צלילים של קקאו

שמיעה אבסולוטית היא ברכה וגם קללה. ומה קורה כשמתוכה גם עולות חוויות חושיות של טעם וצבע?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

לפני שנים רבות קראתי באחד ממוספי סוף השבוע ראיון שנערך עם סר לורנס אוליבייה, השחקן הבריטי הנודע. הוא תיאר את רגעי תום ההצגה, כשהקהל מריע, והוא עומד על הבמה, מולו. תחושה של ים. כך הוא אמר. המרחב, הצבע, ריח המלח. תחושה של ים, שאופפת אותו כשהוא קד לתשואות הקהל.

היה משהו בתיאור התחושה הזו שלו שהיה מובן לי וברור, וכמעט שמעתי את הים. הרגשתי שאני מבינה לגמרי את ה"התבייתות" המסוימת הזו של תחושה מיוחדת לגבי סיטואציה חוזרת. מעין חריטה או צריבה. ואז זה תמיד שם.

נזכרתי במאמר הזה כשקראתי לא מכבר כתבה יפה ומעניינת העוסקת בשמיעה אבסולוטית, כתבה שהביאה סקירה ונתונים בנוגע לשמיעה אבסולוטית, קצת סטטיסטיקה, קצת פיזיקה, ותיארה מעורבות חווייתית-רגשית מיוחדת, שנובעת ככל הנראה מרגישות רבה לתדרי קול. בעקבות הכתבה, "הצצתי" במספר אזכורים-מאמרים נוספים בנושא, כדי לנסות וללמוד, אולי, על דברים נוספים שיכולים להיות קשורים או לנבוע במידה זו או אחרת משמיעה אבסולוטית, מעבר לזיהוי הצלילים.

אקורדיון, תחנת רכבת

"קצת מוזיקה בתחנת רכבת: אקורדיון", פריס. תצלום: ז'אן מנז'ולה

שמיעה אבסולוטית ניתן לגלות כבר בילדות, מאחר שהדברים נאמרים...  אבל גם מורגשים. לפעמים יותר מדי. החוויות הקשורות בכך, מזווית הראייה שלי, הן אישיות וסובייקטיביות לחלוטין ויכולות להיתפש כדברים מוזרים עד כדי כך, שפרט לקומץ חברים קרובים ששמעו פה ושם על תחושותיי, לא נטיתי לתאר את הדברים ולבטח שלא לעומקם. הכתבות שקראתי העירו מרבצו (לצערי לא תמיד הוא רובץ) את אותו שדון קטן שלי, שאת מעלליו אתאר, אך לצורך כך הנה ביוגרפיה מוזיקלית קצרצרה שלי:

ידעתי בבירור איך אני שומעת מוזיקה. פשוט – אני שומעת את הצלילים לפי שמותיהם

בגיל שמונה התחלתי לנגן באקורדיון. לא בחריצות רבה, לא תוך השקעה מיוחדת, אבל זה היה לי נחמד וחביב. איני מבינה מה גרם לי, לאחר כשנתיים, לעזוב את הכלי ואת הנגינה. אני זוכרת שאמי לקחה אותי אל האקדמיה למוזיקה בירושלים, כדי לנסות, אולי, לשכנע אותי לנגן בכלי אחר, והגברת יוכבד דוסטרובסקי, שלמיטב זכרוני הייתה המנהלת, בדקה וקבעה נחרצות – "לילדה יש שמיעה אבסולוטית". היא חשבה שדווקא צ'לו יכול להתאים. ידעתי בבירור איך אני שומעת מוזיקה. פשוט – אני שומעת את הצלילים לפי שמותיהם.

זכורים לי שיעורי הזמרה בבית הספר, המורה מנגנת באקורדיון, ובמקום המלים והפזמון מתרוצצים בראשי הצלילים, לפי שמותיהם. זה קורה מיד, ללא כל פערי זמן, עם שמיעת הצלילים, בצורה בלתי רצונית ובלתי נשלטת. ההאזנה ליצירות מורכבות יותר, קאמריות וסימפוניות היא חוויה שונה. בכתבה שקראתי מתואר מעֵין אפקט של תוכי. אני הרגשתי שיש בי שדון קטן, שמבלי שייקרא – מרים ראש.

זה קורה כך: הקונצרט מתחיל. זה יכול להיות גם קונצרט שאני מאזינה לו מהקלטה, בבית. השדון מתעקש להכריז את שמות הצלילים. אני מנסה להתעלם ממנו. זה לא הולך. ואז נוצר מעגל קסמים – ככל שאני מנסה להתרכז ולהתמקד במוזיקה, וככל שהיצירה מתקדמת, כך השדון נעשה פעיל יותר, רץ לידי. מה זה רץ? שועט!  מזהה, מפרק, מזנק מכלי לכלי ואינו נותן מנוח. הצלילים והמוזיקה מסביב מתערבלים בהגדרות של פָה, סי בֵּמוֹל, דוֹ, סול דיאז וכן הלאה וכן הלאה.  בקיצור – הקונצרט אבוד... ואני שואלת את עצמי אם זו מוזיקה.

אני יודעת שכן, אבל אולי גם לא כל-כך.

כאן אולי המקום לומר לו לשדון שהוא חצוף ביותר!  מי הוא שיעז "לפרק" את באך ואת בטהובן?!  ואכן, אני חושבת שהמאפיין העיקרי של חוויות השמיעה שלי הוא הפירוק. פירוק לגורמים של המוזיקה שאני שומעת, בזמן ההאזנה. זה מתסכל, משום שיצירות מוזיקליות הן בעיניי מבנים נהדרים ויפים. הכי יפים. קונסטרוקציות שלמות, שהולכות ומתפתחות ונבנות על ציר זמן, וחוויית השמיעה צריכה להיות חוויה שהולכת ונבנית במקביל, ולא מפרקת או מתפרקת. קשה, אבל אפשר לגייס כוחות נפש, ולהבין ולחוות את המוזיקה גם תוך כדי הפירוק הזה, הנובע גם מהזיהוי הבלתי רצוני והכל-כך לא נחוץ של הצלילים. כאן מסייעת לי נטייתי המולדת לפיזור נפש וחוסר ריכוז (פעם קראו לזה "שלומפרית"), ואז, מתוך איזשהו חוסר ריכוז ואולי גם ריחוף, אני אכן מסוגלת לשמוע ולחוות מוזיקה בצורה שהייתי מגדירה כזכה יותר. בעצם "זכה" לא נראית לי ההגדרה המתאימה כאן. אולי "נקייה".  לא יודעת.

פסנתר, קלידים

"הדברים היסודיים: פסנתר", תצלום: סאם קוקס

מאידך, רבים יתרונותיה של שמיעה כזו.

בצ'לו אמנם לא ניגנתי, אבל לאחר תקופה קצרצרה של נגינה בחלילית עברתי לנגן בפסנתר. השמיעה, להערכתי, עשתה את כל העבודה. מתקנת מייד כל טעות אפשרית, נותנת בקרה מיידית על כל צליל שמופק. לא צריך סולפג', לא צריך תאוריה, לא צריך להסתכל על הכלי ובעצם לא צריך דבר. השדון הקטן כל הזמן בפעולה. והיד מרגישה, חלקיק שנייה לפני שהיא מנגנת, את מה שיישמע. והכל כל-כך קל, כל-כך טריוויאלי.
הידיעה הברורה שזה תמיד שם – לא עשתה שירות טוב למוטיבציה. בפסנתר עוד ניגנתי קצת, מדי פעם, לפי מצב הרוח, אבל את האקורדיון עזבתי, כמעט לחלוטין, למשך למעלה מארבעים שנה, כשאני יודעת תמיד, בוודאות גמורה, שלא יקשה עליי לקחת את הכלי ולנגן ככל העולה על רוחי.

הגוונים האלה הם הרבה יותר מִגְוונים. הם צבעים רבי עוצמה, שמציירים, צובעים ומעצבים חוויות פנימיות בלתי פוסקות, אדירות לפעמים

שְׂדוֹת פעולה נוספים של השדוֹן הקטן

אינני מצויה בפיזיקה של הקול, בתדרים ובכל הכרוך בכך. איני יודעת מה בדיוק קורה בראש כשהשדון מפענח את הצליל. אולי זה פענוח, אולי תרגום, אולי התחברות לזיכרון כלשהו שקשור לחשיפה לכלי נגינה ולצלילים בילדותי. כל שאני יודעת הוא שישנו משהו בבסיס התעתועים שמזמן לי השדון. אלו הן החוויות המוזרות, הבלתי ניתנות להבנה והסובייקטיביות לחלוטין, שמרכיבות חלקים בחיי. כל הזמן. ה"תעתועים" או החוויות האלה, הם בעיקר גווני הקול, שנדמה לי כי הם קשורים לאותה פיזיקה שאינה נהירה לי, העומדת בבסיסה של השמיעה האבסולוטית. הגוונים האלה הם הרבה יותר מִגְוונים. למעשה, הם צבעים רבי עוצמה, שמציירים, צובעים ומעצבים חוויות פנימיות בלתי פוסקות, אדירות לפעמים, שמתקיימות רק בתחום התחושות.

בבסיס שבו שירתתי בצבא היה פסנתר. ניגנתי בו מספר פעמים, ובכל פעם הצליל שלו הציף אותי בתחושה חריפה של פלסטיק בצבע וורוד (וורוד מכוער ודלוח), שגרמה לי לבחילה מרוכזת וממוקדת, עם רצון הולך וגובר להקיא. לא הקאתי! (היו מסביבי חניכים, ומה הם היו אומרים?).

חוויה נוספת, קשה יותר, מלפני מספר שנים, קשורה בסמינר שהתרחש בסוף שבוע במלון בצפון הארץ. בערב, החברים רצו לשיר. היה שם פסנתר כנף – דבר שאיני מסוגלת לעמוד בפניו. ליוויתי את השירה בנגינה, ולאחר מכן ניגנתי למוסיקת רקע. הכול התנהל כשורה עד שאחד האקורדים (ביד שמאל, ועד היום אני חושדת בצליל מסוים!)  גרם לי פתאום לסחרחורת מוזרה, והרגשתי שאני מתחילה לאבד את ההכרה (זה לא קרה לי מעולם קודם, וגם לא לאחר מכן). מתוך תדהמה ורצון להבין מה קרה, ניגנתי שוב את אותו האקורד, וזו הייתה טעות חמורה. הכול הסתחרר, התערפל, נחלש, והרגשתי שהחיים אוזלים מתוכי. מבועתת, בשארית כוחותיי, אספתי את עצמי, עם בחילות נוראות, חרֵדה מהנסיעה חזרה לירושלים באותו ערב. שלל בקבוקים קטנים של מים מינרליים שלגמתי בדרך החזירו אותי לחיים. נדמה לי שאותו שדון קטן מקבע בי תחושות שקשורות כנראה בוויברציות כלשהן של גלי קול או לגובה הצליל, וכשאני שבה ושומעת את הצלילים, חוזרת ומופיעה אותה חוויה, מלווה באותן תחושות.

ישנו קריין חדשות אחד, שבכל פעם כשאני שומעת את קולו מציפה אותי תחושה של קקאו. לא המשקה. האבקה.

פסיכודליה

"מכלול פסיכודלי", תצלום: סטפני קרוס

אבל לא רק צלילים ופסנתרים מעוררים בי חוויות כאלה. גם קולות אנושיים.
ישנו קריין חדשות אחד, שבכל פעם כשאני שומעת את קולו מציפה אותי תחושה של קקאו. לא המשקה. האבקה. אפילו המרקם שלה. וגם הריח. קולותיהם של קרייני חדשות ברדיו נשמעו לי תמיד דומים ולא היה לי עניין להתעמק בהם או לנסות לעמוד על ייחודם. אבל תחושת הקקאו – ברורה, בלתי נשלטת, וודאית לחלוטין – עולה רק כשאני שומעת אותו. קולו אינו משתנה עם הגיל, ופעם אפילו הגעתי להרצאה שלו בנושאי תקשורת. העמדתי פני מקשיבה, ובספסל האחרון באולם ההרצאות התבשמתי בניחוחות הקקאו ובתחושת האבקה בשידור חי.

וישנם גם קישורים מוזרים שמעלים בי תמונות, ושלגביהם אין לי כל הסבר או יכולת הבנה ופענוח ממשיים. בוואלס כלשהו שניגנתי לפני מספר שנים, בעמוד השני בשורה התחתונה  (אני נוכחת עכשיו ששכחתי את הוואלס כמעט לגמרי, אבל אני זוכרת את העמוד והשורה), נגינת שתיים או שלוש התיבות הראשונות הייתה מציבה למול עיניי את פניה של ילדה שלמדה איתי בבית הספר היסודי. אין לי קשר מיוחד עמה, יכול להיות שראיתי אותה פה ושם במשך השנים – לא יותר משפגשתי ילדים אחרים מאז, וברור לי שלא נתקלתי בה בתקופה שבה נהגתי לנגן את הוואלס. ובכל זאת, כשניגנתי, תמונתה הייתה עולה לנגד עיניי, בהירה וחד משמעית כאילו היא מצולמת שם.  כעבור מספר תיבות היא הייתה דועכת ונמוגה, ובהמשך נגינת הוואלס הייתה נשכחת ממני לחלוטין. זה היה מוזר. את הוואלס לא עזבתי בגללה, אבל באיזשהו שלב הרגשתי שאני לא כל-כך אוהבת להגיע לתיבה הזו, בעמוד השני למטה.

וגם נופים. כמובן. הפיורד הנפלא. ייתכן שהוא בנורבגיה. לא יודעת. לא הייתי בנורבגיה. אבל בעצם קצת כן. לפני מספר שנים שמעתי הקלטה של רומנסה רוסית יפהפייה בביצוע מהפנט של נגן האקורדיון אמיל אייבינדר. אמן-על. היה שם איזשהו הדהוד, משהו בצלילים ובהתפשטות שלהם במרחב, העביר אותי מיד אל פיורד בנורבגיה. לא רק הפיורד היה שם, אלא כל סביבתו. ההרים התלולים, הגיאיות, והרומנסה נשפכת אליהם ומתוכם. ראיתי את הפיורד באותה בהירות שבה שמעתי את צלילי האקורדיון ואני זוכרת כל נקיק וקפל-קרקע שם. את הרומנסה הזו שמעתי מאז בביצועים נוספים ויפים, בכל מיני כלים, אבל אל הפיורד אני חוזרת רק כשאני מאזינה לביצוע של אמיל אייבינדר.

מצאתי את עצמי, בעקבות הפיורד, רוכשת דיסקים של רומנסות רוסיות. אני לא מבינה אף מלה אבל מתמוגגת מהמוזיקה. וכמובן מקבלת את ה"מנה" שלי: באחד הדיסקים ישנה רומנסה יפה להפליא. קשה לתאר את קולו של הזמר ששר אותה. עשיר מאוד, עמוק מאוד, כהה, יוצא ועולה מתוך אדמת צ'רנוזיום כהה, כמעט שחורה. קשה לי להגדיר. אני יודעת רק שאני חשה מיד בעוגת שוקולד עשירה, כהה מאוד, שוקולדית מאוד, מחוממת קלות! כבר שנים, כשאני רוצה להרגיש עוגת שוקולד אמיתית אני מאזינה לדיסק הזה.

פיורד, אינוויק, נורבגיה

פיורד אינוויק, נורבגיה. תצלום: פיטר הגינס.

גם עולם הקריסטלים והגבישים מצליח להסתנן אל התת מודע שלי, והפעם מדובר במסע מרתק במיוחד.

חבר שמנגן היטב, ניגן לי לפני שנים ספורות יצירה קטנה, אהובה עליו, יפה מאוד, מיוחדת ויוצאת דופן, המנוגנת בצלילים גבוהים יחסית. הוא אמר שהיא גורמת לו לתחושות ולסוג של זיכרונות עזים, והסביר. אי אפשר היה שלא להשתגע מיד עם שמיעת היצירה. היה בה משהו מעורר מאוד, חד עד חריפות. כמעט דוקרני. נסחפתי מיד לתוך איזושהי מתיקות חמצמצה ומיוחדת, והרגשתי כאילו אני מוקפת בהמוני קריסטלים קטנים, חַדֵי-שוליים, זגוגיים מאוד, בצבעים זוהרים ובוהקים, נמצאים בתנועה, כמו על סרט נע, מתערבבים ומתערבלים עם סוכריות קטנות, מתוקות-חמוצות, קשות מאוד – כמו זכוכיות, גם הן בצבעים חזקים ובוהקים, והם כל הזמן בתנועה – הקריסטלים והסוכריות, מתחככים אלה באלה, רוחשים, מתפצפצים, מעל לכל שׁוֹרָה שמחה, מחודדת משהו, מתריסה כמעט חצופה. אני זוכרת שלא יכולתי להכיל את התחושה או להביע אותה במלים, ובכל פעם כשהוא ניגן את הקטע המיוחד הזה, יכולתי רק לחזור ולומר – "סוכריות,  סוכריות"....

השקעתי מאמץ ולמדתי לנגן את הקטע. הוא אינו קל לביצוע, אבל הצלחתי איכשהו להשתלט עליו, כי תחושת הקריסטלים ריתקה אותי. סיפרתי את הדברים לרוני, חברי המבין, עמו נהגתי לנגן באותם ימים (בשנים האחרונות אני משתדלת ומנגנת באקורדיון) והוא התעקש שאנגן לו את הקטע. מה שקרה היה מדהים: הייתה לו חתולה, שוֹשִי, הייתה אז כבת שבע עשרה ונהגה להסתובב לידנו כשניגנו, שקטה, לא מפריעה, רגילה למוזיקה ולאנשים שמנגנים סביבה.

כשהתחלתי לנגן את הקטע הזה, היא התחילה להשתולל. נהגנו לנגן בחדר ספרייה שבו יש מדפים עד התקרה. החתולה זינקה על הספרייה, לכיוון התקרה, התחילה לקפוץ בטירוף בין המדפים, להפיל דברים, לרוץ בתזזיתיות נוראה לכל הכיוונים. נוצרה תחושת כאוס מטורפת והייתה לי הרגשה שבעוד רגע היא פשוט תזנק למעלה, תקרע את הגג, ותעוף החוצה. כאילו היא מתפוצצת מתוך עצמה. נדהמנו. לקח רגע להתעשת והפסקתי מיד לנגן. לקח גם זמן להירגע. מאז, הקטע הזה אינו קיים עבורנו.

עם השנים שמתי לב שישנם מצבים, התרשמויות ומראות שלכאורה מנגנים את עצמם. כלומר, לא המוזיקה היא שמעוררת את התחושות או האסוציאציות, כי אם להפך. מחלון חדר מגורינו נשקפים עצי ברוש, אורן וקזוארינה עתיקים וגבוהים. בלילה, במיוחד כשהירח שנמצא פעמים רבות ממש ממול, מאיר, ויש קצת רוח, אני עומדת ליד החלון ומרגישה חוסר אונים מוחלט אל מול היופי והקסם. ההרגשה הזאת, שאיני יכולה להכיל את זה, יוצרת משהו שקרוב לכאב. אולי זה הגוון הכסוף של העלים המחטניים, התזוזה הקלה ברוח, האור שעובר בין הענפים, בהיר ועדין, משתנה כל הזמן עם תנועתם. אולי השקט של שעת הלילה המאוחרת – שקט שאין שני לו.  בכל פעם זה קצת שונה. תלוי בירח, בבהירות או בעננות המשתנה תמיד, אפילו בלחות, וברוח. הערבסקה הראשונה של דביסי משתנה בהתאם. לפעמים מעורפלת וחלומית, לפעמים מאירה בצבעי פנינה, לפעמים קצת יותר כהה ומרוחקת, אבל תמיד יש בה את הזרימה התנועתית המתערבלת, מתערפלת-משהו, שאופיינית לה. רק כשצלילי הקסם נמוגים אני זזה מהחלון, ממשיכה לספוג לתוכי את רכּוּת השַלווה של שעת הלילה המאוחרת.

קקאו

קקאו. תצלום: סמי נורמי

הפתקים

מעבר לנחשולי הקקאו, הקריסטלים וחבר מרעיהם האינסופי, קיים עולם הפתקים.

שם נמצאת תמצית היופי. שם הכול מודע, רצוני, נשלט ומכוון. ואותו פירוק לגורמים של המוזיקה שתיארתי בראשית דבריי ממלא שם תפקיד ראשי, ולמעשה הוא המהות עצמה. בעולם הפתקים אני יוזמת לפי בחירתי את הפירוק הזה, ולאחר מכן בונה ממנו את עולמות האושר. מה שמסייע לי כאן רבות, טכנית, זו הכתיבה המאוד מהירה שלי.

מגיל צעיר מאוד, כשאני שומעת קטע מוזיקלי שנושא חן בעיניי, וברור שאם לא יֵירשם הוא לא ייזכר, אני ממהרת לרשום את מה שאני שומעת. את שמות הצלילים.  זה נעשה אוטומטית. האוזן שומעת דבר יפה (רק דברים יפים, כמובן) והיד מתעדת מיד.

ברור שאיני רושמת יצירות מוכרות, שניתן למצוא בקלות תווים או הקלטות שלהן, אלא מנגינות שמקורותיהן "עלומים". קטעים או חלקים של יצירות יפות, שפעמים רבות איני יודעת את שמן או מי כתב אותן. לפעמים גם יצירות שלמות (לא גדולות מדי!).  איזה עולמות של יופי! כך זה קיים, ונמצא, ונגיש לי. שדה הלֶקֶט העיקרי היה תמיד הרדיו. בכל מקום בבית מסתובבים פתקים, דפים, פיסות נייר, אפילו שולֵי-עיתונים, שעליהם משורבטים שמות צלילים עם סימנים נלווים:חצים למעלה, חצים למטה, סימני "פרמאטה", הוראות קטנות לסלסל, ליילל, וכד'.  בכל פעם כשאני מסדרת את הבית הפתקים נושרים מכל מיני מקומות. בלית ברירה אני נאלצת לבסוף להשליכם (לפח, כן, למרות שזה קשה לי) וכאן יש שמץ של טרגדיה.

בעוונותיי, לרוב איני נוהגת לרשום את שמות הקטעים. אני לא תמיד יודעת את שמותיהם. אני פשוט רושמת את מה שאני שומעת, את מה שרלוונטי. ואני תמיד שוכחת בסוף. חבל. חלק מהדברים אובדים לעד כי אין לי עם מה לחבר אותם כשזיכרונם מתעמעם, בגלל ההיבט הטראגי השני –  הקצב.  זהו המוקש הגדול. כי אם קטע לא הספיק להיטמע בי בצורה סבירה ואין לי רמזים מספיקים לקצב, הפתק הופך להיות גבב סתמי של שמות צלילים. זה מתסכל נורא, ולא פעם שמעתי את השדון הקטן בוכה ולא ידעתי איך לנחם אותו. מצאתי מספר פתרונות חלקיים ועלובים שעוזרים קצת, לפעמים. נחמה-שמחה יש לי בכך שקטע שנרשם במלואו, שזכור לי מבחינת הקצב ושאני מצליחה לנגנו –  לא יישכח לעולם. כאילו הוא נחקק באבן. אני זוכרת קטעים כאלה גם מימי הילדות הרחוקה. הזיכרון כנראה קשור למידת המאמץ וההשקעה.

בשמיעה שלי לא השקעתי דבר. כמו שלא השקעתי בנטייה קלה לעודף משקל. נולדים עם זה וזהו זה. והיא גם לא עוררה בי אושר מיוחד, למרות שלא פעם נשאלתי על כך. האם זה אושר כל-כך גדול להרים את שפופרת הטלפון כדי לחייג, ובמקום לחשוב על מה שצריך לומר, לתהות מדוע בֶּזֶק משמיעים שם דווקא סוֹל?!  לא סול יפה, לא סול נקי, אבל סול. או לשמוע פה דיאז נקי למדי של משאית משקאות קלים, שצופרת בעקשנות כבר כמה דקות מתחת לבית?!

אני לא מוזיקאית. היו תקופות ארוכות מאוד, שנים, שבהן כלל לא ניגנתי ושבקושי האזנתי למוזיקה. אני אפילו יודעת שרבים ממכריי כלל לא יודעים שיש לי חיבור כלשהו למוזיקה.

בשנים האחרונות אני מנגנת באקורדיון ומגלה בו ודרכו עולם ומלואו. המוזיקה הופכת להיות מרכזית בחיי, מעסיקה את מחשבותיי, מנווטת את סדר היום שלי וגורמת לי להרגיש שזה צו הטבע. משהו חזק ממני שמצווה זאת. החוויות נהדרות. תיארתי כאן את קצה קרחון.  השמיעה היא כלי שעוזר ומקל עליי להגיע אל מחוזות היופי והאושר שאותם הנפש מחפשת כנראה תמיד. השדון הקטן לא ממש מפריע. למדנו לחיות זה לצד זה, לתת חירויות, אוויר, מרחב...

 

אם הגעת עד לכאן....

יש לנו בקשה. "אלכסון" ניתן לכם חינם. כתב העת הוא מקום של קריאה שקטה וטיפוח של אנושיות, מפלט מן ההמולה והרעש. לכן החלטנו שלא יהיו ב"אלכסון" פרסומות או הודעות חסות, ובכך ויתרנו על הכנסה שכתבי עת נסמכים עליה לקיומם. אכן, הפקת כתב עת כזה דורשת השקעה רבה של עבודה וכסף. לכן אנו זקוקים לכם: בואו, תמכו באלכסון והבטיחו את הקיימות של כתב העת.

לתמוך באלכסון

רחל סנדובסקי-בינשטוק היא בוגרת לימודי גיאוגרפיה והוראה באוניברסיטה העברית

תמונה ראשית: "הדסון סקיימסטר", תצלום: Tinkerbots

עריכה: דפנה לוי

גרסה מוקדמת של המאמר התפרסמה כאן.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי רחל סנדובסקי-בינשטוק.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

10 תגובות על צלילים של קקאו

01
יפעת

איזה טקסט! צריך את אלכסון כדי לקרוא דבר כזה! איזה סיפור מיוחד וכמה תובנות חושיות... תודה רבה לכותבת, שאני מקווה שיש עוד משלה בדרך.

07
שמואל ק.

מוזר, זכורני שמעל במה זו של אלכסון קראתי חיבור מצוין על שמיעה אבסולוטית, דומה כל כך בתבניתו ותכנו עד שעלתה בי עכשיו תחושת דז'ה וו וכפילות מוזרה, שבו במקום אותו "שד" שקורא לתווים לשמם, חי בראשה של המחברת תוכי עם משימה זהה.
עורך?
כאן
https://alaxon.co.il/article/%D7%A9%D7%9E%D7%99%D7%A2%D7%94-%D7%90%D7%91%D7%A1%D7%95%D7%9C%D7%95%D7%98%D7%99%D7%AA-%D7%9E%D7%93%D7%99/

    08
    רחל סנדובסקי

    בוודאי. זוכרת את הכתבה היפה עם אפקט התוכי, שהזכרתי בכתבתי. אם תקרא בעיון את שתי הכתבות, תראה עד כמה הן שונות זו מזו. כל אחד חי את השמיעה הזו בהתאם למיבנה אישיותו, והדבר היחיד המשותף, והוא משותף לכל אלה שיש להם שמיעה זו - הוא יכולת זיהוי הצלילים. זה יכול "להיעשות" ע"י תוכי, שדון, או כל קלגס קטן אחר. השדון שלי אתי מאז ומעולם, ואין אצלו השפעות מהתוכי.
    הדבר המרכזי בכתבתי הוא היציאה מנושא זיהוי הצלילים,
    כפשוטם, והתמקדות בדברים הנוספים שקורים, והם קורים, מתחדשים, "מסתלסלים" לאלף כיוונים, ואני יכולה ללא קושי
    לכתוב כתבה נוספת שלא יהיה כל דמיון בין תיאוריה לאלה שתוארו.
    מבחינתי, ה"מסר" העיקרי בשמיעתי, הוא היותה כלי שמאפשר לי להגיע לאן שאני בוחרת. תמצית היופי ("הפתקים") הוא גם יכולתי ליישם את הדברים בדרכי.
    ולגבי ההתרשמויות מהמוסיקה - כל אחד לוקח את זה למקום אחר.
    לדעתי האישית גם יכולת זיהוי הצלילים שונה בין האנשים, אך אין צורך כרגע להיכנס לדקויות.

    09
    שמואל ק

    אפשר להתווכח כמה החיבורים דומים בתבניתם, ביציאה מן השמיעה האבסולוטית אל עבר שטחים חדשים של עירוב חושים אחרים, כפי שהגיבו בצדק לשניהם.
    בכל מקרה, נראה לי שאם הזכרת כמה פעמים(לא בשמו) את "שמיעה אבסולוטית מדי", היה נחמד אם היית נותנת קישור אליו.