צריך כפר כדי לתכנן עיר

מה כדאי לנו ללמוד מן הכפר כשאנו מתכננים עיר? מדוע הפכה העיר, יצירת פאר אנושית, למקום מנוכר ומפחיד? מה עתידה?
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

אנו, החיים במערב האורבאני, מזהים שני שחקנים מרכזיים באחריות על חינוך ילדינו: יש המייחסים את האחריות החינוכית למערכת המוסדית – לה אנחנו משלמים סכומים לא מבוטלים של מיסים ואגרות, ויש הטוענים כי ״החינוך מתחיל מהבית״ ומפנים את האחריות קודם כל אל ההורים ורק אחר-כך כלפי המוסד החינוכי.

הביטוי המוכר It takes a village to raise a child, בתרגום חופשי: "צריך כפר כדי לחנך ילד", מציג שחקן שלישי: הקהילה. מעורבות הקהילה כולה בחינוך ילדינו אינה מבטלת או מקנה עדיפות למי מהשחקנים האחרים, אלא מציגה את ה״זירה״ בה מתרחשת העשייה החינוכית, עם דגש על חשיבותה בהשפעה החינוכית על ילדינו.

כפר אפריקני, אוגנדה

כפר אפריקני. קרמוג'ה, אוגנדה. תצלום: swiss.frog

הכפר מייצג מבנה חברתי המקדש ערכים משותפים כמו: ערבות הדדיות, אווירה של ״ביחד״, אכפתיות, ותמיכה בחברי הקהילה אולי אפילו על חשבון הפרטיות

צריך ״כפר״ בשביל לחנך ילד, נשמע מוזר וטבעי באותה מידה. האם גם במרחב האורבני יש לצפות כי עובר האורח-האזרח המזדמן, יהיה חלק מהמערך החינוכי של ילדיי? האם זו אינה חדירה לפרטיות? ״מי הוא שיגיד לי איך לגדל את ילדי״, מוטב ״שלא יתערב בעניינים שלא לו״, הם משפטים נפוצים יותר בעיר. הביטוי המצוטט לעיל מבקש, מצפה ואף דורש מהאזרח המזדמן לעזור לי לחנך את ילדיי. אחרי הכל, ילדינו הם גם חלק מקהילה רחבה בכפר, בשכונה או בעיר. ילדינו אינם נמצאים כל הזמן תחת פיקוח הורי ואיננו יכולים לחנך אותם במשרה מלאה. במידת מה, אנו זקוקים לעזרת הקהילה. אבל מאיזו קהילה ניתן לצפות לעזרה? איזו קהילה באמת שותפה לערכים חינוכיים שלנו? איזו קהילה אינה נגועה באינטרסים ובאג׳נדות? ובאיזו קהילה נרגיש מספיק בטוחים? בדיוק בנקודה זו, הביטוי המצוטט יכול בקלות להפוך את משמעותו. בסרט ״ספוטלייט״ (2015) היה זה העורך דין הארמני שאמר לעיתונאי החוקר ש"צריך כפר בשביל התעללות בילדים״. בסרט מתואר מערך שקט של שיתוף פעולה עקבי, מתמשך וחובק כל, המאפשר התעללות מינית של כמרים בילדים משכונות מצוקה. סיפור מפחיד אבל אמיתי: ״הכפר״ הייתה הכנסייה והערבות הדדית הייתה שלילית והיא שאפשרה הסתרה, הכחשה, ניצול והתעללות בילדים.

ברור לנו כי צורות במרחב מייצרות חוויה, וחוויות חיוביות בסביבות מגורים עשויות לייצר מרחב עירוני בטוח ואולי אפילו שמח, לנו ולילדינו

״הכפר״ איננו מושג מקרי, הכפר מייצג מבנה חברתי המקדש ערכים משותפים כמו: ערבות הדדיות, אווירה של ״ביחד״, אכפתיות, ותמיכה בחברי הקהילה אולי אפילו על חשבון הפרטיות — אתה שומר על שלי ואני שומר על שלך. אבל הכפר הופך לפחות ופחות רלוונטי: יותר מ 90% מאוכלוסיית הארץ ויותר מ 50% מאוכלוסיית העולם — מתגוררת בערים. נתון זה ילך ויגדל בשנים הבאות לנוכח גידול וציפוף האוכלוסייה. מדוע תושביי העיר לא יעלו על דעתם לומר שצריך עיר בשביל לחנך ילד? מדוע העיר מוכרת דווקא בתחושת הניכור שבה? כיצד הפכה העיר, פאר היצירה האנושית, ישות רבת ממדים, המסמלת מראשית ההיסטוריה את הציביליזציה והקדמה, למקום מאיים? האם לשם תחושת הביטחון והערבות ההדדית צריך לחזור לחיות בערים קטנות?

צ'רלס מונטגומרי, עיתונאי קנדי, טוען בדיוק ההפך. מונטגומרי חקר במשך מספר שנים את הקשר שבין מצב הרוח שלנו וסביבת מגורינו ופרסם מסקנותיו בספר ״Happy City״. אחת הטענות המרכזיות בספר היא כי תחושת אושר מסביבת מגורים קשורה דווקא להיקף הקשרים החברתיים ואיכותם. בעיר, הוא טוען, יש פוטנציאל גדול יותר לקשרים חברתיים בדיוק בגלל מספר התושבים. ובמילים אחרות, ערים קטנות הן לא הפתרון. אז אולי, כדי לייצר את תחושת הביטחון והערבות ההדדית יש להחזיר את החומות להיקף הערים ובדומה לערי העבר, להעמיד שער בכניסה לעיר, כדי לפקח על כל מי שנכנס, אולי אפילו להנפיק תעודת מעבר? או שאולי נחזק את מערך השיטור והבילוש ונמקם מצלמות בכל פינת רחוב? האם אז נוכל לומר שצריך עיר כדי לחנך ילד? האם אז תשרור תחושת בטוחן וערבות הדדית בעיר?

העיר— כיצירה אנושית מורכבת ומתוחכמת, מתוכננת נטו לצרכי האדם, והאבסורד הגדול הוא כי המרחב העירוני אינו מצליח על-פי רוב לספק לנו חוויה של ערבות הדדית וביטחון בגידול ילדינו. מה בכל זאת קיים בכפר שמקנה את האווירה הנכונה? מספר קטן יחסית של אנשים— זו כנראה אינה התשובה, אולי המרחבים שבין הבתים? לדעת מונטגומרי, הסקרים שוב מראים מצב הפוך: ריווח יתר אינו מעודד מפגשים בין אנשים; ״זה עצוב, וזה אירוני — כי רוב האנשים עוברים לפרברים בדיוק כדי למצוא קהילות בטוחות וחמות״. יתכן שהתשובה טמונה בצורת הבתים ובאופן העמדתם? האם יכול להיות משהו בצורה שמאפשר חוויה?

לכל אדם, כפרי או עירוני, ברור שישיבה סביב שולחן עגול מייצרת חוויה מובהקת של ״ביחד״. ארגון גופים סביב הצורה העגולה מייצר מצב גאומטרי בו מרחק הגופים והזווית שלהם כלפי המרכז תהיה תמיד זהה, העמדה זו מייצרת זהות והתוצאה היא אפקט ״שוויוני״ וחווית ״ביחד״. לעומת זאת, העמדה לאורכה של צורה מלבנית או ישיבה לאורך שולחן מלבני, מאפשרת ארגון מרחבי שונה ומגוון (בפינה, באמצע, בראש). ארגון מרחבי זה מייצר היררכיה בין מצבי העמדה. במקרה זה קרוב/רחוק, מרכזי/שולי, הם מושגים רלוונטיים יותר. ללא ספק, ארגון מרחבי סביב צורה מלבנית עלול להקשות כאשר מבקשים לייצר חוויה של ״ביחד״. ארגון מרחבי עומד בבסיס אחת ההגדרות המובהקות ביותר של תחום האדריכלות. דוגמא אדריכלית מקומית מעניינת לארגון של מרחב מחייה, שאחד מהעקרונות המנחים בתכנונו היה הערבות ההדדית, ניתן לראות באופן בו תוכנן נהלל — מושב העובדים הראשון. האדריכל ומתכנן הערים ריכרד קאופמן, תכנן את המושב בצורת מעגל מושלם. בהיקף — החברים קיבלו ״פרוסה מהמעגל״, חלקה זהה, ובמרכז — מוקמו מוסדות הציבור, החינוך, מתחם תעשייה ומגורים למורים ובעלי מלאכה. אולי יש משהו נאיבי בבחירתו של קאופמן במעגל כצורה מכוננת לתוכנית המושב, אולי הוא בחר בצורה זו בגלל ״אופיה״, חוצה הגבולות והזמנים, המייצר את חווית ה״ביחד״, ה״אחדות״ וה״זהות״.

נהלל

מושב נהלל, תצלום אוויר של זאב שטיין, ויקיפדיה.

להיסטוריון ארווין פנופסקי (Panofsky) יכול היה להיות הסבר אחר. פנופסקי במחקרו הצביע על הקשר הפנימי בין החשיבה הסכולסטית לארכיטקטורה של הקתדרלות הגותיות. טענתו המרכזית היא; שקיים קשר חזק בין התרבות לבין תוצריה האדריכליים. לדעתו, התופעה היא יותר מסתם "רוח הזמן". התרבות, כך הראה פנופסקי, אינה רק קוד משותף, וגם לא רק רפרטואר משותף של תשובות לבעיות משותפות, ״אלא מערך של סכמות עמוקות שהוטמעו בשלב מוקדם בחיים, ומתוכן אפשר לייצר – כמו האלתור המוזיקלי – אינסוף סכמות הניתנות ליישום בסיטואציות פרטיקולריות״. קאופמן התחנך ועבד כאדריכל בזמן ובמקום בו התרחש התהליך הדרמטי והמטלטל ביותר בתחום האדריכלות. שנה לפני עלייתו ארצה, במטרה לשמש כאדריכל ראשי למפעל הציוני בארץ, הוקם בגרמניה בית הספר הבאוהאוס (Bauhaus). ראשית הסגנון הבינלאומי, מבוסס בעיקרו על ״משחקים״ של צורות גאומטריות בסיסיות (עיגול, משולש, ריבוע). היה זה טבעי שגישתו התכנונית ובחירותיו התכנוניות נבעה באופן ישיר מהתרבות אותה ינק. וכמו מושב נהלל, ששאף להתחיל היסטוריה מקומית חדשה, גם הסגנון הבינלאומי שאף להתחיל את ההיסטוריה של האדריכלות מחדש ולמשך ארבעים שנה הצליח להוות את הסגנון המועדף על האדריכלים, היזמים והקבלנים ברחבי העולם. הרעיונות הפונקציונאליים והאוניברסליים הפכו לנכס צאן ברזל ורק בשנות השישים, בארצות הברית, החל לספוג הסגנון ביקורת על היותו מנוכר, שבלוני, מכניסטי ומכוער.

אסור לטעות ולטעון שהאדריכלים המודרניים ויתרו על האסתטיקה לטובת הרציונליות המנוכרת והפונקציונליות. מיס ון דר רוהה (Mies van der Rohe), שהחליף את הנס מאייר בניהול בית הספר, דיבר גם על האיכות הצורנית ועל ה״נכונות״ האסתטית. אנקדוטה שסיפר אחד מתלמידיו מתארת את יחסו לעיצוב אדריכלי: ״אם אתה פוגש זוג תאומות״, אמר מיס, ״בריאות, אינטליגנטיות ועשירות באותה מידה, שתיהן פוריות, אבל אחת מכוערת והשנייה יפהפייה, עם מי מהן תתחתן?״ אמירה זו טומנת בחובה את המשמעות, המובנת מעליה, הקיימת בהיבט האסתטי. אבל למעשה קיים כאן דיסוננס: מצד אחד, אדריכלי הבאוהאוס לא הסכימו כלל לדבר על הצורה כשלעצמה, לצורה לא הייתה משמעות בפני עצמה אלא רק בהקשרה התפקודי, ומצד שני היתה לתוצר האדריכלי משמעות אסתטית. חשוב לזכור שאדריכלי הבאוהאוס פעלו בתוך קונטקסט תרבותי אשר שאף לוותר על הדיאלוג האסתטי מסיבות רבות ומגונות. למעשה, התדרדרותו של הדיון האסתטי החלה מאות שנים קודם לכן והכשירה את הקרקע לסוג כזה של מרד. לדעת פרופסור רות לורנד, היופי, שנתפש במשך מאות רבות כסוג של אמת אלוהית, אחד משלושת המושגים המרכזיים בהגות האנושית – ״האמיתי, הטוב והיפה – החל משתנה והופך לביטוי סובייקטיבי של התפישה החושית ותו לא״. לטענתה, הדיון על האסתטיקה ידע את הנסיגה הראשונה במאה השבע-עשרה בהשפעת הרציונליזם, והנסיגה השנייה בחשיבותו הייתה במאה העשרים, בהשפעת הפילוסופים האנליטיים. הם ערערו על חשיבותו עד כדי התכחשות גמורה לנושא האסתטי בכללותו. לאה דובב טוענת טענה אף יותר קיצונית. לדעתה, שאלות בנוגע לאסתטי הפכו הן עצמן לתסמינים של תודעה כוזבת: "דבקות באידאולוגיה פסולה מבחינה מוסרית, ומטעה מבחינת ההבנה הנכונה של האמנות מן הבחינה האקדמאית-מחקרית".

מוזיאון באוהאוס, תל-אביב

מוזיאון הבאוהאוס, תל-אביב. תצלום: BergA, ויקיפדיה

על אף שהאדריכלות אינה אמנות מובהקת, כיוון שהיא כפופה לפרוגרמה ולמשתמש, אי אפשר להתכחש לכך שאדריכלות טובה נשפטת גם על-פי יופייה וערכיה הלא מדידים, הסובייקטיביים, ולא רק על-פי תפקודה. כאשר לארה לוגן, כתבת בתוכנית "60 דקות" בערוץ CBS שאלה את סרחיו פָחָרְדוֹ, ששימש ראש העיר של מדיין בקולמביה, איך הצליח להפוך עיר אלימה ומפחידה למקום שלו ומשגשג, הוא ענה שאחת הדרכים הייתה לבחור את הרובע הכי עני בעיר, הכי מוזנח, הכי מפחיד ולמקם בו את המבנים הכי יפים והכי מעוצבים בעיר.

ניתן היה לצפות שההבנה כי קיים קשר בין צורות והעמדתן במרחב לבין החוויה אותה הן מייצרות, יחד עם ההבנה שהאדריכלות מורכבת מהיבטים פונקציונליים ואסתטיים-רגשיים, תוביל לעיסוק בתכנים אלו בשיח האדריכלי. ניתן היה לצפות כי הנושאים החווייתיים והרגשיים יהיו חלק בלתי נפרד מהדיון האדריכלי, אך לא כך קורה כי אם ההיפך: ישנו ויתור מכוון, או לפחות הימנעות מוצהרת, מהשאלות הקשורות בהיבטים חווייתיים (אסתטיים או רגשיים). הוויתור מתרחש כבר בשלבי הכשרתם של האדריכלים. בכל בתי הספר האקדמיים לאדריכלות בארץ, עיקר הנושאים הנדונים סבים באופן גורף סביב נושאים תכנוניים, רציונליים, שימושיים, נושאים מדידים, הנוגעים לפרוצדורות תכנון ולהיבטים יישומיים. אז מדוע לא מתקיים דיון אסתטי רגשי בבתיי הספר לאדריכלות?

על שאלה זו ענו ארבעה פרופסורים, אדריכלים ומחנכים בבתי ספר מובילים בארץ: האדריכל פרופסור הלל שוקן, קרוב בתפישתו לגישה הפונקציונלית המתארת את האדריכל כפותר בעיות ואת המעשה האדריכלי כהצעה לפתרון בעיה. לדעתו, במעשה האדריכלי אין כלל מקום לביטוי אישי, המעשה האדריכלי אינו אמנותי. עבורו, אסתטיקה מסתכמת בערכים של טעם וריח ובדיון כזה אי אפשר להכריע ולכן אין כל טעם להיכנס אליו. לעומתו, פרופסור מיכה לוין התייחס בעיקר להיבטים הפדגוגים וטען כי האדריכל המרצה, מרגיש שהוא עומד על קרקע פחות בטוחה, משום שקשה לנסח היבטים אסתטיים במילים, לעומת שיקולים רציונליים שקל יותר להסביר. באופן כללי גורס לוין כי בתי הספר כיום, אינם נותניםלמעצבים כלים המאפשרים להם להשתתף בדיאלוג העכשווי האמנותי והאסתטי. את האדריכלות המקיפה את היום יום שלנו הוא מתאר כמסחרית, עם יומרות מאוד קטנות, שעיקרה הרצון להשביע את רצון המזמין בעזרת אפקטים וגאדג'טים. גם לדעת האדריכלית פרופסור יעל מוריה הארכיטקטורה היא יותר עניין של ארגון ועריכה. היא נזהרת מלהשתמש בביטוי "יפה" או “אסתטי” וחושבת שהביטוי "נכון" ו"מדויק" אינו רק עניין פונקציונלי והוא מכיל בתוכו גם את הנושא האסתטי. על השאלה מדוע לא מתקיים דיון בנושאים אסתטיים ורגשיים בבתי הספר לאדריכלות, ענה גם האדריכל פרופסור צבי אפרת. לדעתו, אין כל ספק שארכיטקטורה היא אמנות, המשלבת art אבל גם craft. ואין כל ספק שהארכיטקטורה עוסקת באסתטי, ניזונה ומזינה אותו. אבל בהיעדר מערכת של פרופורציות, ברורה ומוסכמת, צריך לחפש את האסתטי בכל פעם מחדש. האסתטי חמקמק מאוד, אי אפשר ללמד אותו ולדבר עליו בפשטות. אפרת טוען שדיבור על האסתטי יעשה תמיד בסבטקסט, אף שתמיד קיימת הסכנה שהסבטקסט לא יובן על ידי לחלק מהאנשים. תמיד יהיו סטודנטים שיסיימו את הלימודים מבלי להבין דבר: ״עלו להר ירדו מההר ולא ראו שום דבר״.

ברזיליה, משרד החוץ, Itamaraty

בניין משרד החוץ בברזיליה (Itamaraty). תצלום: תומס הלפמן

לסיכום: הקשר המובנה בין התרבות, השפה והדיון המחסיר היבטים אסתטיים-רגשיים לבין המוצר האדריכלי, מובילים אותי למסקנה בלתי נמנעת. המרחב האורבני, המתוכנן, המקיף אותנו, הוא מרחב חסר בעיקרו. אדריכלים שאינם מסוגלים, אינם רוצים או אינם יודעים לדבר על היבטים אסתטיים, רגשיים וחווייתיים, מחסירים היבטים אלו ממנו.

ברור לנו כי צורות במרחב מייצרות חוויה, וחוויות חיוביות בסביבות מגורים עשויות לייצר מרחב עירוני בטוח ואולי אפילו שמח, לנו ולילדינו. מדוע אם כן האדריכלים האמונים על התכנון העירוני אינם מתייחסים להיבטים סובייקטים כאל חלק מהכשרתם? האם אין כאן עיוורון מרצון?

בהקדמה לספרה של פרופ׳ ענת אדמתי "בגדי הבנקאים החדשים" מצוטטים דברים שכתבה מרגרט הפרנן בספרה על העיוורון מרצון: ״אנחנו מעלימים עין כדי להרגיש בטוחים, להימנע מקונפליקט, לצמצם חרדה ולהגן על המוניטין שלנו״. האם ייתכן שזו גם הסיבה שהאדריכלים אינם מעלים נושאים אסתטיים, רגשיים וחווייתיים בהתייחסותם לאובייקט האדריכלי במערך חינוכו של האדריכל ולאחר מכן בתפקודם המקצועי? האם ייתכן שיש גם פה ערבות הדדית שלילית, המובילה בהכרח למרחב חסר בעיקרו? התשובה לשאלה מדוע איננו אומרים ש״צריך עיר בשביל לחנך ילד״, טמונה ללא ספק בחוויה שהעיר מספקת. אבל איך מייצרים חוויות חיובית בסביבה עירונית? האם זה לא משהו שצריך להתכוונן אליו? האין זה מובן מאליו שהאדריכלים צריכים לשאול את עצמם שאלות סובייקטיבית אסתטיות או רגשיות, חרף העובדה שהדיון בנושאים אלו יהיה לא מדעי, לא ישים אופרטיבית באופן מידי ואולי אפילו עילג?

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

אשר אלבז הוא מעצב. עבודת M.A  בפילוסופיה אודות היעדרותו של הדיון האסתטי בבתי ספר עיצוב ואדריכלות בארץ שימש רקע מחקרי למאמר.

לקריאה נוספת:

1. אלבז, א' (2014). הדיון האסתטי בתחום העיצוב והאדריכלות. עבודת גמר לקבלת תואר "מוסמך", בהיסטוריה והפילוסופיה של המדעים הרעיונות, אוניברסיטת תל אביב.
2. אלגזי, ג’(2002). "לימוד הטבע הנלמד: על עיצוב מושג ההביטוס בעבודתו של בורדייה", וציולוגיה ישראלית, ד(2), 410-401
3. אפשטיין-פלוש, מ׳, לוין, מ'. (2016) ריכארד קאופמן והפרויקט הציוני. הוצאת הקיבוץ המאוחד .
4. דובב, ל' (2005). "תמרור אזהרה עכשיו". בתוך: הרברט מרקוזה, הממד האסתטי – התמדת אמנות (תרגום ועריכה: לאה דובב וצבי טאובר). תל אביב: הקיבוץ המאוחד
5. ויטפורד, פ' (2012). באוהאוס (תרגום: תמי אילון-אורטל). תל אביב: רסלינג.
6. ונטורי ר', סקוט בראון, ד' ואייזנאוור ס' (2008). ללמוד מלאס וגאס: הסימבוליזם הנשכח של הצורה הארכיטקטונית (תרגום: אור אלכסנדרוביץ'). תל אביב: בבל.
7. רולנד, ר' (2007). היופי בראי הפילוסופי. חיפה: אוניברסיטת חיפה.

 8. Montgomery, C. (2013). “Happy City: Transforming Our Lives Through Urban Design“.Farrar, Straus and Giroux

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אשר אלבז.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

9 תגובות על צריך כפר כדי לתכנן עיר

01
רן

המאמר עוסק באדריכלות אך לטעמי חשיבותו בהזכרת הרעיון כי סידור סביבתנו משפיע דרך כמה תחנות על הצורה בה נכתוב את סיפור חיינו. סביבה נמצאת גם במיקום קבצים על מחשב, סידור תיק וחדר ומסלול התנועהצהבית למשרד

02
איש חופשי

האדריכלים שכחו מזמן שמה שהם בונים אמור לשרת אנשים.
במקום זאת הם בונים מבנים שמשרתים את בעל הכסף או את האגו שלהם.
אם תסתכלו על ערים עתיקות, תראו כי בנו אז בבנייה נפלאה שכיף לגור שם וכיף להסתובב שם. וזאת ללא כל אדריכל, ארכיטקט או מתכנן עיר.
העיר פשוט נבניתה ע"י אנשים פשוטים והיא טובה, אסטטית וכיפית לעין ערוך מכל הערים המתוכננות.
דוגמאות במקומותינו:
יפו, עכו, ירושלים העתיקה, צפת.
כל המקומות הללו גם מהווים מקום משיכה לאנשים בגלל היופי הפנימי וההתאמה לצרכים האנושיים שבנויים לתוך הערים.
בקיצור, תזרקו את הארכיטקטים, תלמדו מן העבר כדי לבנות עיר טובה.
או שתלמדו את הארכיטקטים איך לשלב עיר שנבנת באופן אורגני וגם משרתת צרכים מודרניים.

04
מיכאל

קראתי את המאמר ואני לגמרי מסכים איתך שנושא החינוך הוא בסיס למציאות העגומה שבה אנו חיים. כשילדי ישראל לא יודעים להכיר ולהעריך את הסביבה בה הם חיים, אין פלא שההזנחה הפיסית משגשגת ואין חשיבה מספיק מערכתית.
בנושא הקהילה: לצערי נראה כי מעמד הקהילה בחלק גדול מהעם - זה החילוני עירוני, זה שמפרנס סקטורים אחרים - כמעט וכבר לא קיים, זאת לעומת קבוצות דתיות וקבוצות אוכלוסייה קטנות אחרות שמלוכדות היטב והן גם מצליחות לא פעם להדביר את הפערים שמערכת החינוך יוצרת.
לגבי העיר שלא מצליחה לטענתך לתת מענה לאדם - אני דוחה את הטענה כי מכל מקום בגוש דן, תוך כמה דקות נסיעה מגיעים לאזור של טבע או פארק גדול, אך גם נושא זה דורש העמקה והסבר לטיעון, שבמאמר לא התייחסת אליו. בסך הכל מהדיון שאפשר למצוא ברשתות החברתיות, במאמרים ובהרצאות שמתקיימות לקהל הרחב - עולה כי המתכננים הצעירים כן מבקשים לענות על כל סדרת השאלות שהצגת בסוף המאמר. אלה מתכננים צעירים שרחוקים מכל ארבעת הפרופסורים שהבאת כמה פסקאות קודם לכן.

05
נדב

מספר הערות.
המאמר מתחיל מדיון בתכנון עירוני ועובר לדיון באדריכלות ואסתטיקה. גם בדיון העירוני, הוא עוסק בשני קני-מידה שונים, וכמאמר 'הפוסל במומו פוסל' מביא דוגמאות 'טובות' ללא כל תיקוף מלבד דעתו של הכותב. האם התכנון של נהלל עודד קהילתיות, או שמא הקהילתיות אשר עמדה בבסיס הקמת הישוב הובילה לתכנון שכזה?
בכל מקרה, קנה המידה קובע. עיר איננה כפר כפול אלף. כאשר אנו עוברים מקנה מידה אחד לאחר, התופעות - בין אם זה בתחום הפיזיקה, הכימיה, הפסיכולוגיה האנושית או התכנון - שונות.
באשר לאדריכלות, המשפט המשמעותי והחשוב ביותר מגיע בסופו של המאמר. חבל רק שההתייחסויות שאלבז מביא הן מאת ארבעה אדריכלים אשר רק אחד מהם (אפרת) באמת מתיימר ללמד תכנון - הלל מלמד סטודיו בתכנון עירוני, מיכאל עוסק בהיסטוריה ותיאוריה, ויעל היא אדריכלית נוף. התייחסות רלוונטית יותר היתה עשויה להתקבל מאת אדריכלים אשר מלמדים תכנון בקורסי סטודיו.

תודה על התגובות,
שלושת הראשונים- מסכים איתכם לגמרי.
מיכאל - אכן נקודות מעניינות גם אתה מעלה.
נדב- המאמר עוסק בתיקוף טענה אחת בלבד והיא: הקשר הנשכח בעת המודרנית, בין הצורה (כשלעצמה) והעמדתה במרחב לבין החוויה האסתטית והרגשית אותה היא מייצרת. לדעתי הקשר הזה חשוב וחבל שנדחק בשל שיקולים פונקציונליים, אינסטומנטלים, היסטורים ואחרים. המאמר עוקב גם אחר ההיסטוריה של השיכחה לאורך המאות האחרונות. והפרופסורים העוסקים בהוראה אדריכלית בצורה כזו ואחרת מציגים את דעתם(החלקית) המבססת את הטענה שגם בבתי ספר לאדריכלות הנושא הזה (הקשר בין הצורה והחוויה האסתטית רגשית)כלל לא מדובר. לבסוף אני חוזר לכפר אבל רק בפראפרזה וטוען, כמו העורך דין הארמני, שצריך כפר כדי לתכנן עיר, כלומר; קיים צורך בחשיפה ובדיאלוג גם בנושאים אלו, למרות הקושי לנהל דיאלוג כזה, כיוון שאחרת ומבלי שנתכוון אנו מאפשרים למרחבים המתוכננים- העיר!! להיות "מרחבים חסרים" מרחבים המחסרים היבטיים אלו מתהילך התכנון. וזה נדב, גובל לדעתי בהתרשלות מקצועית הדורשת תיקון. אולי זה נובע מהצורך לשמור על עמדה יציבה וברורה, אולי זה חוסר יכולת, לא יודע וזה לא חשוב, מה שחשוב הוא: להשיב את הדיאלוג הרגשי אסתטי לדיון האדריכלי ומהר.

המאמר נכתב ומבוסס בצורה רחבה ועמוקה יותר בעבודת התזה שלי אותה ניתן להוריד חינם באינטרנט. ראה בסוף המאמר הפנייה להמשך קריאה.
שוב תודה.

08
מיכל

הקריאה ותגובות הכותב מרגישות כמו קידום עצמי וקידום של עבודת התיזה של הכותב (קידום מכירות יותר מקידום רעיונות): ״...עבודת התיזה שלי אותה ניתן להוריד חינם באינטרנט״.

    09
    שושי

    מיכל, הכותב הפנה את המתעניינים להרחבה חינמית. זה לא קידום מכירות, לתפיסתי. הוא ביקש לעורר דיון והביע את דעתו, כפי שעשית את. הוא אף הבהיר שדעתו נדחית ע"י המומחים בתחום.
    אני מסכימה שרצוי להיות ערניים כלפי תוכן שיווקי, אך זה לא המקרה.