פשוט תודעה

האם ייתכן שמדענים ופילוסופים עושים מהתודעה סיפור הרבה יותר מדי מסתורי?
X זמן קריאה משוער: 18 דקות

מהי הדרך הטובה ביותר להבין את התודעה? פילוסופים מתדיינים בלהט כבר מאות שנים, מאז דקארט, בנוגע לחלוקת העולם לנפש ולחומר ובנוגע לעצם קיומה של חלוקה זו. אבל התפתחות מדעי המוח המודרניים הביאה עמה גישה פרגמטית יותר לנושא זה: גישה המונחית על-ידי הפילוסופיה אבל אינה מסתמכת על מחקרים פילוסופיים. לפי הגישה הזאת, אין שום צורך להסביר מדוע התודעה קיימת כדי להתקדם בכל הקשור להבנת הבסיס החומרי שלה – כלומר, כדי להתחיל לבנות גשרים שיקשרו בין הסובייקטיבי והפנומנולוגי לבין האובייקטיבי והמדיד.

האדם הוויטרובי, לאונרדו דה וינצ'י

"האדם הווירטרובי", לאונרדו דה וינצ'י, תצלום: לוק ויאטור, ויקיפדיה

 

החוויה המודעת שזורה באופן שבו המוח והגוף עובדים יחד כדי לשמור על התקינות הפיזיולוגית שלנו

במסגרת עבודתי במרכז סאקלר לחקר התודעה באוניברסיטת סאסקס בברייטון, אני משתף פעולה עם חוקרי קוגניציה, חוקרי מוח, פסיכיאטרים, מומחים לדימות מוחי, אשפי מציאות מדומה ומתמטיקאים – וגם עם פילוסופים – בניסיון לעשות בדיוק את הדבר הזה. אנחנו, וכמונו גם מעבדות נוספות, רוכשים תובנות חדשות ומלהיבות בנושא התודעה, המועילות באופן מעשי לרפואה אך בה בעת מציבות בפנינו אתגרים אינטלקטואליים ומוסריים חדשים. במסגרת המחקר האישי שלי, הולכת ומתבהרת תמונה חדשה לפיה החוויה המודעת שזורה באופן שבו המוח והגוף עובדים יחד כדי לשמור על התקינות הפיזיולוגית שלנו – כלומר, כדי להישאר בחיים. בסיפור הזה כל אחד מאיתנו הוא "חיה-מכונה", ואני מקווה להראות לכם מדוע.

נתחיל עם ההבחנה החשובה שעשה דייוויד צ'למרס (Chalmers), בהמשך לדקארט, בין "הבעיה הקלה" ו"הבעיה הקשה". הבעיה "הקלה" היא להבין איך המוח (והגוף) מייצר תפישה, קוגניציה, למידה והתנהגות. הבעיה "הקשה" היא להבין למה ואיך כל זה קשור בכלל לתודעה: למה אנחנו לא סתם רובוטים, או זומבים פילוסופיים, ללא שום עולם פנימי? מפתה לחשוב שפתרון הבעיה הקלה (יהיה אשר יהיה) לא יעזור לנו כלל לפתור את הבעיה הקשה – שהיסוד המוחי של התודעה יישאר בבחינת מסתורין גמור.

אבל יש חלופה, שאותה אכנה "הבעיה הממשית": איך להסביר את התכונות השונות של התודעה במונחים של מנגנונים ביולוגיים בלי להעמיד פנים שהתודעה אינה קיימת (הבעיה הקלה) ובלי להתעסק יותר מדי בניסיון להסביר את עצם קיומה מלכתחילה (הבעיה הקשה). אגב, אנשים שמכירים את המונח "נוירופנומנולוגיה" יזהו קווי דמיון בינו לבין הגישה שהצגתי כאן, אבל יש גם מספר הבדלים, כפי שנראה.

החיים אינם דבר אחד ויחיד, ושייתכן שיש להם הרבה היבטים שונים שניתן לבחון בנפרד

יש מספר מקבילות היסטוריות לגישה הזאת, למשל בחקר החיים. בעבר, ביוכימאים לא חשבו שמנגנונים ביולוגיים יכולים להסביר את עצם היותנו בחיים. כיום, אף שהבנתנו עדיין אינה שלמה, תחושת המסתורין הראשונית הזאת התפוגגה ברובה. הביולוגים פשוט המשיכו במלאכת הסברת התכונות השונות של המערכות החיות במונחים של המנגנונים היסודיים שלהם: חילוף חומרים, הומאוסטאזיס, רבייה וכו'. אחד הלקחים החשובים ביותר שאפשר ללמוד מכך, הוא שהחיים אינם דבר אחד ויחיד, ושייתכן שיש להם הרבה היבטים שונים שניתן לבחון בנפרד.

תמנון, בקיעה

תמנון לאחר בקיעה. תצלום: Matt Wilson/Jay Clark, NOAA NMFS AFSC. - NOAA Photo Library: fish3566

 

בדומה לכך, ההתמודדות עם בעיית התודעה מחייבת אותנו להבחין בין היבטים שונים של תודעה ולמפות את תכונותיהם הפנומנולוגיות (תיאורים סובייקטיבים בגוף ראשון של חוויות מודעות) כמנגנונים ביולוגיים יסודיים (תיאורים אובייקטיביים בגוף שלישי). כצעד ראשון, כדאי להבחין בין "רמה" מודעת, "תוכן" מודע ו"עצמי" מודע. הרמה המודעת קשורה לעצם היותנו מודעים מלכתחילה – ההבדלים בין שינה נטולת חלומות (או הרדמה כללית) לבין ערוּת ומודעוּת ברורים. תכנים מודעים הם הדבר שמאכלס את חוויותינו המודעות כשאנו נמצאים במצב מודע – המראות, הצלילים, הריחות, הרגשות, המחשבות והאמונות שמרכיבים את עולמנו הפנימי. ובין כל התכנים המודעים האלה נמצאת החוויה הייחודית שהיא היותנו אנו. זהו העצמי המודע, והוא כנראה הפן התודעתי שבו אנו נאחזים יותר מכול.

המודעוּת שלנו תלויה דווקא באופן שבו חלקיו השונים של המוח מדברים זה עם זה

מהם מנגנוני המוח היסודיים המאפשרים לנו להיות מודעים מלכתחילה? יש לשים לב שהרמה המודעת אינה שקולה לערוּת. כשאנחנו חולמים, יש לנו חוויות מודעות אף על פי שאנחנו ישנים. ובמקרים פתולוגיים אחדים, כמו אנשים שנמצאים במצב של "צמח" (מצב המוגדר לעתים כ"ערוּת ללא מודעוּת"), אפשר להיות נטול תודעה לגמרי ובכל זאת לעבור את מחזורי השינה והערות.

אז מה גורם לכך שנהיה מודעים, ולא רק ערים? ידוע לנו שלא מדובר אך ורק במספר הנוירונים המעורבים. במוח הקטן (הממוקם מתחת לחלקה האחורי של קליפת המוח) יש בערך פי ארבעה יותר נוירונים מאשר בכל שאר המוח, אבל נראה שהוא כמעט ואינו מעורב בתהליך המביא אותנו לרמה המודעת. ואפילו לא מדובר בהיקף הפעילות העצבית – בזמן שינה נטולת חלומות, המוח שלנו פעיל כמעט כמו בזמן שאנו ערים ומודעים. ככל הנראה, המודעוּת שלנו תלויה דווקא באופן שבו חלקיו השונים של המוח מדברים זה עם זה.

איש צבוע, ברנינג מאן

אדם בפסטיבל "ברנינג מאן", 2016. תצלום: דנקן רולינסון

 

שורה של מחקרים בראשות חוקר המוח מרצ'לו מסימיני (Massimini) מאוניברסיטת מילנו הניבה ראיות המאששות בבירור את הטענה הזאת. במחקרים אלה גירו החוקרים את מוחם של נבדקים באמצעות פולסים קצרים של אנרגיה – בטכניקה שנקראת "גירוי מגנטי טרנס-גולגולתי", או TMS – וה"הדים" החשמליים תועדו באמצעות אא"ג. בשינה ללא חלומות, ותחת הרדמה כללית, ההדים האלה פשוטים מאוד, כמו אדוות הנוצרות כשאבן פוגעת במים. אבל במצבים מודעים, ההדים מגיעים למגוון אזורים על פני קליפת המוח, ובמסעם נעלמים ומופיעים מחדש בדפוסים מורכבים. למרבה ההתלהבות, אנו יכולים כעת לכמת את המורכבות של ההדים האלה על-ידי חישוב מידת הדחיסות שלהם, בדומה לאופן שבו אלגוריתמים פשוטים דוחסים תמונות דיגיטליות לתוך קבצי JPEG. היכולת לעשות זאת היא למעשה הצעד הראשון בדרך ליצירת "מד-תודעה" שיהיה מבוסס על עקרונות תיאורטיים מחד גיסא ויועיל לנו מבחינה מעשית מאידך גיסא.

אנו מקווים שהיכולת למדוד תודעה, לכמת את תנודותיה, תחולל תמורה ביכולתנו להבין את טיבה

חוקרים כבר השתמשו במדדים מורכבים של תודעה כדי לנטר את רמות התודעה המשתנות במצבי שינה והרדמה. אפשר אפילו להשתמש בהם כדי לבדוק את קיומה של תודעה לאחר פגיעה מוחית, כיוון שבמקרים אלה ההתנהגות של המטופלים עלולה להיות מטעה. במרכז סאקלר אנו מנסים לשפר את היכולת להשתמש במדדים האלה באופן מעשי על-ידי חישוב "מורכבות המוח" על בסיס פעילות עצבית ספונטנית – קרי ה"הד" המתמשך של המוח – בלי שיהיה צורך בגירוי מוחי. אנו מקווים שהיכולת למדוד תודעה, לכמת את תנודותיה, תחולל תמורה ביכולתנו להבין את טיבה – בדיוק כפי שההבנה הפיזיקלית של חום (כאנרגיה קינטית מולקולרית ממוצעת) הייתה תלויה בהתפתחותם של המדחומים האמינים הראשונים במאה השמונה עשרה. לורד קלווין אמר זאת כך: "במדעים הפיזיקליים, הצעד החיוני הראשון בדרך ללמידה של כל נושא הוא למצוא עקרונות למדידה מספרית ובה בעת למצוא שיטות מדעיות למדידת איכות כלשהי הקשורה למדידה המספרית". במילים פשוטות: "למדוד פירושו לדעת".

אבל מהי אותה "איכות" שמדדי מורכבות המוח מודדים? כאן נכנסים לתמונה רעיונות תיאורטיים חדשים בנוגע לתודעה. ראשיתם של הרעיונות האלה בסוף שנות התשעים, כשג'רלד אדלמן (Edelman, המנטור שלי לשעבר במכון למדעי המוח בסן דייגו) וג'וליו טוֹנוֹני (Tononi, כיום באוניברסיטת ויסקונסין במדיסון) טענו שחוויות מודעות מתייחדות בכך שהן "אינפורמטיביות" מאוד ובה בעת "אינטגרטיביות" מאוד.

מוח, אונות

המוח האנושי. תצלום: TZA

 

התודעה היא "אינפורמטיבית" מכיוון שכל חוויה שאנו חווים שונה מכל חוויה שחווינו בעבר, או מכל חוויה שאנו עשויים לחוות בעתיד. אני מביט כעת מעבר לשולחן שמולי ומבעד לחלון שמעליו, ומעולם לא ראיתי לפני כן בדיוק את המערך הזה של ספלי קפה, מחשבים ועננים. החוויה הזאת נעשית ייחודית עוד יותר כשמשלבים אותה עם כל התפישות, הרגשות והמחשבות האחרים המתקיימים ברגע זה. כל חוויה מודעת טומנת בחובה הפחתה משמעותית ביותר של אי-הוודאות – בכל עת, אנו חווים חוויה אחת מיני חוויות אפשריות רבות מאוד – והפחתה של אי-ודאות היא הביטוי המתמטי למה שנקרא "מידע".

התודעה היא "אינטגרטיבית" מכיוון שכל חוויה מודעת נתפשת אצלנו כהתרחשות אחידה. איננו חווים צבעים במנותק מצורותיהם, ואיננו חווים עצמים במנותק מהרקע שכנגדו הם מתגלים לנו. המרכיבים הרבים השונים של החוויה המודעת שאני חווה ברגע זה – מחשבים וספלי קפה, וכן הצלילים הענוגים של באך והלבטים שלי לגבי הפִסקה הבאה שעליי לכתוב – נדמים קשורים זה לזה בקשר עמוק, כהיבטיו של מצב תודעתי יחיד האופף אותי.

מתברר שאפשר לקחת את החישובים המתמטיים שמתארים את הקיום המשותף הזה של אינפורמציה ואינטגרציה, ולמפות אותם למדדי מורכבות המוח המתהווים שתיארתי קודם. אין זה מקרה – זהו יישום של אסטרטגיית "הבעיה הממשית". אנחנו לוקחים תיאור של תודעה ברמת החוויה הסובייקטיבית וממפים אותו כתיאורים אובייקטיביים של מנגנוני מוח.

ניו יורק, צ'לסי

מבט על אזור צ'לסי בניו יורק. תצלום: אנדראס קומודרומוס

 

יש חוקרים שמרחיקים לכת בעקבות הרעיונות הללו ומנסים להתמודד ישירות עם הבעיה הקשה. טונוני, מאבות הגישה הזאת, טוען שהתודעה היא היא מידע אינטגרטיבי. זוהי טענה מרתקת, אבל המחיר שאנו משלמים עליה הוא להודות שהתודעה עשויה להיות נוכחת בכל מקום ובכל דבר. זוהי גישה פילוסופית הידועה בשם "פאנפסיכיזם". העיוותים המתמטיים הנלווים לגישה הזאת, פירושם שבפועל אי אפשר למדוד מידע אינטגרטיבי בשום מערכת מורכבת אמיתית. הדוגמה הזאת מבהירה היטב כיצד ההתמקדות בבעיה הקשה, במקום בבעיה הממשית, עלולה להאט את ההתקדמות הניסויית ואף לבלום אותה לגמרי.

כשאנו נמצאים במצב מודע, משמעות הדבר היא שאנחנו מודעים למשהו. איזה חלק במוח קובע את תכניה של התודעה? הגישה המקובלת לשאלה זאת היא לחפש "מִתְאמים עצביים לתודעה" (neural correlates of consciousness או NCCs). בשנות התשעים, פרנסיס קריק (Crick) וכריסטוף קוך (Koch) הגדירו NCC כך: "האוסף המינימלי של אירועים נוירוניים ומנגנונים נוירוניים הנדרש לתפישה מודעת של דבר מסוים". ההגדרה הזאת שימשה חוקרים היטב במשך יותר מעשרים שנה מכיוון שהיא מובילה אותנו ישירות לניסויים. אנחנו יכולים להשוות תפישה מודעת לתפישה לא מודעת ולחפש את ההבדלים בפעילות המוחית באמצעות אא"ג, דימות תהודה מגנטית תפקודי (fMRI) ועוד. יש לא מעט דרכים לעשות את זה. אחת הפופולריות שבהן היא binocular rivalry ("יריבות דו-עינית") שבה תמונה שונה מוצגת לכל עין כדי שהתפישה המודעת תעבור מאחת לאחרת (ואילו הקלט החושי ישאר קבוע). שיטה אחרת היא masking ("מיסוך"), שבה מציגים לנבדקים תמונה לשבריר שנייה ואחריה מופיע במהירות דפוס חסר משמעות. במקרה הזה, הקליטה המודעת או אי-הקליטה של התמונה הראשונה תלויה במשך הזמן החולף בין התמונה ל"מסיכה".

ניסויים כגון אלה עזרו לחוקרים לזהות את אזורי המוח בעלי קשר עקבי וברור למצבים של תפישה מודעת, בין אם מדובר בתפישה חזותית, שמיעתית או כל תפישה חושית אחרת. הפרק האחרון שנכתב עד כה בסיפור הזה כולל ניסויים המנסים להבחין בין אזורי המוח המעורבים בדיווח על תפישה מודעת (למשל האמירה: "אני רואה פנים!") לבין אילו המעורבים בעצם יצירתה של התפישה המודעת. אבל למרות חשיבותם של הניסויים האלה, הם אינם נותנים מענה לבעיה ה"ממשית" של התודעה. הטענה ש"מוקד" כלשהו בקליפת המוח האחורית (למשל) מופעל באופן עקבי בכל פעם שאנו תופשים דבר מה באופן מודע, אינה מסבירה מדוע הפעילות באזור זה של המוח קשורה לתודעה. לשם כך אנו זקוקים לתיאוריה כללית של תפישה, המתארת מה מוחות עושים, ולא רק איפה הם עושים את מה שהם עושים.

במאה התשע עשרה טען איש האשכולות הגרמני הרמן פון הלמהולץ (Helmholtz) שהמוח הוא "מכונת ניבוי", ושכל הדברים שאנחנו רואים, שומעים ומרגישים אינם אלה הניחושים המושכלים ביותר של המוח לגבי הגורמים האחראים לקלטים החושיים שהוא קיבל. חשבו על זה: המוח נעול בתוך גולגולת עצם. הוא מקבל רק אותות חושיים מעורפלים עטופים בהרבה "רעש", שהקשר שלהם לאובייקטים בעולם האמיתי אינו קשר ישיר. לכן התפישה היא בהכרח להיות תהליך של הסקת מסקנות שבמהלכו אותות חושיים לא ברורים משתלבים בציפיות או בהנחות מוקדמות בנוגע לטיבו ולהתנהגותו של העולם. כך מגבש המוח השערות מיטביות לגבי הגורמים האחראים לאותות החושיים האלה – ספלי קפה, מחשבים, עננים או כל דבר אחר. מה שאנחנו רואים הוא "הניחוש הכי טוב" של המוח בנוגע למה שקיים בעולם.

לא קשה למצוא דוגמאות לתפישה על בסיס ניבוי, גם במעבדה וגם בחיי היומיום. בבקרים אפופי ערפל, אם אנו מצפים לפגוש חבר בתחנת אוטובוס, יכול להיות שנתפוש אותו עומד שם, אבל כשנתקרב נבין שמדובר באיש זר; אנחנו שומעים מילים בתוך שטף של רעשים חסרי פשר, במידה שאנחנו מצפים לשמוע שם מילים (יש מי שמנגן את Stairway to Heaven לאחור ושומע דקלום שטני); אפילו רכיבי תפישה בסיסיים ביותר מושפעים מהנחות בלתי מודעות המקודדות במערכת הראיה שלנו. למשל, במהלך האבולוציה למד המוח האנושי להניח, ואף להאמין, שאור מגיע מלמעלה, ואמונה זו משפיעה על האופן שבו אנו תופשים צורות בצל.

נוף, ערפל, השתקפות

נוף והשתקפות בערפל. תצלום: חנה אליאסון

 

הגישה הקלאסית לנושא התפישה אומרת שהמוח מעבד ידע חושי מלמטה-למעלה, או "מבפנים-החוצה": אותות חושיים נכנסים דרך קולטנים (הרשתית, לדוגמה), מתקדמים לעומק המוח ועם כל צעד עוברים עיבוד מורכב יותר ומופשט יותר. לפי הגישה הזאת, כך מתבצע עיקר העבודה התפישתית, בתהליך שבונה את התפישה מלמטה-למעלה. הגישה של הלמהולץ הפכה את התהליך הזה ואמרה שהאותות הזורמים מהמוח החוצה מייצגים רק "טעויות ניבוי", שהן ההבדלים בין מה שהמוח מצפה לראות לבין מה שהוא מקבל. התוכן התפישתי מובל על-ידי התחזיות התפישתיות הזורמות בכיוון ההפוך (מלמעלה-למטה), קרי מעומק המוח החוצה. התפישה היא תהליך של מזעור של טעויות הניבוי, בו-זמנית, ברמות שונות ורבות של עיבוד בתוך המערכות החושיות של המוח, והתהליך הזה נעשה על-ידי עדכון מתמשך של תחזיותיו של המוח. לפי הגישה הזאת, המכונה לעתים "קידוד על בסיס ניבוי" או "עיבוד על בסיס ניבוי", התפישה אינה אלא "הזיה מבוקרת", כלומר מצב שבו ההשערות של המוח נבדקות ללא הרף אל מול האותות החושיים המגיעים מהעולם ומהגוף. "פנטזיה המתרחשת לצד המציאות," כפי שכתב יפה הפסיכולוג כריס פירת' (Firth) בספרו Making Up the Mind (משנת 2007).

לאחר שהתחמשנו בתיאוריה זו של תפישה, נחזור לנושא התודעה. עכשיו, במקום לשאול אילו אזורים במוח שלנו פועלים בזמן תפישה מודעת (בניגוד לתפישה שאינה מודעת), אפשר לשאול: אילו היבטים של תפישה על בסיס ניבוי עולים בקנה אחד עם התודעה? מספר ניסויים מלמדים שהתודעה תלויה בניבויים תפישתיים יותר משהיא תלויה בטעויות ניבוי. ב-2001, אלבארו פסקוואל-ליאונה (Pascual-Leone) ווינסנט וולש (Walsh) מבית הספר לרפואה של הרווארד ביקשו מנבדקים לומר מהו לפי תפישתם כיוון התנועה של עננים המורכבים מנקודות מרחפות (אלה נקראים “random dot kinematograms”). הם השתמשו בגירוי מגנטי טרנס-גולגולתי כדי לשבש רק איתותים הפועלים מלמעלה-למטה ברחבי קליפת הראייה במוח, וגילו שהשיבוש הזה מחסל את התפישה המודעת של תנועה, אף על פי שהאותות המגיעים מלמטה-למעלה לא שובשו כלל.

אנשים רואים במודע את מה שהם מצפים לו, ולא את מה שסותר את הציפיות שלהם

לאחרונה, במעבדה שלי, אנחנו בוחנים לעומק את מנגנוני הניבוי של התפישה המודעת. בשורה של ניסויים – שבהם השתמשנו בגרסאות שונות של שיטת ה"יריבות הדו-עינית" שהזכרתי כבר – מצאנו שאנשים רואים במודע את מה שהם מצפים לו, ולא את מה שסותר את הציפיות שלהם. גילינו גם שהמוח כופה את הניבויים התפישתיים שלו בנקודות (או פאזות) מועדפות בתוך "מקצב האלפא", שהוא תנודה של עשרה הרץ בערך באות האא"ג, שנוכחת במייחוד באזורי הראייה של המוח. זהו ממצא מלהיב מכיוון שהוא עשוי לפתוח צוהר לאופן שבו המוח מייצר תפישה על בסיס ניבוי, ומכיוון שהוא שופך אור על תופעה מוכרת בפעילות המוח – מקצב האלפא – שתפקידה עדיין אינו ברור לנו.

עיבוד על בסיס ניבוי יכול גם לעזור לנו להבין סוגים חריגים של חוויות חזותיות, כמו הזיות של פסיכוזה או של טריפים פסיכדליים. הרעיון הבסיסי הוא שהזיות מתרחשות כשהמוח מקדיש תשומת לב מעטה מדי לאותות החושיים הנקלטים, ולכן ציפיותיו המוקדמות משתלטות על חוויית התפישה. ייתכן כי סוגים שונים של הזיות – מחוויות גיאומטריות פשוטות כמו קווים, דפוסים ומרקמים ועד נרטיבים הזייתיים שלמים הכוללים עצמים ובני אדם – נובעות מלהיטות יתר של המוח לאשר את תחזיותיו ברמות שונות בהיררכיה של קליפת המוח. למחקר הזה יש חשיבות קלינית רבה כי הוא נוגע במנגנונים היסודיים האחראים לתסמינים הנלווים להפרעות פסיכיאטריות שונות, כמו שאנטיביוטיקה מטפלת בגורמים היסודיים לזיהום (בניגוד למשככי כאבים).

הזיה, פסיכודליה

"מחשבה: הזיה פסיכודלית", תצלום: לוסי נייטו

כמו שתודעה אינה דבר אחד ויחיד, כך גם העצמיות המודעת היא מבנה מורכב שהמוח מייצר

חוויות ייחודיות רבות מתחוללות בעולמנו הפנימי, אך חוויה אחת מיוחדת יותר מכולן. זוהי החוויה של "היות אני". יש פיתוי לקבל כמובן מאליו את חוויות העצמי, כי נדמה שהן תמיד נוכחות, ובדרך כלל אנחנו מרגישים תחושת רצף והמשכיות בקיום הסובייקטיבי שלנו (אלא כאשר אנחנו מתעוררים מהרדמה כללית, כמובן). אבל כמו שתודעה אינה דבר אחד ויחיד, כך גם העצמיות המודעת היא מבנה מורכב שהמוח מייצר.

ישנו העצמי הגופני, שהוא החוויה של "היות גוף" – ולא כל גוף, אלא גוף מסוים. ישנו העצמי התפישתי, שהוא החוויה של תפישת העולם מנקודת מבט של "גוף ראשון". העצמי הרצוני קשור לחוויות של כוונה ויוזמה – דחפים לעשות דבר כזה או אחר, והתחושה שאנחנו גרמנו לדברים המתרחשים סביבנו. ברמות גבוהות יותר אנו נתקלים בעצמי הנרטיבי ובעצמי החברתי. העצמי הנרטיבי הוא המקום שבו ה"אני" נכנס לתמונה. זוהי החוויה של היות אדם מובחן לאורך זמן, והיא מבוססת על אוסף עשיר של זיכרונות אישיים. והעצמי החברתי הוא אותו פן של החוויה העצמית המשתקף לנו (ומשתבר) דרך אנשים אחרים, כפי שאנו תופשים אותם. העצמי החברתי מתעצב על-ידי הסביבה החברתית הייחודית לנו.

בחיי היומיום קשה להבחין בין הממדים השונים האלה של העצמיות. לכאורה אנחנו נעים בעולם כמכלול שלם ומאוחד, וחוויית העצמי הגופני שלנו שזורה באופן מושלם בזיכרונות העבר ובחוויות הרצון והיוזמה שלנו. אבל התבוננות פנימית עלולה להטעות. ניסויים רבים, בין היתר בתחום הנוירופסיכולוגיה, מספרים סיפור שונה, ובו המוח מייצר בלי הפסקה את ההיבטים השונים האלה של החוויה העצמית ומתאם ביניהם.

צ'סטר, אנגליה

נוף אנושי בחלק העתיק של העיר צ'סטר באנגליה. תצלום: לורן צ'יפמן

 

ניקח לדוגמה את העצמיות הגופנית. ב"אשליית יד הגומי" המפורסמת, אני מבקש מכם להתמקד ביד מלאכותית בזמן שהיד האמיתית שלכם נשארת מחוץ לשדה הראייה. אם אני אלטף את היד האמיתית שלכם ואת היד המלאכותית במברשת רכה באותו זמן, יכול להיות שתהיה לכם פתאום תחושה מוזרה שהיד המלאכותית היא חלק מהגוף שלכם. כך מתגלה הגמישות המדהימה של חוויית "הבעלות" על גופנו, ומכאן גם עולה השאלה: איך המוח מחליט אילו חלקים מהעולם הם הגוף שלו?

חוויית הקיום שלנו בתוך גופנו היא למעשה "הזיה מבוקרת" ייחודית ביותר

כדי לענות על השאלה הזאת, אנחנו פונים לאותו תהליך שאחראי לסוגי התפישה האחרים שלנו. המוח מנחש את "הניחוש הכי טוב" שלו על סמך ציפיות והנחות מוקדמות, ועל סמך הנתונים החושיים הזמינים לו. בכל הקשור לשאלה שהעלינו כעת, הנתונים החושיים הרלוונטיים מגיעים מחושים גופניים הנובעים מתוך הגוף עצמו, וכן מהחושים הקלאסיים, כגון ראייה ומגע. החושים הגופניים הם פרופריוספציה, המאותתת לנו על תצורתו של הגוף במרחב, ואינטרוספציה, המביאה שפע של קלטים המשדרים מידע שמקורו בתוך הגוף, כמו לחץ דם, תחושות מהקיבה, קצב לב וכו'. חוויית העצמיות הגופנית מבוססת על הניבויים של המוח בנוגע לגורמים הגופניים שאחראים לאותות המגיעים הן מהערוצים הפרופריוספטיביים והאינטרוספטיביים והם מהחושים הקלאסיים. חוויית הקיום שלנו בתוך גופנו היא למעשה "הזיה מבוקרת" ייחודית ביותר.

המחקרים הנערכים במעבדה שלנו מאששים את הטענה הזאת. באחד הניסויים שערכנו השתמשנו בכלים של מציאות רבודה כדי לפתח גרסה חדשה של אשליית יד הגומי, וזאת במטרה לבחון את השפעותיהם של אותות אינטרוספטיביים על תחושת הבעלות על הגוף. הנבדקים הרכיבו משקפיים מיוחדות והתמקדו בגרסת מציאות מדומה של היד שלהם, שהופיעה מולם. במקרים אחדים היד המדומה הבהבה קלות בצבע אדום, בהתאם לפעימות הלב שלהם, ובמקרים אחרים היא הבהבה דווקא בקצב שונה מפעימות הלב שלהם. שיערנו שתחושת הזהות של הנבדקים תתעצם כשהיד תהבהב בסנכרון עם פעימות הלב שלהם, וזה בדיוק מה שקרה. מעבדות אחרות מוצאות כעת שעקרונות דומים חלים גם על היבטים אחרים של העצמי המודע. לדוגמה, אנחנו חווים תחושת שליטה רבה יותר באירועים המתחוללים סביבנו כשהנתונים החושיים הנקלטים תואמים את רצף הפעולות שהמוח מנבא, וייתכן שאובדן של תחושת השליטה הזאת, שעלול להתרחש אצל מי שסובל מסכיזופרניה, נובע מחריגות בתהליך הניבוי.

הממצאים האלה מחזירים אותנו לדקארט. במקום "אני חושב משמע אני קיים" אפשר לומר: "אני מנבא (את עצמי) משמע אני קיים". חוויית האני הייחודית לנו אינה אלא הניחוש הכי טוב של המוח באשר לגורמים האחראים לאותות החושיים הנוגעים לגוף עצמו.

כל אחד מאיתנו הוא עצמי מודע מכיוון שאנחנו חיות-מכונות – גושי בשר המקיימים את עצמם ודואגים להמשך קיומם

יש עוד תפנית אחת אחרונה בעלילה. לא זאת בלבד שמודלים לניבוי עוזרים לנו להבין אילו גורמים אחראים לאותות חושיים, אלא שהם עוזרים למוח לשלוט בגורמים האלה או לווסת אותם על-ידי שינוי הנתונים החושיים כך שיעלו בקנה אחד עם הציפיות הקיימות (הפעולה הזאת נקראת לפעמים “active inference", או "הקשה פעילה"). בכל הקשור לעצמי, ובייחוד להיבטים הגופניים העמוקים שלו, ייתכן שוויסות יעיל חשוב יותר אף מדיוק תפישתי. כל עוד קצב הלב, לחץ הדם והמדדים הפיזיולוגיים האחרים נשארים בגבולות הסביר, יכול להיות שבכלל לא משנה אם איננו מקבלים ייצוגים תפישתיים מפורטים. זה עשוי להיות קשור לאופיה של חוויית "היות בגוף", השונה מאשר החוויות שלנו בכל הקשור לאובייקים בעולם – ובכל הקשור לגוף כאובייקט בעולם.

וזה מחזיר אותנו בפעם האחרונה לדקארט. כשהוא הפריד בין גוף לנפש הוא טען שבעלי חיים לא אנושיים אינם אלא "חיות-מכונות" הנעדרות עולם פנימי. לשיטתו, התהליכים הבסיסיים של הוויסות הגופני קשורים אך במעט לנפש או לתודעה, ואולי אינם קשורים אליהן כלל. אני חושב ההיפך. כעת נדמה לי שיסודות תפישת העצמי שלנו תלויים בניבויים התפישתיים של המוח בנוגע לפיזיולוגיה המורכבת של גופנו, בנוגע לדם החייתי שלנו ובנוגע למצב הקיבה שלנו – ניבויים שתפקידם ויסות ובקרה. כל אחד מאיתנו הוא עצמי מודע מכיוון שגם אנחנו חיות-מכונות – גושי בשר המקיימים את עצמם ודואגים להמשך קיומם.

אם הגעת עד לכאן....

"אלכסון" הוא כתב עת לא פוליטי המחויב להפצת ידע וערכים הומניסטיים. בחמש שנות קיומו הפך כתב העת לנווה מדבר לגולשי הרשת היגעים: מקום להתרווח בו לאחר שצלחתם את הערימה המתעדכנת של חדשות, פיתויי הרשתות החברתיות ומיזמים מסחריים אחרים המבקשים לחטוף את תשומת ליבכם.

החזון שלנו הוא לקיים מקום של קריאה שקטה ובלתי מופרעת ולעודד חשיבה רצינית בעידן של קיצורי דרך, תיוג אוטומטי וטוקבקים של מילה אחת.

לא תמצאו כאן כל פרסומות, מודעות חסות או קליקים של הסחת דעת, רק רעיונות מעוררי מחשבה של מיטב הכותבים בעולם ובארץ. התכנים חופשיים לכולם, אבל לא נוכל לעשות זאת בלעדיכם: 

לתמוך באלכסון

אניל ק' סת (Seth) הוא חוקר מאוניברסיטת סאסקס הבריטית, העוסק במחקר מוח קוגניטיבי וחישובי ומכהן כאחד ממנהלים מרכז סאקלר לחקר התודעה. הוא גם העורך הראשי של כתב העת Neuroscience of Consciousness.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: מתוך "מראות בו-זמניים" (1912), אומברטו בוצ'וני, מוזיאון פון דר הייט, וופרטל. תצלום: ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אניל סת, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על פשוט תודעה

02
יוסי בהגן

הר של מילים ומשפטים המוכיח בוודאות רק דבר אחת: הכותב (שלפי דבריו עובד/חוקר במרכז סאקלר לחקר התודעה), אינו מתחיל אפילו להבין מהי תודעה, ומהו ההבדל (הקיים!!!) בין גוף ונפש.
הוא מחפש קורלציה בין איזורים המתעוררים במוח לבין תחושות מסויימות, בוחן את משמעות הופעתם של גלי אלפא, ומנסה להבין אם הבנת המוח הוא תוצאה או סיבה.
כל זה נחמד, אבל אין לזה קשר למה שהפילוסופים קוראים "נפש" בדונם בבעיה הפסיכופיסית.
ומה שמוזר שזה כל כך פשוט.
אני, כמהנדס, יכול לתכנן (או במקרים מאד מורכבים להתוות קוים מנחים), למחשב נישא למשל, שכאשר הסוללה שלו עומדת להתרוקן הוא מודיע זאת בכל מיני צורות. אפשר לתכנת אותו לומר "אני צריך הטענה". אפשר לתכנת אותו להאט, או אפילו להפסיק קבוצות שלמות של פעולות, כדי שנבין שהוא מתרוקן, וקשה לו, ולא יוכל להמשיך כך. וכן הלאה.
אבל אף אדם נורמלי לא יחשוד שיש משהו במחשב שגורם לו ***להרגיש*** עייף.
לעומת זאת, כשהבן הקטן, אחרי שהשתולל קצת בחוץ, בא לאמא או אבא ואומר: "אני צמא", מיד לבנו נכמר כי אנו מבינים שהוא ***חש*** צמא, וזה לא רק קיברנטיקה שמודדת את ריכוז המים בדם, את רמת המלחים, את הדופק וכו', ויודעת לומר "הילד צמא".
כל המנגנונים המורכבים האלה אמנם פועלים גם בילד, אך בניגוד למחשב ב"קצה שלהם" יש ***תחושה***.
התחושה הזו היא היא התודעה.
המחבר לא המציא את הגלגל כשאמר שלפעמים התודעה (לשיטתו. גרסה מיניאטורית של מה שתיארתי לעיל), לא חייב שתהא נסמכת על מציאות פיזית.
לאחר שאכלו מ"עץ הדעת" (שלדעתי, לפחות, נטע בהם את התודעה, דבר שלא היה רצוי לבוראם), ***חשו*** בושה, ללא כל צורך בגירוי פיזי.
שוב אומר, שמוזר בעיני איך אנשים רבים, ביניהם כאלה ש"חיים את התחום", אינם מבינים דבר פשוט כזה.
הסופר, המדען והגאון ארתור סי. קלארק הבין זאת היטב ("מפגש עם ראמה", 2001 ועוד).
לסיכום - כתבה מאד מאכזבת בעיני.
תודה.

04
רמי פריד

ברור לכל שהתודעה (הנפש) היא היפעלות מוחית ואין לה קיום ללא המוח החי. אך התודעה איננה המוח! התודעה היא המקור המתבונן - הן החוצה והן פנימה. התודעה אינה יכולה להתבונן ולחקור את עצמה! על אחת כמה וכמה שלא ניתן לחקרה בכלים מדעיים משום שמושא המחקר המדעי הוא לעולם אובייקט הנתון ברשות הרבים. לפיכך חוויות שהן סובייקטיביות מטבען נגישות אך ורק לפרט החווה אותן.

"כל אחד מאיתנו הוא עצמי מודע מכיוון שגם אנחנו חיות-מכונות – גושי בשר המקיימים את עצמם ודואגים להמשך קיומם."
מסקנה זו ביחד עם התאור שלו לפעולת המוח על ידי השוואת האינפורמציה הנכנסת מהחושים לתבניות קיימות במוח, מתאימים לתאוריות שלי שמפורטות ומנומקות בספר שכתבתי ופרסמתי תרגומו לאנגלית באמזון וב smashwords בשם "I Think therefore I am a Machine".
מאמר המציג תקציר התאוריה שלי בנוגע למהות התודעה אפשר לקרוא באתר "https://independent.academia.edu/YoramHarlev"
אפשר גם לקרוא את הספר בעברית באתר שלי: "http://cultural-phylosophy.blogspot.co.il/2014/08/blog-post.html"