צבועים

הרומאים צבעו את שיערם בשיטה המבוססת על התססת עלוקות בכלי עופרת. היום, כעבור אלפי שנים, אנחנו משתמשים בחומרים הרבה יותר מסוכנים. מדוע אנחנו ממשיכים לצבוע את שיערנו ולמה אין לנו דרכים בטוחות יותר?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

מדי חודשיים ברקלי קנינגהם עוברת תהליך שמתחיל בכדור אנטיהיסטמיני. כמה שעות לאחר מכן היא מורחת שכבה עבה של משחה אנטיהיסטמינית על מצחה, סביב אוזניה ועל צווארה. לבסוף היא מכסה את האזור בחתיכות פלסטיק שקרעה משקית קניות. ואת כל זה היא עושה כדי שתוכל לצבוע את השיער. בהתחלה זה לא היה מסובך כל כך. במשך עשור צבעה קנינגהם את השיער בלי שום בעיה. ואז, יום אחד, היא שמה לב שעור אוזניה נעשה מודלק אחרי הצביעה. היא הכינה מגני אוזניים מפלסטיק והמשיכה לצבוע. אבל התגובה האלרגית לא הרפתה ולכן אמצעי ההגנה שלה הלכו ונעשו מורכבים יותר. כיום, אם היא צובעת את השיער בלי האמצעים האלה, היא חוטפת פריחה מגרדת ומוגלתית שנמשכת שבועות.

בני אדם החלו לסבול למען שיערם הרבה לפני העידן המודרני. כבר אלפי שנים שאנחנו צובעים את השיער ומתנסים בנוסחות שונות – ולעתים קטלניות – כדי לפתח גוונים חדשים. ההיסטוריה הכימית של צבעי השיער המודרניים מעידה כי אף על פי שהשתייכו בעבר לתעשייה חדשנית, התפתחותם נבלמה, וכיום החומרים האלה מיוצרים בשיטות מיושנות. אבל הצרכנים לא ממש לוחצים על התעשייה לחדש; הם נואשים כל כך לצבוע עד שהם מוכנים לקלף גלדים מהשיער במשך שבועות אחרי הצביעה, כמו שעושה קנינגהם.  נטיות אסתטיות משתנות בעקבות מגמות שיווקיות ותרבותיות, אבל הדחף שלנו לשנות את עצמנו לעולם אינו פוסק. כפי שכתב האנתרופולוג הארי שפירו: "הדחף לשפר את הטבע הוא אוניברסלי כל כך... שאני כמעט מתפתה לראות בו אינסטינקט".

מאות בובות תרגול מפלסטיק, שפתיהן מכווצות כראוי לדוגמניות, פזורות באולמות ה- Energizing Summit, אירוע שנתי של הוועד האמריקאי לצובעי-שיער מוסמכים. אני לא חושבת שאפשר להתרגל באמת למראה של ראשים חסרי גוף, בין שהם הפוכים בתוך שקיות ניילון שקופות (כשהידית מהודקת סביב הצוואר כך שיהיה קל לשאת אותם), מציצים מתוך קופסאות בלובי של המלון, או נעוצים על מוט כמו פושעים שנענשו באנגליה של תקופת טיודור. סַפָּרִים מכל רחבי ארצות הברית, שלכולם צבע מהמם בשיער ושורשים מטופחים, מזגזגים במרתף דל-התאורה של מלון מריוט בשדה התעופה של לוס אנג'לס. הם באו לכאן ליומיים של מפגשים בנושא המדע של צביעת השיער.

צבע שיער חום מורכב משני כימיקלים. שניהם חסרי צבע, אבל הם מייצרים את הגוון החום בעזרת תגובה כימית המתרחשת כשמערבבים אותם

נראה שמומחים לצביעת שיער מדברים בשפה משלהם. הם מדברים על "volume" (ריכוז החומר) ועל ״lift" (מידת ההבהרה). אבל יום וחצי חולפים ואני עדיין מחכה למעט מדע, ואז אני מוצאת את טום דֶסְפֶּנְזה. יש לו שנים של ניסיון במחקר ופיתוח בחברת קליירול – קריירה שהתחילה לאחר שמכוניתו שבקה חיים מול בית ספר למקצועות היופי כשהיה סטודנט למיקרוביולוגיה. כיום הוא בפנסיה, אבל יש לו חברה משלו לצבעי שיער שנקראת Chromatics.

אני תופסת את טום אחרי שהוא מעביר את השיעור הפופולרי שלו, "תשכחו מהשמועות! הסיפור האמיתי", שמפריך שנים של אמונות תפלות שנלמדות בבתי ספר ליופי. צבעים לשיער אינם פשוטים להבנה כמו גלגל הצבעים. כפי שלמדנו בשיעורי אמנות, אפשר לייצר כל צבע על-ידי ערבוב בין שלושת צבעי היסוד: אדום, צהוב וכחול. אם רוצים כתום, מערבבים צהוב ואדום; אם רוצים סגול, מערבבים אדום וכחול; ואם רוצים חום, מערבבים את כל השלושה יחד.
קוסמטיקאים לומדים אותו דבר בנוגע לצבעים בשיער – שצבע חום הוא שילוב של שלושת הצבעים השונים. "זה פשוט לא נכון", אומר דספנזה. "צבע שיער חום מורכב משני כימיקלים". שניהם חסרי צבע, הוא מסביר, אבל הם מייצרים את הגוון החום בעזרת תגובה כימית המתרחשת כשמערבבים אותם.

יש הבחנה חשובה בין צבע (color) לבין צבע לשיער (dye). ספרים לא משתמשים בפיגמנטים (לפחות לא כשמדובר בצבע עמיד לשיער), אלא בשילוב של כימיקלים שמייצר את הצבע. המולקולות השונות של הצבע לשיער צריכות זמן כדי להיקשר זו לזו לפני שהן מייצרות את הגוון, ולכן יש להשאיר את החומר על הראש במשך חצי שעה לפני שהתגובה מתרחשת.

שיער אינו שטיח

הכימאי ויליאם הנרי פרקין המציא את חומר הצביעה הלא-טבעי הראשון

הכימאי ויליאם הנרי פרקין המציא את חומר הצביעה הלא-טבעי הראשון

באמצע המאה ה-19 יצר הכימאי האנגלי ויליאם הנרי פרקין את חומר הצביעה הלא-טבעי הראשון במקרה: הוא התחיל עם זפת פחם וקיווה לייצר את תרופת המלריה כינין, אך במקום זאת יצר צבע סגלגל. תגליתו חוללה מהפכה בתעשיית הטקסטיל והולידה את התעשייה הפטרוכימית. צבעים טבעיים פשוט לא היו עמידים ועשירים כמו הצבע שפרקין יצר. זה היה חומר הצביעה העמיד ביותר שהתגלה עד אז. זמן קצר לאחר מכן גילה אוגוסט הופמן (המורה לכימיה של פרקין) שחומר שהוא הפיק מזפת פחם יוצר צבע במגע עם האוויר. המולקולה האחראית לכך היא פארא-פנילנדיאמין, או PPD, שעליה מבוססים רוב צבעי השיער העמידים כיום.

אף על פי שהשיער הוא סיב חלבון, כמו צמר, אי אפשר לצבוע אותו בתהליך הזהה לצביעת אריגים. כדי שצמר יתפוס את הצבע, צריך להרתיח אותו בתמיסה חומצית במשך שעה. המקבילה היא לשטוף את השיער באמוניה. אמוניה מפרידה שכבות הגנה עשויות חלבון ומאפשרת לרכיבי הצבע לחדור לשערה ולפעול על הפיגמנט מלנין. מלנין הוא מה שמעניק גוון לעור, לעיניים ולשיער של בני האדם. היחס בין שני סוגים של מלנין – אומלנין ופאומלנין – הוא זה שקובע את צבע השיער הטבעי שלנו. וכשמולקולות המלנין מתקבצות בשערה, הגודל והצורה שהן יוצרות קובע את הגוונים הייחודיים בתוך צבע השיער. לדוגמה, לבלונדינים וברונטים יש בערך אותו יחס של מולקולות אומלנין לפאומלנין, אבל לבלונדינים יש פחות מולקולות בסך הכול. שיער בלונדיני טבעי מכיל גם מקבצי מלנין קטנים יותר, שמחזירים יותר אור מאשר המקבצים הגדולים שבשיער כהה.

אף על פי שהשיער הוא סיב חלבון, כמו צמר, אי אפשר לצבוע אותו בתהליך הזהה לצביעת אריגים. כדי שצמר יתפוס את הצבע, צריך להרתיח אותו בתמיסה חומצית במשך שעה. המקבילה היא לשטוף את השיער באמוניה

לצד האמוניה, נוסחות של צבע לשיער מכילות גם מימן על-חמצני, שהוא גורם מחמצן. החומר הזה משרת שתי מטרות: הוא מגיב למלנין שבשיער ומעלים את הצבע הטבעי, ומייצר תגובה בין מולקולות ה-PPD. המולקולה פולטת-הצבע נכלאת בשיער כי היא גדולה מכדי לברוח, והצבע הטבעי יחזור רק כשהשיער יגדל.
בשלב מוקדם הבינו כימאים שאם הם יוסיפו מולקולה שנייה, המכונה coupler (מלשון "צימוד"), הם יוכלו לשנות את הכימיקלים – פחמן פה, כמה חנקנים שם – ולייצר אפשרויות צבע נוספות מעבר לאלה שמספקת ה-PPD לבדה. שיטות שונות הוצעו, אבל חברות הקוסמטיקה עדיין לא הסכימו לקבל נוסחה קבועה של צבע לשיער ללא PPD או קרובת משפחתה, התרכובת פארא-אמינופנול.

ירוק זה בטוח

במשך 125 שנה לא התפתחה טכנולוגיית צביעת השיער מעבר לתגובת החימצון של ה-PPD. ד"ר דייוויד לואיס, פרופסור אמריטוס באוניברסיטת לידס, חושב שזה "טירוף". "אני יודע לא מעט על צבעים בתעשיית הטקסטיל. בחיים לא נחלום להשתמש בזה בטקסטיל", הוא אומר. "פרימיטיבי, ארכאי, כל התיאורים האלה קופצים לראש. למה הם מתעקשים לשים את זה על ראשים של בני אדם?"
כשהיה חוקר עבד לואיס כיועץ לחברות קוסמטיקה, אבל הוא מעולם לא הרגיש נוח לגבי התעקשותן להשתמש באותן נוסחות חימצון ישנות. לואיס פרש מהאקדמיה לפני עשר שנים כדי להשיק את Green Chemicals, חברה שמנסה לפתח מוצרים בטוחים יותר. החברה שלו יצרה חומר מונע בעירה ידידותי לסביבה, וכעת לואיס רוצה לחולל מהפכה גם בעולם צבעי השיער.

אחת הבעיות היא אופן הפעולה של הצבעים: לואיס אומר שבדרכן ליצירת תלתלים חומים יפהפיים הופכות מולקולות הצבע לציידות אלקטרונים. הצורך באלקטרונים לא מסופק רק על-ידי מולקולות צבע אחרות, כך שציידות האלקטרונים תוקפות גם את העור – הן גורמות לתגובות אלרגיות ואולי אף מזיקות לדנ"א. לואיס חושש גם שלתעשיית היופי יש שליטה רבה מדי על נושא בטיחות הצרכן. העידן המודרני של מִנהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA) התחיל ב-1906, כשהמוסד עוד נקרא ה- Bureau of Chemistry ("לשכת הכימיה"). ב-1930 הוא אימץ את השם המוכר לנו כיום. ה-FDA אסר מאז את השימוש בסוגים רבים של צבעים לשיער, אבל באופן רשמי הוא תמיד אמר שצבעים מבוססים זפת פחם הם בטוחים, בייחוד לצביעת שיער, כל עוד הצרכנים הוזהרו שישנה אפשרות לגירוי העור. עד היום, צבעי זפת פחם (המופקים כיום בעזרת נפט) לא דורשים אישור של ה-FDA.

פרסומת צבעי שיער

פרסומת לצבע שיער לגברים מסוף המאה ה-19, באדיבות ספריית בוסטון.

ב-1979 ניסה ה-FDA ללחוץ על יצרנים של צבעי שיער לשים את התווית הבאה על מוצריהם: "אזהרה – מכיל רכיב שעלול לחדור לעור ושזוהה כגורם לסרטן בחיות מעבדה". הרכיב המדובר הוא 4-MMPD, חומר עם מבנה הדומה מאוד ל-PPD; לפי ה-FDA היו מספיק ראיות מדעיות המוכיחות כי הוא מסרטן. היצרנים התנגדו ואיימו לתבוע את ה-FDA אם הוא יכפה עליהם את התווית. ה-FDA נסוג מהדרישה. כמה שנים לאחר מכן הסירו היצרנים את התרכובת המסרטנת מנוסחותיהם, אך המשיכו לטעון ש-4-MMPD הוא בטוח.

עד כה נערכו מספר מחקרים לגבי הסיכונים הטמונים בצבעים לשיער. ב-2001 פרסמו חוקרים מאוניברסיטת סאות'רן קליפורניה מאמר ב-  International Journal of Cancer, ובו טענו שלנשים המשתמשות באופן קבוע בצבע לשיער יש סיכוי גדול פי שניים לחלות בסרטן שלפוחית השתן מאשר לנשים שלא צובעות. המועצה האירופית לבטיחות הצרכן הביעה עניין במחקר. פאנל של מדענים בחן אותו, קבע שהוא מהימן והמליץ לאיחוד האירופי להעריך מחדש את תקנות צבעי השיער שלו.

הוועדה המדעית למוצרי צריכה (SCCP) – שאותה הקימה הנציבות האירופית כדי שתעריך את בטיחותם של מוצרים – אספה והעריכה נתונים מהיצרנים במהלך העשור האחרון, ואף פרסמה חוות דעת לגבי מספר רכיבים בצבעים לשיער. תהליך ההערכה המחודש באיחוד האירופי מדגיש שני עניינים. הראשון הוא שהסנסיטיזציה (ריגוש) לכימיקלים של צבעי השיער עלתה משמעותית. האיחוד האירופי סיווג 27 רכיבים של צבעים לשיער כ"מעוררי ריגוש" (sensitizer), כשעשרה מהם מוגדרים "קיצוניים" ושלושה-עשר "חזקים". אף על פי שייתכן כי החשיפה הראשונית לחומר מעורר ריגוש לא תייצר תגובה נראית לעין, חשיפה נוספת – לאותו כימיקל או לכימיקלים דומים בקעקועים זמניים או במוצרי טקסטיל, למשל – עלולה לעורר תגובה אלרגית. במקרה הגרוע ביותר, היא עלולה לגרום אנפילקסיס, תגובה אלרגית קיצונית שעלולה להיות קטלנית.

בשנים הראשונות של האימפריה הרומית נדרשו זונות לצבוע את שיערן בצהוב כדי להעיד על מקצוען. הרוב חבשו פאות, אבל היו גם שהטבילו את שיערן בתמיסה שעשויה מאפרם של צמחים או אגוזים שרופים כדי להגיע לגוון הרצוי

העניין השני הוא היעדר הנתונים לגבי פעולתם של הכימיקלים בתוך גוף האדם. כשיש ספק, הנציבות האירופית אוסרת את השימוש בכימיקל מסוים. ב-2006 אמר סגן נשיא הנציבות דאז, גינתר ורהויגן, בהודעה לעיתונות: "חומרים שאין הוכחה לבטיחותם ייעלמו מהשוק. הסטנדרטים הגבוהים שלנו לבטיחות לא מגנים רק על צרכני האיחוד האירופי, אלא מעניקים גם קרקע משפטית איתנה לתעשיית הקוסמטיקה האירופית". הנציבות אסרה עד כה על 22 כימיקלים של צבעי שיער – וסביר להניח כי הרשימה, המתעדכנת מדי שנה, תמשיך להתארך. לאחרונה קבעה ה-SCCP ש-2-כלורו-פארא-פנילנדיאמין, המשמש לצביעת גבות וריסים, אינו בטוח, וזאת לאור מחסור בנתונים טוקסיקולוגיים.

בתחילת 2007, כשה-SCCP הפיצה את ממצאיה בנושא רגישות, שחרר Colipa (איגוד סחר הקוסמטיקה האירופי, הידוע כיום בשם Cosmetics Europe), הצהרה שנועדה "להדגיש את ביטחונו בבטיחותם של צבעי השיער". אף על פי שהאיגוד הביע את תמיכתו בעבודתה המתמשכת של הנציבות האירופית, הוא טען שהכימיקלים שבחומרים נבדקים באופן מבודד, ושהממצאים לא מעידים כי הכימיקלים עלולים לסכן את הבריאות כאשר הם משולבים במוצרי צריכה ומשתמשים בהם לפי ההנחיות. מדענים שעובדים בתעשייה ממשיכים לציין שלא קיימים מחקרים אפידמיולוגיים מוסכמים המעידים על סיכון רב לסרטן בקרב אנשים שצובעים את השיער. אלא אם בוחנים את האוכלוסייה שנחשפת לצבעים לשיער מדי יום: ספרים. הסיכוי שספרים יחלו בסרטן שלפוחית השתן גדול בחמישה אחוזים מהסיכוי באוכלוסייה הכללית.

שמתי לב שאין שום אזכור לבטיחותם של הכימיקלים במהלך שיעורי ההדרכה שהשתתפתי בהם ב-Energizing Summit. כששמעתי במקרה מישהו מזהיר את אחת התלמידות שעליה לדאוג לבריאותה בטווח הארוך כספרית, הסתכלתי כדי לראות אם השיחה עוסקת במגע עם הצבעים (מחקרים מראים שלבישת כפפות מפחיתה משמעותית את כמות תרכובות הצביעה הנספגות בגוף). אבל הסתבר שהדובר מתכוון לתנוחת פרק כף היד של התלמידה, ולא לשימוש בכפפות.

לפסל בזהב

מרילין מונרו לאחר שצבעה את שיערה לבלונדיני. צילום: קוזמוזה

מרילין מונרו לאחר שצבעה את שיערה לבלונדיני. צילום: קוזמוזה

בשנות ה-70 כתבה האנתרופולוגית ג'סטין קורדוול (Cordwell) מאמר בשם The very human arts of transformation, שבו היא אומרת: "את הניתוח האנתרופולוגי של ביגוד ותכשיטים יש לבסס על ההנחה שהמין האנושי, מראשית ימיו, התייחס לגוף האדם כאל הצורה היסודית ביותר של פיסול – ולא היה מרוצה במיוחד ממה שראה". ממצאים ארכיאולוגיים מראים שהשימוש האנושי בחומרי צביעה התחיל כבר בתקופה הפליאוליתית. בני האדם הראשונים השתמשו בתחמוצת הברזל שנמצאת בעפר כדי לקשט את בתיהם, את אריגיהם ואת גופם בצבע אדום. ולא עבר זמן רב לפני שהם השתמשו בחומר גם על ראשיהם.

המצרים הקדומים צבעו את שיערם, אבל לא כשהוא עדיין היה על ראשם. הם גילחו אותו, ואז סלסלו וקלעו אותו כדי ליצור פאות שיגנו על ראשיהם הקרחים מפני השמש. שחור היה הצבע הפופולרי ביותר עד סביבות המאה ה-12 לפנה"ס, אז התחילו להשתמש בחומר צמחי כדי לצבוע את הפאות באדום, בכחול או בירוק, ובאבקת זהב כדי לייצר את הצבע הצהוב. מבין צבעי השיער הטבעיים שרדה רק החינה. בזמנים קדומים השתמשו גם בזעפרן, באינדיגו ובאספסת. אבל צבעים טבעיים צובעים את השיער באופן זמני בלבד, ואנשים רצו לשנות את מחלפותיהם בצורה כימית. ניתוח דגימות שיער הראה שהיוונים והרומאים השתמשו בצבע שיער שחור עמיד כבר לפני אלפי שנים. הם ערבבו חומרים המוכרים לנו כיום כתחמוצת העופרת והידרוקסיד הסידן כדי ליצור ננו-חלקיק של סולפיד העופרת, שנוצר כשהכימיקלים האלה מגיבים לקשרי הגופרית שבקרטין, חלבון בשיער. כשהתברר להם שהשימוש הישיר בעופרת רעיל מדי, שינו הרומאים את נוסחת הצבע השחור שלהם ועברו לשיטה המבוססת על התססת עלוקות במשך חודשיים בכלי עופרת.

המצרים הקדומים צבעו את שיערם, אבל לא כשהוא עדיין היה על ראשם. הם גילחו אותו, ואז סלסלו וקלעו אותו כדי ליצור פאות שיגנו על ראשיהם הקרחים מפני השמש

בשנים הראשונות של האימפריה הרומית נדרשו זונות לצבוע את שיערן בצהוב כדי להעיד על מקצוען. רובן חבשו פאות, אבל היו גם שהטבילו את שיערן בתמיסה שהופקה מאפרם של צמחים או מאגוזים שרופים כדי להגיע לגוון הרצוי בצורה כימית. והגרמנים, מצדם, צבעו את השיער באדום בעזרת תערובת המכילה אפר של עצי אשור ושומן עזים. עם התפתחות השיטה המדעית בתחילת העת המודרנית נקטו צובעי-השיער גישה אנליטית יותר ובחנו את יעילותן ובטיחותן של נוסחות חדשות. "תענוגות לנשים" (Delights for Ladies), ספר מתכונים מהמאה ה-17 שעסק בכל הדברים החיוניים למשק הבית, המליץ להשתמש ב"Oyle of Vitrioll" כדי לצבוע את השיער בגוון ערמוני. הספר מזהיר להימנע ממגע בעור – עצה טובה בהתחשב בכך שכיום אנו מכירים את החומר הזה בשם חומצה גופרתית.

אופנת הבלונד האיטלקי חזרה על עצמה – כפי שקורה בטרנדים של צבעי שיער – כמה מאות שנים לאחר מכן, במאה ה-18, כשנשים ונציאניות שכבו בשמש במרפסות שנבנו במיוחד כששיערן טבול בתמיסות חיטוי מאכּלות כדי להזהיב את תלתליהן. השיער הבלונדיני כבר לא היה אז אך ורק סימן ההיכר של הזונות.
אבל צבעים לשיער לא שימשו רק למטרות של אופנה או סימון המקצוע. קורדוול מזהה כמה מקרים שבהם צבע השיער שונה מסיבות אחרות; לדוגמה, האפגנים האמינו שצביעת שיערם באדום עם חינה תרפא כאב ראש חריף.

יופי בצנצנת

ניקי מינאז׳ בלונדינית

הזמרת ניקי מינאז׳ בהשקת הבושם שלה באוסטרליה, 2012. צילום: אווה רינלדי

תעשיית היופי מגלגלת מיליארדים וממשיכה לגדול. לפי אחת התחזיות, מוצרי הקוסמטיקה יכניסו 255 מיליארד דולר ברחבי העולם ב-2014. התעשייה שמרה על יציבות בזמן המיתון, והרווחים הגלובליים צפויים להגיע ל-316 מיליארד דולר עד 2019 כתוצאה מהביקוש למוצרי יופי יוקרתיים בעקבות ההתאוששות והעלייה בהכנסות. מוצרי טיפוח לשיער הם הענף הגדול ביותר בתעשיית היופי בעולם כולו, ואחראים לכמעט רבע מההכנסות בתעשייה. שירותי צביעת שיער אחראים ל-18 אחוז מההכנסות בסלוני היופי בארצות הברית. לפי ההערכות, 70 אחוז מהנשים האמריקאיות משתמשות בצבעים לשיער. כשבוחנים את תולדות צבעי השיער, אי אפשר שלא לשאול: למה כל כך הרבה אנשים עדיין צובעים את שיערם? למה הם רוצים לעבור את מסכת הייסורים הזו ולשאת בהוצאות, בגירודים ובריח? יהיה אשר יהיה מקור תשוקתנו לצבוע את השיער, דבר אחד בטוח: אנשים קשורים בצורה רגשית עמוקה לדבר הזה שמכסה את קרקפותיהם.

ואין ספק שזה נכון לגבי ברקלי קנינגהם. כבר בגיל 12 היא התחילה לערוך ניסויים בשיערה, כשהשתמשה בספריי להבהרת השיער. בבגרותה חיפשה במשך שנים את צבע השיער הנכון לה. "אף פעם לא עלה בדעתי לא-לצבוע את השיער", אומרת ברקלי. "ה'אני' של צבע השיער במקרה מגיע מקופסה, כי ה'אני' שצומח לי על הראש פשוט לא מתאים לי".

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי רבקה גנארד, Mosaic.


תגובות פייסבוק