צרות של עניים

עוני הוא מצב קיומי הגובה מחיר מנטלי הרסני. מחקר מצביע על פתרון פשוט וישיר, לטובת המין האנושי כולו
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

ב-13 בנובמבר, 1997, נפתח קזינו חדש מדרום לרכס ההרים "גרייט סמוקי מאונטיינז" בקרוליינה הצפונית. למרות מזג האוויר המדכדך השתרך בכניסה תור ארוך. כמות המבקרים הייתה רבה כל כך, שהמנהל החל לייעץ לממתינים לחזור הביתה.

העניין הציבורי הרב לא הפתיע אף אחד. הקזינו Harrah’s Cherokee היה ועודנו קזינו יוקרתי עצום בבעלותו ובניהולו של שבט ה-Eastern Band של הצ'רוקי, ופתיחתו הגיעה לאחר עשר שנות מאבק פוליטי. אחד מראשי השבט אף חזה ש"ההימורים ימיטו קללה על הצ'רוקי", והמושל של קרוליינה הצפונית ניסה בכל כוחו לחסום את הפרויקט.

תוך זמן קצר בלבד התברר שהקזינו לא ימיט על השבט קללה, אלא יביא לו רווחה. ההכנסות – 150 מיליון דולר ב-2004, וקרוב ל-400 מיליון דולר ב-2010 – סייעו לשבט לבנות בית ספר, בית חולים ותחנת כיבוי אש. עם זאת, חלק הארי של הרווחים הלך ישירות לכיסם של 8,000 גברים, נשים וילדים משבט ה-Eastern Band. רווחיהם האישיים, שהיו בתחילה 500 דולר לשנה, טיפסו במהירות ל-6,000 דולר ב-2001, כרבע עד שליש מההכנסה המשפחתית הממוצעת.

בית מלום וקזינו Harrah´s Cherokee בצפון קרוליינה

בית מלום וקזינו Harrah´s Cherokee בצפון קרוליינה. תצלום: Sheila C.

ג'יין קוסטלו (Costello) מאוניברסיטת דיוק החלה לחקור את בריאותם הנפשית של צעירים באזור שמדרום ל"גרייט סמוקי מאונטיינז" כבר ב-1993. במחקר שלה השתתפו 1,420 ילדים שעברו מדי שנה הערכה פסיכיאטרית. התוצאות המצטברות הראו כי ילדים שגדלו בעוני היו מועדים הרבה יותר לבעיות התנהגותיות מאשר ילדים אחרים.

ילדים שגדלו בעוני מועדים הרבה יותר לבעיות התנהגותיות מאשר ילדים אחרים

אך עדיין לא הייתה לה תשובה לשאלה מהותית: מה הסיבה ומה התוצאה?

בתקופה שבה קוסטלו ערכה את המחקר שלה, ייחוס בעיות נפשיות לגורמים גנטיים אישיים הפכה לתופעה יותר ויותר מקובלת. אם תורשה היא הגורם היסודי לעוני, הרי שההכנסות מהקזינו מקלות את התסמינים במקום לטפל בבעיה האמיתית. לעומת זאת, אם בעיות פסיכיאטריות אינן הסיבה לעוני, אלא תוצאתו, הרי ש-6,000 דולר בשנה עשויים לחולל פלאים. קוסטלו הבינה שהקזינו מספק לה הזדמנות ייחודית לשפוך אור על הסוגייה, מכיוון שרבע מהילדים במחקר שלה הגיעו משבט הצ'רוקי, ויותר ממחצית מהילדים בתת הקבוצה הזו חיו מתחת לקו העוני.

זמן קצר בלבד לאחר פתיחת הקזינו התחילה קוסטלו להבחין בשיפורים עצומים אצל נבדקיה. שיעור הבעיות ההתנהגותיות בקרב ילדים שעלו מעל קו העוני, ירד ב-40 אחוז – עד לטווח דומה לזה שבו נמצאו ילדים בני גילם שמעולם לא ידעו מחסור. גם שיעורי העבריינות בקרב נערים מהצ'רוקי ירדו, וכמוהם גם שיעורי צריכת הסמים והאלכוהול, בשעה שציוניהם בלימודים השתפרו במידה ניכרת – למעשה, הם השתוו לנבדקים שאינם משבט הצ'רוקי.

מה הגורם לבעיות נפשיות בקרב עניים? תורשה או סביבה?

עשר שנים לאחר הקמת הקזינו הראו הממצאים של קוסטלו שככל שהילדים נחלצו מהעוני בגיל מוקדם יותר, כך בריאותם הנפשית בגיל ההתבגרות הייתה טובה יותר. בקבוצת הגיל הצעירה ביותר שלה, היא זיהתה "צניחה משמעותית" בעבריינות. לא זו בלבד, אלא שילדי הצ'רוקי במחקר שלה התנהגו כעת טוב יותר מאשר קבוצת הביקורת.

תגובתה הראשונית של קוסטלו לנתונים הייתה תדהמה מוחלטת. "ציפיתי שלגורמים החברתיים יהיו השפעות קטנות יחסית", אמרה בהמשך. "אבל להכנסה מהקזינו הייתה השפעה עצומה". קוסטלו חישבה ש-4,000 הדולר הנוספים בשנה הניבו לילדים ערך השקול לשנת לימודים נוספת עד גיל 21, והפחיתו ב-22 אחוז את הסיכוי שייפתח להם תיק פלילי עד גיל 16.

אבל הרווח המשמעותי ביותר שהניב הכסף הזה היה בכך שהוא עזר להורים לתפקד כהורים. לפני שהקזינו נפתח, ההורים עבדו קשה לאורך כל הקיץ, אך לעתים קרובות היו מובטלים ולחוצים במהלך החורף. ההכנסה החדשה עזרה למשפחות הצ'רוקי לחסוך ולשלם חשבונות מראש. הורים שנחלצו מהעוני דיווחו כעת כי יש להם זמן רב יותר להקדיש לילדיהם.

עם זאת, קוסטלו גילתה שמספר שעות העבודה שלהם לא ירד. אימהות ואבות גם יחד עבדו לא פחות שעות לאחר פתיחת הקזינו. יותר מכל דבר אחר, אמרה בת השבט ויקי ל. ברדלי, הכסף הוריד לחץ מההורים כך שהם יכלו לדאוג פחות לגבי הכנסה ולהקדיש תשומת לב רבה יותר לילדים. וזה "עוזר להורים להיות הורים טובים יותר", הסבירה ברדלי.

אם כך, מה הגורם לבעיות נפשיות בקרב עניים? תורשה או סביבה? שתיהן, הסיקה קוסטלו, כי הלחץ שנובע מהעוני מגדיל את רמת הסיכון שבה נמצאים אנשים בעלי נטייה גנטית ללקות במחלות נפש או הפרעות נפש שונות. עם זאת, המחקר של קוסטלו נושא בחובו לקח חשוב אף יותר.

גֶנים אי אפשר לשנות, אבל את העוני אפשר למגר.

עוני בווייטנאם

עוני בווייטנאם. תצלום: United Nations Photo

מדוע אנשים עניים עושים דברים מטופשים
עולם ללא עוני – חלום אוטופי ישן נושן.

אך כל מי שמתייחס לחלום הזה ברצינות חייב בסופו של דבר להתמודד עם מספר שאלות קשות. מדוע שיעור הפשיעה בקרב עניים גבוה יותר? מדוע שיעור השמנת היתר בקרב העניים גבוה יותר? מדוע הם צורכים יותר אלכוהול וסמים? בקיצור, מדוע אנשים עניים מקבלים כל כך הרבה החלטות טיפשיות?

האם אכזרי מצדי לומר את הדברים האלה? אולי, אבל ראו את הסטטיסטיקות: עניים לווים יותר, חוסכים פחות, מעשנים יותר, מתעמלים פחות, שותים יותר ואוכלים פחות בריא. אם תציעו לציבור הַכְשָׁרוֹת בהתנהלות כספית, עניים הם האחרונים שייגשו. הם כותבים את קורות החיים הגרועים ביותר ומגיעים לראיונות עבודה בלבוש הכי פחות מקצועי.

מרגרט תאצ'ר אמרה פעם שהעוני הוא "פגם אישיותי". אמנם מעטים הפוליטיקאים שירחיקו לכת עד כדי כך, ובכל זאת, רבים מאמינים כי הפתרון לעוני טמון באדם עצמו. מאוסטרליה עד אנגליה, משוודיה עד ארצות הברית, השתרשה התפיסה שעוני הוא משהו שאנשים צריכים להתגבר עליו בכוחות עצמם. נכון, הממשלה יכולה לכוון אותם בעזרת תמריצים, מהלכים להעלאת מודעות, קנסות, ומעל לכול – השכלה. למעשה, פוליטיקאים רבים מאמינים שלעוני יש "תרופת פלא" אחת, אם בכלל, והיא תעודת בגרות (ואם אפשר, תואר אקדמי).

אך האם זה באמת כל מה שאפשר לעשות?

מה אם העניים אינם מסוגלים לעזור לעצמם? מה אם אין להם הכלים הנדרשים להפיק תועלת מכל התמריצים, המידע וההשכלה שהממשלה נותנת להם? יתרה מזו, מה אם כל התמריצים האלה רק מרעים את מצבם?

כוחו של הֶקשר
אלה שאלות קשות, אבל האיש ששואל אותם אינו קוטל קנים, אלא אלדר שפיר מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת פרינסטון. הוא וסנדהיל מוּלַנַיְיתן (Mullainathan), כלכלן מהרווארד, פרסמו לאחרונה תיאוריה חדשה ומהפכנית בנושא העוני. מה השורה התחתונה?

הכול תלוי בהקשר.

לשפיר יש שאיפות רמות. הוא רוצה להקים תחום מחקר חדש: חקר המחסור (scarcity). אבל האם התחום הזה אינו קיים כבר? כלכלה? "זאת תגובה נפוצה", צחק שפיר כשנפגשנו במלון באמסטרדם. "אבל העניין שלי הוא בפסיכולוגיה של המחסור, ומפתיע לגלות שהתחום הזה כמעט ולא נחקר".

מבחינת כלכלנים, הכול קשור למחסור – אחרי ככלות הכול, אפילו הבזבזנים הגדולים ביותר אינם יכולים לקנות כל דבר. אבל חשוב להבין את האופן שבה תחושת המחסור משפיעה עלינו. יומן ריק מעורר בנו תחושה שונה מאשר יום עבודה עמוס בפגישות. וזו אינה סתם תחושה חסרת חשיבות. המחסור גובה מאיתנו מחיר נפשי. אנשים מתנהגים באופן שונה כשהם חשים מחסור בדבר מה.

איזה דבר? זה כבר פחות חשוב. בין שמדובר במחסור בזמן, כסף, חברוּת, מזון – כל אלה תורמים ל"מנטליות המחסור". למנטליות הזו יש גם יתרונות. אנשים שחשים מחסור הם טובים יותר בהתמודדות עם בעיות קצרות טווח. לעניים יש יכולת מדהימה – בטווח הקצר – למצוא דרך לגמור את החודש, בדיוק כפי שמנכ"ל מותש ולחוץ מגייס די מרץ כדי לסגור עסקה חשובה.

עניים מחכים למרק, Isidre Nonell

"עניים מחכים למרק", Isidre Nonell, 1899. תצלום: ויקיפדיה

אי אפשר לקחת פסק זמן מהעוני
בכל זאת, חסרונותיה של "מנטליות המחסור" רבים מיתרונותיה. המחסור מאלץ אותנו להתמקד אך ורק בחסך המידי – בפגישה שמתחילה בעוד חמש דקות, או בחשבונות שצריך לשלם עד מחר. אנו זונחים לחלוטין את התכנון לטווח הארוך. "המחסור מכלה אותנו", מסביר שפיר. "אנחנו לא מסוגלים להתמקד בדברים אחרים שחשובים לנו".

השוו זאת למחשב חדש שמריץ עשר תוכנות בבת אחת. הוא נעשה אטי יותר ויותר, מבצע שגיאות ובסופו של דבר נתקע – לא כי הוא מחשב גרוע, אלא כי הוא נדרש לעשות יותר מדי דברים באותו זמן. לעניים יש בעיה דומה. הם אינם מקבלים החלטות טיפשיות כי הם טיפשים, אלא כי הם חיים בהקשר שכל אחד היה מקבל בו החלטות טיפשיות.

שאלות כמו "מה נאכל לארוחת ערב?" או "איך נגמור את החודש"? גובות מחיר כבד. שפיר ומולאינאתהאן קוראים לזה "רוחב הפס המנטלי". "אם אתם רוצים להבין אנשים עניים, דמיינו את עצמכם במצבים שבהם דברים אחרים טורדים את מנוחתכם", הם כותבים. "שליטה עצמית הופכת לפתע לאתגר גדול. דעתכם מוסחת ואינכם מצליחים להתרכז. וזה המצב שלכם מדי יום". כך גורם לנו המחסור – בזמן, או בכסף – לקבל החלטות גרועות.

עם זאת, חשוב להבחין בין אנשים בעלי חיים עמוסים לאנשים שחיים בעוני: מהעוני אי אפשר לקחת פסק זמן.

אז אם ננסה לכמת זאת – כמה טיפשים יותר אנחנו נעשים כשאנו בעוני?

"הממצאים שלנו מצביעים על 13-14 נקודות מנת משכל", אומר שפיר. "זה שקול להשפעה של לילה לבן, או להשפעות של אלכוהוליזם". הדבר המדהים הוא שהיינו יכולים להבין זאת כבר לפני 30 שנה. שפיר ומולאינאתהאן לא השתמשו בכלים מתוחכמים כמו סריקות מוח. "כלכלנים חוקרים עוני כבר שנים רבות, ופסיכולוגים חוקרים מגבלות קוגניטיביות כבר שנים רבות", מסביר שפיר. "אנחנו פשוט עשינו אחת ועוד אחת".

הסיפור התחיל לפני מספר שנים עם שורת ניסויים שנערכו בקניון אמריקני טיפוסי. החוקרים שאלו את העוברים ושבים מה הם יעשו אם יצטרכו לשלם על ביקור במוסך. לחלקם נאמר שהתיקון עולה 150 דולר, ולאחרים נאמר שהוא עולה 1,500 דולר. האם הם ישלמו הכול בתשלום אחד, ייקחו הלוואה, יעבדו שעות נוספות, או ידחו את התיקון? בשעה שהנשאלים שקלו את תשובתם, הם עברו שורה של הערכות קוגניטיביות. במקרה של התיקון הזול, בעלי הכנסה נמוכה קיבלו ציון דומה לבעלי הכנסה גבוהה. אבל במקרה של התיקון היקר, עניים קיבלו ציון נמוך הרבה יותר. עצם המחשבה על הוצאה כספית בסדר גודל של 1,500 דולר הגבילה את היכולת הקוגניטיבית שלהם.

שפיר ועמיתיו למחקר התאימו את התוצאות לכל המשתנים האפשריים העלולים להשפיע על המשיבים, אבל היה גורם אחד שהם לא הצליחו להתגבר עליו: העשירים והעניים לא היו אותם אנשים. באופן אידיאלי הם היו רוצים לחזור על סקר עם נבדקים שהיו עניים רגע אחד ועשירים ברגע הבא.

שפיר מצא את מה שהוא חיפש מרחק כ-13,000 קילומטר משם, במחוזות הכפריים וילוּפּוּראם וטירוּואנאמלאי שבהודו. התנאים שם היו מושלמים. החקלאים המקומיים המגדלים קני סוכר מרוויחים 60 אחוז מההכנסה השנתית שלהם בבת אחת, מיד לאחר הקציר. משמעות הדבר שהם אמידים חלק מהשנה ועניים בשאר השנה.

מה היו תוצאות הניסוי?

בתקופה שבה הם היו עניים יחסית, הם קיבלו ציון גרוע הרבה יותר במבחנים הקוגניטיביים, לא כי הם הפכו בבת אחת לטיפשים יותר – ככלות הכול הם עדיין היו אותם אנשים, אותם חקלאים הודים – אלא פשוט מכיוון שרוחב הפס המנטלי שלהם הצטמק.

שוק פירות וירקות, Tiruvannamalai, טמיל נאדו, הודו.

שוק פירות וירקות, Tiruvannamalai, טמיל נאדו, הודו. תצלום: מאט מקרדרמוט.

אם נחלק כסף בחינם, נחסוך כסף
"המאבק בעוני טומן בחובו יתרונות אדירים שלא זיהינו עד עכשיו", מציין שפיר. לא זו בלבד, אלא שלטענתו אולי הגיע הזמן שנתחיל למדוד את "רוחב הפס המנטלי המקומי הגולמי", בנוסף לתוצר המקומי הגולמי (תמ"ג). רוחב פס מנטלי רב יותר מוביל לשיפור באיכות גידול הילדים, עלייה ברמת הבריאות, תפוקה רבה יותר בקרב העובדים – אינספור יתרונות. "המאבק במחסור עשוי אפילו לצמצם עלויות", צופה שפיר.

זה בדיוק מה שקרה מדרום לרכס "גרייט סמוקי מאונטיינז". רנדל אָקי (Akee), כלכלן מאוניברסיטת לוס אנג'לס, חישב שהעברת הכנסות מהקזינו לילדי הצ'רוקי צמצמה עלויות בטווח הארוך. לפי הערכותיו השמרניות, מיגור העוני הניב יותר כסף מסך כל ההכנסות מהקזינו. הכסף שנוסף לקהילה התגלם בירידה בשיעורי הפשיעה, ירידה בשימוש במתקנים רפואיים ועלייה בציונים בלימודים.

אז מה אפשר לעשות?

לשפיר ומולנייתן יש כמה הצעות בשרוול: עזרה לסטודנטים נזקקים בהגשת מסמכי הסיוע הכספי, למשל, או אספקת קופסאות כדורים שנדלקות כדי להזכיר לאנשים לקחת תרופות. פתרונות מהסוג הזה מכונים פתרונות "עידוד" (nudge). זוהי גישה פופולרית ביותר בקרב פוליטיקאים, בין היתר כי עלותה אפסית.

אך בואו נודה על האמת, האם באמת אפשר לחולל שינוי אמיתי באמצעות גישת העידוד? הגישה הזו שייכת לעידן שבו הפוליטיקה עסקה בעיקר בחיסול תסמינים. "עידודים" מקלים את חוויית העוני במידה כמעט בלתי מורגשת, וכשמביטים בתמונה המלאה מבינים שהם אינם פותרים דבר. אם נחזור לדימוי המחשב, שאלתי את שפיר: למה להמשיך לשחק עם התוכנה כשאפשר לפתור בקלות את הבעיה על-ידי התקנת זיכרון נוסף?

שפיר ענה לי במבט סתום. "אה! אתה רוצה פשוט לתת עוד כסף? כן, זה יהיה נהדר", הוא צוחק. "אבל בהתחשב במגבלות הברורות... השמאל הפוליטי שיש כאן באמסטרדם בכלל לא קיים בארצות הברית".

אין ספק שכדי למגר את העוני בארצות הברית תידרש תוכנית בקנה מידה אדיר. לפי חישוביו של הכלכלן מאט בְּרוּניג (Bruenig), הדבר יעלה 175 מיליארד דולר. אבל העוני עולה לנו אף יותר. מחקר מ-2013 העריך כי עלויות העוני בקרב ילדים מגיעות ל-500 מיליארד דולר בשנה. בהשוואה לילדים שגדלים במשפחות בעלות אמצעים, ילדים שגדלים עניים יצברו במהלך חייהם שתי שנות לימוד פחות. הם גם יעבדו 450 שעות פחות בשנה, ויהיה להם סיכוי גדול פי שלושה לסבול מבעיות בריאותיות.

החוקרים אומרים שהשקעה בחינוך לבדה לא תעזור לילדים האלה. הם צריכים לעלות תחילה מעל לקו העוני. ניתוח-על שנערך לאחרונה, וכלל 201 מחקרים בנושא יעילותה של השכלה פיננסית, הגיע למסקנה דומה: השכלה פיננסית לבדה כמעט שלא תשפר את המצב. אין הכוונה שאף אחד לא ילמד דבר – גם עניים מסוגלים להחכים, זה ברור. אך אין די בכך. "זה כמו ללמד אדם לשחות ואז לזרוק אותו לים סוער", מסביר שפיר.

אך המצב הזה אינו מחויב המציאות. "העוני הוא אויב גדול לאושרם של בני האדם. הוא מחסל את החֵרוּת, מונע מאיתנו לממש מידות טובות אחדות, ומקשה עלינו מאוד ליישם אחרות", אמר המסאי הבריטי סמואל ג'ונסון ב-1782. בניגוד לרבים מבני זמנו – ומבני זמננו – הוא הבין שהעניים אינם חסרי אופי.

הם חסרי מזומנים.

ראטגר ברגמן (Rutger Bregman) הוא מחבר הספר Utopia for Realists. הוא מפרסם את דעותיו בניוזלטר חינמי.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: מתוך "הרעבים", ז'אן-ז'ול זֶ'פְרוּאָה (Jean Jules Geoffroy). תצלום: אימג'בנק / גטי ישראל

Save

Save

Save

Save

Save

Save

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ראטגר ברגמן, Medium.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

9 תגובות על צרות של עניים

02
חיים ניצני

אדם עני או מובטל חושב אחרת. גם אדם עשיר שהיה עני בעברו חושב אחרת מעשיר שלא היה עני. לדברי אלדד שפיר עדיין לא נעשו מחקרים בנושא של "הפסיכולוגיה של המחסור". אם אכן כך הדבר, זו תעודת עניות לפסיכולוגיה ולפסיכולוגים.
המאמר עצמו מענין ומרתק.

03
ד.

כיוון מחשבה חשוב חסר במאמר:

ראשית - חסרה ההבנה ש"מחסור" הוא יחסי ואיננו מוחלט. מעט מאוד אנשים בימינו רעבים ממש. כל היתר הנם עניים או עשירים באופן יחסי לסובבים אותם, ומה שחסר לעניים בחברה אחת ייחשב למותרות בחברה אחרת.
ועל זאת - חסרה ההבנה שלאמיתו של דבר מה שחשוב אינו המחסור אלא "תודעת המחסור".
איש שבט באמזונס שרואה את כל היער כמקור בלתי נדלה לסיפוק צרכיו הוא אדם עשיר לפי הבנתו. אדם עני שזכה בהגרלת הלוטו איננו מתנהג כאדם עשיר אלא כאדם עני עם כסף - התנהגות שונה לחלוטין.
חוקרים רבים כבר הגיעו למסקנה שמעבר לסף מחסור ממשי מסוים אין חשיבות לתוספת הכנסה או רכוש, ותחושת הרווחה נובעת בעיקר מחינוך להסתפקות במועט ולהסתמכות על עצמך. אותם איכרים הודים המרגישים רווחה בעונת הקציר ומחסור לקראת הזריעה מעבירים מדור לדור מסורת של נחשלות, של חוסר הבנת המציאות בה הם חיים. זוהי תרבות של עוני.
לעומתם אדם שחונך להסתמכות עצמית ייזום פעולות לשיפור מצבו ולא ייכנס ללחץ, חרדה או דיכאון גם בעת מצוקה אובייקטיבית כגון פציעה, אבדן פתאומי של רכוש וכיוצא בזה. תרבות של הסתמכות עצמית שאינה תלויה בכסף או בהשכלה פורמלית היא המרכיב החשוב במניעת המחסור.

    04
    יאללה

    אנחנו יצורים חברתיים. אין אף אדם שיכול להסתמך רק על עצמו. אנחנו תלויים זה בזה ותלויים גם באמצעים.
    נאיבי לחשוב שהסתמכות עצמית היא פיתרון. מה קורה כשאדם חולה/פצוע ואין לו יכולות לטפל בעצמו?
    עוד יותר נאיבי לחשוב שרוב תושבי העולם לא סובלים מעוני אמיתי ורעב.
    וגם בארץ, אנשים שנכנסים למצוקה וחובות בעקבות מחלות (למשל) שפוגעות בהכנסות שלהם שפוגעות ביכולת שלהם לתפקד, זה דבר קיים נוכח וממשי מאד.

    05
    ד

    אכן אנחנו יצורים חברתיים, אבל כיצורים חברתיים אנו גם עשויים לעזור לזולת וגם עשויים לנצל אותו ולהגביר את סבלו. למעשה - רוב בני האדם אינם עוזרים לזולת ככל יכולתם ולעיתים קרובות גם פוגעים בו לתועלתם.

    ובאילו תנאים נעזור לזולת? האם נעזור לו מתוך תחושת מחסור, מתוך פחד, מתוך שנאה? או אולי עצם יכולתנו לעזור תבוא רק כאשר אנו מרגישים בטוחים בעצמנו וביכלתנו לחלוק את פרוסת הלחם האחרונה?

    לצערנו אנו יכולים להצביע על נסיון אנושי עשיר במצבים קשים. נסיון זה מראה שאלו שאנו מכתירים אותם בראיה לאחור כגיבורים שהצילו אחרים אינם אלו שהתלוננו על מחסור ועל קושי. הם אלו שלמדו לא להתלונן ולא לצפות שאחרים יצילו אותם. אלו שהתלוננו הם במקרה הטוב קורבנות פסיביים ובמקרה הרע הם המנצלים הגזלנים והרוצחים. הפחד הוא המניע אותם.

    לכן בדיוק זו הסיבה בגללה נחנך את עצמנו ואת ילדינו לסמוך רק על עצמנו: כדי שבסופו של דבר אנו וגם הם נהיה לעזר ולמשענת לזולת.

    06
    גיל

    האם עלה בדעתך שהסיבה שאיש השבט אינו חש במחסור היא בזכות השבט ואילו איש הלוטו ינהג כעני כי הוא לגמרי לבד?
    וחוץ מזה מי יחנך להזתמך על עצמך? המדינה? ההורים? איך אפשר לצפות שמישהו יחנך מישהו אחר, אם מצפים שכל אחד ידאג לעצמו?
    באמת שמזמן לא קראתי טיעונים כל כך ליברטריאניים שסותרים את עצמם.

    07
    ד.

    מי שקרא את דברי לעיל כהצהרה ליברטינית לא הבין אותם ואין פלא שכהצהרה ליברטינית (או ככל אידאולוגיה אחרת) הם נראים כסותרים.
    הדברים אינם מתייחסים לאידאולוגיה ואין ליחס להם את ההנחה המקובלת שקיימת או צריכה להיות קיימת אתיקה אחידה לכל המתנהגים.
    בעובדה - אנשים מחנכים את ילדיהם וגם אם הם אינם רוצים לחנך אותם, גם אם יש להם אידאולוגיה נגד חינוך הזולת, מה שקורה הוא שהשפעת יישום ההחלטות האלה מעצבת את ילדיהם.
    בעובדה - אנשים יכולים לחנך את עצמם: להצהיר על מגמה שבה הם רוצים להתפתח וליישם זאת.
    והשאלה האתית (הפרטית! הדברים אינם מתייחסים לציבור אלא לקורא ) שאפשר לשאול היא מה טוב שאעשה ביכולות אלו. האם אחנך את עצמי ואת ילדי להסתמך על אחרים או אלמד את עצמי ואת ילדי (ואת הקורא הפרטי שיבחר להקשיב להבין ולשקול את דברי) להסתמכות-עצמית.

    ואחרי ההבהרה הזו אפשר לחזור ולקרוא את דברי לעיל.

08
יוסי

מאמר מחכים, אם כי המסקנות העולות ממנו לגבי חלוקה של עוד כסף בתור פתרון לעוני ספק אם ישיגו תוצאה זו בהתחשב בנתונים נוספים שלו נידונו במאמר זה

09
בת שבע כהן

כתבה מאוד מעניינת. גרמה לי לחשוב שבעצם עשירי העולם לא מעוניינים למגר את העוני מצב זה נוח עבורם המיסים הגבוהים שהעוני עולה לתושבי ארה"ב ותושבי כדור הארץ הינו תשלום בלתי מורגש כשהוא יוצא מכיס העשיר אך הינו נטל כבד על העני או על האדם הלא עשיר.
כל מה שצריך זה לתת לאדם הזדמנות. תושבי הצ'רוקי לאחר מלחמה קיבלו את ההזדמנות שלהם כתור קזינו וידעו כיצד למנף אותו לכיוונים שגם אם יסגר היום הקזינו הם לא יחזרו להיות עניים.