צעירים חסרי מנוח

הגיל החציוני בתוניסיה הוא 29 ואילו בגרמניה הוא 42. מה מלמדת החלוקה הדמוגרפית על עתידן של מדינות ומדוע יהיה קשה לסוריה לכונן דמוקרטיה?
X זמן קריאה משוער: 9 דקות

בשנת 1945, מסורו איבוקה ואקיו מוריטה השיקו בטוקיו המופצצת חנות לתיקון מכשירי רדיו בשם "סוני". בשנת 2010, יוון ניצבת בפני משבר חוב שהולך ומחריף, והכלכלה שלה עומדת על סף קריסה. והחל משנת 2011, גל של מהפכות שוטף את העולם הערבי כאשר אנשים בתוניסיה, מצרים, סוריה ומדינות אחרות מתחילים את מאבקם לכינון דמוקרטיה.

לכאורה האירועים האלה אינם קשורים זה לזה. כל אחד הוא ללא ספק תוצר של נסיבות מורכבות ושונות מאוד. ובכל זאת, ישנם אנשי מדע המדינה שטוענים כי תהליך משותף עומד בבסיס כל השלושה, ובבסיסם של שינויים פוליטיים וכלכליים רבים נוספים: שינוי במבנה הגיל של אוכלוסייתה של מדינה, הידוע בשם "מעבר דמוגרפי". מדינה חווה את המעבר הזה כשמספר הולך וגדל של תינוקות מגיעים לבגרות ואז לגיל העמידה ולזקנה. הוא מלווה, לרוב, בהתפתחויות בתשתית, עיור וחינוך, ולכן קשה לעתים לנתק אותו מתרומותיהם היחסיות של כוחות שונים שמעצבים מדינה. ובכל זאת, הטענה שעולה כעת, היא שדינמיקות באוכלוסייתה של מדינה עשויות לשמש כמחוון גס להבנת תולדותיה – ואולי לחיזוי עתידה.

שורשיו של מעבר דמוגרפי טמונים בהתפתחויות בטיפול הרפואי, שמעצבות אט אט את האומה מלמטה למעלה. בחברות שבהן תמותת הילדים גבוהה, מבנה הגיל של האוכלוסייה נוטה להיראות כפירמידה, עם הרבה תינוקות ופחות אנשים ככל שמתקדמים בקבוצות הגיל. שירותי בריאות טובים יותר ויוזמות בריאות ציבוריות יעילות יותר מגנות על ילדים צעירים ממחלות שבעבר הרגו את רוב התינוקות. לראשונה בהיסטוריה, רוב הילדים זוכים להתבגר, והפירמידה זוכה לבסיס עבה יותר. עם השנים, מבוגרים מגיבים לזה ומביאים פחות ילדים לעולם, גם בגלל גישה רבה יותר לאמצעי מניעה. אבל השינוי הזה לא מתרחש בן רגע, ולכן למשך זמן מה יש אחוז גבוה יותר של צעירים – תופעה המכונה youth bulge (ריבוי צעירים).

במדינות שבהן יותר מ-40 אחוז מהאוכלוסייה הבוגרת נמצאים בגילים 15-29, הסיכוי לעימות אזרחי גדול פי שניים מאשר בחברות מבוגרות יותר

התהליך הזה התרחש לראשונה באירופה ובצפון אמריקה, כשהאזורים האלה נעשו מתועשים. וכיום, מדינות רבות בעולם המתפתח חוות את שלביו הראשונים של התהליך הזה. האזהרה אומרת שאם התהליך הזה לא ינוהל כראוי, עלולות להיות לו השלכות משמעותיות על יציבותן הפנימית של המדינות. למשל, אם ממשלה לא עונה על הצרכים של הצעירים המתרבים, המעבר הדמוגרפי עלול להעלות את חוסר שביעות הרצון באוכלוסייה. כמו כן, תהיה אבטלה רבה מכיוון שכל הצעירים מתחרים על משרות – והנוער המנוכר יחפש פורקן לתסכול שלו, לעתים בצורות אלימות. "איש צעיר ועני הוא מגויס פוטנציאלי זול [לקבוצות לוחמות], אדם מדוכא שמונע על-ידי הדרה כלכלית ופוליטית", כתב הנריק אורדל מהמכון לחקר שלום בינלאומי באוסלו שבנורבגיה, בדו"ח שנערך בשביל האו"ם בשנה שעברה. אם גורם המתח הוא אכן אחוז הצעירים באוכלוסייה לעומת שאר המבוגרים, אז מדינות שחוות עלייה במספר הצעירים עלולות לעמוד בפני הקשיים האלה גם אם אמצעי מניעה עדיין לא ריסנו את שיעור הילודה ויצרו את ההתרחבות האופיינית של חתך הגיל הצעיר על גרף הגילים של האוכלוסייה.

שמן למדורה

בשנים האחרונות, ישנם אנשי מדע המדינה שטוענים כי באופן היסטורי מהפכות ועימותים אזרחיים נוטים להתרחש במדינות שבהן יש ריבוי צעירים. הדוגמאות שלהם כוללות את המהפכה הצרפתית ועלייתו של היטלר בגרמניה של שנות העשרים והשלושים. אורדל ניתח קונפליקטים פנימיים ב-175 מדינות במהלך החצי השני של המאה העשרים, ומצא ש"עם כל נקודת אחוז שהאוכלוסייה הצעירה עולה ביחס לאוכלוסייה הבוגרת [כולה], הסיכוי לעימות עולה ביותר מ-4 אחוזים." כשיש יותר מ-35 אחוז צעירים מתוך כלל האוכלוסייה הבוגרת, הסיכוי לתסיסה גבוה ב-150 אחוז.1 הוא אומר שהקשר נשמר גם כשמסננים גורמים כמו מצב הפיתוח הכלכלי במדינה, דמוקרטיה והיסטוריה של עימותים. ריצ'רד סינקוטה, חוקר שמייעץ בנושא דמוגרפיה למועצה הלאומית למודיעין, ערך בשנת 2003 מחקר בשביל הארגון הלא ממשלתי Population Action International. המחקר מראה שבמדינות שבהן יותר מ-40 אחוז מהאוכלוסייה הבוגרת נמצאים בגילים 15-29, הסיכוי לעימות אזרחי גדול פי שניים מאשר בחברות מבוגרות יותר.

סינקוטה טוען שייתכן שריבוי צעירים הוא אף הגורם ליצירת קבוצות לוחמות במדינות מסוימות. אפגניסטאן, לדוגמה, נמצאת בתחילתו של מעבר דמוגרפי, ויש יותר מ-50 אחוז צעירים באוכלוסייה הבוגרת. לכן גדל מאגר המגויסים הפוטנציאלים של ארגון כמו טליבאן. אין הכוונה להפחית בחשיבות השפעתה של ההיסטוריה הדתית והפוליטית של המדינה בדחיפת אנשים לכיוון הזה – ריבוי הצעירים פשוט מתווסף לנסיבות המורכבות שעלולות לעודד אנשים לבחור בחלופות קיצוניות.

אך לא הכול קודר. אם אנשים צעירים מקבלים הזדמנויות לפרוח, ריבוי הצעירים עשוי להביא לפריחתה של מדינה. הניתוח של אורדל, למשל, מראה שלשיפור בחינוך התיכוני "היתה השפעה מרגיעה בבירור," אם כי הוא מציין שלעתים קרובות זה הולך יד ביד עם פיתוח באופן כללי. בנסיבות כאלה, צעירים יכולים להיות הכוח המניע של הכלכלה העתידית. ככלות הכול, הם נוטים להיות צרכנים פעילים ועובדים יעילים. דייוויד בלום מבית הספר לבריאות הציבור של הרווארד טוען שאולי זה הגורם המניע של כלכלות "הנמרים האסייתיים". בחצי המאה האחרונה, יפן, דרום קוריאה, טייוואן, סינגפור, הונג קונג, ולאחרונה גם תאילנד ווייטנאם, יצרו ריבוי צעירים שבמסגרתו צמחה האוכלוסייה העובדת פי ארבעה מהר יותר מאשר האוכלוסייה ה"תלויה". יותר משני שלישים מהאנשים במדינות האלה היו בגיל העבודה. בכל אחד מהמקרים, התהליך הזה היה חופף לצמיחה כלכלית מהירה.

הדמוקרטיה של גיל העמידה

מי שהרוויחה יותר מכול מהדיבידנד הדמוגרפי הזה היא סין, שם מדיניות קיצונית בנושא אוכלוסייה יצרה את ריבוי הצעירים הבולט ביותר. בשנות השישים ותחילת שנות השבעים, מאו דזה-דונג עודד עלייה בילודה, והאוכלוסייה הגיעה למיליארד איש עד שנות השמונים. ואז יורשיו תקעו מקלות בגלגלי הילודה ויצרו את מדיניות הילד האחד. וכשהתחילה המאה ה-21, אותה קבוצה של ריבוי צעירים כבר הגיעה לגיל העבודה והפכה את סין למפעל של העולם.

נותר לראות אם מדינות אחרות יוכלו לנצל את ריבוי הצעירים שלהן. הודו, למשל, עומדת בפני תקופה גורלית. "25 השנים הקרובות הן ההזדמנות של הודו," אומר וולפגנג לוץ, מנהל מכון וינה לדמוגרפיה, באוסטריה. "שיעור הילדים ייפול בשליש, ושיעור המבוגרים יישאר קטן." ייתכן שממשלת הודו מאמינה שהיא יכולה ללכת בעקבות סין ולנצל את זה, אבל לוץ מציין שכמעט חצי מאוכלוסייתה עדיין לא יודע קרוא וכתוב, בעוד שסין התחילה את הצמיחה הכלכלית המהירה שלה כששלושה רבעים מכוח העבודה שלה כבר נהנה מחינוך תיכוני. אפריקה שמדרום לסהרה תעמוד בפני לחצים דומים. היא עדיין היבשת עם ממוצע הגיל הנמוך ביותר, אבל אחוז הולך וגדל מאוכלוסייתה יגיע לגיל העבודה בשנות השלושים של המאה העשרים ואחת.

רוב המדינות שגילן החציוני גבוה מ-30  עמדו בקריטריונים של דמוקרטיה ליברלית, וכך גם שלושה רבעים מאלה שגילן החציוני גבוה מ-35

עדיין לא ברור אם ריבוי הצעירים הוא קללה או ברכה, אבל בכל מקרה הוא תופעה דמוגרפית זמנית. דור הבייבי בום הולך ומתבגר, ופירמידת האוכלוסייה תשתנה בסופו של דבר והגרף יתרחב באזור גיל העמידה. ומה אז? לפי הראיות של אורדל, האומות המזדקנות ייעשו רגועות יותר – אולי כי קשה יותר למנהיגי קבוצות לוחמות לגייס תומכים כשיש מעט יותר צעירים נוחים להשפעה. הוא מצביע על מערב אירופה ודרום-מזרח אסיה כעל אזורים שחוו פחות עימותים עם התבגרות קבוצת ריבוי הצעירים.

לפי מחוונים מסוימים, ייתכן שיתווסף לזה תהליך של דמוקרטיזציה. בדו"ח של מרכז וילסון, ארגון אמריקאי לחקר מדיניות, בחן סינקוטה את הגילים החציוניים של מדינות כנגד אומדנים של זכויות פוליטיות, חופש ביטוי, גישה לאינטרנט וחירויות אזרחיות אחרות, כפי שדורגו על-ידי Freedom House, טרסט מוחות מוושינגטון. הוא גילה שרוב המדינות שגילן החציוני גבוה מ-30 (מה שמעיד על התבגרות של קבוצת ריבוי הצעירים) עמדו בקריטריונים של דמוקרטיה ליברלית, וכך גם שלושה רבעים מאלה שגילן החציוני גבוה מ-35. ולהפך: לפּחות עשירית מהמדינות שקיבלו ציונים טובים בדירוגים הדמוקרטיים, יש גיל חציוני נמוך מ-20.

מה עומד בבסיס הקישור הזה? יכול להיות שעד שמדינה נרגעת מהתהפוכות הראשוניות שמגיעות עם ריבוי הצעירים, האוכלוסייה שהתבגרה בינתיים כבר השקיעה הרבה במדינה ונראה לה שזכויות פוליטיות רבות יותר יביאו ליציבות. חברות עם גיל חציוני גבוה עשויות להיות גם מפותחות יותר מבחינת תשתית חברתית, עיור וחינוך, וזה תורם לדמוקרטיזציה.

נראה שהמעבר הדמוגרפי מנבא במידה מסוימת מעבר לדמוקרטיה. סינקוטה ניבא את הגעת האביב הערבי ב-2008 כשחזה שמבין תוניסיה, מצרים, לוב, מרוקו ואלג'יריה, לפחות אחת תהיה דמוקרטיה יציבה בשנת 2020. הגילים החציוניים שלהן נעו בין 24 ל-30. בינתיים שלוש מתוכן – תוניסיה, מצרים ולוב – מנסות להפוך לדמוקרטיה. המצליחה ביותר היא תוניסיה, המבוגרת ביותר, שגילה החציוני 29. במצרים, שגילה החציוני הוא הנמוך ביותר, 24.4, מתחולל מעבר מלא שנאה, אלים לעתים, שתוצאותיו עדיין אינן ברורות.

אסיה מספקת גם היא ראיות לכך שאפשר ללמוד מדמוגרפיה על עתידה של מדינה. תודות לצניחה בפוריות, הגיל החציוני של אוכלוסיית מיאנמר נסק בשנים האחרונות ל-28. ונראה גם שהיא מתחילה להתקדם לעבר צורה כלשהי של דמוקרטיה. אינדונזיה, שגילה החציוני גם 28, מתחילה להתקדם גם היא מאוטוקרטיה לדמוקרטיה.

בהקשר לאירועים בסוריה, סינקוטה טוען שמבנה הגיל של המדינה מקשה על רפורמה דמוקרטית מלאה, כי הגיל החציוני הוא 22. גם אם המורדים ימוטטו את משטרו של אסד, הדינמיקה באוכלוסייה רומזת שייתכן ותיווצר אוטוקרטיה נוספת. "מבנה הגיל של סוריה עדיין צעיר. מעט מדינות צעירות מגיעות לדמוקרטיה לפני שהגיל החציוני עובר את 25." לפי הדפוסים של מדינות אחרות, הוא מנבא שלסוריה יש "סיכוי של 50 אחוז, פחות או יותר, להפוך לדמוקרטיה ליברלית עד שנת 2023, שעוד רחוקה מאיתנו מאוד."

ברוב המדינות המתועשות, "ריבוי זקנים" ממשמש ובא, במיוחד במקומות שבהם שיעורי הפוריות צנחו מתחת לרמות התחלופה. עד שנת 2025, גרמניה  צופה שיהיו לה פי שניים אזרחים בשנות השישים שלהם, מאשר ילדים מתחת לגיל 10

למרות זאת, סינקוטה מזהיר שיש להימנע מתחזיות קצרות טווח בהסתמך על הדמוגרפיה של מדינה בודדת – הרעיון הזה תקף רק למגמות רחבות לאורך עשרות שנים, והמחקר שלו מבליט כמה יוצאי דופן בולטים. רוב מדינות ברית המועצות לשעבר, לצד סין וקובה, נכשלות במבחני הדמוקרטיות של Freedom House, ולכולם יש גיל חציוני גבוה יחסית, יותר מ-35. הסבר אפשרי אחד הוא שאוכלוסיות מבוגרות יותר הן גם שמרניות יותר: אם מדינה עברה את הנקודה הדמוגרפית המכריעה בלי לשנות את צורת הממשל שלה, האנשים עשויים להיות נכונים יותר לשמר את הסטטוס קוו. אבל זו רק השערה וגורמים רבים אחרים ממלאים פה תפקיד.

מעבר לגיל העמידה שוכן גיל הזקנה. ברוב המדינות המתועשות, "ריבוי זקנים" (senile bulge) ממשמש ובא, במיוחד במקומות שבהם שיעורי הפוריות צנחו מתחת לרמות התחלופה. עד שנת 2025, גרמניה (שגילה החציוני הנוכחי הוא 42) צופה שיהיו לה פי שניים אזרחים בשנות השישים שלהם, מאשר ילדים מתחת לגיל 10. בשנים שמיד לאחר מלחמת העולם השנייה, שבהן הוקמה סוני והוקמו גם ענקיות תעשייה נוספות, יפן הייתה הנמר האסייתי הצעיר המקורי. אבל כיום יש לה את האוכלוסייה המבוגרת ביותר בעולם – גילה החציוני 45, ו-30 אחוז מהאוכלוסייה שלה מעל גיל 60 – והדמוגרפים היפנים מאמינים שאין זה צירוף מקרים שהמדינה, שכוח העבודה שלה מדלדל, נמצאת כבר בעשור שלישי של האטה כלכלית.

אם כן, אולי לא מפתיע שהכלכלות האירופאיות המתקשות ביותר הן בדרך כלל המבוגרות ביותר. בהן יוון (גיל חציוני 43 ואיטליה (44), שעד שהעלתה לאחרונה את גיל הפרישה, היו בה רק 1.3 עובדים משלמי מיסים על כל פנסיונר. בריטניה וארצות הברית הן צעירות יחסית, בזכות הגירה ושיעורי ילודה גבוהים יותר, וגיליהן החציוניים 40 ו-37 בהתאמה.

בינתיים, קבוצת ריבוי הצעירים של סין מתבגרת במהירות. הגיל החציוני של סין, 35, כמעט כפול ממה שהיה כשהחילו את מדיניות הילד האחד. לפי המגמות הנוכחיות, עד שנת 2050 יהיו בה יותר מ-400 מיליון איש מעל לגיל 60. הדמוגרפיה אומרת שהשגשוג הכלכלי הסיני יהפוך במהרה לדשדוש.

בעשורים הקרובים ימשיך המעבר הדמוגרפי להתחולל, האוכלוסייה העולמית תתייצב וקבוצת ריבוי הצעירים תזדקן. אולי אפשר לצפות לעולם דינמי פחות מבחינה כלכלית, אבל גם שָׁלֵו ודמוקרטי יותר. עדיין יש לנו אפשרויות. מדינות מצליחות יצטרכו לראות באנשים המבוגרים יותר – כמו בצעירים חסרי המנוח לפניהם – משאב רב-ערך, ולא עול. הדמוגרפיה אמנם לא מכריעה את גורלנו, אבל היא בהחלט מעצבת אותו.

פרד פירס הוא יועץ לניו סיינטיסט.
@2013 New Scientist Magazine, Reed Business Information Ltd. All rights reserved. Distributed by Tribune Media Services, Inc

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי פרד פירס, New Scientist.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על צעירים חסרי מנוח

01
שרוליק

תודה, מרתק.
למרות שקשה לנבא את עתידנו בעולם של פיתוחיים טכנולגיים שמשנים את חיינו מקצה לקצה. למשל, אם נגלה מקור אנרגיה חדש וזול שיאפשר לתחזק אוכלוסייה גדולה יותר, ואם נתחיל לייצר יורת ילדי מבחנה במעבדות, יכול להיות שמדינות יגדילו בבום את אוכלוסייתם...

02
עידו

יש מספיק אנשים בעולם ואומות שמישיכו לצמוח, דמוגרפית לא יוכלו לשגשג
צריך להתחיל התנהגות ברת קיימא, שבה גם אם אין צמיחה דמוגרפית, עדיין, בעזרת הטכנולוגיה רמת החיים נשמרת (למרות שישנם יחסית פחות אנשים בגיל העבודה ).

03
איתי

מעניין מאוד , אני רק תוהה , האם לא מדובר בביצה ותרנגולת , קרי האם העובדה שמדינה היא דמוקרטית גורמת לשגשוג כלכלי רב יותר המוביל למודרניזציה ולפיכך ילודה מעטה יותר , ושירותי בריאות טובים יותר , דבר המבגר את האוכלוסייה .