פשע: מגפה וטיפול

הענישה נכשלת, והפושעים אינם עשויים מקשה אחת. אולי הגיע הזמן לבחון גישות רציונליות, חדשות?
X זמן קריאה משוער: 6 דקות

בשנת 1925 כתב המשפטן האמריקני אוליבר ונדל הולמס הבן: "לוּ הייתי מנהל דיון פילוסופי עם אדם שאני עומד לתלות (או להוציא להורג בחשמל), הייתי אומר לו, 'אין לי ספק שהמעשה שביצעת היה בלתי נמנע מבחינתך, אבל כדי לסייע לאחרים להימנע ממנו, אנו מבקשים להקריבך למען טובת הכלל. אתה מוזמן לראות בעצמך חייל המת עבור מולדתו'".

כל אחד מאיתנו, לוּ היה נחשף לאותם תנאים תורשתיים וסביבתיים כמו הפושעים המורשעים, היה לוקה בתסמינים דומים

הוא צדק כשטען שמפרי חוק אינם אחראים באמת לפעולותיהם. אנו מקבלים החלטות באמצעות מוח שלא בחרנו לעצמנו, מוח שנוצר בתהליך שאינו בשליטתנו. אבל הוצאה להורג, או פגיעה באנשים אחדים, במטרה להניא אחרים מלחקות את התנהגותם, היא שימוש פשטני ביותר בהיגיון התועלתני. אפשר להשתמש באותו היגיון כדי להצדיק רצח של אדם בריא אחד בכוונה להשתמש באיבריו להצלת חמישה אנשים חולים. מהלך זה ממקסם את "הרווחה", אך הוא בכל זאת הפרה בוטה של זכויות אדם. יש לאזן בין התועלת לחברה לבין זכותו היסודית של כל אדם לא להינזק.

כוח ההרתעה של הענישה הפלילית קטן יותר משנדמה. הרי ברור שהעונשים שהחברה קבעה אינם מרתיעים את האסירים שממלאים את בתי הכלא. העובדה ששיעורי הרצידיביזם [פשיעה חוזרת] בבריטניה ובארצות הברית נעים בין 60 ל-65 אחוז רק מבהירה שעונשי המאסר אינם מרתיעים עבריינים חוזרים. עונשים חמורים יותר אמורים אולי להיות גורמי הרתעה יעילים יותר, אך לעתים קרובות ההיפך הוא הנכון. במספר מקרים נראה כי עונש המוות הוביל דווקא לתוצאה ההפוכה, ובמקום להרתיע דווקא הגדיל את שיעורי הפשיעה. שימו לב ששיעור הפשיעה החוזרת הנמוך ביותר באירופה הוא בכלא ההומני באי בַּסְטוֹי (Bastøy) בנורבגיה. בניגוד לתפישה הרווחת, הדבר החשוב ביותר במניעת פשיעה חוזרת אינו חומרת העונש, אלא הסיכוי להיתפס.

במספר מקרים נראה כי עונש המוות, במקום להרתיע דווקא הגדיל את שיעורי הפשיעה

אין משמעות הדבר שעלינו להרשות לפושעים אלימים או לבנקאים מושחתים להמשיך בחייהם ללא עונש. יש לנו זכות להגן על החברה מפני אלו שמאיימים עליה, ולייצר תמריצים להתנהגות מועילה. אבל אם החברה תדחה את תפישות האשמה והאחריות הקיימות, או אז תתחולל תמורה מהותית גם בתפישות הענישה שלנו: במקום לנקום על העבר, מערכת המשפט הפלילי תתרכז בשיפור העתיד.

כיסא חשמלי, וירג'יניה

כיסא חשמלי ששימש בווירג'יניה עד שנות ה-50. תצלום: Angle

אם אנשים אינם אחראים למעשיהם ביסודו של דבר, הרי אין הצדקה לנקמה. באופן כללי, כשאנו מרשיעים אדם בפשע, יש שלוש תגובות אפשריות: הענשה שמטרתה הרתעה; שיקום שמטרתו החלמה; או מאסר שמטרתו הגנה. התגובות האלה אינן סותרות בהכרח, ולעתים קרובות הן חופפות. אך לגבי כל אחת מהן עלינו לשאול שתי שאלות: האם היא תהיה יעילה, והאם ניתן להצדיק אותה מבחינה מוסרית? התשובות משתנות מאדם לאדם – כל מוח הוא יחיד במינו. גישה אחידה וגורפת אינה יעילה ואינה מוסרית.

בארצות הברית יש בבתי הכלא פי עשרה אנשים הסובלים ממחלות נפש קשות מאשר בבתי החולים של המדינה. בבריטניה, כתשעים אחוז מהעבריינים סובלים מהפרעות פסיכיאטריות. פגיעה במפר-חוק הסובל מבעיות נפש קשות היא בעצמה אי-צדק. הענשת מכור לסמים, שמידת השליטה העצמית שלו נמוכה, יוצרת יותר בעיות מאשר פתרונות. מכורים ואנשים עם בעיות נפש קשות זקוקים לטיפול תרופתי, לא למאסר מפחיד ואכזרי. כפי שאמר בשנת 2000 ג'יימס גיליגן (Gilligan), פסיכיאטר המתמחה בעבודה עם אסירים, "אחת הדרכים היעילות ביותר להפוך אדם בלתי אלים לאדם אלים, היא לשלוח אותו לכלא".

במערכת משפט רציונלית אין מקום לתפישה שאומרת כי העונש צריך להלום את הפשע. תגובה פרגמטית צריכה להתמקד בפושע, לא במעשיו. האם מעשה משקף את אופיו של האדם, או שמא הוא תוצר של מחלה, של התמכרות, תשישות, ייאוש או נכות? הוכחת מחשבה פלילית, היסוד הנפשי שבלעדיו אין עבירה פלילית, אינה אמורה להיות מבחן לאחריות מוסרית, אלא צעד מהותי בדרך לקביעת אופי הנזק שהפושע עלול לגרום לחברה וזיהוי התגובה היעילה ביותר למעשיו.

בעיות של שליטה בדחפים נפוצות בקרב אסירים. חוקר המוח דייוויד איגלמן (Eagleman) ועמיתיו פיתחו גישה פורצת דרך בשם "אימון פרֶה-פרונטלי" (Prefrontal Workout). מכיוון שכל החלטה שאנו מקבלים היא תוצאה של תחרות בין דחפים, תרגול של שליטה עצמית יכול לעזור להטות את האדם בכיוון הרצוי ולשפר את יכולתו לעמוד בפיתויים ולהדחיק תגובות אלימות. במהלך אימון פרֶה-פרונטלי מוצגת בפני המשתתפים פרובוקציה מוכרת, אך בה בעת מוצגים בפניהם, באופן חזותי, הדחפים המתחרים במוחם. המשתתפים מנסים אסטרטגיות מנטליות שונות וכך מגלים מה עובד ומה לא.

תשומת לב לצרכים אישיים תוכל לעזור לנו לקבוע את אופי השיקום הנדרש בכל מצב. לדוגמה, גישת "הצדק המאחה", המפגישה בין פושעים לקורבנותיהם לדיון המנוהל על-ידי מגשר, מניבה יתרונות רבים, בייחוד עבור הקורבנות. רבים מהם אומרים שהמפגש היה חוויה מעצימה, ושהם יצאו ממנו בתחושת הקלה. מחקרים בנושא צדק מאחה מעידים על ערכו הכלכלי ותרומתו להפחתת שיעורי הפשיעה. נוסף לכך, נמצא מתאם גם בין תוכניות להשכלת אסירים לבין ירידה בשיעורי האלימות בכלא ובשיעורי הפשיעה החוזרת.

כשהפוטנציאל לשינוי התנהגותי הוא קטן, כפי שקורה אצל רוצחים סדרתיים ואנסים סדרתיים, ייתכן בהחלט שיש צורך בתקופת מאסר ממושכת. אך אף על פי שפסיכופתים מקבלים החלטות מחרידות רבות, ההחלטה לקבל מוח של פסיכופת לא הייתה אחת מהן. לכן עקרונות המוסר היסודיים דורשים שעבריינים יקבלו תנאים הומניים, המאפשרים קיום בעל משמעות.

בסטוי, אי, נורבגיה

מבט על האי בסטוי, נורבגיה. תצלום: אסטריד וסטוונג

איך נדע למי יש סיכוי גבוה לחזור ולפשוע? באחד המחקרים בתחום זה התבקשו פסיכיאטרים וחברי ועדות שחרור להעריך את הסבירות שעברייני מין אשר ביצעו עבירה אחת בלבד, יבצעו עבירה נוספת. כמעט שלא היה מתאם בין התחזיות שלהם לתוצאות בפועל. חלופה מוצלחת הרבה יותר, המשמשת כעת בבתי משפט רבים, מבוססת על אלגוריתמים המסתמכים על ההיסטוריה האישית המפורטת של העבריינים: שימוש בסמים, טראומות ילדות, יכולת לחוש חרטה וגורמים נוספים. ניתוחים מלמדים כי שילובים מסוימים של התכונות והחוויות האלה מגדילים משמעותית את הסבירות לפשיעה חוזרת. כשאיכות הנתונים הקרימינולוגיים תעלה, וכשהיקף הנתונים שבידינו יגדל, יכולות החיזוי שלנו ישתפרו.

אם ברצוננו לשפר את העתיד במקום לנקום את העבר, מערכת המשפט הפלילי צריכה לתת עונשי מאסר קצרים יותר; לתכנן בתי כלא בטוחים יותר והומניים יותר ולהשקיע במגוון של תוכניות שיקומיות, אשר יתנו מענה הולם לצורכי חניכיהן. אם ברצוננו לחשוב באופן רציונלי על התנהגויות המזיקות לחברה, עלינו להפסיק לראות בהן תוצאה של "הרצון החופשי", אותו מושג מיסטי, ולהתחיל לתפוש אותן כתוצר של גורמים טבעיים, בדיוק כפי שרופאים תופשים תסמיני מחלה.

פושעים הם כמו אנשים שחלו במחלה מידבקת, כי ביסודו של דבר הסכנה שהם נושאים עמם אינה באשמתם. כל אחד מאיתנו, לוּ היה נחשף לאותם תנאים תורשתיים וסביבתיים, היה לוקה בתסמינים דומים. ההתמקדות בעונש בלבד אינה מונעת התפרצויות עתידיות של המחלה, אלא מסיחה את דעתנו ומפריעה לנו לטפל בתנאים החומריים והתרבותיים – החל מאי-שוויון וכלה בגזענות – שמייצרים את התסמינים. הנצחת התנאים האלה היא פשע גדול יותר.

אם הגעתם עד לכאן...

'אלכסון' ניתן לכם ללא תמורה. ויתרנו על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה ולהעניק לקוראינו מקום של שקט וקריאה רציפה ואיכותית. עשינו זאת גם מתוך אמונה שתכנים איכותיים צריכים להיות זמינים לכולם, כדי להרחיב ולהעמיק את השיח הציבורי ולטפח דיון משמעותי בנושאים החשובים באמת, נושאים החשובים לנו ולקהל קוראינו הגדל והולך. אך דברים טובים אינם באים לעולם כך סתם: הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של כסף ועבודה.

"אם אני יכולה לעזור לכך שכתב עת נהדר כזה ימשיך להתקיים ולמלא צורך חיוני בחברה הישראלית, זה המעט שאני יכולה לעשות" (דורית ד', גבעתיים)

לכן, אם 'אלכסון' והערכים והרעיונות שאנחנו מקדמים קרובים לליבך אנו מבקשים את תמיכתך. בידך לאפשר לאלכסון להתקיים לשנים רבות.

לתמוך באלכסון

ראול מרטינז הוא כותב, אמן ויוצר דוקו זוכה פרסים. ספרו הראשון, Creating Freedom (משנת 2016), בוחן את נושא החירות מנקודות מבט כלכליות, פילוסופיות, פוליטיות ונוירולוגיות, ומאגד ממצאים שנאספו לאורך יותר מעשר שנות מחקר. הוא מתגורר בלונדון.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: תא בכלא באירלנד. תצלום: אפו אפאנן

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ראול מרטינז, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על פשע: מגפה וטיפול

01
צלו

מונח דטרמיניזם בבסיס המאמר. מעשה פשע הוא גורל ידוע מראש. לא כולם מאמינים בדטרמיניזם הזה.
אבל עצם האמונה ברצון חופשי , בעצמה מביאה תועלת, לא? נותנת משמעות. גם עצם התפיסה שהחברה מסוגלת להעניש על מעשים *רעים*.

    הגעת למצב שבו שיקולים פילוסופיים מופשטים קובעים בעיניך אם ראוי או לא ראוי להתאכזר לאנשים. עכשיו מוטל עליך להתייחס ברצינות לפילוסופיה הזו: האם אכן יש סתירה בין "רצון חופשי" ודטרמיניזם? למה בדיוק אתה חושב שהדילמה הזו בכלל רלוונטית לשאלה עד כמה להתאכזר לכלואים? ואם השיקול הפילוסופי מחייב הדרדרות של החברה ועלייה בפשיעה, אולי כדאי לשקול את ההנחות שלך שוב.

03
רועי

למאמר נופך מאוד תיאורטי בעיני ולא ברור כיצד פוגש את המציאות.
אני מסכים שלו היה למערכת המשפט ידע אבסולוטי לגבי טבעו ובסיסו של האדם הנשפט היה זה פתרון טוב יותר על פי שלושת הקריטריונים (הרתעה, הגנה על החברה, שיקום) להכריע את גורלו בהתאם לנתונים אלו ולא רק על פי טבעו של הפשע.

בפועל לעומת זאת, כפי שגם צויין במאמר לגבי המתאם הנמוך בין תחזיות פסיכיאטרים וחברי ועדות​ שחרור על עתידו הקרימינאלי של סובייקט לבין המציאות, אין בידינו את היכולת לקבוע בצורה משביעת רצון את טבעו ובסיסו של הפושע כך שפשעו יוכל להוות רק שיקול אחד מתוך מגוון שיקולים בעלי חשיבות שאיננה פחותה בקביעת עונשו.

אם נסמוך על אלגוריתמי פלא כאלו ואחרים במתן העונש (שהרי מטבעם מקבלים החלטות שאינן טריויאליות לגבי פתרון הבעיה, אחרת לא היה בהם טעם), אנחנו ניצור מצב בו העונש יראה על פניו ראנדומאלי. אסירים ואזרחים יראו בכך מעין פלט של הגרלה במקום עשית צדק.
מאוד קל לדמיין סרטי מדע בדיוני וספרים קפקאיים בנושא. בפרט מזכיר את Minority Report בו דובר על חיזוי פשעים מראש.
כמובן שפרקטית נראה לי שיקח זמן רב מאוד לאשר יעילות של אלגוריתמים כאלו ושלא נדבר על הקושי בביצוע ניסוי מוצלח בנושא הלוקח מדגם מספיק גדול של פושעים, מחזיק במספיק מידע על ההיסטוריה שלהם ועוקב אחריהם בצורה אדוקה ללא ידיעתם לאורך שנים...

04
purpleyaler

הכותב מציג תפיסה קלינית שמקורותיה עוד בגישה הפוזיטיביסטית המוקדמת של לומברוזו וחבריו. להטיל את כלל האחריות לפשיעה על תסמיני מחלה זוהי הקטנה של המציאות, לדעתי. האדם הוא אמנם לא בהכרח יצור רציונאלי, ולא כל בחירה היא בחירה משוכלת של רווח והפסד (אחת הסיבות שהמניעה לא כל כך עובדת), אבל עדיין חשוב לתת קרדיט להחלטות של העבריין לפעול בצורה X ולא בצורה Y. בנוסף- הפשיעה בחברה היא לא יותר ממראה המוצבת בפני החברה עצמה. הפשיעה היא מה שאנחנו מגדירים כפשע, ולא יותר מכך. ההגדרה של חולי, של אבנורמליות, של מקרי קיצון, של עבירות- הן תלויות מקום, זמן, ושינויים חברתיים.
קשה למצוא שיטה שעובדת כי החברה שלנו משתנה תדיר, ומה שעבד בסיטואציה מסוימת לא בהכרח יעבוד בסיטואציה אחרת.
הפתרון הוא גם לא בהכרח רק לשקם- מחקרים שנעשו גילו כי השיקום לא בהכרח עובד. לדעתי, אחת הסיבות היא שהשיקום הוא של האדם הפושע עצמו, בניתוק מוחלט מהמציאות שבה הוא מתקיים.
מי שצריך שיקום והגדרה מחדש היא החברה שלנו, ולאחר מכן ניתן יהיה להתנהל מול עבירות ופגיעות כאלה ואחרות (שתמיד יהיו) בצורה אחרת.
מהות התקשורת האנושית בחברה המערבית שלנו (ולא רק) היא תקשורת כוחנית, אלימה, שעצם קיומה הוא על סף פגיעה בפרט. יצרנו שיטה שמקדשת את הכוחניות והתחרותיות והאלימות. איך ניתן להעניש אדם שהצטיין בלחיות על פי חוקי המשחק האכזר הזה? השינוי צריך להיות של המשחק עצמו, ולא לכופף את החוקים או להרחיק את המנצחים בו.

05
חיים

רועי כותב "למאמר נופך תיאורטי". איך? המאמר מפרט נימוקים ונתונים מהמציאות, סטטיסטיות. זאת טענה לא תיאורטית שמערכת הענישה מתייחסת בעיקר לעבר, ולא לשיפור העתיד. הטענה החשובה שחלק גדול מפעולותינו מוכתב על ידי "באגים" הן בגנטיקה, הן בהיסטוריה האישית, איננה "תיאורטית".
כפי שהראה כהנמן, התוכנה של המוח איננה מכויילת לרציונליות.
במקביל לחשיבה הרציונלית יש סוג נוסף של לוגיקה. חלימה היא סוג של פעילות חשיבתית שבמקרים רבים איננה "הגיונית". ובכל זאת, בזמן שחולמים, אותם הקשרים לא הגיוניים נראים לגמרי בסדר. או אומנות. אנו מקבלים טקסטים, ציורים, שלכאורה אינם הגיוניים. לפעמים קוראים לזה "מהבטן".
כדי לתקן את העולם (לא זאת מטרת המאמר?) צריך להתמודד עם הבטן. לא רק עם המוח המצחי.
איך עושים את זה?
קודם כל, ע"י הכרה בבעיה. להכיר בקיומה של הבטן, להכיר בקיומו של ההיגיון הלא-הגיוני שטבוע בכל אחד מאיתנו.
המאמר מנסה לשכנע בעזרת היגיון, שכל ישר, דוגמאות מהחיים, סטטיסטיקה, את הבטן שהיא טועה.
אחת התכונות של הבטן שכאשר אומרים לה "את טועה", היא מרגישה מותקפת, ומקריצה הגנות וטיעוני נגד. אז מה כן? אפשר (לפעמים) לנטרל את המנגנון הזה באמירה "אני יכול להבין את הכעס והדחף להעניש. גם אני נורא כועס!" במלים אחרות - אמפתיה. למשל.
ודוגמא אישית.

    06
    רועי

    חיים,
    הנופך התיאורטי נובע בעיני כיוון שאין במאמר הצעה פרקטית להתקדמות.

    אגב, סטטיסטיקה לא הופכת תיאוריה לאמת עובדתית. בעיקר בתחומי הפסיכולוגיה החברתית ובתחומים הפרה רפואיים הניתוחים הסטטיסטיים הם בעייתיים ואף מעוותים את המציאות. גרוע מכך הם פובליציסטים שעושים יחסי ציבור לאותם ניתוחים ומבינים בהם עוד פחות.

    לגבי המושג תיאוריה, גם בפיסיקה הקצת יתר מוחשית המכניקה הניוטונית היתה תיאוריה שהתלכדה עם המציאות עד אשר הפסיקה להתלכד איתה במהירויות יחסותיות ובנוכחות שדות כבידה שנטען שמעקמים את הזמן מרחב בתורת היחסות הכללית. טענתי היא שבמובנים רבים כל התפיסה שלנו את המציאות היא תיאוריה.

    בחזרה למאמר - כאמור אני חושב ש ובא בו רקע לבעיה שנשמעת אמיתית ורומזת שאכן יש מקום רב לשיפור. יחד עם זאת לא מוצע פתרון שלם.

    כאשר אתה צריך להחליט האם לשחרר רוצח ממאסר בשלב מוקדם מתוך אמונה בו, מחשבה שאתה מבין את תוכנו והתחשבות מוסרית בו, אתה לוקח אחריות על הנפגעים הפוטנציאליים שלו לכשישתחרר.

    אני יכול לטעון שאולי צריך לשנות​ את מערכת הכליאה למערכת טיפולית מתחשבת ומתקדמת עם כח אדם איכותי שינהל אותה (נניח שיש בנמצא מספיק כאלו) אבל מפה ועד שחרור מוקדם מרחק רב. אולי דווקא צריך לכלוא אנשים אלו לכול חייהם על מנת להגן על החפים מפשע?

    זו סוגיה קשה. בבסיסה כמובן המוסר החברתי. המוסר איננו אבסולוטי ותלוי חברה. יש האומרים שביצוע מעשה שאיננו מוסרי בתוך חברה בה האדם חי מבטאת מחלה (להוציא פשע ראציונאלי כדוגמאת החטא ועונשו). בשורה התחתונה מדובר רק בחוקי חברה וברצון החברה לנהל את עצמה כפי שתבחר ולהעניש את היוצאים מן הכלל. אין כאן צדק שמימי.

07
חיים

לרועי,
בשורש הדיון כאן עומדת אחת השאלות שהעסיקה את חכמי האנושות. מהו מוסר, מהו צדק, מי אחראי למעשינו. זאת תהיה יומרה מרחיקת לכת לטפל בשאלה הזאת ב200 מילים.
עם זאת, דומני שסיום מכתבך מחייב תשובה. אתה כותב שהמוסר איננו אבסולוטי, והוא תלוי חברה. וזאת הכרזה שאיננה מתיישבת עם דברים שאף אתה עצמך דוגל בהם (כך על פי דבריך בשני המכתבים). לא! ה"מוסר" הוא פרויקט מסובך, יש בו חלקים מרכזיים ברורים ואוניברסליים. יש שוליים פחות ופחות ברורים.
כן, יש "צדק שמיימי", או בלשון פחות צינית, יש עקרונות מוסר שאינם תלויי מקום וזמן.
יש חברות שבוחרות בחוקים שאינם מוסריים. נכון את
הראיה הסובייקטיבית ("המוסר הוא תלוי מקום ותלוי חברה") היא גם אינטרסנטית. החזק שבעזרת כוחו קובע את הכללים.
המאמר מציע ראייה שיש בה שני מרכיבים שאינם תלויים בנסיבות:
1. ישנם כללים מוסריים כלליים, אוניברסליים, נצחיים.
2. ישנם כללי חשיבה והסקת מסקנות נכונים, וכאלה שהם שגויים. למשל: אם רוצים להקטין את מספר הגניבות, ולשם כך מאריכים את המאסר בגלל עבירת הגניבה, ואז מסתבר שיש יותר גניבות (בגלל שהגנבים הזוטרים שמבלים זמן ארוך בכלא לומדים שיטות גניבה מתוחכמות, מתארגנים בקבוצות שמאפשרות גניבות מורכבות, מאבדים את היכולת שלהם להיות חלק מהחברה הנורמטיבית), המסקנה האחת והיחידה היא לא להאריך את תקופות המאסר.

לרוע המזל, גם בחברות שבהן נשברים שני הכללים החשובים האלה, והן מידרדרות לטמטום ורשעות, הרוב מספר לעצמו סיפור אחר, ומשוכנע שהוא פועל בשכל ובצדק.

08
רועי

חיים,

אינני יודע מדוע אתה קובע כי קיימים כללי מוסר אבסולוטיים בתקיפות. כמו שציינת זה דיון ארוך ועמוק אך אציין שלדעתי מוסר הוא סט כללים הנקבע בחברה, לעיתים בצורה מפורשת ולעיתים לא, לעיתים חוקיו נאכפים ולעיתים לא.

לומר שיש כללי מוסר אבסולוטיים זה לומר כי יש סט כללים המקובל בצורה אוניברסאלית בכל חברה.

אכן נראה שישנם כללים מסויימים שהם כמעט אוניברסאליים ואף על פי כן הם מעטים ובעלי סייגים רבים. עיין ערך איראן, אפגניסטאן, מדינות שונות באפריקה וכד'.
עיין ערך גם היחס של החברות המערביות למעשים לא מוסריים כשהם נעשים אצלן בחצר או רחוק מהן.
אגב גם פילוסופים גדולים הטילו ספק באשר לאוניברסאליות של המוסר. ניטשה הוא דוגמא בולטת מבין המעט המוכר לי.

לומר שהמוסר הוא אבסולוטי אך יש חברות בהן הוא איננו מקובל ולכן מוגדרות כנוהגות ברשעות...אתה מגדיר אקסיומה ואז טוען שעל סמך אקסיומה זו דעתך נכונה. קה להתווכח עם זה.

לגבי הסקת מסקנות - אם קיימות עובדות אבסולוטיות אזי סיבה להתווכח עימן.
במציאות לעומת זאת, ישנם מחקרים. כאשר מחקרים נשענים על סטטיסטיקה הם לעיתים רבות רחוקים מלהציג מסקנות שאין עליהן עוררין.

גם אם במקרה המוצג במאמר המסקנה כי שיטת הענישה הנוכחית איננה יעילה בהפחתת פשיעה חוזרת היא נכונה, אני טוען שלא ברור כי האלטרנטיבות הן דווקא מאוד מוצלחות. אני מניח כי קיימות אלטרנטיבות מוצלחות אך יתכן שלא קל להגיע אליהן כך שיהיו מוצלחות יותר בכל פרמטר.

גם היום נלקחים בחשבון נתוניו האישיים של הפושע בקביעת עונשו. המאמר לא מציע חלופה טובה אלא רק מציין בעיה. לכן איננו פרקטי.