פשיטת עור אלוהית

היבריס, הגאווה ששיבשה את דעתם של האלים היוונים, היא הפיתוי הפועל עלינו בניסיוננו הפתטי לדמות לאלים. מלכודת לאדם, מקור לסיפורים נפלאים
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

התמזל מזלי, וכשהייתי קטן לקחתי לידיי את הספר "אגדות מיוון העתיקה". זאת הייתה אהבה ממפגש ראשון. אף שהמשכתי ליהנות ממיתוסים ואגדות מתרבויות ועמים אחרים, היה משהו בסיפורים היוונים האלה שהצית אותי מבפנים. האנרגיה, ההומור, התשוקה, הדייקנות והתיאורים המפורטים והאמינים של העולם הזה, הקסימו אותי מיד. אני מקווה שכך יקרה גם לכם.

***

ההיבריס היה בעיניי היוונים סוג מיוחד מאוד של גאווה. לעתים קרובות הוא הביא את בני התמותה להתריס כנגד האלים ולהביא על עצמם עונשים בלתי נמנעים כאלה ואחרים. זוהי מגרעה נפוצה, אם לא הכרחית, בקרב גיבורי הטרגדיה היוונית ודמויות בולטות אחרות במיתולוגיה היוונית. לעתים, הפגמים אינם בנו כי אם באלים, המפגינים קנאה, קטנוניות ויוהרה שאינן מאפשרות להן להשלים עם כך שאנו בני התמותה יכולים להשתוות אליהם ואף להתעלות מעליהם.

מפל של דמעות

אתם אולי זוכרים שפלופס לא היה בנם היחיד של טנטלוס ודיוֹן. הייתה להם גם בת, ניובה. למרות גורלו האומלל של אביה וההרפתקאות הנוראות שעבר אחיה, היא הייתה אישה גאה ומלאת ביטחון. היא הכירה את אמפיון, בנם של זאוס אנטיופה ונישאה לו. אל תשכחו שהוא היה מאהבו לשעבר של הרמס, אחד התאומים שבנו את חומות העיר תבאי וכישף את האבנים כששר ופרט על הלירה. לניובה ולאמפיון היו בסך הכול שבעה בנים, הניובידים.

ניובה, שהייתה מלאה בכמות נאה במיוחד של יהירות ואנוכיות, אהבה לספר לכל מי שהיה מוכן להאזין לה, עד כמה היא חשובה ומאיזו שושלת מלכותית ואלוהית מוצאהּ.

"מצד אימי, אני צאצאית של טתיס ואוקיאנוס – בני דור הטיטאנים הראשון, אתם יודעים. ומצד אבי, ובכן, ישנו כמובן תמולוס, המיוחס מכל האלים השוכנים בהרי לידיה. בעלי היקר, אמפיון, הוא בנם של זיאוס ואנטיופה. אמו היא בתו של המלך ניקטאוס, אחד הספרטים הראשונים מתבאי, שצמחו מתוך שיני הדרקון. לכן אני חשה שמוצדק לגמרי אם אומר שבניי ובנותיי היקרים יכולים להתפאר בשושלת שהיא מן המפוארות בכל משפחות תבל. מי שנולדו לשושלת טובה כל כך לעולם לא יתפארו לשווא".

נפילת הטיטאנים, Cornelis van Haarlem

"נפילת הטיטאנים" (1588), Cornelis van Haarlem, תצלום: ויקיפדיה

אמירות מטופשות כאלה היו עשויות להיות לא יותר ממעציבות למדיי, אלמלא ניובה העזה להשוות את עצמה גם לטיטנית לֶטו, אם האלים. באותו יום שבו אנשי תבאי נהגו להתכנס מדי שנה כדי להלל את לטו ולספר את סיפור הולדתם הפלאית של ארטמיס ואפולו באי דלוס – ממש אותו יום עצמו, היום הקדוש לטיטנית, שנחוג לכבודה בלבד – ניובה חשה צורך לצאת במתקפת היהירות שלה.

"בואו נגיד, שאני הראשונה שאודה שהתאומים המתוקים של לטו, ארטמיס ואפולו, מקסימים ולגמרי אלוהיים. זה ברור לגמרי. אבל רק שני ילדים? בת אחת ובן אחד? שומו שמיים, אני לא מצליחה להבין איך היא בכלל קוראת לעצמה אמא. ומי אומר שמבין שבעת בני ושבע בנותיי, לא יהיו אחדים, ואולי אפילו כולם, שיעלו לדרגה אלוהית ואלמותית? בהתחשב בנסיבות הולדתם, אני חושבת שזה יותר מסביר, נכון? בעיניי, חגיגות לכבודה של אם כה עצלה, המונית ולא פורייה כמו לטו הן הפגנת טעם רע ביותר. בשנה הבאה אני אדאג שהחגיגות יבוטלו לחלוטין".

כשלאוזניה של לטו הגיעו השמועות כי בת תבאי היהירה הזו מעליבה אותה כך ומעזה להציג את עצמה כטובה ממנה, היא פרצה בבכי מול עיני התאומים שופעי-האהדה.

"האישה האיומה, הרברבנית והיהירה הזו", היא השתנקה. "היא קראה לי עצלנית משום שילדתי רק שני ילדים... היא אמרה שאיני פורייה... והיא כינתה אותי המונית. היא אמרה שהיא תמנע מאנשי תבאי לחגוג את יומממ החחחג ששש...שלי".

ארטמיס חיבקה אותה, בעוד אפולו פוסע הלוך ושוב ומטיח את אגרופו בכף ידו.

"יש לה ארבעה עשר ילדים", יבבה לטו, "אז אני משערת, שבהשוואה אליה, אני באמת לא ראויה..."

"מספיק!" אמרה ארטמיס. "בוא, אחי. היא גרמה לאמא שלנו לבכות. הגיע הזמן שהאישה הזו תכיר מקרוב את הדמעות".

ארטמיס ואפולו מיהרו לתבאי ותפסו את כל ארבעה עשר ילדיהם של אמפיון וניובה. ארטמיס ירתה והרגה את שבע הבנות באמצעות חיצי הכסף שלה; אפולו ירה והרג את שבעת הבנים בחיצי הזהב שלו. כשנודע לאמפיון על הטבח, הוא צנח על חרבו והתאבד. יגונה של ניובה היה גם הוא בלתי נסבל. היא ברחה אל בית ילדותה ומצאה מפלט במורדות הר סיפּילוס. היא אמנם הייתה יהירה, חסרת אחריות, גאוותנית ולא הגיונית, אבל אומללות נוראה כזו הייתה משא איום ונורא. האלים עצמם לא יכלו לשאת את קינותיה הבלתי פוסקות, ולכן הפכו אותה לאבן. אבל אפילו לסלע המוצק לא היה כוח לחסום את דמעותיה. בכייה של ניובה גרם לדמעות לבקוע מתוך האבן, והן זלגו כמפלים על מורדות ההר.

גם כיום, המבקרים בסיפילוס, שנקרא כיום הר ספיל, יכולים להבחין בסלעים בפניה של אישה. בתורכית קוראים למקום ağlayan kaya ["אאלאיאן קאיה"] או "הסלע הבוכה". הוא משקיף על העיר מניסה, שמה המודרני של טנטליס. המים השוצפים מתוך הסלע עתידים לזרום, ברוב אבלם, לנצח.

טבח הניובידים, סרקופג

טבח הניובידים, תבליט על סרקופאג מהמאה השנייה חספירה. מוזיאון במינכן. תצלום: ויקיפדיה

אפולו ומרסיאס: לחיים תפוחות

בני אדם בני תמותה לא היו היצורים היחידים המסוגלים להפגין יוהרה מוגזמת. הכבוד העצמי הפגוע של האלה אתנה הוביל, בעקיפין, למפלתו של יצור רהבתן בשם מרסיאס.

הכול התחיל כשאתנה הציגה בגאווה רבה כלי נגינה חדש שהמציאה וקראה לו בשם אאולוס. זה היה כלי נשיפה דו קני, השייך למה שאנו מכנים משפחת כלי הנשיפה מעץ, בדומה לאבוב או לקרן האנגלית. הייתה רק בעיה אחת עם כלי הנגינה הנפלא הזה: בכל פעם שאתנה ניגנה בו – אף שהמוזיקה שבקעה מתוכו הייתה ללא ספק מרהיבה – הוא עורר בחבריה אלי האולימפוס תגובה אחת בלבד: צחוק פראי. אתנה לא יכלה להפיק צלילים מן הכלי מבלי לנשוף בעוצמה כזו, שלחייה היו מתנפחות. האלים האחרים לא יכלו לראות אלה, התגלמות הכבוד העצמי, מסמיקה כולה ומתנפחת כמו קרפדה, מבלי להתגלגל בצחוק רם. אתנה הייתה אמנם חכמה וחופשיה (כמעט לגמרי) מיוהרה ורהב, אבל היא לא הייתה באמת נטולת כל גאווה ולא יכלה לסבול את הלעג שלעגו לה. אחרי שלושה ניסיונות לכבוש את ליבם של האלים באמצעות הצלילים הערבים לאוזן שהפיק כלי הנגינה החדש שלה, היא קיללה אותו וגירשה אותו מן האולימפוס.

האאולוס נפל אל הארץ באסיה הקטנה, בממלכת פריגיה, בסמוך למקורות נהר המנדרס (שערוצו המתפתל העניק את השם לכל הנתיבים המתפתלים והמתעקלים, באנגלית: Meander) ושם אסף אותו סאטיר בשם מרסיאס. כתלמידו של דיוניסוס, מרסיאס היה מחונן בסקרנות ובשלל תכונות מגוּנות אחרות. הוא ניער את האאולוס ונשף לתוכו. צפצוף קלוש נשמע, ותו לא. הוא צחק ותהה מהו אותו דגדוג שחש בשפתיו. הוא נשף שוב ושוב בכוח, עד שנשמע מתוכו צליל מוזיקלי ממושך ועז. זה היה משעשע. הוא הלך לדרכו, כשהוא נושף שוב ושוב, עד שאחרי זמן קצר להפתיע, הוא הצליח לנגן מנגינה של ממש.

בתוך חודש או חודשיים, שמו יצא לתהילה בכל רחבי אסיה הקטנה ויוון. הוא נודע בשם "מרסיאס המוזיקלי" שנגינת האאולוס המופלאה שלו יכולה לגרום לעצים לרקד ולאבנים לשיר.

הוא התמוגג מן הפרסום וההערצה האדירה שכשרונו המוזיקלי הביא לו. כמו כל הסאטירים הוא לא נזקק ליותר ממעט יין, נשים ושיר כדי להיות מאושר, ויכולתו המופלאה ליצור שירים הבטיחה לו אספקה שוטפת של כל השאר.

ערב אחד, כשהמדורה בוערת וחבורה של מיאנדות יושבות למרגלותיו ומביטות בו בהערצה, הוא קרא בשכרות אל השמים.

"היי, אפולו! אתה, אל הלירה! אתה חושב שאתה כל כך מוזיקלי, אבל אני מתערב שאם היינו מתחרחרים... מתרחרחים... מתחררים... איך אומרים את זה?"

"מתחרים?" הציעה מיאנדה מנומנמת.

"אחד מאלה, כן. אם היינו... מה שהיא אמרה... הייתי מנצח. בקלות. כל אחד יכול לפרוט על לירה. משעמם. אבל הקנים שלי. הקנים שלי מביסים את המיתרים שלך בקלי קלות. הנה לך".

המיאנדה צחקה, מרסיאס צחק גם הוא, גיהק ונרדם עמוקות.

התחרות

למחרת בבוקר, מרסיאס יצא, מלווה בשלל מעריציו, אל אגם אאולוקרנה. הם קבעו להיפגש שם עם סאטירים נוספים לחגיגה גדולה, שבמהלכה מרסיאס אמור היה לנגן מנגינות מחול פראיות ומטורפות שהוא עצמו הלחין. הוא יקטוף מספר קנים מגדות האגם (שעצם שמו רימז על שפע – "אאולוס" פרושו קנה ו"קרנה" פירושו מזרקה או מעיין נובע) ויחתוך לעצמו פִּיה חדשה עבור האאולוס. הוא הוביל את מעריציו, כשהוא מחלל ורוקד, בשיירה עליזה ומוזיקלית עד שפנה וגילה כי הדרך נחסמה ומולו נגלה מחזה מרהיב ומטריד.

מוזות, קליאו, אוטרפה, תאליה, Eustache Le Sueur

"שלוש המוזות: קליאו, אוטרפה ותאליה" (1652), Eustache Le Sueur, תצלום: ויקיפדיה

באמצע השדה הוקמה בימה ועליה ישבו תשע המוזות, בחצי מעגל רחב. במרכז הבמה, כשידו אוחזת בלירה, עמד אפולו, וחיוך עגמומי מתוח על שפתיו היפות.

מרסיאס עצר בבת אחת, וחבורת הסאטירים, המיאנדות והפאונים שמאחוריו נתקלו בו וזה בזה במהומה מבולבלת.

"ובכן, מרסיאס", אמר אפולו. "אתה מוכן להעמיד את מילותיך האמיצות למבחן?"

"מילים? איזה מילים?" מרסיאס שכח את ההתפארויות השיכורות שלו מאמש.

"אילו הייתה נערכת תחרות ביני לבין אפולו", כך אמרת, "הייתי מנצח אותו בקלי קלות". עכשיו יש לך הזדמנות לגלות אם זה נכון. המוזות בעצמן הגיעו מפרנסוס כדי לשמוע אותנו ולהחליט. הפסיקה שלהן תהיה סופית".

"א...אבל... אני". פיו של מרסיאס יבש פתאום מאוד ורגליו החלו רועדות.

"אתה מוזיקאי משובח ממני, או שמא אינך כזה?"

מרסיאס שמע מאחור מלמולי ספק שהשמיעו מעריציו, ולהבות הגאווה שלו הוצתו מחדש.

"בתחרות הוגנת", הוא הכריז במידה של התרברבות, "אני בוודאי יכול להביס אותך".

חיוכו של אפולו נמתח. "מצוין. הצטרף אליי על הבמה. אני אתחיל. הנה לך מנגינה קטנה. נראה אם תוכל לחזור עליה".

מרסיאס נעמד ליד אפולו, שרכן כדי לכוון את הלירה שלו. כשסיים, הוא פרט בעדינות וצבט ברכות. מנגינה יפה להפליא בקעה – מעודנת, מתוקה ומפתה. היא התנגנה בארבעה שלבים, וכשהאחרון שבהם נשמע, מעריציו של מרסיאס פרצו במחיאות כפיים נלהבות.

מרסיאס מיהר להצמיד אל פיו את האאולוס, וחזר על התווים. אבל הוא עיטר ושינה כל אחד מהם – מעטפת של תווי חן כאן, אדוות אקראיות שם. קהל המעריצים השתנק בהתפעמות ואפילו קליאופה עצמה עודדה אותו לסיים את המנגינה בסלסול.

אפולו השיב מיד בווריאציות ארוכות פי שתיים של אותה מנגינה. מורכבות הפריטה והצביטה שלו הייתה מופלאה לאוזן, אבל מרסיאס ענה לו במהירות עד יותר גדולה, והמנגינה בעבעה וזימרה מתוך חלילו בהידור קסום, שעורר אפילו יותר מחיאות כפיים בקהל.

כעת אפולו עשה מעשה יוצא דופן. הוא הפך את הלירה שלו וניגן את השורות המוזיקליות הפוך – הן עדיין יצרו מנגינה, אבל כעת היו אפופות מסתורין ומוזרות שכבשו את כל המאזינים. כשסיים, אפולו הנהן לעבר מרסיאס.

למרסיאס הייתה שמיעה מצוינת והוא החל לנגן את המנגינה ההפוכה ממש כמו שעשה אפולו, אבל האל קטע אותו בנחרה של בוז. "לא, לא, סאטיר! אתה חייב להפוך את כלי הנגינה שלך על פיו, כמו שעשיתי אני".

"אבל זה...זה לא הוגן!" מחה מרסיאס.

"ומה בנוגע לזה?" אפולו ניגן בלירה ושר, "מרסיאס יכול לנשוף בכלי התופת שלו, אבל האם הוא יכול תוך כדי כך גם לשיר?"

מרסיאס זעם וניגן מתוך התמסרות מלאה. פניו היו סגולים ממאמץ ולחייו תפוחות, כאילו הן עומדות להיבקע, ומאות תווים התרסקו לרבעי תווים, שמיניות תווים, חלקי שש עשרה... ומילאו את האוויר במוזיקה שהעולם מעולם לא שמע כמותה. אבל קולו השמימי של אפולו, האקורדים, הארפג'יו שריחפו מתוך מיתרי הזהב של הלירה שלו – כיצד יכלו קניו של מרסיאס להתחרות בצליל כזה?

מרסיאס התנשף מתשישות ובכה בתסכול. הוא זעק בקול, "לא הוגן! קולי ונשימתי שרים אל תוך האאולוס שלי, ממש כפי שקולך שר אל תוך האוויר. מובן שאיני יכול להפוך את כלי הנגינה על ראשו, אבל כל שופט שאינו מוטה יוכל להבחין שכישרוני גדול משלך".

פסק הדין

אפולו ומרסיאס, ברתולומאו מנפרדי

"אפולו ומרסיאס" (1610), ברתולומאו מנפרדי. תצלום: ויקיפדיה

בהינף אצבעות מהיר על מיתריו, אפולו פנה אל המוזות השופטות. "אחיות מתוקות, לא אני הוא שיקבע, אתן כמובן תחלטנה. למי אתן מעניקות את כף הניצחון?"

מרסיאס כבר לא יכול היה לשלוט בעצמו. השפלה, ותחושה בוערת של אי צדק, הביאו אותו לפנות אל השופטות. "הן אינן יכולות להיות חסרות פניות, הן דודותיך ואחיותיך החורגות או איזה מין גילוי עריות כזה. הן בנות משפחתך. הן לעולם לא יעזו..."

"שתוק, מרסיאס!" התחננה אחת המיאנדות.

"אל תקשיב לו, האל האדיר אפולו!" התחננה מיאנדה נוספת.

"עצביו מרוטים!"

"הוא איש טוב ונכבד".

"כוונותיו טובות".

המוזות לא התייעצו ארוכות וכבר הכריזו על התוצאות.

"אנו מכריזות פה אחד", אמרה אוטרפה, "שאפולו הוא המנצח".

אפולו קד וחייך במתיקות. אבל מה שעשה לאחר מכן עלול לגרום לכם להתפעל פחות מן האל הזהוב והיפה, אפולו הערב לאוזן, אל ההיגיון, הקסם וההרמוניה.

הוא אחז במרסיאס ופשט את עורו מעליו. אי אפשר לנסח זאת במילים יפות. כדי להעניש את מרסיאס על ההיבריס שלו, על כך שהעז לקרוא תגר על אל אולימפי, הוא קילף את העור מעל גופו החי של סאטיר צורח ותלה אותו על עץ אלון, כאות אזהרה ולקח לכול.

"פשיטת עורו של מרסיאס" הפכה לנושא חביב על ציירים, משוררים ופסלים. בעיני אחדים, הסיפור מזכיר את גורלו של פרומתיאוס: סמל למאבקו של האמן-היוצר בניסיון להידמות לאלים, או לסירובם של האלים להכיר בכך שאמנים בני תמותה יכולים להתעלות על השמימי.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

סטיבן פריי (Fry) הוא סופר, שחקן, במאי, קומיקאי, ויקיר האומה הבריטית והפזורה האנגלופילית.

פרק מתוך: Mythos: A Retelling of the Myths of Ancient Greece ספרו של סטיבן פריי – המוקדש לסיפור מחדש של מבחר מיתוסים יוונים – שראה אור בהוצאת Michael Joseph בשנת 2017.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

מערכת "אלכסון" מודה לסטיבן פריי על הסכמתו לתרגום ולפרסום הטכסט.

תמונה ראשית: מתוך "מותם של הילדים של ניובה" (1591), אברהם בולמרט. תצלום: המוזיאון הלאומי לאמנות, דנמרק. ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סטיבן פריי.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על פשיטת עור אלוהית