ציור ציור שעל הקיר

ההתבוננות בציור היא מעין מפגש קסום עם נפש אחרת, אך אילו השפעות מוחשיות יש לאמנות עלינו?
X זמן קריאה משוער: 19 דקות

תרחיש 1: נניח שאתם מתבוננים בעיון בדיוקן העצמי של רמברנדט מ־1659, המוצג בגלריה הלאומית לאמנות בעיר וושינגטון, ואז מספרים לכם שאת הציור הזה יצרה בעצם תוכנת למידה עמוקה שלמדה את הסגנון של רמברנדט באמצעות חשיפה לציוריו. מיד תרגישו שדבר מה אבד לכם. המוזיאון ודאי יוריד את היצירה מהקיר. מהו הדבר שאבד?

דיוקן עצמי, רמברנדט

דיוקן עצמי של רמברנדט (1659). תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

תרחיש 2: לאחרונה נמצאו על צוקים מרוחקים ביערות הגשם של האמזונס אלפי ציורים הפרושים יחדיו על קרוב ל־13 קילומטר. גילם המוערך: 12,500 שנה. יצירות הצוק של האמזונס מציגות בני אדם רוקדים ואוחזים ידיים, וגם מסטודונים נכחדים, סוסים של עידן הקרח בעלי פנים פראיות (חלקן מפורטות כל כך שרואים בהן את שערות הסוס) ועצלנים עצומים – כמו היצורים המוזרים בציוריו של הירונימוס בּוֹש. הציורים האלה עשו כותרות. כמה מלהיב יהיה לעמוד פנים אל פנים מול התמונות האמיתיות האלה שעל הסלעים. אם יתברר שזוהי תרמית, נפסיק לדמיין בהתרגשות את בני האדם הפרהיסטוריים, שאולי היו דומים לנו מאוד, מציירים את הציורים האלה.

מדוע יצירות אמנות מרתקות אותנו כל כך? בגלל היופי שלהן, כמובן, אך לא ייתכן שזאת הסיבה היחידה. ואילו השפעות מיטיבות מוחשיות, אם בכלל, יש לאמנות עלינו?

כפסיכולוגית שמתעניינת ומתמחה באמנויות, המשיכה שלנו לאמנות מעוררת בי שתי שאלות יסודיות וותיקות – שאלות שמעסיקות פילוסופים, פסיכולוגים ואוהבי אמנות כאחד. הראשונה היא מדוע יצירות אמנות מרתקות אותנו כל כך? בגלל היופי שלהן, כמובן, אך לא ייתכן שזאת הסיבה היחידה, כפי שהניסויים המחשבתיים שהצגתי כאן למעלה מלמדים. השנייה היא אילו השפעות מיטיבות מוחשיות, אם בכלל, יש לאמנות עלינו?

באשר לשאלה הראשונה – למה אכפת לנו כל כך? – אני טוענת שאנחנו נמשכים ליצירות אמנות כי הן מקשרות אותנו באופן ישיר למדי לנפשו המדומיינת של האמן. אנו חושבים שלאמנים יש אמירה ביצירה האמנותית שלהם, גם אם לעתים קשה לנו לזהות מהן בדיוק המשמעויות שהם כיוונו אליהן. ולכן בכל פעם שאנחנו תופשים משהו כאמנות, ולא כתוצר מקרי, או כחפץ שימושי, אנחנו מזהים בו מיד כוונה ומשמעות.

כשאנו מביטים בציור של רמברנדט, אנו מרגישים שאנחנו קוראים מסר שנשלח אלינו, אל תקופתנו, על ידי גאון מימים עברו

כשאנו מביטים בציור של רמברנדט, אנו מרגישים שאנחנו קוראים מסר שנשלח אלינו, אל תקופתנו, על ידי גאון מימים עברו. משיכות המכחול הן רמזים לתנועת זרועו בעת שצייר, ואת תנועת זרועו ניתן לפרש כמבע של הלך רוחו בזמן שיצר את התמונה. דיוקנאותיו העצמיים מלמדים על נטייה לבחינה עצמית. יש לנו תחושה שאנחנו רואים את המוּדעות של רמברנדט לאופן שבו הוא מצטייר, ושאנחנו מבינים את הניתוח העצמי המעמיק שהוא מבצע בשורת הדיוקנאות העצמיים שהוא צייר ככל שהזדקן. יש לנו תגובות דומות כשאנחנו מביטים בציורי הסלע מהאמזונס. אנו מנסים לדמיין על מה חשבו האמנים הפרהיסטוריים האלה, בעלי המוחות הדומים לשלנו, ולחוש את הכוונה בפעולותיהם בשעה שציירו את הציורים האלה.

ידוע ומוכח שאנשים שונאים זיופים. שני סרטי תעודה שהוקרנו לאחרונה, Driven to Abstraction (משנת 2019) ו־Made you Look: A True Story About Fake Art (משנת 2020), מתחקים אחרי שערוריית זיוף האמנות הגדולה ביותר בתקופה האחרונה. החל מ־1994, במשך יותר מעשר שנים, נהגה להגיע אל גלריה נוֹדלֶר (Knoedler) בניו יורק אישה שאמרה כי היא מייצגת אספן עשיר המעוניין לשמור על אלמוניות. בתקופה הזאת היא הביאה איתה לפחות 40 ציורים מאת האמנים המפורסמים ביותר במאה העשרים – מארק רותקו, ג'קסון פולוק, רוברט מאת׳רוול, פרנץ קליין, קליפורד סטיל ואחרים. בעלת הגלריה אמרה שהיא נדהמה מיופיין של היצירות האלה. היא קנתה את כולן במחירים נמוכים מאוד – אחרי שנאמר לה שהאספן האלמוני שמוכר אותן אינו מייחס חשיבות לכסף – ומכרה אותן במכירה פומבית ברווח של מיליונים רבים.

הגלריה התעלמה מהיעדרו של תיעוד בעלוּת מסודר, ואולי אף טייחה זאת. במילים אחרות, לא היו שום מסמכים המוכיחים כיצד היצירות האלה התגלגלו לידי האספן האלמוני. אף שמומחי אמנות אחדים אמרו שהיצירות נראות אותנטיות, אחרים חלקו על כך. כך או כך, הציורים נמכרו במכירה פומבית בסכום כולל של כ־70 מיליון דולר. מרבית עולם האמנות העילית נפלה בפח. אבל אט אט התגלתה האמת, כשהשיא היה וידוי בבית המשפט של האישה שהביאה את הציורים אל הגלריה. היא הודתה שהציורים היו זיופים שיצר פֵּיי-שֶן קיאן, צייר מסין שהתגורר אז בקווינס שבניו יורק. בסין לא נהוג להביט בעין לא יפה על זיוף יצירות – יש אמנים שזאת ההתמחות שלהם – ואחד הסרטים שהזכרתי כאן לוקח אותנו אל סטודיו בסין שבו מנפקים זיופים.

יוליסס, רוברט מאת'רוול

"יוליסס" (1947), רוברט מאת'רוול. מוזיאון הטייט, לונדון. תצלום: Wmpearl, ויקיפדיה

יש אפשרות שציור יפהפה מפסיק להיראות יפהפה כל כך כשאנחנו מביטים בו בידיעה שהוא זיוף – כאילו הגוון העכור של התרמית והיעדר המוסריות מכתים גם את ההילה האסתטית של הציור

האספנים שנפלו בפח רתחו מזעם. אבל אם הם חשבו בהתחלה שהציורים מרהיבים ביופיים, למה שיהיה להם אכפת? אחת הסיבות, כמובן, היא אובדן הערך של הציורים: המקוריים היו אמור להיות שווים מיליונים, אבל כעת התגלה שמדובר בזיופים כמעט חסרי ערך. ויש גם אפשרות שציור יפהפה מפסיק להיראות יפהפה כל כך כשאנחנו מביטים בו בידיעה שהוא זיוף – כאילו הגוון העכור של התרמית והיעדר המוסריות מכתים גם את ההילה האסתטית של הציור. וישנו גם עניין הסנוביות, כפי שטען ארתור קֶסטלֶר ב־1964, כשכתב שכאשר חברה שלו גילתה שבידיה ציור מקורי, ולא העתק שנמכר בתפוצה המונית, היא העבירה אותו למקום בולט בביתה, אף שהציור עצמו לא השתנה פיזית. אבל אנחנו לא סולדים רק מהזיופים שאנו עצמנו קנינו, אלא גם מאלה שמתגלים על קירות מוזיאון, והרי לא תיתכן סנוביות אם אין בעלוּת.

מכאן שיש סיבה נוספת, עמוקה יותר, לסלידה שלנו מזיופים. אם אכן יש קשר עמוק בין יצירת האמנות לאופן שבו אנו מדמיינים את הנפש שיצרה אותה, אז רפרודוקציות וזיופים של ציורים, גם אם איכותם גבוהה, אינם משפיעים עלינו באותו אופן. העתקים שיצר מישהו שאינו רמברנדט, אינם מעוררים בנו את התחושה שאנו מתקשרים ישירות עם נפשו של רמברנדט.

קבוצת המחקר שלי ערכה ניסוי כדי לשלול הסברים המבוססים על ערך כספי ועל היעדר מוסריות. ראשית היה עלינו להבין כיצד להשיל מעל הזיוף את אובדן הערך הכספי ואת ההילה הלא מוסרית שלו. החלטנו שיהיה מעניין במיוחד להשתמש בהעתק מושלם שיצר שוליה של האמן, שיהיה חתום על ידי האמן עצמו, ושיהיה שווה בשוק האמנות כמו המקור. כדי להימנע מהסטיגמה הלא מוסרית, אמרנו לנבדקים שנפוץ מאוד בעולם האמנות ששוליות מייצרים יצירות בשם אמנים מפורסמים, וגם ביקשנו מהם לדרג את רמת המוסריות של המעתיקים כדי לוודא שהנבדקים מאמינים לנו. זהו אם כן העתק, אך להבדיל מזיוף, הוא אינו בלתי מוסרי, ואף שוויו זהה לזה של המקור. בנוסף, הראינו לנבדקים ציור זהה נוסף, ואמרנו להם שזה העתק נוסף של המקור, אלא שאותו יצר האמן עצמו. השאלה המרכזית הייתה האם ההעתק שיצר השוליה ייחשב לנחות מההעתק שיצר האמן.

מה מוביל לכך שהעתק מושלם של שוליה נחשב לגרוע יותר מהעתק מושלם של האמן?

הנבדקים דירגו את ההעתק שהכין האמן כיצירתי יותר, מקורי יותר ומשפיע יותר מאשר ההעתק שיצר השוליה. הנטייה הזאת הייתה בלתי תלויה בערך כספי (כי שני ההעתקים הם בעלי ערך זהה) והתברר גם שהיא אינה תלויה בהערכה מוסרית, אחרי ששללנו את כל הנבדקים שנתנו דירוג מוסרי נמוך לשוליה. אף אחת מהיצירות לא הייתה המקור: שתיהן היו העתקים. אז מה מוביל לכך שהעתק מושלם של שוליה נחשב לגרוע יותר מהעתק מושלם של האמן?

לוט ובנותיו, אורציו ג'נטילסקי

"לוט ובנותיו" (1622), אורציו ג'נטילסקי, מוזיאון ג'יי פול גטי, לוס אנג'לס. בשלב הזה, בתו של הצייר, ארטמיזיה, הייתה ציירת מנוסה ומעולה. האם נרגיש אחרת אם נדע שהיא הייתה שותפה לביצוע הציור הזה? תצלום: ויקיפדיה

אנשים חושבים, גם אם זו אינה מחשבה רציונלית, שאמנים מקנים ליצירותיהם משהו מהמהות של עצמם ברגע היצירה – אפילו אם היצירות האלה הן העתקים שהאמן יצר למקור

ההסבר שנראה לנו סביר הוא שאנשים חושבים, גם אם זו אינה מחשבה רציונלית, שאמנים מקנים ליצירותיהם משהו מהמהות של עצמם ברגע היצירה – אפילו אם היצירות האלה הן העתקים שהאמן יצר למקור. הפסיכולוג פול בלוּם (Bloom) כתב על השקפות לא רציונליות כאלה בהקשר של תופעה שהוא מגדיר "מהותנות". הגישה המהותנית אומרת שאנו מעדיפים אובייקטים בעלי היסטוריה ייחודית בגלל סוג מסוים של חשיבה מאגית המבוססת על הסיבתיות שאנו מייחסים למגע עם האובייקט. ההשקפה שאומרת שאובייקטים מסוימים הם בעלי מהות פנימית מסבירה את ההעדפה שלנו לחפצים בעלי ערך סנטימנטלי: אם אאבד את טבעת הנישואים שלי, העתק מדויק שלה לא יספק אותי. ואם ילדה תאבד את הדובי הבלוי שלה, דובי חדש לא ירגיע אותה. וכאשר מדובר ביצירת אמנות, האמונה שלנו במהות של האמן היא שמעוררת בנו את התחושה שאנו קשורים לנפשו של האמן. היראה שאנו חשים נוכח יצירות מקוריות מגיעה לקיצוניות מופרכת בקדחת האסימונים חסרי התחליף (NFT) הנוכחית – אספנים וסוחרים משקיעים סכומי כסף עצומים ב"בעלות" ייחודית על אמנות דיגיטלית שכל אחד יכול להוריד בחינם. מכיוון שאין "מקור" של קובץ דיגיטלי, האמן יכול כעת להבטיח שהקובץ שלו הוא "העותק המקורי" האחד והיחיד, ולעשות הון. עם הזמן נגלה אם מדובר בקדחת חולפת, או בשיטה חדשה ליצירת תחושה של קשר בינינו לבין נפשו של האמן הדיגיטלי.

רק במערב רואים במקור משהו מיוחד, מקודש. בסין וביפן, למשל, מקובל לייצר העתקים מדויקים, וערכם זהה לזה של המקור – בייחוד מפני שמקור עתיק עלול להתבלות עם הזמן, אבל העתק חדש יראה לנו בדיוק כיצד נראתה היצירה בראשית ימיה

אך יראת המקור אינה תופעה אוניברסלית. רק במערב רואים במקור משהו מיוחד, מקודש. בסין וביפן, למשל, מקובל לייצר העתקים מדויקים, וערכם זהה לזה של המקור – בייחוד מפני שמקור עתיק עלול להתבלות עם הזמן, אבל העתק חדש יראה לנו בדיוק כיצד נראתה היצירה בראשית ימיה. וכפי שציינתי, יש בסין סדנאות שבהן מועסקים אמנים ביצירת העתקים. אולי התרבות שלנו מלמדת אותנו שהתגובה ההולמת ליצירת אמנות כרוכה בהסקת מסקנות על הנפש שמאחורי האמנות.

גל גדול ליד קנגאווה, הוקוסאי

"גל גדול ליד קנגאווה" (1829-1832), הוקוסאי. התמונה שלפניכם, מאת אחד מגדולי הציירים היפנים, קלאסיקה מוכרת, עברה ניקוי אלקטרוני של כתמים ולכלוך, מחיקה של קמטים, שחזור האיזון בצבעים, חיתוך וגם סיבוב. תצלום: ויקיפדיה

אם נפנה לשאלה השנייה – מהן ההשפעות המיטיבות האפשריות של האמנות? – נגלה שאנו חשים באופן אינטואיטיבי שלאמנות יש השפעה חיובית כלשהי על בריאות הנפש ועל הרווחה שלנו, ושהיא הופכת אותנו לבני אדם חומלים ואמפתיים יותר. ובכן, יש ראיות מסוימות לכך שהאמנות תורמת לרווחתנו, אך באשר לאמפתיה המחקר עדיין לוקה בחסר.

רבים יסכימו שגם אם האמנות אינה הכרח ביולוגי כמו אכילה או שינה, יצירת אמנות וצריכת אמנות הן פעילויות חשובות לפריחה האנושית. אבל באיזה אופן האמנות מיטיבה כך איתנו, ומאין יש לנו ראיות לכך? אציג כאן ראיות לשני נתיבים הפוכים כביכול, שבאמצעותם האמנות משפרת את רווחתנו – נתיב הבריחה, האסקפיזם, והנתיב שבו אנו מתעמתים עם רגשות שליליים ומבינים אותם.

כשהאמנות עוזרת לנו לברוח, היא שולפת אותנו מחיי היומיום אל מציאות אחרת. זאת הסיבה שרבים מאיתנו אינם מסוגלים ללכת לישון בלי להיכנס לעולם בדיוני, ברומן או בסדרה בטלוויזיה

ראשית, נבחן את האמנות כבריחה. אריסטו חשב שטרגדיות דרמטיות מביאות אותנו לקתרזיס – הן מעוררות בנו רחמים ופחד, ואז שוטפות מאיתנו את הרגשות הללו בסוף המחזה ומשאירות אותנו עם תחושת הקלה. מטפלים באמנות משתמשים ביצירה אמנותית כדי לעזור למטופלים להתמודד עם טראומה. אבל יש גם נתיב הפוך לחלוטין שבו האמנות פועלת עלינו, וזה נתיב הבריחה. בריחה עלולה להישמע כמו התחמקות, אבל יש לה תפקיד חשוב ברווחתנו. כשהאמנות עוזרת לנו לברוח, היא שולפת אותנו מחיי היומיום אל מציאות אחרת. זאת הסיבה שרבים מאיתנו אינם מסוגלים ללכת לישון בלי להיכנס לעולם בדיוני, ברומן או בסדרה בטלוויזיה.

דון קיחוטה, דומייה

"דון קיחוטה" (1868), אונורה דומייה - כמו הגיבור הבדיוני של סרוונטס, גם אנחנו אוהבים לברוח אל הבדיון ולהרחיב בו את נפשנו. תצלום: Yelkrokoyade, ויקיפדיה

היצירה האמנותית משפרת את הרגשתנו כשאנו במצוקה כי היא נושאת אותנו הרחק מהרגשות הלא נעימים, ולא כי היא עוזרת לנו להתמקד ברגשות האלה ולעבד אותם

את ההשפעות הרגשיות המיטיבות של הבריחה בעת תהליך היצירה של אמנות חזותית הדגימה הפסיכולוגית ג'ניפר דרייק (Drake), דוקטורנטית שלי לשעבר שמלמדת כיום בברוקלין קולג'. כשאנשים בוגרים, וגם ילדים, התבקשו לחשוב על חוויה אישית עצובה ומטלטלת מאוד ואז לצייר ציור העוסק בזיכרון העצוב הזה או במשהו שונה לגמרי, הם דיווחו על שינוי חיובי במצב הרוח (שנמדד בדיווחים העצמיים לפני ואחרי שלב הציור). מעניין אף יותר היה לגלות שהשיפור במצב הרוח היה הרבה יותר משמעותי דווקא כשהנבדקים השתמשו באמנות כדי לברוח מהמחשבות על העצב שלהם – כשהם חשבו על משהו שונה לגמרי מהזיכרון העצוב – ולא כשהם השתמשו באמנות כדי להתמקד בעצב. הממצא הזה, ששוחזר מאז, מלמד שהיצירה האמנותית משפרת את הרגשתנו כשאנו במצוקה כי היא נושאת אותנו הרחק מהרגשות הלא נעימים, ולא כי היא עוזרת לנו להתמקד ברגשות האלה ולעבד אותם.

שנית, נבחן את האמנות ככלי שעוזר לנו להבין רגשות שליליים. פילוסופים שואלים מדוע אנו מתעניינים באמנות שמעמתת אותנו עם מראות של סבל וסיפורים של סבל, כשבה בעת, בחיינו האמיתיים, אנו מנסים שלא להיות עדים לסבל ולא לסבול בעצמנו. מדוע אנו אוהבים את דיוקנו העצמי של רמברנדט משנת 1659, שבו הוא מתגלה כזקן מהורהר, עצוב ומודאג? האם אנו נהנים מהעצבות שהיצירה הזאת משרה עלינו? טליה גולדסטין, גם היא סטודנטית לשעבר שלי, שמלמדת כיום באוניברסיטת ג'ורג' מייסון בווירג'יניה, ניסתה לזהות את ההבדלים בין חוויית העצב האישי וחוויית העצב הנובע מאמנות. היא ביקשה מנבדקים לדרג את תחושות העצב והחרדה שלהם בזמן שחשבו על זיכרון אישי עצוב מאוד, ובזמן שצפו בקטעים טראגיים מסרטים. הסרטים והזיכרונות האישיים עוררו במשיבים אותה מידה של עצבות. מה שייחד את התגובה לזיכרון האישי הוא שלצד העצב הייתה גם חרדה. ואילו העצבות הנובעת מהסרטים – שבמהלך הצפייה בהם נכנסו הנבדקים לחייהם של אחרים – הובילה לעצב טהור, שאינו נגוע בתחושת החרדה האוורסיבית.

כיוון שאנו יודעים שאנו חווים אמנות, שהיא מעין משחק "בכאילו", אנו שומרים על מרחק מהרגשות האלה ומצליחים לשלוט בהם. דווקא באמצעות המרחק, האמנות מזמינה אותנו לקבל אלינו את הרגשות השליליים, וזאת כי הם מתקיימים כעת במרחב בטוח – בלי השלכות מעשיות על חיינו

הפסיכולוג וינפריד מנינגהאוס (Menninghaus) הציג מודל "מרחיק-מקבל" שמסביר למה אנו נמשכים לאמנות שלעתים קרובות מעוררת בנו רגשות שליליים. הוכח שרגשות שליליים מגייסים את הקשב ומגבירים את המעורבות הרגשית, ובזכותם האמנות מותירה בנו חותם עמוק יותר ומרגשת אותנו יותר (וההתרגשות נעימה לנו). כיוון שאנו יודעים שאנו חווים אמנות, שהיא מעין משחק "בכאילו", אנו שומרים על מרחק מהרגשות האלה ומצליחים לשלוט בהם. דווקא באמצעות המרחק, האמנות מזמינה אותנו לקבל אלינו את הרגשות השליליים, וזאת כי הם מתקיימים כעת במרחב בטוח – בלי השלכות מעשיות על חיינו. אנו יודעים שהם "בכאילו". הפסיכולוג פול רוזין (Rozin) הגדיר זאת כ"מזוכיזם נעים" המתרחש בסביבה בטוחה. וכאשר אנו מקבלים אלינו את הרגשות השליליים, אנו מתענגים עליהם ולומדים להכיר אותם טוב יותר.

אז האמנות עשויה להיטיב עם רווחתנו, אבל האם היא גם מעודדת אותנו להיות אמפתיים יותר? אם האמנות מחברת אותנו אל נפש היוצר, האין זה סוג של אמפתיה? הבעיה בטיעון הזה היא שלא מדובר פה רק על הבנת נפש האמן. הטיעון הזה מרמז שאנו נוהגים ביתר חמלה (או לפחות מאמצים מדיניות חומלת יותר) כתוצאה מהחיבור שאנו חשים למצבו הנפשי של הזולת.

טיעון האמנות/אמפתיה מתקבל על הדעת רק כשאנו מתבוננים באמנות העוסקת בסבל ובאי צדק. האמן הבריטי לוּק גֶ'ראם (Jerram) פיסל אדם ישן מתחת ליריעת פלסטיק (שאותה יצר מזכוכית) על גבי פיסת קרטון, והשאיר את היצירה ברחוב בבריסטול. כוונתו, לכאורה, הייתה לעורר מודעות לבעיית דרי הרחוב – ואולי להניע אנשים לפעולה. גֶרניקה (1937), ציור השמן של פיקאסו, מתאר את ההרס שזרעו הפצצות הגרמניות בעיירה בספרד. "שלושה במאי 1808" של גוֹיה (1814) מתאר את הוצאת להורג של חיילים ספרדים בידי צבאות הכובש של נפוליאון. האם היצירות האלה הופכות אותנו לפציפיסטים? האם ההתבוננות בדיוקנאות העצמיים של רמברנדט כאיש זקן מעוררת בנו חמלה רבה יותר לקשישים?

גרניקה, פבלו פיקאסו

מבקרים חולפים ליד "גרניקה" (1937), פבלו פיקאסו, מוזיאון המלכה סופיה, מדריד. תצלום: ©PromoMadrid, author Max Alexander

שלוה במאי, פרנסיסקה דה גויה

"שלושה במאי" (1814), פרנסיסקו דה גויה. תצלום: Prado in Google Earth, ויקיפדיה

את טיעון האמנות/אמפתיה מייחסים לכל סוגי האמנות, אבל בראש ובראשונה לאמנויות הנרטיביות – ספרות, קולנוע, תיאטרון. כפי שאפשר לשמוע בריאיון הזה, הפילוסופית מרתה נוסבאום משוכנעת כי מפני שהספרות מפתחת את יכולתנו להיכנס לנעליהם של אחרים, היא עושה אותנו אמפתיים יותר. ועל לוחית בתיאטרון San Francisco Playhouse, כתוב:

"התיאטרון שלנו הוא חדר כושר לאמפתיה, שבו אנו מאמנים את כוחות החמלה שלנו... וכאשר אנו יוצאים ממנו, אנו נושאים עמנו כוחות גדולים יותר של הבנה, שהופכים את הקהילה שלנו למקום טוב יותר".

בריאיון ברדיו אומר חוקר המוח ג'מיל זאכּי (Zaki), חוקר אמפתיה מאוניברסיטת סטנפורד, שהוא חושב "על הרבה סוגים אמנות כעל מחנה אימונים לאמפתיה", וש"אם אנחנו רואים ציור של מישהו שמצליפים בו, או של מישהו שממרר בבכי, אנחנו נכנסים לתוך המצב הזה".

הטיעון הכללי אומר שקריאת ספרות וצפייה בסרטים ובהצגות משכללות את האמפתיה שלנו: אנחנו מציבים את עצמנו בנעליהם של אחרים – לעתים קרובות מדובר באחרים השונים מאוד מאיתנו – והמהלך הזה מאניש את האחר

הטיעון הכללי אומר שקריאת ספרות וצפייה בסרטים ובהצגות משכללות את האמפתיה שלנו: אנחנו מציבים את עצמנו בנעליהם של אחרים – לעתים קרובות מדובר באחרים השונים מאוד מאיתנו – והמהלך הזה מאניש את האחר. הפילוסוף ריצ'רד רורטי (Rorty) מסכים. בספרו Contingency, Irony and Solidarity (משנת 1989), הוא כותב על ספרים העוסקים באי צדק – "אוהל הדוד תום" מאת הארייט ביצ'ר סטואו (1852) ו"עלובי החיים" מאת ויקטור הוגו (1862) – וטוען שככל שהקוראות והקוראים ילמדו על השלכותיה ההרסניות של האכזריות, הם ייעשו פחות אכזריים בהתנהגותם. אומרים שכאשר ביצ'ר סטואו נפגשה עם הנשיא אברהם לינקולן ב־1862, הוא אמר לה: "אז את האישה הקטנה שכתבה את הספר שגרם למלחמה הגדולה הזאת". בין אם הסיפור הזה נכון ובין אם לא (וכלל לא בטוח שהוא נכון), הוא מתאר היטב את התפישה שלפיה הספרות יכולה לשנות תחושות והתנהגויות.

הרייט ביצ'ר סאוטו, אלנסון פישר

"אז את האישה הקטנה שכתבה את הספר שגרם למלחמה הגדולה הזאת" - דיוקן של הרייט ביצ'ר סטואו (1853) מאת אלנסון פישר, National Portrait Gallery,תצלום: ויקיפדיה

הטענה שקריאת ספרות הופכת אותנו לאנשים טובים ואמפתיים יותר נשמעת לנו נכונה. כולנו חווינו זאת: לעתים תכופות אנו מזדהים מאוד עם דמויות בדיוניות. השאלה היא אם האמנות מחוללת שינוי בגישה שלנו אחרי שאנו סוגרים את הספר או עוזבים את התיאטרון. האם היא מעודדת אותנו לנהוג באמפתיה ובחמלה רבות יותר כלפי הזולת. האם כשאנו עוזבים את העולם הבדיוני, אנו מרגישים שכבר שילמנו את המס האמפתי שלנו?

לאחרונה השלמתי, בשיתוף עם רוּיאן זנג (Zeng), סטודנטית תואר ראשון מצטיינת מבוסטון קולג', מחקר שעדיין לא ראה אור, המאשש במידת מה את הטיעון לפיו נרטיבים של סבל אכן עשויים להגדיל את מאגרי האמפתיה שלנו במקום לרוקן אותם. 114 סטודנטים נרשמו אצלנו ל"מחקר בנוגע להשפעות הקריאה". קבוצת נבדקים אחת קראה את Dear America: Notes of an Undocumented Citizen מאת חוסה אנטוניו ורגס (משנת 2018). הממואר הזה מספר כיצד הסופר, יליד הפיליפינים, נשלח בילדותו לגור אצל קרובים בארצות הברית, בתקווה שחייו יהיו טובים יותר, ומתאר את משבר הזהות שהוא נקלע אליו אחרי שגילה שהוא מהגר לא חוקי. קבוצת נבדקים אחרת קראה רק מידע עובדתי על מצוקותיהם של מהגרים לא חוקיים בארה"ב.

לפני הקריאה השלימו כולם סקר של שמונה שאלות, הבוחן את יחסם למהגרים לא חוקיים. הם נשאלו בו, בין היתר, עד כמה הם מסכימים (בסולם של 1-5) עם הצהרות כגון:

  • צעירים המגיעים לארה"ב כילדים באופן לא חוקי אמורים לחזור לארצם ולחכות בתור כדי לבוא הנה באופן חוקי, ולא משנה מה המצב בביתם או כמה זמן זה ייקח.
  • לעתים קרובות, למשפחות שמביאות את ילדיהם לארה"ב ללא מעמד חוקי אין ברירה כי הן בורחות מאלימות, טרור ורעב קיצוניים.

על סמך התשובות לשאלות האלה נוצר "דירוג גישה" לכל נבדק. הנבדקים השלימו את אותו סקר מיד אחרי הקריאה, ופעם נוספת אחרי חודש.

לפני הקריאה, לא היה הבדל בגישות של שתי הקבוצות. אבל מיד אחרי הקריאה התגלתה אצל קבוצת הממואר עלייה מובהקת באימוץ מדיניות של אמפתיה וחמלה כלפי מהגרים לא חוקיים – זאת בשעה שגישתה של קבוצת העובדות לא השתנתה. אחרי חודש ראינו נסיגה מסוימת: הגישות של קבוצת הממואר החלו לגלוש בחזרה לדירוג שהן היו בו לפני הקריאה, וההבדל בין הקבוצות הפסיק להיות מובהק סטטיסטית.

קשה יותר ויותר לשנות גישות של אחרים, ותמים לחשוב שקריאה אחת בספר על הגירה לא חוקית תחולל שינוי קבוע. אבל האם היינו יכולות לשנות את גישתם של אנשים שעוד לפני הקריאה הייתה דעתם על מהגרים לא חוקיים שלילית?

נסיגה שכזו אחרי חודש, לאחר שהנבדקים קראו רק ספר אחד בנושא, אינה מפתיעה במיוחד. קשה יותר ויותר לשנות גישות של אחרים, ותמים לחשוב שקריאה אחת תחולל שינוי קבוע. ברור לגמרי שלקריאות רבות (אולי בשילוב עם דיונים בקריאות האלה) יש סיכוי גדול יותר להוביל לשינוי קבוע. והנה בעיה נוספת: כמעט כל הנבדקים הפגינו בתחילה גישה חיובית כלפי מהגרים לא חוקיים. הגישה של קבוצת הממואר נעשתה חיובית יותר. אבל האם היינו יכולות לשנות את גישתם של אנשים שעוד לפני הקריאה הייתה דעתם על מהגרים לא חוקיים שלילית? את זה נצטרך לראות בהמשך – אנחנו עורכות מחקר חדש כעת – אך לבטח יהיה הרבה יותר קשה להוכיח זאת.

חואן דה פארחה, דייגו ולאסקס

דיוקן של חואן דה פארחה (1650), מאת דייגו ולאסקס. פארחה, עבד שחור, היה שוליה של ולאסקס, שלבסוף שחרר אותו לחופשי. תצלום: ויקיפדיה

האם האמפתיה שאנו חשים כלפי האמן – למשל, כלפי רמברנדט כאיש זקן, או כלפי דמויות בסיפור – אכן משנה את התנהגותנו ברגע שאנו עוזבים את עולם המוזיאון, הספר, הסרט או ההצגה?

ייתכן מאוד שהאמפתיה מעודדת אותנו להפגין חמלה רבה יותר. אבל היא עלולה גם לייצר השפעה הפוכה. בלום מזהיר שיש אנשים המסוגלים להסב לזולת סבל רב יותר דווקא כאשר הם יודעים איך הוא מרגיש. ולא אחת מזכירים לנו שהנאצים המתועבים אהבו אמנות, ספרות ומוזיקה. ולכן, אף שהמגע עם האמנות עשוי להגדיל את האמפתיה והחמלה שלנו, אין ערובה לכך. יש להימנע מתקוות שווא בנוגע לאמנות, אלא אם יהיו לנו ראיות המאששות תפישות עולם אופטימיות כאלה.

אנו נמשכים לאמנות מסיבות רבות, אבל אחת הבולטות שבהן היא הרצון להרגיש שאנו באים במגע עם נפשו של אמן דגול. אם ייקחו מאיתנו את האפשרות הזאת, למשל אם יאמרו לנו שאת היצירה ציירו שוליה, זייפנית או תוכנת למידה עמוקה, אנו נתאכזב, ואפילו נכעס. ובאשר להשפעות של המגע עם האמנות, ליצירה האמנותית יש תרומה חיובית למצב הרוח שלנו, וההתבוננות באמנות עוזרת לנו להתמודד עם רגשות שליליים באופן שמגן עלינו ומייצר התרגשות נעימה. אבל האם האמפתיה שאנו חשים כלפי האמן – למשל, כלפי רמברנדט כאיש זקן, או כלפי דמויות בסיפור – אכן משנה את התנהגותנו ברגע שאנו עוזבים את עולם המוזיאון, הספר, הסרט או ההצגה? זאת שאלה שעדיין אין עליה תשובה.

אלן וינר (Winner) היא מרצה לפסיכולוגיה מבוסטון קולג' ועמיתת מחקר בכירה ב־Project Zero בבית הספר לתארים מתקדמים בחינוך של הרווארד. ספרה האחרון הוא How Art Works: A Psychological Exploration (משנת 2018).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: מתוך "יום של שיט בסירה" (1893-1894), מארי קאסאט, National Gallery of Art, Washington, תצלום: The Google Art Project, ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אלן וינר, AEON.
- דימוי שער"יום של שיט בסירה" (1893-1894), מארי קאסאט, National Gallery of Art, Washington, תצלום: The Google Art Project, ויקיפדיה


תגובות פייסבוק