צמיחה ללא מטרה

הממשלות והתקשורת עוסקות בו ללא הרף, סטטיסטיקאים מתעסקים איתו ללא הפסקה. כלכלים כבר מבינים את מגבלותיו בתיאור המציאות, אבל הוא לא הולך לשום מקום -- התמ״ג
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

מה משותף למחיר הביקור במספרה בבייג'ינג ולמחיר שירותי המין בלונדון? התשובה היא שהאופן שבו תמדדו אותם – וכן, גם עצם ההחלטה למדוד – ירחיבו או יכווצו את הכלכלה הסינית והכלכלה הבריטית כמו אקורדיון. באפריל הכריזו סטטיסטיקאים מטעם הבנק העולמי שהתמ"ג של סין גדול הרבה יותר משהיה נדמה. למעשה, סין עמדה לעקוף את ארצות הברית ולהפוך לכלכלה הגדולה בעולם מוקדם הרבה יותר מהצפוי. ומה הסיבה? הסטטיסטיקאים העריכו יתר על המידה את מחירי כל המוצרים והשירותים באשר הם, מתספורות ועד אטריות. ולכן הם לא העריכו נכונה את כוח הקנייה של העם הסיני וכפועל יוצא גם את גודל כלכלתו.

בחודש שעבר הצטרפו למסיבה גם כלכלנים בריטיים. הם הכריזו שהכלכלה הבריטית – שגודלה בכל זאת רק שבריר מזה של הכלכלה הסינית – גדולה בחמישה אחוזים ממה שחשבו לפני כן. כאילו שהם גילו פתאום הכנסה שנתית בשווי מיליארדי פאונד מתחת לספה הלאומית. אך ההסבר כאן פשוט יותר; בין שינויים אחרים במתודולוגיה שלהם, החלו הסטטיסטיקאים האלה לספור את ה"תרומה" הכלכלית של הזנות והסמים הלא חוקיים. לאן שלא נפנה כיום, נפגוש בתמ"ג. הוא הדרך שבה אנו מודדים הצלחה כלכלית. מדינות נשפטות לפי הכמות שיש להן ממנו. ממשלות עשויות לקום וליפול בהתאם ליעילות שבה כלכלותיהן מייצרות אותו. כל דבר, מרמות חוב ועד לתרומת הייצור, נמדד כנגדו. התמ"ג מניע את העולם. אך מה בדיוק משמעותו? מלבד כמה מומחים, לא הצליחו רוב האנשים לרדת לעומק העניין. למעשה, ככל שממשיכים להעמיק ולחקור את התמ"ג – אחד הרעיונות המרכזיים ביותר בחיים המודרניים – כך נעשה המדרון חלקלק יותר. כפי שאמרה דיאן קויל, כלכלנית שכתבה לאחרונה ספר בנושא, "התמ"ג הוא ישות בדויה."

האנשים שמודדים את התמ"ג אינם עוסקים בפעילות מדעית, כמו מדידת מסה של הר או קו האורך של כדור הארץ, אלא במפעל דמיוני

קויל מוכנה לקבל את התוצר המקומי הגולמי (תמ״ג) ככלי להבנת הכלכלה כל עוד נקפיד לזהות את מגבלותיו. ובכל זאת, כששוחחתי איתה בטלפון היא הייתה משועשעת לנוכח ה"המולה הרגילה" וה"ריטואל הציבורי" שמתלווים להפצה הרבעונית של נתוני התמ"ג. אף על פי שהמספרים האלה נמצאים לעתים קרובות בטווח הטעות ונבדקים באופן שגרתי, אנחנו מוצאים בהם יותר משמעות משכומר מוצא בליטורגיה. כותרת ספרה של קויל, GDP: A Brief But Affectionate History, מעידה על נאמנותה הבסיסית לקונספט התמ"ג. אך היא מזהירה: "לא קיימת בעולם ישות בשם תמ"ג המחכה לכלכנים שיבואו וימדדו אותה. זהו כלי מלאכותי... הפשטה שמכלילה בתוכה כל דבר – מסמרים, מברשות שיניים, טרקטורים, נעליים, תספורות, ייעוץ למנהלים, ניקוי רחובות, שיעורי יוגה, לוחיות זיהוי, תחבושות, ספרים וכל מיליוני השירותים והמוצרים האחרים שקיימים בעולם." אם כן, האנשים שמודדים את התמ"ג אינם עוסקים בפעילות מדעית, כמו מדידת מסה של הר או קו האורך של כדור הארץ, אלא במפעל דמיוני.

למרבה ההפתעה, התמ"ג הוא קונספט חדש למדי. הראשונה שהפיקה חישובים לאומיים הדומים לתוצרים המודרניים הייתה ארצות הברית ב-1942. לא מאוד מוזר שממשלות לא טרחו למדוד את כלכלותיהן לפני כן. עד המהפכה התעשייתית, חברות חקלאיות כמעט ולא צמחו. גודל הכלכלה היה תלוי כמעט אך ורק בגודל האוכלוסייה. ב-1820 היו סין והודו אחראיות לפחות או יותר מחצי מהפעילות הכלכלית העולמית רק בזכות כמות האנשים שחיו בהן.

הכלכלן סיימון קוזנץ

הכלכלן סיימון קוזנץ

לסיימון קוזנץ, הכלכלן הבלרוסי-אמריקאי שנחשב לממציא התמ"ג (שנות ה-30), היו הסתייגויות חמורות ממדד זה כבר מהתחלה. קויל אמרה לי ש"הוא עשה חלק גדול מהעבודה השחורה. אבל קונספטואלית הוא רצה משהו אחר." נשיא ארצות הברית, פרנקלין דלאנו רוזוולט, ביקש מקוזנץ לצייר תמונה מדויקת של אמריקה המרוסקת, מדינה הכלואה במיתון אינסופי לכאורה. רוזוולט רצה לחזק את הכלכלה בעזרת השקעה בעבודות ציבוריות. כדי להצדיק זאת, הוא היה זקוק ליותר מאשר פיסות מידע: גודל מטעני המשאיות או אורך התורים בבתי התמחוי. החישובים של קוזנץ הראו שהכלכלה קטנה בחצי בין 1929 ל-1932. זה היה בסיס מוצק הרבה יותר לפעול עליו.

בכל הנוגע לנתונים, קוזנץ היה דקדקן. אבל מה בדיוק היה עליו למדוד? הוא נטה לכלול רק פעילויות שלתפיסתו תורמות לרווחת החברה. למה למדוד דברים כמו הוצאות על נשק, הוא אמר, כשהמלחמה פגעה בבירור ברווחה האנושית? הוא רצה גם להחסיר את הפרסום (חסר תועלת), הפעילויות הפיננסיות והספקולטיביות (מסוכן) ואת ההוצאות הממשלתיות (טאוטולוגי, מכיוון שאלה מיסים ממוחזרים). אפשר להניח שהוא לא היה מסכים כי עלייה בצריכת ההרואין ובכמות הביקורים אצל זונות מעידה על כלכלה בריאה.

סיכומי ההכנסה הלאומית המודרניים כוללים מכירות נשק ושירותים בנקאיים. הם לא מבחינים בין "טובין" חברתיים – למשל, הוצאות על חינוך – לבין "רעין" (הכרחיים) חברתיים

קוזנץ הפסיד בקרב. סיכומי ההכנסה הלאומית המודרניים כוללים מכירות נשק ושירותים בנקאיים. הם לא מבחינים בין "טובין" חברתיים – למשל, הוצאות על חינוך – לבין "רעין" (הכרחיים) חברתיים – למשל, הימורים, תיקון הנשקים שגרם הוריקן קתרינה או מאבק בפשיעה (מדינות עם רמת פשיעה נמוכה לא נהנות מפעילויות כלכליות נלוות כגון מאבטחים ותיקון חלונות שבורים). התמ"ג נטול אופי מוסרי. הוא מוגדר רק כסך כול הדברים בעלי ערך מוניטרי שיוצרו בכלכלה בתקופה נתונה.

הדבר הראשון שיש להבין בנוגע לתמ"ג הוא שמדובר במדד של זרימה, לא של מלאי. ייתכן שמדינה בעלת תמ"ג גבוה שחקה את התשתית שלה לחלוטין לאורך השנים כדי למקסם הכנסה. ארצות הברית, על נמלי התעופה המזדקנים שלה והכבישים הלא-בדיוק-חדישים, מואשמת לעתים בדיוק בזה. ואף אחד לא מודד את מיצוי המשאבים. סין גדלה ב-10 אחוז מדי שנה כבר 30 שנה. אבל נתון זה לא מתייחס (לכאורה) לעתודות הנפט והגז שהיא הולכת ומכלה (ההנחה היא שהטכנולוגיה תמיד תושיע אותנו). והתמ"ג גם לא מתחשב ב"השפעות חיצוניות", אותם תוצרי לוואי של הצמיחה, ובהם זיהום. כמה יעלה בסופו של דבר לנקות נהרות מזוהמים ולשחזר יערות קרחים – אלה לא דברים שהתמ"ג מתעניין בהם.
קויל אמרה לי שהתמ"ג לא מתייחס כלל " לשקלול התמורות שבין הווה לעתיד." חדשנות עשויה לעזור לנו למצוא חלופות למשאבים כמו מתכות, שימוצו בשלב כלשהו, אבל התמ"ג לא מתחשב בקיימוּת. ולכן אנו עדיין פגיעים ל"נקודות מפנה," כגון ההידלדלות הפתאומית של אוכלוסיות הדגים.

הערך של הלחם, מינוס

גם עצם המדידה של כל הדברים המיוצרים אינו קל כפי שנדמה. נבחן לדוגמה כיכר לחם, הדוגמה שנתן לי הכלכלן הא-ג'ון צ'אנג כשביקרתי אותו בכוך שלו בקיימברידג'. כשאנו אומדים את ערך הכיכר, אם נחשיב גם את השמרים והקמח המשמשים להכנתה, אז יש לנו ספירה כפולה, הוא אמר. התפוקה נמדדת על-ידי הערך המוסף: אנו מחשבים את הערך של הלחם מינוס הערך של תשומות הביניים, שיוצרו למשל על-ידי הטוחן. לחם הוא מוצר פשוט יחסית. אבל נסו לחשב את הערך המוסף של מכונית או אייפון, מוצרים המסתמכים על שרשראות אספקה עולמיות ומורכבות להחריד. אין פלא שאורך ה-UN Systems of National Accounts, המדריך למשתמש של התמ"ג, הוא יותר מ-700 עמודים.

התמ"ג טוב יותר במדידת כמות מאשר איכות, אמר צ'אנג. לאחרונה הוא פרסם ספר בשם Economics: The User’s Guide שבו הוא בוחן במבט קונדסי את ההנחות הכלכליות שאנו מוקירים. לדוגמה, נבחן ערכת סכו"ם פשוטה של סכין, מזלג וכף. במונחים של תפוקה, שלוש כפות טובות לא פחות. במונחים של איכות חיים, מובן שהדבר אינו נכון. קויל אומרת שהתמ"ג הוא "תולדה של עידן הייצור ההמוני."

אין ספק שהתמ"ג רע מאוד בחישוב ערכם הכלכלי של שירותים – זהו אחד מכשליו הגדולים ביותר. וזו בעיה בהתחשב בכך ששירותים מהווים כעת שני שלישים מהתפוקה בכלכלות מתקדמות רבות. סטטיסטיקאים יודעים למדוד דברים שאתם עלולים להפיל לעצמכם על כף הרגל, כגון לבנים ומוטות ברזל. אבל הם מתקשים למדוד דברים בלתי מוחשיים כגון עיצוב נוף, חוזי שירותים של מנועי סילון או נגזרות סינתטיות. איך משווים בין תפוקתם של מנתחת מוח בברזיל, מכונאי בגרמניה ובנקאי השקעות בניגריה?

במונחים מכניים לחלוטין, אפשר להגביר את יעילותה של תזמורת פילהרמונית אם אומרים לה לנגן כל קונצ'רטו בטמפו מהיר פי שניים

נחזור למספרה בבייג'ינג. מכיוון שאתם לא יודעים מה מחירה של כל תספורת, אתם זקוקים לדגימה. אתם עשויים לקבוע שבממוצע, תספורת בבייג'ינג עולה חצי מתספורת בניו יורק. אבל איך תדעו ששני הדברים ברי השוואה? האם אתם שופטים את איכות התספורת, את כישורי הספר, את עיצוב התפאורה? ומה לגבי איכות השיחה עם הספר? האם עלינו לשפוט את יעילותה של אחות לפי מספר המטופלים שאיתם היא מתמודדת מדי יום, או איכות השירות שהיא מעניקה? במונחים מכניים לחלוטין, אפשר להגביר את יעילותה של תזמורת פילהרמונית אם אומרים לה לנגן כל קונצ'רטו בטמפו מהיר פי שניים.

אפשר לומר שהטיעון הזה מפספס את העיקר: הרי שירות שווה מה שהשוק מוכן לשאת. אף אחד לא ישלם להקשיב לתזמורת מואצת. ובכל זאת, יש פה עניין יסודי יותר. האם תמיד כדאי להגדיל את היקפו של שירות נתון? זו ההשלכה הברורה של אופן מדידת התמ"ג. לדוגמה – בנקאות. לפני המשבר של 2008, גודלה של התעשייה הפיננסית בארצות הברית עלה בצורה אסטרונומית והגיע כמעט לשמונה אחוזים מהתמ"ג ב-2009 (זה נבע בין השאר מהשינויים באופן מדידת הבנקאות). אך מגזר בנקאות גדול יותר, כפי שגילינו לאחר מכן, אינו בהכרח דבר טוב. רוב גודלו נבע מיכולתו לייצר מוצרים "מתוחכמים", שחלקם התגלו כרעילים. בהתחשב במיתון המתמשך שבא לאחר ההתרסקות, אפשר לטעון שהתרחבות התעשייה הפיננסית הרסה את התמ"ג ולא תרמה לו. לוּ היינו מחסירים את הבנקאות מהתמ"ג במקום להוסיף אותה (כפי שהציע קוזנץ שנעשה), ייתכן שהמשבר הפיננסי מעולם לא היה מתרחש.

התעשייה הרפואית היא דוגמה נוספת. ארצות הברית מוציאה כ-18 אחוז מהתמ"ג על שירותי בריאות. רוב הכסף הולך על ביטוחים, מחירי תרופות מנופחים והליכים בלתי נחוצים. התוצאות, במונחים של תוחלת חיים צפויה ומספר שנות בריאות, אינן טובות יותר מאשר בארצות שמוציאות מחצית מזה על שירותים רפואיים. לכן יש לשאול אם עדיף לארצות הברית ששירותי הבריאות יתרמו פחות לתמ"ג, ולא יותר.

כפי שחלק מהשירותים מקבלים משקל יתר, אחרים אינם נספרים כלל. התמ"ג מתחשב בעיקר בדברים שנקנים ונמכרים. פעילויות לא-שוּקיות רבות הן בלתי נראות, ובראש ובראשונה עבודות הבית. אין ערך מוניטרי לבישול, ניקיון, גידול ילדים וטיפול בקשישים ונכים בבית. אחת הסיבות לכך היא שעבודות אלה, הנעשות בדרך כלל על-ידי נשים, אינן מוערכות כראוי. אך במובנים מסוימים, התעלמות מעבודות הבית היא דבר אבסורדי. ביפן, הממשלה מנסה להביא נשים רבות יותר לשוק העבודה כדי להגדיל את התמ"ג. במובנים רבים זה רעיון טוב, אך עדיין כדאי לנו לערוך כאן ניסוי מחשבתי: תארו לכם שרבות מהנשים המובטלות-כביכול מטפלות בילדים ובקרובי משפחה קשישים. עכשיו הורו לכל אחת מהנשים האלה לעבוד בבית שליד, שם הן יקבלו שכר שעתי לטיפול בילד או בהורה של שכניהן. התמ"ג של יפן יזנק בן לילה, אבל מבחינת כמות העבודה המבוצעת שום דבר לא ישתנה. ההבדל היחיד יהיה שסבא יישאל את עצמו מי זו הזרה שדואגת לו – והממשלה תמצא מקור חדש להכנסה חייבת במס.

האי-שוויון הגדל, נושא המעורר לפתע עניין ותחושת דחיפוּת בכלכלות מתקדמות, הוא רמז נוסף לכך שצמיחת התמ"ג מחמיצה את התמונה הכוללת

האי-שוויון הגדל, נושא המעורר לפתע עניין ותחושת דחיפוּת בכלכלות מתקדמות, הוא רמז נוסף לכך שצמיחת התמ"ג מחמיצה את התמונה הכוללת. בעשורים האחרונים היו ביצועי הכלכלה האמריקאית יוצאי דופן. אך לפי רוברט רייך, שר העבודה לשעבר וכיום פרופסור באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, השכר החציוני בהתאמה לאינפלציה לא השתנה מאז שנות ה-70. כמעט כל תועלות הצמיחה הלכו לאחוזון העליון. אם אתם לא באליטה, צמיחת התמ"ג לא השפיעה עליכם.
יתרה מזו, אומרת קויל, התמ"ג גרוע במיוחד בחישוב ערכו של אחד המאפיינים החשובים ביותר בכלכלות מודרניות: חדשנות. "חשבונאות הדוניסטית" מנסה להתאים ערך כלכלי לעובדה שציוד כמו מחשבים משתפר כל הזמן. אם אתם קונים היום מחשב עם פי ארבעה כוח מחשוב מזה של המחשב שקניתם לפני שנה, אבל מחירו זהה, אז למעשה המחיר צנח. במילים אחרות, מצבכם השתפר.

כפי שמציין הסופר ג'רמי ריפקין בספרו The Zero Marginal Cost Society, מחירם של מוצרים רבים – מוזיקה מקוונת, שיתוף מכוניות דרך האינטרנט, ויקיפדיה, אנרגיה סולארית, סקייפ – נוטה לאפס. כיצד מעריכים פעילות כלכלית אם אין לה תגית מחיר? עד לפני זמן לא רב מיליונרים מתו כי לא הייתה להם האנטיביוטיקה שבימינו עולה גרושים. "גם אם ערך השוק של מה שאתה מייצר לא עולה," מסביר לי צ'אנג במשרדו בקיימברידג', "אם אנשים חיים טוב יותר, אוכלים טוב יותר ונהנים משעות פנאי רבות יותר, אז יש לומר שמצבה של החברה השתפר."

וכאן, אפשר לומר, עולה שאלה פילוסופית – האם אנו בכלל זקוקים לצמיחה? ההבנה האטית שהתמ"ג לא מצליח לתאר את המציאות הכלכלית והחברתית שלנו השריצה מיני-תעשייה המנסה למדוד קִדְמה בדרכים שונות. ניקולא סרקוזי, נשיא צרפת לשעבר, העסיק כלכלנים מובילים, בהם ג'וזף שטיגליץ ואמרטיה סן, כדי לבחון מתודולוגיות טובות יותר. הדו"ח שלהם,  Mismeasuring Our Lives: Why GDP Doesn’t Add Up, קבע שהמדד הסטנדרטי שלנו לרווחה כלכלית לא מתאים למשימה. יתרה מזו, הם חשבו שדגש רב מדי על התמ"ג עלול לכוון את קובעי המדיניות לכיוונים לא נכונים – למשל, הרחבת תעשיית הבנקאות והתעלמות מדברים בסיסיים יותר כגון נגישות לשירותי חינוך או בריאות. "אם אנחנו משתמשים במדדים הלא נכונים, אנחנו נשאף לדברים הלא נכונים," הם הסיקו.

לעבוד 15 שעות בשבוע

התוצר המוכר ביותר של הספקנות כלפי התמ"ג הוא למרבה הצער גם הטיפשי ביותר. מדד האושר הלאומי הגולמי של בהוטן, שמתיימר לחשב את הקדמה האנושית במונחים הוליסטיים יותר, אינו אמין במיוחד. מדד מוצלח הרבה יותר, מדד הפיתוח האנושי, אשר מביא בחשבון תוחלת חיים צפויה, שיעורי ידיעת קרוא וכתוב והשכלה, כמו גם רמת חיים, מציב את בהוטן במקום ה-140 בעולם, שניים בלבד מעל קונגו (נורבגיה בראש הרשימה וניז'ר בתחתיתה, במקום ה-187). ה"אושר הלאומי הגולמי" של בהוטן נראה כמו ניסיון להסוות את ביצועיה העלובים.

רוברט סקידלסקי (Skidelsky), היסטוריון כלכלי בעל שם, ערך בדיקה מעמיקה יותר של "מיתוס הצמיחה" – הרעיון שהרדיפה אחר התמ"ג היא הדבר המהותי ביותר בכלכלה. יחד עם בנו, אדוארד סקידלסקי, פילוסוף העוסק במוסר, הוא כתב את הספר How Much is Enough? Money and the Good Life. השאלה שבמוקד הספר היא מה מניע אנשים בחברות שפע לחפש עושר נוסף כשהם יודעים, אינטואיטיבית, שהדבר לא יניב להם אושר נוסף.

סקידלסקי ובנו מסכימים שמדינות עניות צריכות לצמוח כדי להדביק את הפער מרמת החיים המערבית, אך הם תוהים מה מקור אובססיית הצמיחה של חברות השפע. נקודת המוצא שלהם הוא מאמר משנת 1930 שכתב ג'ון מיינרד קיינס: Economic Possibilities for Our Grandchildren. במאמר זה הוא מניח שהחל מרמת צריכה מסוימת ילכו ויפחתו התמריצים לעבוד קשה יותר (כשל נוסף של התמ"ג הוא חוסר ההתחשבות במספר שעות העבודה של אנשים). בעידן של עושר, חשב קיינס, אנשים יזנחו באופן טבעי את ההזדמנות לצרוך יותר ויותר ויפנו לפנאי. הוא חשב שעד ימינו, אף אחד לא יעבוד יותר מ-15 שעות בשבוע.

במקום לחלק מחדש את העושר בצורה טובה יותר, ניסינו להגדיל את העוגה אף יותר. ולכן נאלצנו לשמור על נתיב צמיחה תמידי שבגללו אנו במאבק בלתי פוסק להמשיך ולעלות

לפני כמה חודשים פגשתי את סקידלסקי, האב, בהונג קונג. שאלתי אותו מה השתבש בתיאוריה של קיינס. ישבנו על מרפסת במלון חמישה כוכבים. בעודנו מדברים, מסוקים המריאו אל מקאו כדי להביא מהמרים אל שולחנות הבקרה, שם הם ינסו לזכות בכסף נוסף. מדוע בני אדם אינם יודעים שובע? אחת הסיבות לכך היא שרצון הוא עניין יחסי, אומר סקידלסקי. כסף מקנה מעמד. לכן "מספיק" אומר שלאחרים יש יותר. אם כולם אמידים, כולנו נטוס לבית הנופש שלנו בקריביים ונגלה חוף מלא באנשים עשירים, בדיוק כמונו, שבו אף אחד לא רוצה להגיש מרטיני ומתאבנים. סיבה נוספת היא האי-שוויון. חמישית מהבריטים חיים מתחת לקו העוני, הוא אמר. במקום לחלק מחדש את העושר בצורה טובה יותר (סקידלסקי מציע לעשות זאת על-ידי שימוש בהכנסה בסיסית), ניסינו להגדיל את העוגה אף יותר. ולכן נאלצנו לשמור על נתיב צמיחה תמידי שבגללו אנו במאבק בלתי פוסק להמשיך ולעלות. "זו צמיחה ללא מטרה וללא תכלית," הוא אמר.

חלק מהמבקרים טוענים שסקידלסקי ובנו מניחים שהם יודעים מה טוב לאנשים והיכן יש להציב את גבולות תאוותם. קויל חולקת על התזה שלהם לחלוטין. תפיסת החיים הטובים שלהם, היא אמרה לי, נובעת משכבה מסוימת בחברה הבריטית: "כוס יין אדום מבורדו, ספר טוב ו"רדיו 3" ברקע." הבעיה היא שהם לא מותירים מקום לרצונות משתנים. והם גם לא הותירו מקום ראוי לחדשנות, ופטרו את רובה כאשליה שיצרו מפרסמים ערמומיים. קויל חושב שחדשנות היא דבר אמיתי. "האם תוותר על האינטרנט או על טעמים חדשים של דגני בוקר?" היא שאלה. "אני לא צריכה שפרופסור להיסטוריה של הכלכלה יאמר לי מה אני יכולה לבחור ומה לא."

בלב הדיון על התמ"ג טמונה החרדה שהחברות שלנו הפכו איכשהו לבנות ערובה של הרדיפה אחר נתון בודד. אף אחד לא באמת חושב שהגדלת מספר מופשט היא מטרה ראויה בפני עצמה. אך התמ"ג הפך לייצוג רב-עוצמה לדברים היקרים לנו וכבר קשה לנו לראות מה עומד מאחוריו. מעטים הכלכלנים שלא מבינים את מגבלותיו הרבות. ובכל זאת נדמה שרבים מהם רוצים למקסם אותו בכל מחיר. קויל טוענת שעלינו להמציא דרכים חדשים לשקף את המציאות הכלכלית. היא קוראת ל"גישת לוח המחוונים". ה-Better Life Index של ה-OECD, למשל, מאפשר למשתמשים להשוות את ביצועיהן של מדינות לפי 11 קריטריונים, מהכנסה ודיור ועד לבריאות ואיזון בית-עבודה. אתם יכולים להכניס את הקריטריונים החשובים לכם ביותר ולראות את ביצועיה של כלכלה מסוימת. למשל, אם תעסוקה נמצאת בראש סדר העדיפויות שלכם, אז שווייץ ונורבגיה הן הכלכלות הטובות ביותר. לעומת זאת, אם הדברים שמעניינים אתכם יותר מכול הם הכנסה והשכלה, אז ארצות הברית היא המקום הנכון להיות בו.

באופן תיאורטי, הגישה הזאת תאפשר למצביעים להחליט מה חשוב ולפוליטיקאים לנסח מדיניות שתשיג את התוצאות הרצויות. בפועל, השילוב בין קריטריונים מרובים הנמדדים לפי קני-מידה מרובים מייצר מדד סובייקטיבי ומעורפל. ייתכן שהתמ"ג אנכרוניסטי ומטעה. ייתכן שהוא לא מצליח כלל לתאר את שקלולי התמורות המורכבים בין הווה לעתיד, עבודה לפנאי, צמיחה "טובה" לצמיחה "רעה." ובכל זאת, מעלתו הגדולה ביותר היא היותו מספר אחד ויחיד. עד להודעה חדשה, אנחנו כנראה תקועים איתו.

Copyright The Financial Times Limited 2014

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי דייוויד פּילינג, Financial Times.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על צמיחה ללא מטרה

03
שרה מני-לנגפוס

יש שם, למרבה הצער, יותר מ"שגיאה חביבה" אחת. המאמר מקצועי. התרגום - ממש לא!
כדי לתרגם היטב לא מספיק לדעת את שתי השפות. צריך לדעת לתרגם!