פרצוף של דג

אי-אפשר להתכרבל איתם והם לא מאוד תקשורתיים, אבל דגים מרגישים, והם חלק מהקהילה המוסרית
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

האם לדגים יש פָּנים? במובן מסוים, השאלה טריוויאלית. ילדים בני עשר יוכלו בוודאי לענות, שהרי לדגים יש עיניים, פה ומה שאפשר לקרוא לו אף. נדמה שיש להם את כל המרכיבים הנדרשים לפרצוף. אבל לתשובה על השאלה ישנן השלכות מרחיקות לכת, ויש לשקול אותה בזהירות. השאלה אם אנחנו תופשים בעל חיים כמי שיש לו את מה שהפילוסוף האקזיסטנציאליסט עמנואל לוינס כינה בשנת 1961 ״פניו של האחר״, היא מכרעת כשאנו באים להעניק לו מעמד מוסרי. במונח ״פנים״, לוינס התכוון ל״נוכחות חיה״, כלומר סוג של הבעת אישיות. יש כנראה קשר אינטימי הדוק בין פנים לבין מוסריות.

כלבים הם בעלי ״פניו של האחר״ משום שאנחנו מייחסים להם מעמד מוסרי גבוה. אם כך, האם אנחנו מוכנים לומר שלדגים יש פנים?

כפי שציינו הפילוסופים מרק קוקלברג (Coeckelbergh) ודייוויד גונקל (Gunkel), לעתים קרובות אנחנו מעניקים לכלבים סוג של פנים, כפי שניכר מן השמות הפרטיים שאנחנו מעניקים להם ומקרבתם לחיינו. אנחנו מעניקים להם מעמד קיומי שמוביל להכללתם בקהילה המוסרית שלנו, ולמתן זכויות והגנות, שלעתים מתקרבות לאלה שאנחנו מעניקים לבני אדם אחרים. כלבים הם בעלי ״פניו של האחר״ משום שאנחנו מייחסים להם מעמד מוסרי גבוה. אם כך, האם אנחנו מוכנים לומר שלדגים יש פנים?

אם נתעלם מתשובת הילדים, רק לעתים רחוקות, אם בכלל, אנו נוטים לייחס לדגים פנים במובן הזה. למה? או במונחים כוללים יותר: מה מביא אותנו לראות או לא לראות את ״פני האחר״ בבעלי חיים?

כלב, פרצוף, פנים

פרצוף של כלב. תצלום: ויקטור גרברצ'יק

מנקודת מבט אסתטית, קל להבחין בשני גורמים: הנטייה האנושית שלנו להעדיף את מה שחמוד וניתן לחיבוק. הדגים אינם מרוויחים הרבה מזה או מזה. אולי ישנו פה ושם אדם שחושב שישנו איזה דג חמוד – וישנם מיני דגים, כמו הנפוחיתיים שנדמה לנו כי הם מסוגלים ליותר הבעה מאחרים, כמו למשל דג הבועה – אבל בדרך כלל, קשקשים וריר מעניקים להם מעט מאוד ניקוד בסולם החמודיות והחיבוקיות. אולם ישנם גם גורמים קוגניטיביים במפורש שמשפיעים על המעמד המוסרי שאנחנו מעניקים לבעלי חיים. התחושתיות היא החשובה שבהם. אני מתכוון ליכולת המינימלית לחוות חוויה ישירה וסובייקטיבית של איכויות המקושרות לחושים ומלוות מצבים רגשיים. במילים פשוטות יותר, תחושתיות היא היכולת להרגיש חוויה חושית. משום כך, יצורים בעלי תחושתיות מסוגלים לסבול, והדבר משפיע אינטואיטיבית על מעמדם המוסרי. פילוסופים של המוסר, מג׳רמי בנת׳ם במאה ה-18 ועד פיטר סינגר במאה ה-20, טענו בלהט כי יכולתו של בעל חיים לסבול, תובעת שיוענק לו מעמד בקהילה המוסרית שלנו. לכן שאלת המעמד המוסרי כרוכה בשאלת החישה: בהגדרתה וביישומה.

אם בעל חיים אינו מרגיש, הוא לא חווה סבל. לכן, בני אדם אוכלי בשר מסוגלים להינתק קוגניטיבית מן ההשלכות החמורות של חוות תעשייתיות ובתי מטבחיים, ולהמשיך לאכול את מה שהם אוכלים

פסיכולוגים חברתיים גילו כי בני אדם שאוכלים בשר מייחסים לבעלי חיים שמגיעים בסופו של דבר אל הצלחת שלהם הרבה פחות מאפיינים של תחושתיות, מכפי שעושים הצמחונים. ההכחשה הזו מאפשרת, באופן טבעי, לבני אדם אוכלי בשר להקטין את הדיסוננס הקוגניטיבי שלהם: אם בעל חיים אינו מרגיש, הוא לא חווה סבל. לכן, בני אדם אוכלי בשר מסוגלים להינתק קוגניטיבית מן ההשלכות החמורות של חוות תעשייתיות ובתי מטבחיים, ולהמשיך לאכול את מה שהם אוכלים. זוהי דוגמה קלאסית לאופן שבו אפילו כאשר מכחישים את יכולת החישה, היא עדיין נחשבת למרכיב מהותי בשיקולים המוסריים שלנו.

סטייק

הפרה והרוזמרין באותו מקום בתודעת הסועד. תצלום: אדסון סלדניה

למרות מנגנון ההתגוננות הנפוץ הזה, ישנן ראיות משכנעות לכך שיונקים המשמשים בחקלאות הם בעלי חיים תחושתיים. הדבר מסייע למי שפועלים למען רווחת בעלי החיים הללו במאמציהם לגרום לממשלות לחוקק חוקים שיקבעו סטנדרטים מינימליים לפחות להגנה על יצורים אלה. הסטנדרטים הללו אמנם לא מצליחים להעניק לבעלי החיים את הזכויות שמגיעות להם, אבל הם גבוהים בהרבה מאלה הנהוגים ביחס לדגים. במדינות ספורות ישנם חוקים המסדירים את הטיפול בדגים המשמשים למאכל, ובכלל זה הריגתם בשיטות הומניות, ופעילים למען רווחת בעלי החיים מוצאים שלעתים קרובות מאמציהם לשפר את מצבם של הדגים מתסכלים, גם משום התפישה הרווחת בציבור ולפיה הדגים אינם תחושתיים (אכן, מבחינה מספרית, הדגים הם החיה הנאכלת ביותר בעולם).

התפישה הזו נתמכה על ידי מדענים ופילוסופים אחדים, כמו פיטר קארות׳רס (Carruthers), הסומכים את טיעוניהם כנגד התחושתיות על שתי טענות. הראשונה היא שכל ההתנהגויות שמפגינים הדגים הם או רפלקסים או תגובות לא מודעות מורכבות כלפי הסביבה החיצונית, הייחודיות למינם. ההתנהגות שלהם אינה נותנת לנו סיבה מספקת להסיק שיש להם חיים פנימיים עשירים מספיק כדי לייחס להם תחושתיות עם כל הכרוך בה. הטיעון השני הוא כי לשם תחושתיות נדרש ניאו-קורטקס,  ומאחר שהוא נעדר אצל דגים, הם אינם יכולים להיות תחושתיים. אבל שני הטיעונים הללו שגויים. דגים הם תחושתיים. והם אכן בעלי פניו של האחר.

הקריטריונים שמשמשים אותנו כדי לייחס תכונות של תודעה לבעלי חיים שאינם אנושיים, תלויים בהכרח בהתנהגויות שנראות לנו כמקבילות לאלה שאנחנו רואים בהן התנהגויות המעידות על מצבי תודעה של בני אדם

כפי שטוענת הפילוסופית קריסטין אנדרוז בספרה משנת 2014 The Animal Mind: An ,Introduction to the Philosophy of Animal Cognition: ״לבני המינים האנושיים יש מוחות אנושיים, ואם לבני מינים אחרים יש מוח, הרי שהוא יהיה מוח ייחודי למין שלהם״. ההסתייגות הזו תקפה לתכונות של מוח שנחשב תחושתי. על אף זאת, הקריטריונים שמשמשים אותנו כדי לייחס תכונות של תודעה לבעלי חיים שאינם אנושיים, תלויים בהכרח בהתנהגויות שנראות לנו כמקבילות לאלה שאנחנו רואים בהן התנהגויות המעידות על מצבי תודעה של בני אדם.

זכרו שאנחנו מגדירים תחושתיות כיכולת המינימלית לחוות חוויות סובייקטיביות ישירות של איכויות הקשורות לתחושות ובכלל זה מצבי רגש נלווים. אני משתמש במונח תחושתיות במובן של סוג פשוט של מודעות לתופעות, שאינה תובעת תפישה מסדר גבוה או מחשבות על מצבי תודעה. היא מורכבת רק מייצוגים חושיים בלתי מושגיים – אך רווי חישה – מן הסדר הראשון, הזמינים ישירות לסובייקט לצורך פונקציות כמו בחירת פעולה או שמירה בזיכרון. אבל כיוון שתחושתיות היא מצב חווייתי סובייקטיבי, יצור תחושתי חייב להיות מסוגל לפרספקטיבה של גוף ראשון, שממנה התופעה נחווית.

לטאות, לטאה, אוסטרליה, Central Netted Dragon

האם כל אחת מהן יודעת מי היא, היכן היא נמצאת, ושמולה יש... לטאה אחרת? תצלום: דייויד קלוד

מאפייני הפרספקטיבה של גוף ראשון חייבים להתאים לעובדה שתחושתיות שייכת לסדר הראשון, כפי שהפילוסופית לין ראדר בייקר תיארה בספרה משנת 2013 Naturalism and the First-Person Perspective. היא הבחינה בין פרספקטיבה שהיא מסדר ראשון או ״בסיסית״, המשותפת לבעלי חיים רבים, ובין פרספקטיבה מסדר גבוה יותר או ״איתנה״, הייחודית לבני אדם. זו האחרונה פירושה שהיחיד יכול ״לזהות את עצמו מקרב הפריטים שבסביבה״ – כלומר, הוא מסוגל להתייחס לעצמו ולתפוש את עצמו, ולכן, במובן מה, הוא בעל מודעות עצמית. הדבר תובע שפה, שכמובן אינה יכולה להיות לדגים. הפרספקטיבה הבסיסית של הגוף הראשון, לעומת זאת, היא היכולת לחוות תחושות, כמו ״להריח ריח מבאיש או לשמוע שריקה צורמנית״. כדי להיות סובייקט בעל פרספקטיבה כזו עליו בסך הכול להיות המקור בזמן ובמרחב של תפישת הסביבה. ראיות התנהגותיות תומכות בקיומה של פרספקטיבה בסיסית בגוף ראשון אצל דגים.

מינים רבים מסוגלים ממש לזכור את היד האנושית שמאכילה אותם, ולחלקם ישנו זיכרון טוב של ״זמן ומקום״, והם שוחים לקצה האקווריום בשעה מסוימת, שבה הם מצפים לקבל מזון

הנה מספר דוגמאות. ניתן להערים על דגי זהב ודגי redtail splitfin  באמצעות אשליות אופטיות, המעידות כנראה על חיווט עצבי מורכב מן הצפוי: הם ממלאים חללים אופטיים, כנראה על סמך ניסיון קודם שלהם. מינים רבים מסוגלים ממש לזכור את היד האנושית שמאכילה אותם, ולחלקם ישנו זיכרון טוב של ״זמן ומקום״, והם שוחים לקצה האקווריום בשעה מסוימת, שבה הם מצפים לקבל מזון. ישנם סוגים של דגים שיש להם זיכרון מרחבי משובח לטווח ארוך. דגים ממשפחת מקריני הסנפיר מסוגלים כנראה לזכור מסלולים מורכבים במשך כמעט 40 יום. מינים אחרים, בעיקר דגי גופי, מסוגלים לזהות דגים אינדיבידואלים אחרים, מה שמעיד על מעורבות חברתית מורכבת. אבל הראיה העיקרית שלנו לקיומה של פרספקטיבה בסיסית בגוף ראשון, היא מבחן המראה.

דג זהב

אפשר להערים עליו, בדיוק כי הוא משוכלל: דג זהב. תצלום: ז'נגטאו טאנג

בשנת 1970, גורדון גאלופ (Gallup) העיד כי שימפנזים מסוגלים לזהות את עצמם במראה. במהלך חמישים השנה שחלפו מאז בפרסום הזה, יכולתו של בעל חיים להצליח במבחן המראה נחשבה להוכחה לכך שהוא בעל ״מודעות עצמית״. רק מינים ספורים של בעלי חיים לא אנושיים עברו את המבחן. אלה כוללים את השימפנזים, האורנגאוטנים, הפילים, הדולפינים והעקעקים. הסברה היא כי כדי להצליח במבחן נדרשות רמה מסוימת של התפתחות ויכולת קוגניטיבית שאינן מצויות אצל דגים.

אולם בשנת 2019 הביולוג היפני מסנורי קודה (Masanori Kohda) ועמיתיו הראו כי הנקאי האילתי מסוגל לעבור בהצלחה את מבחן המראה. המבחן אמנם נערך במיכל מים, אבל השתמשו בו באותן שיטות ששימשו במבחנים שנערכו לבעלי חיים אחרים שעמדו במבחן בהצלחה. הדג הנבחן הוכנס למיכל שבו הייתה מראה מכוסה למשך מספר ימים. לאחר מכן המראה נחשפה, ותגובותיו של הדג נרשמו. הדבר העניק לחוקרים נקודת התייחסות להתנהגות בסיסית של הדג כלפי מראה.

הדג בדק את היחס בין התחושה הפנימית שלו בנוגע למיקום הגוף ובין מיקום האובייקט שהוא קלט במראה

כשהדג הופגש לראשונה עם המראה, הוא עבר את שלושת שלבי ההתנהגות, אותם שלושת שלבי ההתנהגות שמדווחים תכופות בנוגע ליונקים וציפורים שעוברים את אותו מבחן. ראשית, הופנו כלפי המראה תגובות חברתיות כמו תוקפנות. הבבואה נתפשה כנראה כזר, או יריב, מישהו שיש לגרש באמצעות הפגנת כוח (במקרה זה ״מלחמת פה״). אלא שה״יריב״ לא נרתע ולכן הדג ניסה טקטיקה אחרת. בשלב השני, הדג נהג לחזור שוב ושוב על מפגנים מוזרים שנצפים בדגים לעתים נדירות, אם בכלל, שלא בנוכחות מראה, כמו שחייה לעבר המראה מלמעלה למטה. התנהגויות כאלה נתפשו כמעידות על כך שהדג בדק את היחס בין התחושה הפנימית שלו בנוגע למיקום הגוף ובין מיקום האובייקט שהוא קלט במראה. בשלב הסופי, הדג ״התבונן״ בבבואה שלו ו״בחן״ אותה ללא בדיקה תוקפנית של המראה. הוא פשוט הביט במה שנשקף מולו במראה.

לאחר מכן הדג הורדם, ועל ראשו או גרונו הוטבע סימן, במקומות שהוא לא יכול היה לראות אלא במראה. הדג הגיב לסימנים בשני אופנים. הוא הציב את עצמו בתנוחות שאפשרו לו לראות את הסימן, ואז חיכך את החלק המסומן של גופו על המשטח. החיכוך לא קרה אלא כשהיו על גופו סימנים. שוב, התנהגויות אלה דומות דמיון עז להתנהגויות של בעלי חיים אחרים שעברו את המבחן. אין סיבה להניח שדגי נקאי לא עברו את המבחן בהצלחה.

נקאי אילתי

נקאי אילתי (למעלה) מתכונן לנקות דג אחר ולהצדיק את שמו ותודעתו. תצלום: בריאן גרטוויק, ויקיפדיה

מה פירוש הדבר? כפי שתומאס נייגל (Nagel) ציין בשנת 1974 ביחס למודעות לתופעות בעטלפים, איננו יכולים לדעת מהי החוויה הסובייקטיבית של דגי נקאי, אבל אפילו במגבלות הידע שלנו, לא סביר שהם מזהים את עצמם במראה באותו אופן שבני אדם עושים זאת. כלומר, קרוב לוודאי שאין להם ״מודעות עצמית״ על פי הגדרת בייקר: הם אינם יכולים להתייחס לעצמם כאל ״הדג המסוים הזה״. אולם תוצאות הניסוי של קודה אכן מראות כי דגי נקאי מסוגלים למזג את התבניות של מה שנקלט בחוש הראייה שלהם מאובייקט הנע במראה עם מה שהם חשים מגופם שלהם הנע במרחב. יתרה מזאת, התנהגות הדג מצביעה על כך שהסינתזה הזו אפשרית לו במגוון פעולות הקושרות את הסימן שנצפה במראה למקומו על פני גופו של הדג. זוהי הוכחה לכך שלדגי הנקאי ישנה פרספקטיבת גוף ראשון בסיסית והם מסוגלים לחוות מצבי תודעה תחושתיים שאינם מושגיים.

יש לדגים חיים פנימיים, גם אם הם בסיסיים הרבה יותר משלנו

ההצלחה במבחן המראה מדגימה כי כאשר אנו צופים בדג המתנהג באופנים שאנו מייחסים לתחושתיות בבני אדם, הגיוני להסיק כי הדג גם הוא תחושתי. וכפי שציינתי קודם, ישנם עשרות מחקרים התנהגותיים שמחזקים את הדוגמה הזו. מבחן המראה אינו חריג או יוצא דופן. לכן, החלק הראשון של הטיעון שטוענים מי שמכחישים את תחושתיות הדגים – כי כל התנהגויות הדגים הן תגובות אוטומטיות לא מודעות לסביבה – הוא מוטעה. יש לדגים חיים פנימיים, גם אם הם בסיסיים הרבה יותר משלנו.

מה באשר לחלק השני של הטיעון? זהו החלק הנשען על ההנחה כי תחושתיות תובעת את קיומו של ניאוקורטס (וגם חיבורים של האזור הזה בקליפת המוח עם התלמוס). הדבר נכון כנראה בבני אדם. אבל האם פירושו שזוהי הדרך היחידה ליצור מורכבות נוירואנטומית הדרושה לתחושתיות במיני בעלי חיים אחרים? אני חושב שלא: החלק הזה בטיעון נגד הדגים שגוי גם הוא. הוא מתעלם משפע ראיות לכך שהיחס בין מבנה המוח ותפקוד המוח משתנים בהתאם למיקומו של בעל חיים בשלב האבולוציוני. תפקודים שדורשים את קיומו של ניאו-קורטקס  והחיבוריות שלו ביונקים, לא בהכרח תובעים את אותו מבנה בבעלי חיים אחרים. למשל, אף שלציפורים אין ניאו-קורטקס, מקובל על חוקרים כי השכבה החיצונית של המוח שלהם, ההיפרפאליום, תומכות בתחושתיות.

זה מה שידוע למדע. הופעתה של תחושתיות בדגים מתחילה בטקטום האופטי, שהוא אחד החלקים הגדולים ביותר במוחם. חלק זה קולט גירויים מכל החושים מלבד חוש הריח (לדגים יש חוש ריח חד). קלט ריח מגיע ישירות למוח הגדול של הדגים. המבנה הנוירו-אנטומי של הטקטום האופטי מאפשר לו ליצור ייצוגים איכותניים וטופוגרפיים של הסביבה עבור כל אחד מן החושים. לאחר מכן הוא ממזג את הייצוגים הללו, ובאמצעות חיבורים לאזורים המוטוריים של גזע המוח, הוא מייצר התנהגות אדפטיבית מורכבת מכוונת. למשל, הטקטום האופטי של הדג אחראי לקידוד המרחב והזיכרון סביב תחושת העצמי שלו. לשם כך הוא משתמש במיקום של אובייקט יחסית לגופו של הסובייקט, וזו אחת הדרכים שבאמצעותה הדג מנווט בסביבתו. מאחר שקידוד כזה מבוסס על מערכת יחסים בין העצמי לאובייקט, הוא תובע פרספקטיבה בסיסית של גוף ראשון, ולכן הוא בגדר דרישה מוקדמת להופעת התחושתיות.

להקת דגים, ניווט

להקת דגים: גוף ראשון יחיד ורבים, ויכולת ניווט. תצלום: מילוש פרלביץ'

דגים משתמשים גם בקידוד ובזיכרון שבמרכזם אחרים, כדי להתמצא בסביבתם. קידוד סביבתי כזה נשען על היחס הפיזי בין אובייקטים בסביבה, בנפרד מעמדתו של הסובייקט ביחד לאובייקטים אלה. לכן, זיכרון מרחבי אלוצנטרי (להבדיל מאגוצנטרי, התלוי בסובייקט) מייצג ״מפה קוגניטיבית״ של הסביבה, שיכולה להדריך את הדג בלי קשר למיקום גופו ביחד לאובייקטים במפה. הוא מאפשר ניווט גמיש יותר מאשר זיכרון מרחבי אגוצנטרי, ונוכחותה נחשבת לסימן להופעת התחושתיות – למשל, על ידי חוקרי המוח והקוגניציה אניל סת׳ (Anil Seth), ברנרנד בארס (Bernard Baars) ודייוויד אדלמן (David Edelman) בשנת 2005. זיכרון מרחבי אלוצנטרי מאפשר לדגים לעשות מספר דברים מרשימים, כמו לנדוד למרחקים גדולים מאוד, לזהות את הטריטוריה שלהם ולמצוא את דרכם ״הביתה״, אחרי שאבדו. בנוסף, הקידוד המרחבי הזה תלוי במבנים הממוקמים במקום ״גבוה״ יותר מן הטקטום האופטי במוח הדגי. מבנים אלה הם ה- preglomerular complex) PgC) והמבנה הגבוה ביותר של המוח הקדמי, הקרוי פאליום.

אין ויכוח על כך שמבחינה אנטומית, הפאליום של הדגים מורכב פחות מהניאו-קורטקס של היונקים. הוא אכן פחות מורכב: אבל אין פירושו שהוא חסר את המורכבות הנדרשת כדי לקחת חלק ברשת עצבית שמפיקה מצבים תחושתיים. מבחינה אנטומית, הפאליום של הדג אינו הומוגני. ישנם בו שבעה חלקים מובחנים, הנבדלים במבנה ובסידור הנוירונים, וממש כפי שהחלקים השונים של הניאו-קורטקס של היונקים מחוברים ביניהם, נוירונים המעוררים גירוי ונוירונים מעכבים מחברים בין החלקים השונים בפאליום הדגי. נוירונים המעוררים גירוי תומכים במשוב לעתיד (Feedforward) והיזון חוזר (Feedback) בין אזורי הפאליום, ואילו נוירונים מעכבים מאפשרים ייצוב טמפורלי ומיקוד מרחבי של הפעילות העצבית. יתרה מכך, ממש כמו במקרה של הניאו-קורטקס אצל היונקים, הפאליום של הדג מקבל קלט חושי שונה באיכותו ממקורות חישה שונים, ואותות אלה מופרדים בפאליום. לבסוף, הפאליום מקבל קלט לא ספציפי ממערכות המספקות מוליכים עצביים דמויי דופמין, אצטילכולין, GABA, סרטונין ונוראדרנלין. מערכות המוליכים העצביים הללו קשורות לוויסות העוררות ועוצמת התחושות – ומספקות ראיות נוירולוגיות נוספות לסוג מינימלי של תחושתיות שממנו נובע כי דגים מסוגלים לחוש כאב.

אבל מה בנוגע לתלמוס? עבורנו, חלק זה של המוח הוא הכרחי לתחושתיות שלנו, משום שהוא משמש כמוליך של אותות סנסוריים מכל הסוגים, ובכלל זה כאב. אף שיש במוח הדג תלמוס עם קישורים לפאליום, שלא כמו הניאו-קורטקס היונקי, התלמאס אינו המקור העיקרי לקלט חושי ממוקד המגיע לפאליום. התפקיד הזה מוקצה ל-PgC. ה-PgC מקבל אותו חושיים ספציפיים באמצעות החיבורים שלו עם הטקטום האופטי ומעבד את הקלט הזה לפני שהוא מעביר אותו אל הפאליום. בדוגמה הספציפית של הקידוד המרחבי, רישומי פעילות חשמלית מתאי עצב ב-PgC מעידים כי אחד הדברים שהוא עושה בקלט שמגיע מן הטקטום האופטי הוא להתחיל לשנות את הייצוג האגוצנטרי של החלל לכדי ייצוג אלוצנטרי – קפיצת הדרך החיונית להתנהגות מורכבת. מספר ניסויים מצביעים על כך שהשינוי הזה מושלם בפאליום.

יש תמיכה משמעותית להנחה כי התנהגויות הדגים מעידות בבירור על כך שהדגים הם תחושתיים

מבחינה הגיונית, אם אזור במוח תומך בתפקוד מסוים, אז הפעילות של הנוירונים באותו אזור אמור להתאים לנוכחות של אותו תפקוד, והרס של האזור הזה אמור להפריע לתפקוד. נוירונים בחלק הצדי-העליון של הפאליום הדגי מראים עלייה בפעילות החשמלית והמטבולית שתואמת באורח ייחודי מקומות ספציפיים בסביבתו של הדג. המתאם הזה דומה ליחס שבין פעילות הנוירונים בהיפוקמפוס האלוקורטיקלי ובאזורים הניאו-קורטיקליים הסמוכים אצל יונקים לבין מיקומו של בעל החיים בסביבתו. מעבר לכך, הסרה של החלק בזה בפאליום מונעת עיבוד מרחבי אלוצנטרי, ואילו הסרה של אזור הסמוך לו אינה משפיעה כלל על יכולת זו. עובדות אלה קושרות את סמני ההתנהגות המעידים על תחושתיות לחלוקה אנטומית ספציפית של הפאליום אצל הדג. אף שהיחס בין התנהגויות רבות אחרות מקושר לעתים קרובות לתחושתיות – כמו למשל הצלחה במבחן המראה – ומבני המוח והתפקודים שתומכים בהם גם הוא חסר או ברור פחות, הקשר הזה מספק תמיכה משמעותית להנחה כי התנהגויות הדגים מעידות בבירור על כך שהדגים הם תחושתיים.

דגים, שוק דגים

מה הם הרגישו? סוף הדרך, סוף התחושה. תצלום: יקוב קפוסנק.

כאשר שאנחנו רואים את הזימים הנפתחים נואשות אצל דג גוסס על המזח, מדובר ביצור שהיה תחושתי, יכול היה לחוש כאב ואכן סבל

לכן: האם יש לדגים פָּנים? ״פני האחר״ בבעל חיים מגדילים את הסיכוי לכך שיהיה לנו יחס מיוחד כלפי אותו בעל חיים, ויחס זה יעניק לו מעמד בקהילה המוסרית שלנו. דגים נאלצים להתאמץ מאוד ולשחות במעלה הזרם כדי לזכות ביחס כזה. רק לעתים רחוקות הם נחשבים חמודים, ובוודאי שאינם מעוררים חשק לחיבוק, והם כנראה מתנהגים בצורה אחרת לגמרי מאיתנו. לכן אין להם מאפיינים שמדברים אלינו באורח תת הכרתי, ועוזרים, למשל לדגים לקבל את ״פני האחר״ בקלות כזו: הנטיות האנושיות שלנו גורמות לכך שקל לנו הרבה יותר למצוא את אותה ״נוכחות חיה״ בחברינו הוותיקים ביותר.

אבל אין פירושו שדגים אינם יצורים תחושתיים, בעלי נקודת מבט בסיסית בגוף ראשון. אסור לנו להתכחש לכך שכאשר שאנחנו רואים את הזימים הנפתחים נואשות אצל דג גוסס על המזח, מדובר ביצור שהיה תחושתי, יכול היה לחוש כאב ואכן סבל. זהו צעד קטן, אבל זהו צעד שאנו יכולים – ולמען האמת, חייבים – לעשות כיצורים הנושאים אחריות מוסרית ייחודית, ומבורכים (או אולי מקוללים) במודעות מסדר גבוה יותר ופרספקטיבה איתנה של גוף ראשון. חפשו את פני האחר בדג, אפילו אם לעתים קשה לראות אותם.

מייקל וודראף (Woodruff) הוא פרופסור אמריטוס לביו-רפואה בקולג׳ קווילן לרפואה באוניברסיטת איסט טנסי. הוא מחברם של יותר מ-120 מאמרים מדעיים, ובין תחומי המחקר שלו: חקר המוח והקוגניציה ופילוסופיה של התודעה.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: דג ממשפחת הבתרניים, בים באזור קיירן באוסטרליה. תצלום: דייויד קלוד, unsplash.com

Photo by David Clode on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מייקל וודראף, AEON.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על פרצוף של דג

01
עוזי

זהו ללא ספק מאמר מאלף, שמביא השוואה מעניינת בין המבנים המוחיים של היונקים ושל הדגים. הבעיה היא שבכל הידע הנרחב שהוא מביא אין שום דבר שמוכיח, או אפילו רק מאשש את הטענה המרכזית, שלפיה לדגים יש תחושות מודעות כמו לבני האדם.
אין ספק שהדג חש כאב, ולו רק משום שהוא מגיב בהתאם, אבל תחושת הכאב הזו איננה מצביעה בהכרח על כך שהוא גם סובל. אנחנו יודעים שאצל האדם תחושת הכאב לא תמיד כרוכה בסבל. בנסיבות שונות אנחנו יכולים לחוש כאב, ואף להגיב בפעולה כלשהי שמראה שאכן חשנו, אך כל זה יכול לפעמים להתרחש בשעה שמסיבות שונות, התודעה שלנו עסוקה במשהו אחר. במצבים כאלו אנחנו לא מודעים לכאב, כך שאנחנו לא סובלים ממנו. בנסיבות אחרות, אנחנו יכולים להיות מודעים לתחושת הכאב, ועדיין לא לחוש סבל, ואפילו להנות מכך.
התודעה בכלל, ובמקרה זה תודעת הכאב, היא תהליך נפרד משאר המערכות שמנהלות את היכולות הקוניטיביות הפרימיטיביות יותר. היא יכולה, אך לא חייבת להיות קשורה אליהן, והיא יכולה לפרש אותן באופנים שונים בהתאם לנסיבות. המסקנה המתבקשת היא שמהיכולות הקוגניטיביות המשוכללות של יצור כזה או אחר, לא ניתן להסיק מסקנות לגבי שאלת התודעה שלו.
מבחן המראה מעלה אף הוא שאלות מעניינות. מעט מאד בעלי חיים עוברים אותו - עד כה התגלו רק יונקים ספורים, ציפור אחת, שני מיני דגים, וכנראה גם נמלים. המבחן הוא אותו המבחן לכולם, אך אין כל סיבה להניח שהתוצאות הדומות שהושגו על ידי בעלי חיים כל כך שונים, נובעות מתהליכים זהים, או אפילו דומים.
לסיכום, הנטייה להאניש בעלי חיים אחרים (וגם חפצים דוממים) היא בעלת שורשים תרבותים עמוקים, ומסתבר שגם המדענים ואפילו הפילוסופים אינם פטורים ממנה.