קודם כל בני אדם

טבע האדם: האם מדובר בעניין ממשי או באשליה תאורטית? מה מכתיב לנו הטבע ומהו מרחב ההחלטה שלנו? ובעצם, מה הופך אותנו לאנושיים?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

משהו מוזר קורה בפילוסופיה המודרנית: פילוסופים רבים אינם מאמינים כנראה בקיומו של הטבע האנושי. זה מוזר, לא רק מפני שהגישה החדשה הזו מנוגדת למרבית ההיסטוריה של הפילוסופיה, אלא – למרות הטענות הקולניות שלא כך הדבר – היא נוגדת גם את ממצאי המדע המודרני. יש לדבר השלכות משמעותיות, החל מהאופן שבו אנחנו תופשים את עצמנו ואת מקומנו ביקום וכלה בשאלה איזו פילוסופיית חיים עלינו לאמץ. מטרתנו כאן היא לדון בנושא הטבע האנושי לאור הממצאים העכשוויים בתחום הביולוגיה, ולבדוק כיצד מושג זה עשוי להשפיע על חיי היומיום.

קיומו של טבע אנושי, המפריד אותנו משאר ממלכת החי, נרמז תכופות, ולעתים מוצהר עליו מפורשות, לאורך כל ההיסטוריה של הפילוסופיה. אריסטו חשב ש"תפקוד תקין" של בני אדם פירושו חשיבה רציונלית, ומכאן הוא גוזר את הרעיון לפיו צורת החיים הנעלה מכולן היא זו המוקדשת להגוּת (כלומר, עיסוק בפילוסופיה) – מסקנה לא ממש מפתיעה מצדו של פילוסוף. אנשי האסכולה האפיקוראית טענו כי העובדה שאני מאושרים יותר כשאנחנו חווים עונג, ובעיקר כשאיננו חווים כאב, היא הבט מהותי של הטבע האנושי. תומאס הובס חשב כי אנחנו זקוקים לממשל מרכזי חזק שימשטר אותנו, אחרת טבענו יוביל אותנו לחיים שעל פי הגדרתו הם "בודדים, עלובים, מרושעים, אכזריים וקצרים". ז'אן ז'ק רוסו הטמיע את רעיון הטבע האנושי במושג "הפרא האציל" שלו. קונפוציוס ומנציוס חשבו שהטבע האנושי הוא טוב מייסודו, ואילו שו'ן קואנג חשב שהוא רע במהותו.

העינוי של אנטוניוס הקדוש, מיכאלאנג'לו

"העינוי של אנטוניוס הקדוש" (1488), מיכאלאנג'לו, תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

מילת המפתח כאן היא, כמובן, "מהותו". אחד מיוצאי הדופן הברורים של הנטייה הזו היה ג'ון לוק, שתיאר את המוח האנושי כ"טאבולה ראסה" (לוח חלק), אבל הגרסה שלו נדחה על ידי המדע המודרני. כפי שמתארת זאת קבוצה של חוקרי מוח בספר From Mating to Mentality (משנת 2003), המוח שלנו דומה יותר לחוברת צביעה, או ל"קיר מכוסה גרפיטי בתחנת רכבת תחתית בניו יורק, מאשר ללוח חלק".

בניגוד לכך, פילוסופים עכשוויים רבים, מן הזרם המכונה "אנליטי" וגם מזה המכונה "קונטיננטלי", דוחים ברובם את עצם הרעיון של טבע אנושי. דוגמה בולטת הוא עמיתנו ג'סי פרינץ מסיטי יוניברסיטי בניו יורק, אשר בספרו Beyond Human Nature: How Culture and Experience Shape the Human Mind (משנת 2012) הוא תומך בלהט בעמדה שהוא מכנה "סביבתית" (לעומת "תורשתית"). לאחרונה טען גם רוני דה סוסה כי המדע המודרני מוכיח כי הטבע האנושי אינו קיים, ובהשראת מושג החירות המוחלטת של ז'אן פול סארטר, הוא מגיע למסקנה כי הדבר מחייב השקפה פילוסופית אקזיסטנציאליסטית.

הרשו לנו לחלוק על כך.

אין כל "מהות" מוגדרת בבירור ובלתי משתנה המאפיינת בני אדם, ורק אותם, מכלל עולם החי

מה בדיוק אומר לנו המדע על רעיון הטבע האנושי? אם מתייחסים ברצינות לביולוגיה האבולוציונית, אין ברירה אלא לדחות כל רעיון הדומה לזה של אריסטו, לפיו ניתן להגדיר את מהות הטבע האנושי. אין כל "מהות" מוגדרת בבירור ובלתי משתנה המאפיינת בני אדם, ורק אותם, מכלל עולם החי. מצ'רלס דרווין והלאה, ישנה הסכמה די ברורה בין מדענים: איננו אלה מין אחד ממיליוני מינים על פני כדור הארץ, המשתייך לאחד הענפים הלא מאוד נפוצים בעץ החיים של יצורים שהם בעלי מוח גדול ובעלי מבנה מורכב מאוד. השושלת המסוימת שלנו, הולידה את המין הומו סאפיינס לפני יותר מ-300 אלף שנה, כתוצאה מתהליך אבולוציוני ממושך, שנפרש על פני מיליוני שנים, אחרי ההתפצלות מאותו אב קדמון משותף לנו ולשימפנזים, בני דודנו הפילוגנטיים הקרובים ביותר.

שימפנזה, גן חיות, לוס אנג'לס

שימפנזה בגן החיות של לוס אנג'לס. תצלום: ארון לוגן

אם מנסחים זאת כך, נראה כי אכן, הביולוגיה מסלקת את מושג הטבע האנושי: כל המאפיינים של מיננו הם תוצאה של תהליך אבולוציוני מתמשך, המבדיל אותנו מפרימאטים אחרים, ולכן אין סיבה לחשוב שתהליך כזה הסתיים, או יסתיים בעתיד הקרוב. יותר מזה, אנשים אוהבים לצטט את הנתון המפורסם לפיו השימפנזים נבדלים מאתנו באחוז או שניים "בלבד" מן המערך הגנטי שלהם, ומכאן משתמע כי איננו באמת מיוחדים כפי שהיינו רוצים לחשוב.

אבל כפי שקווין לאלנד מציין בספרו  Darwin’s Unfinished Symphony: How Culture Made the Human Mind (משנת 2017), האחוז הזעיר הזה בא לידי ביטוי באלפי הבדלים מבניים ברמה בגנטית, שבתורם יכולים להשתלב וליצור מיליוני אופנים שבהם בני אדם נבדלים משימפנזים. רק בגלל שהשוני בינינו נמדד באחוזים זעירים, אין פירושו שהוא אינו ניכר מאוד ובעל השפעות מרחיקות לכת.

הטבע האנושי הוא יותר צביר של תכונות שמשתנות באורח דינמי אבל הן יציבות דיין במהלך האבולוציה, כך שניתן לזהות אותן בבירור

לאור זאת, אנחנו חושבים שהתמונה העולה מהביולוגיה האבולוציונית וההתפתחותית – בניגוד לדעה הרווחת בקרב פילוסופים בני זמננו – תומכת במושג הטבע האנושי, אולם לא כמאפיין מהותי. הטבע האנושי הוא יותר צביר של תכונות הומאוסטטיות, כלומר תכונות שמשתנות באורח דינמי אבל הן יציבות דיין במהלך האבולוציה, כך שמבחינה סטטיסטית ניתן לזהות אותן בבירור. תכונות אלה כוללות מאפיינים המיוחדים למין האנושי או נבדלות כל כך מכל דבר דומה המתגלה אצל בעלי חיים אחרים, עד שאין ספק שהמופע שלהם אצלנו הוא אנושי בלבד.

בבון, קוף

גם הוא קרוב משפחה שלנו: בבון. תצלום: דמיר קוטוריץ'

קחו, למשל, את השפה. בעלי חיים רבים אחרים (ואפילו צמחים וחיידקים) מתקשרים, כלומר הם מחליפים ביניהם אותות שנועדו לשפר את סיכויי ההישרדות שלהם או של צאצאיהם. אבל אין עוד יצור חי שיש לו שפה המתקרבת לשפה האנושית, עם הדקדוק המורכב שלה והמבנים החוזרים (כללי שפה שניתן ליישם על תוצאות כל כלל וכן הלאה). לחיות אחרות, כמו תמנונים, יש מוחות ומערכות עצבים מורכבים, אבל אין עוד חיה שמוחה גדול כל כך (ביחס לגודל הגוף) ובעיקר בעל מבנה אסימטרי ומרובד כמו המוח האנושי; כמו למשל, קליפת המוח הקדמית, האחראית על תגמול, תשומת לב, מטלות התובעות זיכרון לטווח קצר, תכנון ומוטיבציה.

הטענה בדבר היעדר הבדלים בסיסיים בין בני אדם וחיות אחרות, רק משום שהגבולות אינם ברורים ומשתנים תדיר (במהלך האבולוציה), היא מוטעית

הרשימה עוד ארוכה, אבל הרעיון המרכזי הוא כי הטענה בדבר היעדר הבדלים בסיסיים בין בני אדם וחיות אחרות, רק משום שהגבולות אינם ברורים ומשתנים תדיר (במהלך האבולוציה), היא מוטעית. כפי שאמר השופט פוטר סטיוארט, בתיק שדן בשאלת הפורנוגרפיה מול האמנות בשנת 1964: "לא אנסה היום להגדיר את סוגי החומרים שלהבנתי נכללים תחת ההגדרה הזו, ואולי לעולם לא אצליח לעשות זאת במדויק. אבל כשאני רואה את הדברים, אני יודע לזהות אותם". ביולוג מודרני ופילוסוף בעל ידע מדעי מתאים, יוכלו לומר דברים ברוח דומה על אודות הטבע האנושי. כולנו יודעים לזהות אותו.

ובכן, אם הטבע האנושי אכן קיים, מהן ההשלכות מנקודת מבט פילוסופית? למה שלפילוסוף, או לכל אדם המעוניין בשימוש בפילוסופיה כמדריך לחיים, יהיה אכפת מהדיון הזה, שבכל מובן אחר אינו אלא טכני בלבד? בואו נבחן את השאלה באמצעות דיון קצר בשתי פילוסופיות המגנות בעוז על הטבע האנושי, ואינן סותרות את חקר המוח: אקזיסטנציאליזם והפילוסופיה הסטואית.

הפיתוי לקשור את האקסיסטנציאליזם לרעיון הטאבולה ראסה מובן. בלב האקזיסטנציאליזם עומד הרעיון של ז'אן פול סארטר כי "קיום קודם למהות", כלומר לא בחרנו להיוולד, אבל אנחנו חופשיים להחליט מה לעשות בנוגע לכך. סארטר התייחס לכך ברצינות רבה, ודיבר על חירות כעל היעדר – או כעל פער – בלבה של המודעות, וטען כי אנחנו חופשיים אפילו כשאנחנו כבולים בשלשלאות. באחת ההצהרות הרדיקליות שלו, הוא כתב: "מעולם לא היינו חופשיים יותר מכפי שהיינו תחת הכיבוש הגרמני. איבדנו את כל זכויותינו, ובראשן את הזכות לדבר. הם העליבו אותנו בפנינו... הם הגלו אותנו בהמונינו... ובשל כל זה, היינו חופשיים". לא מפתיע לכן שרבים לועגים לסארטר על ההצהרה הגורפת הזו בדבר חירותנו.

קואלה

קואלה: ומה בין קיומה ומהותה? תצלום: ויטה וילצינה

אפילו סימון דה בובואר חשבה שהוא הרחיק לכת מדי, בעיקר כשאמר לה שמחלת הים ממנה סבלה קיימת בראשה בלבד. באוטוביוגרפיה שלה, "בשיא החיים" (שראתה אור ב-1960, ולא תורגמה לעברית) היא כותבת: "אם נכנעת לדמעות או עצבים או בחילה, [סארטר] היה אומר, שאת פשוט חלשה. אני, לעומת זאת, טענתי כי הקיבה ובלוטות הדמעות, וכמובן גם הראש עצמו, כולם נתונים לכוחות המקרה שלא ניתן להתנגד להם".

דה בובואר טוענת כי אף שאיננו חופשיים מן המצב הטבעי שלנו, הדבר אינו מגדיר את מהותנו, שהיא האופן שבו אנחנו יוצרים את עצמנו מתוך העובדתיות שלנו

אף שדה בובואר הסכימה עם הטענה לפיה הקיום קודם למהות, היא הייתה קשובה יותר מסארטר לאופן שבו ה"עובדתיות" שלנו – עובדת קיומנו – משפיעה על חיינו. למשל, איננו יכולים לבחור את גופנו או את המצב הכלכלי והחברתי שבו אנו מוצאים את עצמנו, ותכופות אנחנו רואים אנשים אחרים כאיום קבוע על קיומנו. דה בובואר טוענת כי אף שאיננו חופשיים מן המצב הטבעי שלנו, הדבר אינו מגדיר את מהותנו, שהיא האופן שבו אנחנו יוצרים את עצמנו מתוך העובדתיות שלנו. איננו חיים רק כדי להבטיח את המשך המין, כפי שעושים בעלי החיים – אנחנו יצורים המחפשים משמעות בחיינו, ואנו עושים זאת באמצעות לקיחת סיכונים שנועדו להתגבר על עצמנו ועל הנסיבות שלנו. זהו הטבע האנושי: ניסיון מתמיד להימלט ממצבנו הטבעי, להתעלות – להתגבר על הנתון – לעבר מטרות ברורות שאנו בוחרים. אבל הדבר אינו קל כל כך, ומשום כך החרדה היא נושא מרכזי כל כך באקזיסטנציאליזם. להיות אנושי פירושו לחיות בחוסר בהירות, משום שאנחנו לכודים לנצח במתח שבין עובדות חיינו והרצון להתגבר עליהם.

רובה, כוונת, ירי, מטרה, איום

איום, מקור לחרדה, מטרה או שאלה של נקודת מבט? תצלום: Kony Xyzx

הביולוגיה מציעה, לכאורה, הסבר פשוט לחלק מן המגבלות. למשל, חשבו על הטיעון הנושן לפיו נשים מתאימות "באופן טבעי" לתפקידי טיפול. זוהי תפישה מוטעית וגם מזיקה של טבענו. היא מוטעית, משום שכפי שדה בובואר מציינת ב"המין השני" (שראה אור ב-1949), נשיאת עובר ברחם הוא יכולת נשית ביולוגית, אבל גידול ילדים הוא מחויבות חברתית. והיא מזיקה, משום שההנחה לפיה הביולוגיה קובעת את גורלנו היא הנחה דכאנית. מבחינה היסטורית, נשים הוגדרו בעיקר באמצעות התפקודים הביולוגיים שהן חולקות עם בעלי חיים אחרים, הן נכבלו באמצעות מיתוסים על נשיות ונגזלה מהן האפשרות להתעלות מעבר לכך.

מכשולים ביולוגיים או טבעיים אינם מגבילים מאוד את העתיד שלנו, והגשמת טבענו האנושי תבוא לידי ביטוי בדרכים מגוונות, משום שאנו מעניקים משמעויות שונות לעובדתיות שלנו

מכשולים טבעיים מציבים מגבלות מסוגים שונים. זה אולי מגוחך מצד דה בובואר להתעקש להפליג אם היא מקיאה ללא הרף, אבל הוויתור על מטרותיה בגלל מחלת ים גם הוא טיפשי. לעתים, אין לנו כוח לקרוע מעלינו את הכבלים, ואנחנו נכשלים בהשגת מטרותינו, אבל ההשלמה אינה התשובה. להתעלות פירושו להכיר בהתנגדות ובכישלונות שלנו ולמרוד בהם בדרכים יצירתיות. נקודת המבט הזו חשובה, משום שהיא מדגישה את העובדה שבעוד שאנחנו כבולים לַהיות שלנו, איננו יצורים כבולים, משום שאנחנו חופשיים (או מן הראוי שנהיה) לבחור את יעדינו. מכשולים ביולוגיים או טבעיים אינם מגבילים מאוד את העתיד שלנו, והגשמת טבענו האנושי תבוא לידי ביטוי בדרכים מגוונות, משום שאנו מעניקים משמעויות שונות לעובדתיות שלנו. חיים אותנטיים כרוכים בהכרה בהבדלים הללו ובחתירה לעבר עתיד פתוח. לא נובע מכך שהפתיחות הזו אינסופית או בלתי מוגבלת. אנחנו מוגבלים, אבל בעיקר על ידי הדמיון שלנו.

ניגוד מעניין לתפישה זו מספקת פילוסופיה, שבמובנים מסוימים שונה מאוד אך דומה דמיון מפתיע לאקזיסטנציאליזם: הפילוסופיה הסטואיקנית היוונית-רומית, שבשנים האחרונות זוכה לתחייה מרשימה. הסטואיקנים חשבו כי לטבע האנושי ישנם שני היבטים האמורים להגדיר את החיים הטובים: אנחנו חברתיים מאוד, ואנחנו מסוגלים לחשיבה רציונאלית. מכאן נובע, כי "לחיות על פי הטבע", כפי שהם המליצו, פירושו להשתמש בהיגיון כדי לשפר את החיים בעיר-מדינה. הדרך להשיג את המטרה הזו היא לשפר את השיפוט האישי (את כושר ה- prohairesis [החוש המוסרי] המבדיל אותנו מכל מיני בעלי החיים האחרים), ולתרגל את ארבע התכונות הטובות החשובות מכל: חכמה מעשית, אומץ, צדק ומתינות.

סנקה, פסל, מוזיאון פראדו

פסל דמותו של סנקה, פסל אלמוני בן המאה ה-17, מוזיאון פראדו, מדריד. תצלום: Jean-Pol GRANDMONT, ויקיפדיה

במבט ראשון, נדמה כי הטבע האנושי ממלא תפקיד מרכזי הרבה יותר בחשיבה הסטואית לעומת זו האקזיסטנציאליסטית. ואכן, מפתה להאשים את הסטואיקנים בחטא המהותיות, בבואם לקדם אורח חיים מסוים בטענה כי הוא טבעי. אבל סנקה, אפיקטטוס וחבריהם היו לוגיקנים מעולים, וזה לבדו אמור לגרום לנו להשתהות לפני שנשליך מעלינו את הפילוסופיה שלהם. בבחינה מדוקדקת יותר, ברור כי בעיני הסטואיקנים, יש לטבע האנושי תפקיד דומה לזה של מושג העובדתיות אצל האקזיסטנציאליסטים: הוא מגדיר את מה שבני אדם מסוגלים לעשות,  ואת מה שהם נוטים לעשות. אבל המשתנים שכופה עלינו טבענו רחבים למדי, והסטואיקנים מסכימים עם האקזיסטנציאליסטים כי ניתן לחיות חיים אנושיים ראויים בדרכים רבות ושונות.

ואכן, כתבי הסטואיקנים אפילו כוללים ויכוחים דומים לאלה שבין דה בובואר וסארטר בנוגע למחלת הים. הסופר אולוס גליוס, כתב [בלטינית] על אודות פילוסוף סטואי החווה סערה קשה בעודו על ספינה. גליוס מציין כי הפילוסוף החוויר ורעד במהלך הסערה. ברגע שהכול נרגע, הוא שאל את הפילוסוף כיצד ייתכן שהשקפתו הסטואיקנית לא הכינה אותו טוב יותר לעמוד ברגעים מפחידים. תשובתו מאירת עיניים:

"כשנשמעים קולות מבעיתים, מן השמים או כתוצאה מהתמוטטות בניין או מהתרגשותה הפתאומית של סכנה כלשהי, אפילו מוחו של אדם חכם נאלץ להגיב, והוא מתעוות ומחוויר לזמן קצר, לא משום שהוא סבור שמשהו נורא עומד לקרות, אלא בגלל תנועות מהירות ובלתי צפויות המקדימות את פעולת החשיבה וההיגיון. עם זאת, החכם המוצא את עצמו במצב כזה ממהר 'למנוע את הסכמתו' מן הרשמים המנטליים המאיימים הללו. הוא דוחה אותם בשאט נפש ואינו חושב שיש בהם דבר מה שממנו עליו לפחד".

סערה, עננים, רימיני

ענני סערה בים, רימיני, איטליה. תצלום: ראדק גריבובסקי

במילים אחרות, ממש כפי שהסבירה דה בובואר לסארטר, ה'עובדתיות' של הביולוגיה שלנו היא גורם קבוע, אבל אנו יכולים לבחור כיצד לראות ולנהל אותה. ואת זה מלמדת אותנו הפילוסופיה.

אנחנו ממלאים בחיים מגוון רחב של תפקידים: חלקם נתונים ואחרים נבחרים 

האסכולה הסטואית אימצה את הגישה הזו, המקושרת בעיקר לאפיקטטוס, העבד בן המאה השנייה שהפך למורה ולאחד הפילוסופים הנודעים של ימי קדם. הוא פיתח תורת מוסר שלמה המבוססת על הרעיון לפיו אנחנו ממלאים בחיים מגוון רחב של תפקידים: חלקם נתונים (כולנו בני אדם, בני או בנות להורינו, וכן הלאה) ואחרים נבחרים (הקריירה שלנו, האם ברצוננו ללדת ילדים ולהפוך להורים).

האופן שבו אנו ממלאים את התפקידים תלוי בנו. בכרך הראשון של "השיחות", אפיקטטוס דן בסיפורם של שני עבדים, המגיבים באופנים שונים לאותו מצב תובעני (הם נאלצים להחזיק את סיר הלילה של אדונם בעודו מרוקן את עצמו). ההבדלים הללו נובעים מהאופן שבו המשרתים רואים את עצמם כבני אדם, מושג שאינו שונה ממושג האותנטיות האקזיסטנציאלי. אפיקטטוס משלים את הניתוח של דוגמה זו בהזהירו את תלמידיו, באורח שסארטר ודה בובואר היו בוודאי מסכימים לו: "חשבו על המחיר שבו אתם מוכרים את היושרה שלכם. אבל בבקשה, למען השם, אל תמכרו אותה בזול".

לא רק המדע המודרני אומר לנו שישנו טבע אנושי, ושלא במקרה מספר רב של שיטות טיפול מודרניות פופולריות כמו לוגותרפיה, טיפול רציונלי-אמוטיבי וטיפול קוגניטיבי-התנהגותי מבוססות על רעיונות שמקורם גם באסכולה הסטואית וגם בחשיבה האקזיסטנציאליסטית. שום פילוסופיית חיים – ולא רק השתיים שבהן דנו – אינה מסוגלת להתקיים בלעדיו.

אילו באמת היינו טאבולה ראסה, למה אנחנו מעדיפים דברים כאלה על פני אחרים? מה יכול לדחוק בנו לחפש משמעות, לבנות מערכות יחסים עם אנשים אחרים, לשאוף לשפר את עצמנו את העולם שבו אנחנו חיים? אנחנו עושים את כל אלה, משום שאנחנו סוג מסוים של חיה חברתית, ממש כפי שהסטואיקנים חשבו. ואנחנו עושים זאת במסגרת המגבלות הרבות המוטלות עלינו (ביולוגיות ומקריות גם יחד) על ידי העובדתיות שלנו, כפי שחושבים האקזיסטנציאליסטים. אין דרך אחת לחיים אנושיים של שגשוג, אבל ישנן דרכים רבות המובילות לחיים גרועים. הבחירה בידינו, במגבלות הנכפות עלינו על ידי הטבע האנושי.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

סקיי ק. קלירי (Skye C Cleary) היא פילוסופית, מחברת הספר Existentialism and Romantic Love (שראה אור ב-2015) ושותפה בניהול המרכז לנראטיבים חדשים ופילוסופיה באוניברסיטת קולומביה. היא מלמדת באוניברסיטת קולומביה, בבארנרד קולג' ובסיטי קולג' בניו יורק והיא חברת מערכת במספר כתבי עת פילוסופיים. לפני שפנתה ללימודים אקדמיים היא עסקה בבוררות בינלאומית.

מאסימו פילוצ'י (Massimo Pigliucci) הוא מרצה לפילוסופיה בסיטי קולג' ובסיטי יוניברסיטי בניו יורק. ספרו האחרון How to Be a Stoic: Ancient Wisdom for Modern Living ראה אור בשנת 2017.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: "האדם: החיה המשחקת", תצלום: רוברט קולינס, unsplash.com

Photo by Robert Collins on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סקיי קלירי ומאסימו פילוצ'י, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על קודם כל בני אדם

01
עמית א

אולי לעולם לא נדע אם החוש המוסרי הוא מותר האדם, אבל נראה די ברור שהעיסוק בכל זה הוא חלק מהטבע האנושי, גם אם הוא לא יחודי לנו. מאמר מעורר מחשבה. וטוב הסוף: הברירה בידינו. תמיד.

02
רותי

לפעמים נראה לי שהעיסוק בטבע האדם כולו אינטרסים, ושאובייקטיביות בעניין הזה רחוקה מיצורי אנוש. אנחנו חיות חוקרות, ומחפשות גם שליטה וגם נחמה על המוות שמחכה לנו. אולי גם הקואלה היפה שכאן היא כזאת, ונראה שלא נדע אף פעם...

04
דני

רצוי להימנע מבלבול בין מהות לבין שאלת טבע האדם. המהותנות (אסנציאליזם) שראשיתה באפלטון יכולה לעסוק בדברים שונים (מהותו של שולחן או של חתול). טבע האדם היא שאלה אחרת, וכותב המאמר התייחס פה לדעתי רק להיבט אחד שלה, יש עוד.