קודם מאזינים לאנשי המאפיה

ב-16 ביוני 1975, כשהייתי בן 12, אמי ברנדה נישאה לצ'רלס "צ'אקי" או'ברייאן, אשר שבועות אחדים לאחר מכן יהפוך לחשוד העיקרי בהיעלמות המפורסמת של ג'ימי הופה (Hoffa), הנשיא לשעבר של איגוד נהגי המשאיות האמריקני.

צ'אקי הכיר את הופה מאז שהיה ילד, אהב אותו כמו אבא, והיה העוזר המקורב אליו ביותר בשנות ה-50 וה-60, כשהופה היה מנהיג העובדים המוכר ביותר ומטיל האימה ביותר בארצות הברית. זמן קצר לאחר היעלמו של הופה, ב-30 ביולי 1975, ה-FBI נעלו את הכוונות שלהם על צ'אקי. צ'אקי עמד לצדו של הופה כשהתובע הכללי רוברט פ. קנדי ניהל מרדף ממושך אחרי הופה בחשד לקשרים עם המאפיה ולשחיתות באיגוד המקצועי, וב-1967 צ'אקי היה מי שליווה את הופה כשהבוס שלו מסר את עצמו לידי סוכנים פדרליים והחל לרצות תקופה של כמעט חמש שנים בכלא. אך לקראת סוף 1974, היחסים בין צ'אקי והופה עלו על שרטון, ושורה ארוכה של ראיות נסיבתיות קשרו את צ'אקי להיעלמו של הופה. האף בי איי מיהר להסיק שצ'אקי לקח את הופה והסיע אותו אל מותו – תאוריה שרבים, לפחות בקרב הציבור הרחב, מאמינים בה עד היום.

המאפיונרים הזוטרים שפגשתי דרכו היו טובי-לב, ומזווית הראייה שלי כנער, הם היו ג'נטלמנים מכובדים

הממשלה מעולם לא הוכיחה שצ'אקי היה מעורב בעניין, וגופתו של הופה מעולם לא התגלתה. אך החקירה בעניין הופה מילאה את חייו של צ'אקי ועד מהרה גם הרסה אותם. בתוך כל הסערה הזאת, צ'אקי ואני התקרבנו. הוא אימץ אותי רשמית כשהייתי בן 13, ולמרות הצרות המשפטיות שלו הוא מצא זמן להעניק לי את האהבה ותשומת הלב שמעולם לא זכיתי להן מאבי הביולוגי. בשנות העשרה שלי סגדתי לצ'אקי. המאפיונרים הזוטרים שפגשתי דרכו היו טובי-לב, ומזווית הראייה שלי כנער, הם היו ג'נטלמנים מכובדים. והיה מרגש ומרתק להיות קשור לאיגוד נהגי המשאיות בעידן – שתואר היטב על ידי הלהיט "Convoy" ("שיירה") של C.W. McCall וההרפתקאות של ברט ריינולדס בסרט "הפרחח ובת השריף" – שקשר כתרים לנהגי המשאיות שמרדו ברשויות.

כשעזבתי את הבית והלכתי ללמוד בקולג', קראתי לראשונה ספרים שקשרו בביטחון בין ההיעלמות של הופה ובין צ'אקי. בנוסף לכך, הבנתי שהמאפיה היא עניין אמיתי וגם מסוכן, ושלצ'אקי יש עבר של מעשים פליליים שנעו בין גניבה ותקיפה. כשהתחלתי ללמוד משפטים, כבר רחשה בי דאגה בגלל ההשפעה האפשרית של צ'אקי על החיים שלי. באמצע שנות ה- 20 שלי התנתקתי ממנו, באורח ברוטלי ומוחלט. ההחלטה התגלתה כצעד נכון מבחינת הקריירה שלי, שאם לא כן, לעולם לא הייתי מקבל את הסיווג הביטחוני שהיה דרוש לי לשורה של משרות ממשלתיות, שהגיעו לשיאן ב-2003, כשהנשיא ג'ורג' וו. בוש מינה אותי להיות משנה לתובע הכללי, אחראי על הלשכה לייעוץ משפטי במשרד המשפטים.

כשהתחלתי לעבוד במשרד המשפטים, לא ידעתי הרבה על תולדות המעקב שהממשלה מנהלת, וגם לא על הפרות החוק שהממשלה האמריקנית הרשתה לעצמה לבצע.

במהלך העבודה שלי במשרד המשפטים, יותר מ-15 שנה לאחר שהתכחשתי לצ'אקי, בחנתי מחדש אחדים מהדברים שהוא אמר לי בשנות העשרה שלי ביחס להפרת זכויות מצד הרשות המבצעת ומעשים שונים של הסתרת האמת. הבחינה מחדש הזאת הייתה עתידה להביא אותי לבקש מחילה מצ'אקי, ולאחר מכן, בעקבות שנים של שיחות ומחקר, להגיע למסקנה שלצ'אקי לא היה כל חלק בהיעלמותו של ג'ימי הופה. מה שהוביל אותי בדרך הלא צפויה הזאת הייתה העבודה שלי על Stellarwind, התוכנית של הנשיא בוש, בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר. התוכנית כללה פעילויות מעקב ללא צו משפטי בתוך ארה״ב, פעילות שנוהלה על ידי הסוכנות לביטחון לאומי (ה-NSA), ואספה כמויות אדירות של מידע על אזרחים אמריקנים חפים מפשע.

בשעה שעבדתי על Stellarwind, גיליתי שעורכי דין מטעם הרשות המבצעת אישרו את התכנית בסתר, על אף שהיה קשה לראות כיצד היא תואמת מגבלות שהקונגרס הטיל על פעולות מעקב של הממשלה

בנעוריי, צ'אקי העיר לא מעט הערות ארסיות על כך שבובי קנדי ביצע עבירות בכל הנוגע למעקב, עבירות שפגעו בו, בהופה ובחבריהם בפשע המאורגן. "הם יכולים להפר איזה חוק שהם רוצים, אבל יש להם 'גיבוי'", כך נהג צ'אקי לומר, בהתייחסו לנטייה של הממשלה להפר את החוק בסתר, אפילו בשעה שהיא מחילה את החוק נגד אחרים, ולהצדיק את מעשיה על ידי הסתתרות מאחורי סמכות הנתונה בידי הרשות.

במשך עשרות שנים, פטרתי את ההערכה של צ'אקי וסברתי שהיא לוקה בחוסר מידע ושהיא מוטה בשל האינטרסים האישיים שלו. אך בשעה שעבדתי על Stellarwind, גיליתי שהוא צדק. עורכי דין מטעם הרשות המבצעת אישרו את התכנית בסתר, על אף שהיה קשה לראות כיצד היא תואמת מגבלות שהקונגרס הטיל על פעולות מעקב של הממשלה. "גיבוי" כזה, כך הבנתי, הוא יסוד חיוני בתבנית החוזרת בתולדות המעקב שהממשלה מנהלת נגד אזרחים. הרשות המבצעת, האחראית על הביטחון, מפעילה את הטכנולוגיה החדישה ביותר נגד האויב מבפנים, ובתוך כך היא לעתים קרובות למדי גם מכופפת את החוק ואף מפירה אותו. לאחר גילויים שערורייתיים, היא מסדירה חקיקה חדשה כדי שנוהגי המעקב יעמדו על יסוד חוקי איתן יותר. ולבסוף, "נורמליות חדשה" נקבעת, ואז מתחיל סבב חדש.

כשהתחלתי לעבוד על Stellarwind, לא ידעתי הרבה על תולדות המעקב מטעם הממשלה, או על הפרות החוק שהממשלה הרשתה לעצמה בתוך כך. חלקים גדולים מהסיפור הזה, ובמיוחד בכל הקשור לתפקידו של משרד המשפטים כגורם המסדיר את ההפרות, אינם מובנים על ידי הציבור.

האוזן הגדולה שאינה חדלה להקשיב לנו. תצלום: JBPHOTOGRAPHY.CH

מאז המצאת הטלפון והמיקרופון הזעיר, הממשלה השתמשה בטכנולוגיות הללו בחקירות פליליות וכן בחקירות הקשורות לביטחון לאומי, כדי להאזין לשיחות פרטיות בלי שמי שמאזינים להם ידעו על כך. התיאבון של הממשלה למידע בעל ערך שהיא אוספת מהאזנה אלקטרונית מכל הסוגים מעולם לא ידע שובע. לפרקים, הקונגרס והערכאות החילו הגבלות, כדי להגביל את האיום הברור על הפרטיות שהתיאבון הזה מייצר. אך תחת לחץ לחשוף ולהביס כוחות חתרניים שונים בחברה האמריקנית, בין אם מדובר בכוחות אמיתיים או בכוחות מדומיינים, הרשות המבצעת תמיד מצאה דרכים חשאיות לעקוף את המגבלות.

במזכר סודי, רוזוולט הכיר בכך שהאזנה מטעם הממשלה "עתידה להוביל כמעט בוודאות לפגיעה בזכויות האזרח"

בין המטרות המוקדמות להאזנה ולמעקב, כך למדתי, היו מרגלים נאצים שפעלו בתוך ארה״ב. ב-11 בדצמבר 1939, שלושה חודשים לאחר שהיטלר פלש לפולין, בית המשפט העליון של ארה"ב פסק שחוק פדרלי מונע מן הממשלה להשתמש בבית המשפט בראיות שהושגו מהאזנות סתר. הפרקליט הראשי רוברט ג'קסון מיהר להודיע על איסור על האזנות סתר. אך הנשיא פרנקלין ד. רוזוולט ביטל את ההחלטה של ג'קסון לאחר שראש האף בי איי, ג'יי. אדגר הובר, התלונן על כך שהאיסור מקשה מדי על ההתמודדות עם הסכנה הגוברת של מרגלים ואנשי חבלה על אדמת ארה"ב. במזכר סודי, רוזוולט הכיר בכך שהאזנה מטעם הממשלה "עתידה להוביל כמעט בוודאות לפגיעה בזכויות האזרח", אלא שהוא הגיע למסקנה, בלתי-משכנעת לכשעצמה, ש"בית המשפט העליון מעולם לא התכוון ששום קביעה שלו... תחול על עניינים רבי חשיבות הקשורים להגנה על האומה". ג'קסון נעתר, והאזנות הסתר של הממשלה נמשכו.

מאותו שלב ואילך, בכל פעם שצץ מכשול חוקי על האזנה אלקטרונית, הובר היה מתלונן לאחראים עליו במשרד המשפטים או בבית הלבן, מלין על הסכנות הטמונות בכך שיאבדו לו ערוצי האזנת סתר. נוכח תחושה שיש צורך בהול לאתר את האויב ולהביס אותו, בעלי התפקידים האמונים על העניין נטו להחיל פרשנויות משפטיות שביטלו את הגבולות על מה שנחשב לפעולה חוקית של הרשות המבצעת – משימה שנעשתה קלה יותר על ידי העובדה שההחלטות התקבלו לרוב בחשאי, הרחק מעיניהן הבוחנות של הערכאות.

הצורך הבא של הובר ב"גיבוי" נגע לאיום מסוג אחר על הביטחון הלאומי (האיום הקומוניסטי), ולטכנולוגיה שונה (מיקרופונים סמויים לצורך האזנת סתר). במהלך החקירות שהאף בי איי ניהל, הוא נהג לעתים קרובות לפרוץ לבתים או למשרדים ולהטמין בהם מכשירי האזנה. בחוות דעת משנת 1954, רוברט ג'קסון, שבינתיים מונה לשופט בבית המשפט העליון, הבהיר שהנוהג הזה מפר "באורח בוטה" את התיקון הרביעי לחוקת ארה"ב, האוסר על חיפושים ותפישות בלתי סבירים. אלא שהובר כתב לתובע הכללי באותם ימים, הרברט ברומנל ג'וניור, כדי להדגיש את משמעות ההחלטה לאסור על התקנת מכשירי האזנה מבחינת הביטחון הלאומי. כתוצאה מכן, ברומנל נתן לאף בי איי אישור חשאי להמשיך בהאזנות למרגלים, "סוכני חבלה" ו"חתרנים" אחרים, אפילו אם הדבר דורש חדירה פיזית לבתים ולמשרדים, כיוון ש"שיקולי ביטחון פנים ובטחונה של האומה ניצבים במקום הראשון".

ראש ה-FBI במשך 37 שנים מיום היווסד הארגון ועד מותו של הובר ב-1972, פה בתנוחה אופיינית (1940), תצלום: ספריית הקונגרס, ויקיפדיה

ככל שהתובע הכללי רוברט קנדי לא ידע על נוהגי הציתות של האף בי איי, מדובר היה בכישלון מנהלי צורב כל כך שקנדי אחראי מוסרית לתוצאות אי-הידיעה שלו

אך הובר לא הסתפק בכך. בסוף שנות ה-50 הוא רצה להרחיב את המעקב באמצעות מיקרופונים כדי להתמודד עם איום שונה מאויב שונה מבפנים: לא היה מדובר בחתרנות זרה אלא בפעילות פלילית של גנגסטרים שפעלו בתוך ארה"ב. התקנת מכשירי האזנה למי שהיו חשודים כסוכנים זרים הייתה כבר מתיחה של גבולות החוק. התקנת מכשירים האזנה למאפיה הייתה מתיחה עוד יותר גדולה של החוק, כיוון שפריצה לצורך התקנה של מכשירי האזנה נגד מי שחשודים בכך שהם פושעים מבית, נוגדת את לב מה שהתיקון הרביעי אוסר. ולמרות זאת, האף בי איי  של הובר הלך בדרך הזאת, על בסיס פרשנות מופרכת של הקביעה החשאית של ברומנוול. התובע הכללי הבא, ויליאם רוג'רס, ידע מה האף בי איי  עושה, ושיתף פעולה. התקנת מכשירי ההאזנה הוסתרה מן הציבור.

יורשו של רוג'רס, רוברט פ. קנדי, המשיך את הגישה הזאת, גישת "אל תשאל, אל תספר" לשימוש במכשירי הציתות כחלק מן המערכה נגד הפשע המאורגן. הוא לחץ על האף בי איי להתמודד עם המאפיה באורח תקיף יותר, והוא צרך בשקיקה את פירות המעקב של הובר. באמצע שנות ה-60, כשהציתות סוף-סוף נחשף, קנדי הכחיש כל ידיעה על מעשים בלתי-חוקיים. כמות ניכרת של ראיות מורות על כך שהוא לא היה כן בדבריו. וכפי שציין העיתונאי ויקטור נוואסקי (Navasky): "ככל שקנדי לא ידע על נוהגי הציתות של האף בי איי, מדובר היה בכישלון מנהלי צורב כל כך שקנדי אחראי מוסרית לתוצאות אי-הידיעה שלו".

האף בי איי הקליט בסתר, באמצעות מאות מיקרופונים שהוא התקין במהלך שנות כהונתו של קנדי. צ'אקי לא ידע שהאף בי איי האזין לו לעתים קרובות באמצעות שני מיקרופונים. בראשית 1961, הסוכנות התקינה את אחד ממכשירי הציתות שלה במשרד של בכיר המאפיה של דטריוט, אנתוני ג'אקלונה (Giacalone), שצ'אקי היה מקורב אליו מילדות. לאחר מכן האף בי איי התקין מכשיר ציתות גם בדירה של סילוויה פגאנו (Pagano), אמו של צ'אקי, בשכונת Gold Coast על שפת הנהר בדטריוט.

האף בי איי גילה עניין בג'אקלונה בגלל הפעילות הפלילית שלו וכיוון שהוא עשה עסקים עם ג'ימי הופה במשך עשרות שנים. הוא היה מעונין בפגאנו כיוון שהיא עבדה עם ג'אקלונה והייתה מקורבת להופה. פגאנו הכירה להופה את משפחת הפשע בדטריוט וכן את צ'אקי בראשית שנות ה-40. הייתה לה השפעה עצומה על הופה, בין היתר כמסדירה של רבות מן ההלוואות של המאפיה לקרן הפנסיה של איגוד נהגי המשאיות, בשנות ה-50 וה-60. היא הייתה מקורבת גם לאשתו של הופה, ג'וזפין, וכך גם ג'אקלונה.

המכשירים קלטו את כל מה שדובר סביבם – לא רק על אודות פעילות פלילית אלא גם על חיי המין, חיי המשפחה, מצב הבריאות, הדעות הפוליטיות והדתיות והסודות האישיים של כל מי ששוחחו בטווח הקליטה של המכשיר

חודשים אחדים לאחר שהאף בי איי התקין את מכשיר הציתות אצל ג'אקלונה, בית משפט העליון של ארה"ב חזר והבהיר שמעקב כזה הוא "מחוץ לתחום". אך האף בי איי, שהיה בטוח שיש לו גיבוי מהדרגים הבכירים ביותר – התעלם מהחלטת בית המשפט. במשך שלוש שנים, המכשירים קלטו את כל מה שדובר סביבם – לא רק על אודות פעילות פלילית אלא גם על חיי המין, חיי המשפחה, מצב הבריאות, הדעות הפוליטיות והדתיות והסודות האישיים של כל מי ששוחחו בטווח הקליטה של המכשיר. סוכני אף בי איי רשמו את מה שנאמר בשיחות הללו, בהשמטות מעטות בלבד. לעתים קרובות הם הכינו סיכומים במזכרים שייחסו, באורח מטעה, את המידע ל"מודיע" ואף התריעו שיש צורך לנהוג "זהירות" בהפצת החומר. המסמכים הללו נשמרו בתיק סודי שזכה לשם "June", תיק שלא היה ידוע לציבור ושאף באף בי איי היה ידוע עליו אך מעט.

לא שה תמים: רוברט קנדי, התובע הכללי של ארה"ב, מעיד בפני ועדת הקונגרס על המאבק בפשע המאורגן. תצלום: Warren K. Leffler, U.S. News & World Report Magazine, ויקיפדיה

קראתי אלפי עמודים של רישומי June ומזכרים מהציתות לג'אקלונה ולפגאנו. האף בי איי מסר את המסמכים לוועדה המיוחדת של הקונגרס לנושא הרציחות, לצורך החקירה שהיא ערכה בשנים 1976-79 בדבר המעורבות האפשרית של המאפיה ברצח ג'ון פ. קנדי. רבים מן המסמכים זמינים היום באמצעות קרן Mary Ferrel, שמחזיקה במאגר המסמכים הקשורים לרצח הנשיא קנדי. הקריאה ברישומי השיחות בתיק June משמעה לרדת לתחום האינטימי, הוולגרי, הרכילותית והעכור של שיחות שהתנהלו ללא עכבות, שכן הדוברים הניחו שהם נהנים מפרטיות. צ'אקי תמיד דיבר על היחסים בין ג'ימי וג'וזפין הופה, ועל היחסים ביניהם ובין אמו וג'אקלונה, כיחסים של אהבה וידידות הדדית. אך השיחות שנקלטו באמצעי הציתות מציירות מציאות אפלה יותר.

למשל: הציתות חושף את ההתמודדות של ג'וזפין הופה עם מצבה הנפשי, ואת המאבק הנורא שלה עם בעיות של התמכרות. בתקופה האמורה, הופה נסע ללא הרף – בענייני האיגוד המקצועי, משפטים פליליים שהוא התמודד איתם – והוא היה אדיש באורח נורא למצבה של אשתו. על פגאנו הוטלה האחריות לנסות לשלוט באלכוהוליזם של ג'וזפין, אך היא נעשתה מרירה ככל שג'וזפין הלכה ונעשתה קשה לשליטה. כדי להיאבק בבדידותה הנואשת, ג'וזפין ניהלה רומן סוער עם חבר בדרג נמוך במאפיה של דטריוט. לאחר שהרומן הסתיים, ג'אקלונה זמם יחד עם אחיו ויטו לשדוד את הכספת בדירה של הופה בעיר וושינגטון. הופה היה באותה שעה במשפט בטנסי. המזימה נכשלה כשג'אקלונה לא הצליח לפרוץ לכספת בכוחות עצמו. אבל חודשים אחדים לאחר מכן הוא הצליח לשדוד את הדירה של הופה במיאמי ביץ', בעוד פגאנו וג'וזפין השיכורה יצאו לארוחת ערב.

אלו פירורים בלבד מהמידע על אודות מקורביו של הופה שהאף בי איי הפיק מתוך אלפי שעות של הקלטות בתיק June. הסוכנים למדו הרבה, הרבה יותר, כי ג'וזפין, פגאנו וג'אקלונה בילו זמן רב ביחד, לעתים קרובות בלי צ'אקי, בחדרים שהותקנו בהם מכשירי ציתות. הם גם תקשרו כמעט מדי יום עם הופה, בדרך כלל באמצעות צ'אקי, ושוחחו לא פעם, בעוד האף בי איי מאזין להם, על מה שהופה אומר, חושב ועושה. מאות דמויות נוספות בעולם הפשע המאורגן ומקורביהם בדטריוט וברחבי ארה"ב מסרו מבלי דעת מידע אינטימי כזה לאף בי איי, באמצעות מכשירי ציתות שהותקנו בבתיהם ובמשרדיהם.

ב-1968, הקונגרס קיבל חקיקה חדשה בנוגע לשימוש במכשירי האזנה וציתות. לצורך קבלת אישור נדרש כעת להוכיח סבירות שמדובר בפשע, צו שיפוטי והליכים נוספים, והחוק גם קבע שקליטת מידע באמצעים אלקטרוניים באורח המפר את הכללים הללו הוא פשע

מכשירי הציתות הללו, שהופעלו נגד אנשי מאפיה בסוף שנות ה-50 ובראשית שנות ה-60, הם נתח נשכח למדי מתוך עשרות שנים של הפרות חוק בתחום המעקב אחר אזרחים. תורה של רפורמה הגיע לבסוף כשההתנהלות של האף בי איי דלפה לעיתונות באמצע שנות ה-60. המרכיב הראשון ברפורמה היה ההודאה של משרד המשפטים בכך שהאף בי איי אכן צותת והתקין מכשור לשם כך, והתחייבותו בפני בית המשפט העליון לבחון תיקים פתוחים ולבדוק האם הם נשענים על ציתות ומעקב בלתי חוקיים.

באורח לא-צפוי, אבי החורג הרוויח מכך. ב-1965 צ'אקי הורשע בגניבת סחורה ממחסן של המכס בדטריוט. אך ב-1967, לאחר שמי שהיה אז התובע הכללי, ת'ורגוד מרשל, גילה שהאף בי איי שמע את צ'אקי משוחח עם עורך דינו על התיק שלו במשרד של ג'אקלונה – והפר לכאורה את החיסיון החוקתי הנוגע לזכות להגנה משפטית – בית המשפט העליון ביטל את הרשעתו והורה על משפט חדש, תוך שהוא מזכה את צ'אקי במקום זעיר בתולדות הפסיקה בארה"ב.

מאוחר יותר באותה שנה, בית המשפט הרחיב באורח דרמטי את ההגנות מכוח התיקון הרביעי לחוקה נגד האזנה אלקטרונית. באותה עת, ב-1968, הקונגרס קיבל חקיקה חדשה בנוגע לשימוש במכשירי האזנה וציתות. לצורך קבלת אישור נדרש כעת להוכיח סבירות שמדובר בפשע, צו שיפוטי והליכים נוספים, והחוק גם קבע שקליטת מידע באמצעים אלקטרוניים באורח המפר את הכללים הללו הוא פשע. החוק הציב מגבלות של ממש על חקירות. אך הוא גם אפשר לממשלה, לראשונה, לעשות שימוש במידע שהיא השיגה ממעקב אלקטרוני כראיות במשפטים פדרליים. בכך הפך הקונגרס נוהלי מעקב מפוקפקים לחוקיים, ובסיכומו של דבר חיזק את הרשות המבצעת. מאוחר יותר, משרד המשפטים ישתמש באמצעי החוקי הזה למעקב ככלי העיקרי שלו כדי להקטין את כוחה של המאפיה.

ציוד האזנה ותקשורת חשאית ששימש את הפורצים למטה המפלגה הדמוקרטית בפרשת ווטרגייט, שהסתיימה בהתפטרות הנשיא ניקסון (1972), תצלום: מנהל הארכיונים הלאומי של ארה"ב, ויקיפדיה

לאחר התמורה הזאת בחוקי המעקב וההאזנה האמריקניים, ב-1975 הגיע תורה של בחינה שיטתית של נוהגי שירותי המודיעין האמריקניים על ידי ועדה מצומצמת של הסנאט בראשות הסנטור פרנק צ'רץ'. הדו"ח הסופי של ועדת צ'רץ' חשף עשרות שנים של הפרות חוק מצד הממשלה בתחום המעקב האלקטרוני, וכן ראיות רבות לפריצות בלתי-חוקיות, לפתיחה של דברי דואר, לקמפיינים להכפשה, לבדיקות סמים לא חוקיות ולהפרות של חופש הביטוי. "פקידי ממשלה – כולל אלו שחובתם העיקרית היא לאכוף את החוק – הפרו את החוק או התעלמו ממנו, על פני תקופה ארוכה, והם טענו לזכותם להפר את החוק ואף הגנו עליה", קבעה הוועדה. במלים אחרות, למפרים היה גיבוי.

גם לאחר 1975 הייתה לבתי המשפט ולקונגרס הרבה עבודה. שאלה שנותרה ללא פתרון הייתה האם מותר לנשיא להורות על מעקב אלקטרוני ללא היתר משפטי, כשמדובר בנושאים של ביטחון לאומי, כפי שרוזוולט עשה ב-1940. הקונגרס התייחס לנושא בחוק משנת 1978, "חוק המעקב למודיעין זר" (Foreign Intelligence Surveillance Act, או בראשי תיבות FISA), חוק שהיה ציון דרך ואשר דרש שמעקב אלקטרוני אחר מי שחשודים שהם סוכנים זרים יקבל אישור מטעם בית משפט מיוחד. זה היה החוק שאיתו הייתי עתיד להתמודד רבע מאה לאחר מכן, כשהתחלתי להתעמק בתיקים ובמסמכים הקשורים לתכנית Stellarwind.

באוקטובר 2001, הנשיא בוש התיר ל-NSA לאסוף שיחות טלפון ואימייל של אזרחים אמריקנים ושל מי שאינם אזרחים אמריקנים אשר הוגדרו כמטרות, וכן כמויות אדירות של מטה-דאטה בתחום הטלפוניה והדואר האלקטרוני. עורכי דין של הממשל חתמו על התכנית בסתר, על אף שפעולות האיסוף הללו לא זכו לאישור של בית משפט כפי שהחוק דורש

תכנית Stellarwind תאמה תבנית מוכרת. לאחר ה-11 בספטמבר, אנשי ממשל ניצבו בפני אויב חדש וקטלני, כזה שהם חששו שלא יעלה בידיהם לאתר ולעצור אותו באמצעים הרגילים. אל-קאעידה השתמש בפיתוחים טכנולוגיים, במיוחד באמצעים שאפשרו את התפתחותן של צורות חדשות שונות של תקשורת גלובלית. אך החידושים הללו ואחרים גם העניקו לקהילת המודיעין האמריקנית אמצעים לניהול מעקב בדרכים חדשות ומסיביות יותר – במיוחד כיוון שעמדה לרשותה מה שראש ה-CIA דאז מייקל היידן תיאר ב-2006 כ"יתרון ביתיות אדיר" בקליטת תקשורת גלובלית. באוקטובר 2001, הנשיא בוש התיר ל-NSA לאסוף שיחות טלפון ואימייל של אזרחים אמריקנים ושל מי שאינם אזרחים אמריקנים אשר הוגדרו כמטרות, וכן כמויות אדירות של מטה-דאטה בתחום הטלפוניה והדואר האלקטרוני. עורכי דין של הממשל חתמו על התכנית בסתר, על אף שפעולות האיסוף הללו לא זכו לאישור של בית משפט כפי שנראה ש-FISA דורש.

כשהגעתי למשרד המשפטים, באוקטובר 2003, תכנית Stellarwind נבחנה ואושרה מחדש על ידי המשרד לייעוץ משפטי מדי כשישה שבועות במשך שנתיים. ירשתי את האחריות לבדוק את החוקיות שלה בפרקי זמן קבועים. בעודי עושה כן, חשבתי לעתים קרובות על צ'אקי – ובמיוחד כשנתקלתי בהחלטה מ-1967 שביטלה את הרשעתו הפלילית.

בעודי עובד בשעות אחר צהריים של ראשית חודש דצמבר, ג'ים בייקר, עורך דין שעבד כל הקריירה שלו עבור הממשל ומומחה לחוקי האזנות סתר, בא לעזור לי. בייקר לא היה מעורב באישור הראשוני של Stellarwind ב-2001, וכשהוא גילה את התוכנית, הוא לא היה מרוצה ממה שהתגלה לו.

"תסתכל על זה", אמר בייקר, והגיש לי דף עם חתימות משורבטות. היה זה מזכר בן עמוד אחד, מ-10 באוקטובר 1963, שבו התובע הכללי רוברט קנדי אישר מעקב אלקטרוני אחר מרטין לותר קינג הבן – מעקב שהפיק מידע שהאף בי איי היה עתיד להשתמש בו כדי לנסות להרוס את הנישואין של קינג וללחוץ עליו לנטוש את התנועה למען זכויות האזרח. באותה עת, נדהמתי לגלות שקנדי אישר את פעולות המעקב, ללא צו בית משפט וללא הגבלת זמן, ושהוא עשה כן על בסיס קשר בלתי מוכח עובדתית בין קינג ובין הקומוניזם.

"זאת בדיוק הסיבה שיש לנו את FISA", הסביר בייקר, ונעץ את אצבעו במסמך. הוא ראה במעקב אחר קינג אזהרה בדבר הסכנות המתגלות כשהממשלה "מעגלת פינות". "אם הם חושבים ש-FISA מעיק מדי או איטי מדי, אנחנו יכולים להיפטר ממנו", הוא אמר.

אין לזה סוף: ספינות אוויר של ממשלת ארה"ב, לצורך האזנה ומעקב (צפון קרוליינה, 2013). תצלום: ביל דיקינסון

לא רציתי לשוב לאותם ימים. אבל גם לא תמכתי בערעור תכנית מודיעין שהנשיא קבע שהיא חיונית ושמשרד המשפטים אישר פעם אחר פעם מאז 2001, במיוחד היות שבאותה עת הממשלה פחדה ממתקפה נוספת. לאחר התלבטויות רבות, הגעתי למסקנה, במרץ 2004, שלפני Stellarwinds האישורים היו מעוגנים בהבנה פגומה של האופן שבו התוכנית פועלת ושל מה החוק דורש. לאחר ניתוח מורכב, פסלתי את אותם חלקים בתוכנית שלא מצאתי להם תימוכין סבירים בחוק, והותרתי על כנם את אותם חלקים שהיה אפשר לתמוך בהם באורח סביר על יסוד החוק.

ההחלטה שלי לפסול חלקים בתכנית עוררה את מה שהיה מאז למקרה מפורסם של התנגשות בין משרד המשפטים והבית הלבן – התנגשות שהתחוללה בחלקה למרגלות מיטת חוליו של מי שהיה אז התובע הכללי, ג'ון אשקרופט, במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים האוניברסיטאי ג'ורג' וושינגטון. בתחילה, הנשיא בוש החליט להמשיך ב-Stellarwind למרות ההסתייגויות של משרד המשפטים. אך נוכח איומי ההתפטרות של מי שהיה אז סגן התובע הכללי, ג'יימס קומיי, ומי שהיה אז ראש האף בי איי, רוברט מולר, ושל אחרים (ואני בתוכם), הנשיא שינה את דעתו וקיבל את הצעת משרד המשפטים להגביל את התוכנית.

לאחר מכן זכיתי לשבחים על אחדות מהפעולות שנקטתי בבחינה מחדש של Stellarwind, ועל כך שעמדתי איתן מול הבית הלבן. אחרים מתחו ביקורת על אותם חלקים בחוות הדעת המשפטית שלי שאישרה חלקים אחרים בתכנית. במבט לאחור, 15 שנה לאחר הדברים, איני סבור שהייתי נוהג אחרת, לאור ההקשר של אותם ימים. אך המבקרים צדקו במובן מסוים, בעיקר ביחס להסתמכות שלי על הסמכויות של הנשיא בנוגע למלחמה ולביטחון לאומי שמאפשרות לעקוף דרישות סטטוטוריות המעוגנות ב-FISA. הטיעון שלי הסתמך של תקדימים מן העבר עד לפסילה של רוזוולט את ההחלקה של ג'קסון כדי שהובר יוכל להמשיך לחפש מרגלים גרמנים. למעשה, הדעה שלי ציטטה באורח מפורש את התקדים של רוזוולט.

העבודה שלי על Stellarwind התמקדה באופן הפעולה של התוכנית ובמה החוק דורש. בקושי בחנתי את הנזקים שעלולים להיגרם בשל מעקב לא מורשה מצד הממשלה מעבר לאפשרות שמעשה כזה עלול להיות בלתי חוקי. אך עשור לאחר מכן, התחלתי לחשוב גם על כך

התלונות של צ'אקי בדבר מעקב בלתי חוקי מצד הממשלה ונגד המוסר הכפול של משרד המשפטים התגלו כבעלות תוקף, והן רדפו אותי בשעה שעשיתי את עבודתי. במיוחד כיוון שכעת, האדם שנתן גיבוי לתכנית מעקב חשאית, היה אני.

העבודה שלי על Stellarwind התמקדה באופן הפעולה של התוכנית ובמה החוק דורש. בקושי בחנתי את הנזקים שעלולים להיגרם בשל מעקב לא מורשה מצד הממשלה מעבר לאפשרות שמעשה כזה עלול להיות בלתי חוקי. אך עשור לאחר מכן, בשיחה עם צ'אקי על פרשת ג'ימי הופה, התחלתי לחשוב גם על כך.

בנוסף לצ'אקי, חשוד עיקרי בעניין היעלמותו של הופה היה אנתוני ג'אקלונה. ביום שהופה נעלם, הוא האמין שהוא עתיד לפגוש את חברו הוותיק לארוחת צהריים בפרבר של דטרויט, והאף בי איי חשד שג'אקלונה תכנן את הפשע כדי למנוע מהופה לשוב ולתפוס עמדת שליטה באיגוד נהגי המשאיות, שהמאפיה חדרה אליו עוד יותר בסוף שנות ה-60, בתקופה שהופה היה בכלא. הממשלה מעולם לא הצליחה להוכיח את טענתה. לכן היא הרשיעה את החשודים (כולל ג'אקולונה וצ'אקי) בפשעים שלא היו קשורים להיעלמות, בתקווה ללחוץ עליהם לדבר. היא השתמשה בהדלפות ובהפצת מידע שקרי כדי להשיג את מטרתה.

הדלפה אחת של הממשלה הופיעה שנה לאחר שהופה נעלם. ב-1 באוגוסט 1976, ה"דטרויט ניוז" פרסם סדרה של שלושה מאמרים ראשיים על פני שלושה ימים, שהתבססה על מידע שהופק מההאזנות לג'אקלונה ולפגאנו. המאמרים תיארו מה שהייתה אמורה להיות מזימה של המאפיה של דטריוט לרצוח את הופה בראשית שנות השישים. הם הסבירו את המהלכים הפנימיים של המשפחה מדטריוט, והם כללו מידע על האלכוהוליזם של ג'וזפין הופה ועל המזימה של הזוג ג'אקלונה לשדוד את הכספת של הופה בוושינגטון. העיתון מעולם לא ציין שמכשירי ההאזנה היו בלתי חוקיים ופגעו באורח בוטה בפרטיות, והוא גם לא עצר לרגע כדי לשים לב שפרסום החומרים הללו מעצים את הבעיה. הסיפור על ג'ימי הופה היה גדול מדי, המאפיה הייתה רחוקה מכדי לעורר סימפתיה, והפרטים היו עסיסיים מדי. איש לא היה עתיד להתלונן על מה שהעיתון עשה.

שנים לאחר מכן, ביקשתי מחילה מצ'אקי על הניתוק שלי ממנו שנמשך שני עשורים, והוא קיבל אותי בחזרה לחייו ללא סייג, טינה או דרמה משום סוג. השיחות שלנו לאחר מכן הובילו אותי לפקפק במה שהייתה עדיין הדעה הרווחת באותם: הטענה שהוא היה מעורב ברצח ג'ימי הופה. הבגידה לכאורה של צ'אקי בהופה הרסה את שמו הטוב, וגרוע מכך עבורו – היא הטילה כתם על כבודו. בחקירות שערכתי, למדתי שהתיק נגד צ'אקי, שהיה כולו נסיבתי, היה מנוקב ככברה, ושהממשלה לא חשפה ראיות שהטילו ספק באשמתו וחשד באחרים, ושסוכני האף בי איי ועורכי דין של הממשלה שעבדו זמן רב על התיק הגיעו למסקנה שהוא חף מפשע. ואכן, ביולי 2013 הממשלה עמדה למסור לצ'אקי מכתב המצהיר על חפותו, אך חזרה בה כדי להימנע מסערה פוליטית.

עניין מכשירי הציתות בדטריוט עלה בינינו באחר צהריים אחד ב-2015, כשצ'אקי ואני שוחחנו על ההיעלמות של הופה, בביתו בפלורידה, שם הוא מתגורר היום עם אמי. הוא ישב בישיבה לא נוחה על כיסא מוטה, בן 82, על רגלו מגף רפואי כדי להגן על כף רגלו השמאלית שנפגעה בשל מחלת הסוכרת. כששאלתי אותו על הכתבה ב"דטריוט ניוז" מ-1976, צ'אקי השיב לי בנוסח הקבוע שלו, ששימש אותו כל אימת שקיבל חדשות רעות מהממשלה: האף בי איי "המציא את כל הבולשיט הזה", הוא אמר, "הם יכולים לכתוב מה שהם רוצים בעיתונים".

גם במיאמי ביץ' הממשלה עוקבת, מאזינה, מציצה. תצלום: ברוס וורינגטון

הטענה הזו הייתה, לעתים קרובות, מבוססת, שכן גיליתי שבמשך השנים הממשלה הדליפה הרבה מידע שקרי ומטעה על צ'אקי, במיוחד בשלב מוקדם של חקירת ההיעלמות של הופה. אך הכתבות בעיתונים כללו מידע מדויק, גם אם הוא הושג באורח בלתי-חוקי. הוא ידע זאת, וגם אני ידעתי זאת: היו בידי רישומי השיחות שהכתבות התבססו עליהן, ורישומים רבים נוספים.

במשך תקופה ארוכה חששתי שאם אראה לצ'אקי את רישומי June, הדבר יגרום לו עוגמת נפש, כי הם האירו אותו ואת הגיבורים שלו – הופה, ג'אקלונה ואמו – באור מביש. הם גם היו מזכירים לו באורח חי ונוכח מאוד את פרטיה של אחת התקופות הגרועות בחייו, כשהוא נלכד לראשונה בין מה שהוא תיאר כ"הצד שלי שנוגע לעבודה" (הנאמנות להופה), ו"הצד הסיציליאני שלי" (הנאמנות למאפיה).

בניסיון להחליט האם לספר לצ'אקי שיש ברשותי הרישומים של June, דמיינתי כיצד האמונות שלי ביחס למשפחה, לחברים וליחסים ביניהם ואיתי, היו משתנות אילו גיליתי שנים של הקלטות סתר של שיחותיהם החופשיות. ניסיתי גם לדמיין כמה כואב היה עבורי אילו קראתי את שיחותיהם הבלתי מבוקרות, שלא תמיד תאמו את תחושותיי ורגשותיי ביחס לעצמי ולאחרים. וניסיתי לחשוב כמה כואב יהיה לקרוא ולדון באמיתות מכוערות שנים כה רבות לאחר התרחשות הדברים בחיי.

אנו נוטים לא לקחת ברצינות את סוגי הנזק הללו כשאנו חושבים על מכשירי ציתות שמוטמנים כדי לאסוף ראיות נגד אנשי מאפיה. אנחנו נוטים לחשוב שלאנשים כאלו אין זכות לפרטיות, כיוון שהם שייכים לארגון שמטרתו להתנגד באלימות למערכת החוק

כשחשבתי על כך, הבנתי באורח מלא יותר את הרוע והרשע הטמונים בציתות שמבצעת הממשלה – המעקב המקורי, השתמרות החומרים בארכיונים, והגילוי של התכנים מדי פעם. זו לא הייתה רק ההשפעה המצמררת על חירות המחשבה של צ'אקי, על חירות אמונה והדיבור שלו – השפעה שראשיתה עשרות שנים קודם לכן, בשנות ה-50, כשהוא החל לראשונה לחשוד שהוא נתון למעקב. כואבת יותר מכך הייתה האלימות כלפי המרחב האינטימי שלו, כלפי מערכות היחסים שלו, והפגיעה הקטלנית בסיפורים שהוא סיפר לעצמו ולעולם המקיף אותו ביחס למרחבים וליחסים הללו, כלומר – הפגיעה ביכולתו להגדיר את חייו ולעצב אותם.

אנו נוטים לא לקחת ברצינות את סוגי הנזק הללו כשאנו חושבים על מכשירי ציתות שמוטמנים כדי לאסוף ראיות נגד אנשי מאפיה. אנחנו נוטים לחשוב שלאנשים כאלו אין זכות לפרטיות, כיוון שהם שייכים לארגון שמטרתו להתנגד באלימות למערכת החוק. אפילו ועדת צ'רץ', שיצאה נגד השימוש לרעה במעקב מטעם הממשלה, בקושי הזכירה את תכנית המעקב המסיבית נגד המאפיה, על אף שהתכנית הייתה בבירור חוקית יותר מכל הפעילויות שהוועדה הוקיעה.

אלא שהפגיעה בפרטיות היא אותה הפגיעה בין אם מדובר באדם אשם או חף מפשע, אדם טוב או אדם רע. התיקון הרביעי לחוקה מקבל חדירות "סבירות" למרחבים פרטיים בשם אכיפת החוק והביטחון הלאומי. יחד עם זאת, נזקים נגרמים, והם מחיר ממשי מאוד אפילו כשמדובר במעקב שהממשלה מבצעת לפי החוק, אם כי יש לזכור שפעולות הציתות בדטריוט לא היו חוקיות.

הרתיעה שלי לא מנעה ממני, באותו אחר צהריים בפלורידה, מלומר לצ'אקי שיש בידי רישומי השיחות שעליהן התבססו ההדלפות. הוא ביקש לראות אותם. נתתי לו רישומים של שיחה שהראו שאמו זממה, יחד עם ג'אקלונה, לשדוד את הופה.

צ'אקי קרא במשך שתי דקות, בפנים נטולות הבעה. ואז הוא העווה את פניו כאילו נשברה לו שן, והשליך את הניירות לקצה האחר של החדר. "אני לא רוצה לקרוא את החרא הזה", הוא אמר. "ואני לא רוצה לדבר על זה".

לא הופתעתי נוכח תגובתו. צ'אקי עמד מול ראיות שריסקו את תמונת העולם שהוא בנה לעצמו. כמעט כול מי שהוקלטו ראו את הופה רב העוצמה במושגים של אינטרסים ותועלת קרה. הם רצו הלוואה, או לקבל עזרה בצרה משפטית, או שהם רצו את כספו, או נתח גדול יותר מהזמן שלו. או שהם רצו לדחוק אותו הצדה, או לנצל אותו, או אפילו לחסל אותו. לא פעם, הם התייחסו להופה בחוסר כבוד או בבוז.

אבל לא כן צ'אקי. באלפי העמודים שקראתי, ברישומיהן של אינספור שיחות, איש מהמוקלטים לא גילה חיבה רבה יותר להופה מאשר צ'אקי. ב-1963, מיד לאחר שהופה הורשע בעבירות שהיו עתידות לשלוח אותו לכלא, צ'אקי התלונן בכעס בפני אמו שחברים מסוימים במועצת המנהלים של איגוד נהגי המשאיות פועלים כדי לאלץ את הופה לפרוש. "לא אכפת להם מהופה, לא אכפת להם אם הופה יחיה או ימות", הלין צ'אקי בפני אמו בדירתה, ב-6:04 בערב של יום חמישי, 13 ביוני 1963, בעוד סוכן האף בי איי ג'רלד ר. מק'וויטי מקשיב לשיחה בניגוד לחוק.

למי מותר ולמי אסור? ג'ימי הופה (מימין) וברנרד ספינדל (מומחה להאזנות סתר) במהלך משפט שבו הואשמו בהפרת חוק האזנות הסתר (1957). תצלום: Roger Higgins, ויקיפדיה

למרות  מעטה החשאיות שאפף את פעילות המעקב של הממשלה בראשית שנות ה-60, היו אז שמועות רבות על חיטוט ובילוש מצד הממשלה, והן עוררו דאגה קדחתנית ביחס ל"אח הגדול". עיתונים וכתבי עת היו מלאים בסיפורים על מיקרופונים זעירים, משדרי רדיו ודוגמאות נוספות של מה ששופט בית המשפט העליון פוטר סטיוארט תיאר ב-1961 כ"אביזרים מפחידים שפלאיו הבולטים של עידן אלקטרוני יכולים להכות בהם את החברה האנושית".

בסביבה הזאת, ג'ימי הופה האמין שהאף בי איי "מאזין לטלפון שלו, פותח את הדואר שלו ומשגר אליו מתקני האזנה אלקטרוניים על פני קרניים ממרחק של קילומטר", כפי שרלף ואסטל ג'יימס סיפרו בספרם על ג'ימי הופה משנת 1965. האם הממשלה עקבה בעצמה באורח לא חוקי אחר הופה (בניגוד לאפשרות שרק עמיתיו עשו כן)? מדובר עדיין בשאלה היסטורית שנויה במחלוקת. אך עד ליום שבו הוא נכנס לכלא, במרץ 1967, הופה מעולם לא חדל מלדבר פומבית על הסכנות הטמונות במעקב ובציתות.

כיום מקורם של האיומים על הפרטיות אינו רק בממשלה אלא גם במגזר הפרטי – פייסבוק, גוגל, אמזון, ומאות פלטפורמות נוספות, אפליקציות ואגרגטורים שאנו מוסרים להם מדי יום את סודותינו הכמוסים ביותר

בראשית שנות ה-60, הופה מוכה הפרנויה ביקש מצ'אקי לקנות אלפי עותקים של הרומן "1984" מאת ג'ורג' אורוול ולחלק אותם לנציגי האיגוד ברחבי ארה"ב. "חלק מהחבר'ה המסכנים ידעו רק לנהוג במשאית או לעבוד במחסן", אמר לי צ'אקי. "לא היה להם מושג בענייני אלקטרוניקה. מר הופה רצה שהם יקראו את הספר ואמרה שזה מה שיקרה, לא רק לנו אלא לכולם – ומה שקרה זה בדיוק מה שהוא חזה".

בעיקרו של דבר, צ'אקי צודק ביחס לתחזית של הופה. אך יש שורה של הבדלים בין המציאות של ימינו ובין התקופה שבה התקיים מעקב חשאי אחר צ'אקי.

ראשית, כיום מקורם של האיומים על הפרטיות אינו רק בממשלה אלא גם במגזר הפרטי – פייסבוק, גוגל, אמזון, ומאות פלטפורמות נוספות, אפליקציות ואגרגטורים שאנו מוסרים להם מדי יום את סודותינו הכמוסים ביותר.

שנית, יכולת המעקב של הממשלה גדלה באורח בלתי נתפש מאז שנות ה-60. "האביזרים המפחידים" מלפני ששה עשורים הם צעצועים ביחס לכלים האדירים שמאפשרים לממשלה להביט בתנועותינו ובתקשורת שלנו ולתעד את הכול, כלים המאפשרים לה לאגור כמות נתונים כמעט ללא גבול, לעשות זאת בכוחות עצמה או "לתפוס טרמפ" על כמויות הנתונים שאנו מוסרים מרצוננו לחברות פרטיות.

שלישית, הקונגרס אישר ונתן את חותמת הכשרות שלו למה שהיו פעם טכניקות מעקב בעייתיות. הוא עשה כן לאחר שהזרוע המבצעת שכנעה מחוקקים שהטכניקות הכרחיות לשמירת החוק ולביטחון הלאומי, אך הוא הטיל שורה של מגבלות חוקיות על השימוש בהן. הקונגרס נקט צעדים כאלו בסוף שנות ה-60 בכל הנוגע לחקירות של פשע בתחומי ארה"ב. בעצם, הוא עשה את אותו הדבר בנוגע לאיומים מהחוץ, שהוגדרו באורח רחב ראשית בחוק FISA משנת 1978, ולאחר מכן שוב ב-2008, לאחר הגילויים שנגעו לתכנית Stellarwind. כשברק אובמה היה נשיא, הקונגרס פעל פעמים אחדות, לאחר המחלוקת העזה שהתעוררה כשאדוארד סנודן, שהיה אז קבלן עבור ה-NSA, הדליף ב-2013 אלפי מסמכים מסווגים ביותר של הממשלה שעסקו בנוהגי המעקב והציתות החשאיים – ולאחרונה פעל בינואר 2018, שנה לאחר שדונלד טראמפ היה לנשיא ארה"ב.

והסיפור לא נגמר: הפגנה למען חירויות האזרח, עם דמותו של אדוארד סנודן, גרמניה, 2014. תצלום: mw238

הממשלה תראה יתרון ביטחוני בשימוש בכלים טכנולוגים חדישים ואף תעשה זאת בדרכים חדשות, כדי לעקוב אחרינו, לחזות את ההתנהגות שלנו וגם לפעול נגדה מראש. לעתים, הממשלה תפעיל את הכלים בחשאי, למרות מחסומים חוקיים

התוצאה של ההתפתחויות הללו היא "נורמליות" חדשה, שבה הממשלה מוגבלת במובנים מסוימים, אך האזרחים הרבה יותר חשופים למעקב ממשלתי חוקי מאשר קודם לכן. כמו מיני ה"נורמליות" המוקדמים יותר, גם ה"נורמליות" החדשה, האחרונה, לא תהיה יציבה. הטכנולוגיה מתקדמת בהתאם. עד מהרה יהיו חיישנים כמעט בכל דבר. זיהוי פנים וטכניקות זיהוי ביומטריות נוספות, יחד עם מעקב באמצעות רחפנים ולוויינים, יהפכו לנפוצים ויהיו בעלי יכולת הבחנה גבוהה ביותר. כריית מידע וכלים לגילוי תבניות, מתוגברים על ידי אינטליגנציה מלאכותית, יהיו בעלי עוצמה רבה עוד יותר.

אם יש בכוח של ההיסטוריה להדריך אותנו, הרי שהממשלה תראה יתרון ביטחוני בשימוש בכלים הללו וכן בכלים נוספים בדרכים חדשות, כדי לעקוב אחרינו, לחזות את ההתנהגות שלנו וגם לפעול נגדה מראש. לעתים, הממשלה תפעיל את הכלים בחשאי, למרות מחסומים חוקיים, כדי למנוע אסונות שאויבים חדשים יאיימו לחולל, אויבים שרבים מהם יעשו שימוש ביתרונות הטכנולוגיים. ואנו נתחלחל על ידי מה שייראה לנו כשימוש לרעה, כשהדברים יתגלו לנו. אך החלחלה תשכך. פרט למקרים הקיצוניים ביותר של פגיעה, שימוש לרעה וקלות דעת, הקונגרס יעניק מסגרת חוקית לנוהגי המעקב והפיקוח, כשהתנאי העיקרי לכך יהיו מגבלות מנהליות. ואנו נתאים את עצמנו למצבנו העירום יותר, להיות ה"אני" שלנו חשוף יותר מאשר בעבר.

עבור רבים, מדובר במסקנה מדכאת, אך היא גם בלתי נמנעת. הזרוע המבצעת עושה מה שהיא חושבת שהיא חייבת לעשות, כולל ניהול מעקב רחב ממדים, כדי לעמוד בדרישות שלנו לביטחון. טכנולוגיית המעקב והפיקוח רצה קדימה ומשיגה את חוקי המעקב, שמנסים לזנב בה בפרצי של פעלתנות. לא פעם, החוק עושה עבודה ראויה לשבח בהגבלת צורות פגיעה קודמות. אך החוק אינו יכול לבטל את האיומים הגדלים ללא הרף, והביטחון הוא דרישת יסוד. וכך סובב הגלגל.

ג'ק גולדסמית' (Goldsmith) הוא פרופסור בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת הרוורד ועמית מחקר בכיר ב-Hoover Institute. ג'ולדסמית' כיהן כעוזר לתובע הכללי של ארה"ב בתקופת נשיאותו של ג'ורג' וו. בוש. המאמר המובא כאן הוא עיבוד מתוך ספרו In Hoffa’s Shadow: A Stepfather, a Disappearance in Detroit, and My Search for the Truth.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

Copyright 2019 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article appeared here.

תמונה ראשית: בחשאי, עם כובע. תצלום: מצ'יאיי טופורוביץ', אימג'בנק / גטי ישראל