוא גם יבין באמת את הגבריות של עצמו", או כשהוא מתאר את הטיל ה"גדל לצורתו הסופית ולמלאותו".

הקשר בין הפאלוס כמייצג הגבריות והאבהות, הניצב במרכזו של תסביך אדיפוס, בין הפרנויה מוכר בתיאוריה הפסיכואנליטית. במספר טקסטים שעסקו בפרנויה ובפסיכוזה פירש פרויד את המנגנון הנפשי המוביל לפרנויה רודפנית כהגנה כנגד משאלות הומוסקסואליות. ההגנה נעשית באמצעות היפוך: אדם אהוב הופך לשנוא ורודפני בתודעתו של הפרנואיד. לפי פרויד, הפרנואיד חייב להתגונן מפני משאלות הומוסקסואליות בשל פחד מפני האב.

לאקאן עסק בהקשרים הלשוניים של הלא-מודע בכלל והפסיכוזה בפרט. לאורך השנים הוא פיתח בהדרגה את המושג "שם-האב". זהו מסמן בסיסי, שמצד אחד מאפשר יצירת משמעות, מעניק לסובייקט זהות ואחראי לתפקוד ה"נורמלי" ומצד שני מסמן את האיסור האדיפלי, ה"לא" על גילוי-עריות, שמדגיש את תפקידו של האב (בממד הסמלי והלשוני) כמחוקק. לפי יצחק בנימיני בספרו "השיח של לאקאן" "קבלת/דחיית האב היא הנקודה הרלוונטית ביותר ללמידת הפסיכוזה... לאקאן מבין את דמות האב הרע כמדיום ויזואלי התוקף את הפסיכוטי בהלוצינציה משום שהאב הסמלי, שם-האב (האב הטוב), נדחה על ידי אותו אדם כפונקציה תרבותית".

טיל V-2 הבלתי-ניתן לעצירה, הנופל מהשמיים, הוא הגיבור האמיתי של הרומן של פינצ'ון. הוא העיקרון המארגן של הטקסט. הוא הדבר שסביבו הכול נסוב. הטיל מסמל את הפאלוס, את דמות האב הנפקד, זורע האימה אך המרוחק והעמום, השרירותי, משולל החוקיות (כיוון שלא ניתן לחזות את מועד ומיקום הפגיעה), שכל הדמויות מבקשות לברוח ממנו. בקיצור, הטיל משמש כמסמן-העל של הפרנויה. ב-Gravity's Rainbow פינצ'ון מחדד ומעמיק את רעיונותיו לגבי פרנויה על-ידי רתימת נושא מוכר בספרות ובקולנוע הפוסט-מודרניסטיים בכלל והאמריקניים בפרט: קריסת הסמכות המרכזית (המזוהה עם הפטריארכיה).

האמצעי הספרותי הבולט ביותר שבו פינצ'ון משתמש בכדי להעביר לקורא את חווית היעדר הסמכות, המעמיקה מצדה את הפרנויה, הוא האופן שבו הוא מעצב את דמות המספר. זהו מספר יוצא דופן, שספק אם נראה כמותו בספרות. אם יש למספר הזה סמכות, הרי שהוא מתעל אותה לטובת הפרנויה של הדמויות, ומוסר מידע שמצדיק את פחדיהן הפרנואידים. רוב הזמן הוא אינו חדל לשנות את עמדותיו. לעתים הוא מדווח על האירועים כאילו הוא "עין המצלמה" (באובייקטיביות שאינה באמת אובייקטיבית), לעתים הוא פונה אל הקורא כחבר קרוב או לועג לקורא על שאינו עומד בקצב שלו. לעתים הוא עצמו מופיע כמו פרנואיד היסטרי. ובאופן כללי, הסגנון שלו מתחייב אך ורק להסתברויות. גם כשהמספר יודע-כל הוא רק רומז, או לכל היותר מציע אפשרויות, ולא באמת מספר דברים שלטענתו קרו. כך, באמצעות דמות המספר, פינצ'ון מצליח להתעלות אל מעל הראייה הבינארית של המציאות הדורשת שמשהו יהיה או נכון או לא נכון. דמות המספר היא שהופכת את הרומן הזה לרומן הפוסט-מודרני הטהור.

הסופר שהתגלה כנביא

שני ההיבטים המרכזיים במושג הפרנויה שפינצ'ון פיתח – הפרנויה כהגנה כנגד "היפר קישוריות" והפרנויה כתוצר של קריסת הסמכות המרכזית – הופכים את הרומן הזה לנבואי באופן שפינצ'ון כנראה לא התיימר לו.

פרנויה, לפי פינצ'ון, אמורה להקצין ככל שמערכות ידע וחילופי מידע מתפתחות ומהדקות ומסעפות את הקשרים בין בני-אדם, באופן המגביר את האיום שהעולם מטיל על הסובייקטיביות שלהם. כפי שכתב ברסאני, "בעצם העובדה שהפרנואיד מטמיע בעצמו את הדימויים החיצוניים שתוקפים אותו וממחיז כל מיני עלילות וקנוניות, הוא מייצר איזו סובייקטיביות שטוחה ורדודה שמתעלה עליהן". מעניין, לפיכך, לחשוב על האופן בו הפרנויה נוכחת בחיינו ואולי אף מפעילה אותנו בעידן האינטרנט והרשתות החברתיות. אחת מדמויות הרומן מבטאת זאת היטב כשהיא תוהה: "האם זה מפתיע שהעולם השתגע, כשמידע הפך לאמצעי החליפין האמיתי היחיד?"

אולם הרומן הזה רלוונטי להטריד גם בגלל האקלים הפוליטי העכשווי ובעידן ה"פייק ניוז", "העובדות האלטרנטיביות" וה"פוסט אמת", שאולי מציינים שלב חדש בתהליך קריסת הסמכות המרכזית. פינצ'ון עמל על Gravity's Rainbow לאורך שנות הששים וראשית שנות השבעים ועל-אף שהוא עוסק בתקופה היסטורית מוקדמת יותר, מלאכתו היא תגובה חריפה לימיו שלו, אותם ימי זוהר פרנואידיים. נשיא אחד נרצח. נשיא אחר נתפס משקר והחליט שלא להתמודד לכהונה נוספת, בשל עוצמת השנאה הציבורית כלפיו. והנשיא הבא אחריו היה דמות פרנואידית וקרימינלית והתפטר בשל שחיתות.

מלחמת וייטנאם, 1972. תצלום של רולנד דפרדון (manhhai)

האם כך נראית קריסת הסמכות המרכזית? ייתכן. ואולי אין זה מקרי שבעשור שלאחר מכן, ולאורך כל שנות השבעים, נרשמה עלייה חדה בפעילות הטרור הבינלאומי ובפשיעה בערים הגדולות בעולם המערבי, ונפוצו תופעות כמו כתות ורוצחים סדרתיים.

פרשנים פוליטיים רבים מתקשורת המיינסטרים האמריקנית הנוכחית סבורים ש-2017 היא 1973: טראמפ בתפקיד ניקסון, הקשרים בין ממשל טראמפ לבין רוסיה בתפקיד ווטרגייט ודיווחי המס של טראמפ הם על תקן הקלטות הסתר שביצע ניקסון. אכן, גם אז הנשיא היה שקרן פתולוגי, גם אז ריחף צל שחיתות מעל ממשל נבחר, גם אז ניהל החוג הפנימי של הנשיא מלחמת חורמה בכלבי השמירה של הדמוקרטיה ובהדלפות וגם אז שררה בבית הלבן אווירת פרנויה.

אולם השקרנות של טראמפ מגמדת את זו של ניקסון. פריצות נעשות כיום במרחבי הסייבר. הקונגרס האמריקני (שאז פעלו בו שתי המפלגות יחד להדחת הנשיא) והחברה שם יותר מקוטבים, העולם מורכב יותר ואין תקשורת סמכותית, שמסוגלת להסכים על עובדות היסוד. כמו שפינצ'ון כותב ביצירת המופת שלו "העולם כדבר סגור, מעגלי, מהדהד, שלנצח-חוזר, עתיד להיות משוגר למערכת שכל מטרתה היא להפר את המעגל הזה", כלומר, לייצר כאוס. מכאן שהפרנויה כיום שונה איכותית מזו של אז, ובהתאם לכך גם הרגע ההיסטורי אולי מסוכן יותר. פינצ'ון שוטח זאת במפורש, בהתייחס לזמן שלו עצמו, מיד בהתחלה, במשפט הראשון של Gravity's Rainbow. אבל באותה מידה הוא יכול היה לומר זאת על התקופה שלנו: "קול שאגה חוצה את השמיים. זה קרה בעבר, אבל אין למה להשוות את זה עכשיו".

תמונה ראשית: "החותם הגדול", The Great Seal, בחלונות קתדרלת סנט ג'וזף. סמל לעוצמה ועמידות של ארה"ב, ולהשגחה המלווה אותה. תצלום: Cobalt123