אלכסון קלאסיק קווים לדמותו של החלאה

הביטו בעולם מבעד לעיניו של חלאה. התור בדואר מלא בטיפשים מיותרים; זה אי-צדק משווע שאתה צריך לחכות בזמן שהם מתברברים עם הבקשות שלהם. הדיילת היא לא אדם בפני עצמו, עם דאגות וקשיים משלו – היא בסך הכול פניו של תאגיד המתעקש בטמטומו שתכבה את הטלפון. שרתים ומזכירות הם בכיינים ועצלנים שמקבלים בצדק את העבודות הבזויות ביותר. העמית שחולק עליך בפגישת הצוות הוא אידיוט שצריך לירות בו. תחנת הרכבת היא מסלול מכשולים מלא שמוקים.

החלאה לא מסוגל, באשמתו הוא, לקבל את נקודות המבט של האנשים סביבו. הוא רואה בהם כלים העומדים לשימושו או אידיוטים שיש לסלק מהדרך

אנו זקוקים לתיאוריה של חלאות; קודם כול, היא תעזור לנו להגיע למצב של שלווה והבנה קלינית כשאנו נתקלים ביצור כזה בשטח. דמיינו לכם קריינות מסרט טבע תיעודי: "הנה החלאה בסביבתו הטבעית. ראו כיצד הוא עורך שינויים קלים בסגנונו הדומיננטי כאשר הוא נכנס למסעדה האיטלקית..." וחוץ מזה – בעצם, עדיין לא אחשוף את הסיבה השנייה. ובכן דעו לכם שאני פיתחתי תיאוריה כזו. אולי אתם שואלים את עצמכם מדוע פילוסוף מקדיש זמן לניתוח כינויי גנאי? האם אין אתרי אינטרנט שמקדישים את עצמם לעניין הזה? האם לא כדאי שאתמסר לנושאים כגון אמת, או יופי, או ידע, או שאשאל את עצמי מדוע יש בעולם משהו, ולא "שום דבר"? (על כך אמר הפילוסוף סידני מורגנבסר מאוניברסיטת קולומביה: "אם לא היה בעולם שום דבר, היית ממשיך להתלונן?). למען האמת, אני מתעניין בכל הדברים האלה. ובכל זאת, אני חושב שבמונח כמו "חלאה" יש מין חוכמה עממית המצביעה על דבר בעל חשיבות מוסרית. אני רוצה לחלץ את הדבר הזה, לבודד את התופעה המהותית שאליה מכוונת אותנו המילה. עבודות קודמות ברוח זו הן מאמרו של הפילוסוף הארי פרנקפורט מפרינסטון, "על הבולשיט" (2005), וספרו של ארון ג'יימס מאירוויין – שנושאו קרוב ליותר לזה שלי - Assholes (2012). הטעם שלנו בוולגריות מעיד על עולם הערכים שלנו.

אני טוען שמהות העניין, מהות החלאתיוּת במובן המוסרי, היא זו: "החלאה לא מסוגל, באשמתו הוא, לקבל את נקודות המבט של האנשים סביבו. הוא רואה בהם כלים העומדים לשימושו או אידיוטים שיש לסלק מהדרך, ולא בני אדם השווים לו מבחינה מוסרית ואפיסטמית." זהו כשל אינטלקטואלי ורגשי, המתקיים בשני צדי מערכת היחסים. החלאה עצמו פגום מבחינה אינטלקטואלית ורגשית, ומה שהוא לא מסוגל להבין, בגלל אותו פגם, הן נקודות המבט האינטלקטואליות והרגשיות של האנשים סביבו. הוא לא תופס שייתכן כי הוא טועה ואחרים צודקים בנוגע לעניין כלשהו; ומה שאחרים רוצים, או מייחסים לו חשיבות, מעניין אותו רק מהזווית הנוגעת לאינטרסים שלו. זוהי בורות מוסרית.

חלק מהתכונות שעשויות לאפיין את החלאה מוכרות היטב בפסיכולוגיה ובפילוסופיה – "השילוש האפל" (Dark Triad) שכולל את המקיאווליזם, הנרקיסיזם והפסיכופתיה, וכן מושג ה-asshole של ג'יימס שהוזכר לעיל. אבל תפיסת ה"חלאה" שלי שונה מכל אלה. ה-asshole של ג'יימס הוא אדם שמרשה לעצמו ליהנות מיתרונות מיוחדים בגלל תחושת "מגיע לי" עמוקה. זה אכן אחד מהיבטי החלאתיות, אבל לא כל הסיפור כולו. הפסיכופת חסר הרגישות הוא אמנם בן דודו של החלאה, אבל הוא מונע גם מאימפולסיביות ואהבת סיכונים, תכונות שאינן בהכרח מאפיינות את החלאה. והחלאה לאו דווקא מרוכז בעצמו כמו הנרקיסיסט, או ציני כמו המקיאווליסט, אף על פי שנרקיסיזם ומקיאווליזם הן תכונות נפוצות למדי בקרב חלאות. נוסף על כך, אני מאמין כי בתפיסת ה"חלאה" שלי יש אחידות קונספטואלית המתאימה מחד גיסא לחקירה תיאורטית ומאידך גיסא לתיאור חלק ממאפייניה הייחודיים של חיה זו, כפי שנראה בהמשך.

ההיפך מהחלאה הוא ה"מותק". המותק רואה את האחרים סביבו, אפילו זרים, כאנשים ייחודים בעלי נקודות מבט שיש להתחשב בהן, אנשים שרצונותיהם ודעותיהם, האינטרסים והמטרות שלהם, ראויים לתשומת לב ולכבוד. המותק מרשה לאדם שממהר לעקוף אותו בתור, עוצר כדי לעזור למי שהפיל את המסמכים שלו, מתקשר לעמית ומתנצל במבוכה כי נהג בגסות רוח בלי כוונה. בעת דיון, המותק מבין כי ייתכן שהוא טועה והאדם שמולו צודק. הכשל המוסרי והרגשי של החלאה מובן מאליו. וכך גם הכשל האינטלקטואלי: אף אחד לא צודק תמיד. אם החלאה ילמד להקשיב, הוא עלול לגלות את מידת החלאתיות האמתית שלו – דבר שהחלאה המושלם, כפי שאסביר בקרוב, עיוור לו בהכרח. וזה מוביל אותי לתועלת המשמעותית השנייה של התיאוריה שפיתחתי: היא עוזרת לנו להבין אם אנחנו בעצמנו חלאות.

כמה הבהרות ואזהרות

ראשית, אף אחד הוא לא רק חלאה או רק מותק. התנהגות אנושית – זה ברור – משתנה בהתאם להקשר. מצבים שונים (פגישה של צוות המכירות, טיול עם בן הזוג) הופכים אחדים מאיתנו לחלאות ואחרים למתוקים.
שנית, זו אשמתו של החלאה שהוא לא מסוגל להתחשב בנקודות המבט של האחרים סביבו. ילדים קטנים ואנשים עם לקות שכלית אינם מסוגלים להתחשב בנקודות המבט של אחרים, אז אי אפשר להאשים אותם בכשל הזה, והם אינם חלאות. בנוסף, לא כל נקודות המבט ראויות ליחס זהה. חוסר היכולת להבין את השקפותיו של ניאו-נאצי, למשל, אינו סימן לחלאתיות – אף על פי שמותק אמיתי ינסה בכל זאת.
לבסוף, אני מתאר את החלאה בזכר מסיבות שאתם לבטח מבינים. אבל נראה לי מגדרי מדי להתייחס למותק בנקבה, לכן אני מתאר גם אותו בזכר.

אם תשאלו מישהו כמה הוא דברן, או אם הוא מתוח או רגוע, ואז תבקשו מחבריו לדרג אותו באותם מדדים, הדירוגים יהיו דומים למדי – ויתאימו ברוב המקרים להערכותיהם האובייקטיביות ביותר של פסיכולוגים

אמרתי שהתיאוריה שלי תעזור לנו להבין אם אנחנו עצמנו חלאות. אך מסתבר שזאת שאלה קשה במיוחד. סימין וזיר, פסיכולוגית מאוניברסיטת וושינגטון, טוענת שאנו מודעים היטב לתכונות שלנו כשהן ניטרליות ובולטות, ומודעים להן פחות כשהן אינן בולטות וטעונות בשיפוטים ערכיים. אם תשאלו מישהו כמה הוא דברן, או אם הוא מתוח או רגוע, ואז תבקשו מחבריו לדרג אותו באותם מדדים, הדירוגים יהיו דומים למדי – ויתאימו ברוב המקרים להערכותיהם האובייקטיביות ביותר של פסיכולוגים. מדוע? נדמה שמקובל, פחות או יותר, להיות דברן ומקובל, פחות או יותר, להיות שקט; זה בסדר להיות קופצני ובסדר להיות רגוע, ובכל מקרה אלה לא תכונות שאפשר לפספס. אבל אף אחד לא רוצה להיות נוקשה, טיפש, בלתי הוגן או בלתי יצירתי. ואם אתם לא רוצים להודות בפני עצמכם שאתם כאלה, תוכלו להתעלם בקלות מן הסימנים. ככלות הכול, הקשר בין התכונות האלה להתנהגות כלפי חוץ הוא מורכב; תמיד אפשר להיאחז במחשבה שפשוט לא הבינו אותנו. כך אנו מתעלמים מהפגמים שלנו.

על בסיס מודל ידיעת העצמי של וזיר, אני מסיק כי יש מתאם של אפס, פחות או יותר, בין הדירוג שנעניק לעצמנו במדד החלאתיות לדירוג החלאתיות האמיתית שלנו. זהו מונח טעון-מוסרית, והרי כל כך קל ומפתה לתרץ תירוצים! למה היית כל כך מגעיל לקופאית? כי הגיע לה – ובכל אופן, יש לי יום קשה. למה עקפת את כל המכוניות האלה ונדחפת ליציאה? זאת פשוט נהיגה טקטית נכונה – ובכל אופן, אני ממש ממהר! למה נדמה שרצית נורא להכשיל את הסטודנטית שהגישה את העבודה שלה באיחור של שעה? שמעו, היא ידעה טוב מאוד מה הכללים; זה לא הוגן כלפי הסטודנטים שעבדו קשה והגישו בזמן – וחוץ מזה, זאת הייתה הבעה של כעס, לא חיוך. מכיוון שהדרך היעילה ביותר ללמוד על פגמי האישיות שלנו היא לקבל משוב כן מאנשים שאנו מכבדים את דעתם, החלאה ניצב בפני מכשולים בעייתיים בדרך למודעות עצמית, ומצבו חמור אף יותר ממה שאפשר להסיק מהמודל של וזיר. הרי מעצם הגדרתו הוא לא מסוגל לכבד את נקודות המבט של האנשים סביבו. הוא יעדיף לחשוב שמבקריו טיפשים – או חלאות בעצמם – מאשר להפנים את הביקורת.

יחד עם זאת, גם החלאה האולטימטיבי עשוי להודות, באופן שטחי, שהוא חלאה. "כן, אני לא נחמד, אז מה," הוא יאמר. הוא יתאר את עצמו באופן שלא נושא בחובו גינוי עצמי אמיתי, וימשיך להיות עיוור למעמדו המוסרי. אדם שלא מסוגל להתחשב בהשקפותיהם של אחרים, לא מסוגל להודות שהזלזול שלו בהם איננו במקומו. דווקא המותק חושש שמא הוא לא התנהג כראוי, שמא הוא היה חלאה, ומרגיש צורך לכפר על כך. אדם שאינו מסוגל לכבד את נקודת מבטם של אחרים, לא מסוגל לחוש מצוקה כזו. הרי המצוקה עצמה היא סטייה (לפחות במובן זה) מחלאתיות טהורה: עצם התהייה שמא אתה חלאה מפחיתה מחומרת מצבך. אך שימו לב - אם אתם מתנחמים בכך ומפסיקים לדאוג, אתם מערערים למעשה את יסודות הנחמה.

החלאה הטיפוסי מפיץ את החלאתיות שלו במורד הסולם החברתי, ובייחוד מפנה אותה כלפי זרים. מלצריות, סטודנטים, פקידים, עוברים ושבים – אלה הקורבנות האומללים. אף על פי שמבחינתו הוא חשוב יותר מהאנשים סביבו, החלאה מסוגל להפגין קורטוב שליטה עצמית ולהבין שנקודות המבט של האנשים הנמצאים מעליו בהיררכיה דורשות מידה של התייחסות. לעתים קרובות הוא חש כבוד אמיתי לדרגים הגבוהים. ייתכן שרגשות הכבוד נטועים בתוך תוכנו, ואנו לא מסוגלים להתעלם מהם לחלוטין. ואולי החלאה מתחשב רק באנשים שיועיל לו, באופן ישיר או עקיף, לזכות באמונם. לכל הפחות הוא מתעניין בדעתם עליו ולכן מפגין כבוד טקטי בנוכחותם. החלאה מנשק את הישבנים שמעליו ודורך על האנשים שתחתיו. לרוב המנכ"ל לא יודע מי מעובדיו הם חלאות, אך בין המזכירות לא מדובר בתעלומה גדולה.

מכיוון שהחלאה נוטה להתעלם מנקודת המבט של האנשים שתחתיו, הוא בדרך כלל לא מבין כיצד הם תופסים אותו. כך נולדת צביעות. החלאה עלול להתרעם על שגיאת כתיב קטנה בעבודה של סטודנט או מסמך שהקלידה מזכירה, אף שהוא עצמו מנפק שגיאות ללא הרף; הוא לא מבין שעליו להחיל על עצמו את הסטנדרטים שהוא דורש מאחרים. הוא יתעקש על דייקנות ויאחר בעצמו. הוא יגער באחרים ויצפה שיספגו זאת בענווה, אך על כל תלונה שתופנה כלפיו הוא ינטור טינה לעד. כשלי שוויוניות אלה אופייניים לקוצר הראייה של החלאה ונובעים בטבעיות מחוסר ההתחשבות שלו באחרים. אם אתם מסוגלים להזדהות עם הכפופים לכם מסיבות בלתי אנוכיות, תזהו את הצביעות הזו מיד; אבל זה בדיוק מה שהחלאה לא מסוגל לעשות.

מבוכה היא דבר נוסף שהחלאה לא חש, לפחות לא בגלל הכפופים לו. כדי לחוש מבוכה יש לדמיין כיצד אנשים שאנו מעריכים תופסים אותנו בצורה שלילית. ככל שמצטמק מעגל האנשים שהחלאה תופס כשווים או עליונים לו, מצטמקים גם יכולתו לחוש בושה וסיכוייו לפתח מודעות עצמית מוסרית.
וככל שאדם מטפס בסולם החברתי, קל לו יותר להיעשות חלאה. הנה מחשבה חלאתית אופיינית: "אני חשוב, ואני מוקף במטומטמים!" שני חלקי ההצהרה הזו מסתירים את חלאתיותו של החלאה מעצמו. חשיבות עצמית היא תירוץ נוח להתעלמות מהאינטרסים והרצונות של אחרים. וזלזול באחרים היא סיבה מספיק טובה להתעלם מההשקפות האינטלקטואליות שלהם. ככל שאנו עולים בהיררכיה, קל יותר למצוא ראיות לחשיבותנו היחסית (שכר גבוה, כרטיס למחלקה ראשונה) ולטמטום היחסי של אחרים (שלא הגיעו לאן שאנחנו הגענו). ובנוסף, ככל שאנו מטפסים בהיררכיה אנו נוטים לקרב אלינו חנפנים ולהרחיק מאיתנו מבקרים כנים.
מובן שזה אינו ההסבר האפשרי היחיד למספרם הרב של חלאות רמי דרג. אולי לחלאות יש סיכוי טוב יותר מאחרים להתקדם בעסקים או באקדמיה – לעתים קרובות, המותק האמיתי מייחס חשיבות רבה מדי לפרויקטים של אחרים ולכן הוא לא מצליח להתקדם במשימות שלו. אבל נדמה לי שלרוב מתרחש מהלך הפוך: חלאות קיימים לאו דווקא מצליחים, אבל אני די בטוח שההצלחה מייצרת חלאות חדשים.

מפיצים הילה של בוז

החלאה המוסרני הוא חיה שדורשת התייחסות נפרדת. צ'רלס דיקנס היה רב-אמן בשרטוט הטיפוס הזה: המורים שלו, המטיפים שלו, הביורוקרטים הקטנים ואנשים העסקים הזחוחים, סקרוג' המגנה את העניים על עצלותם, מר באמבל שמזדעזע כשאוליבר טוויסט מעז לבקש עוד; כל אלה מתייחסים בביטול לדעותיהם ורצונותיהם של הנחותים להם, כל אחד מהם נפוח מחשיבות עצמית ועיוור לאופן שבו האנשים סביבו תופסים אותו. כל אחד טווה סביבו רשת של הצטדקויות מוסרניות. סקרוג' ובאמבל הם קריקטורות, ואתם יכולים להיות בטוחים למדי שאתם לא גרועים כמוהם. אך אני מזהה בעצמי ובכל מי שאינו "מותק" טהור חיבה דומה להצטדקויות מוסרניות מזויפות. זו הסיבה שניסיתי להכניס את בתי במרמה לבית הספר הטוב ביותר; הסיבה שראש המושב צריך לתת את רשות הדיבור לי ולא לדוקטורנט שהרים את היד לפניי; הסיבה שמותר לי להחזיק 400 ספרים מהספרייה במשרד שלי...

נדמה שלפילוסופים יש כישרון מיוחד בתחום זה: אם נתאמץ נוכל לרקוח התרצה מוסרית לכל דבר! (כישרון זה מסביר למה פילוסופים של המוסר אינם מתנהגים בצורה מוסרית יותר מאשר פילוסופים אחרים, כפי שמצאתי עם עמיתיי בסדרה של מחקרים אמפיריים שבהם בחנו מגוון רחב של סוגיות, מגניבת ספרים מהספרייה והתנהגות נימוסית בוועידות מקצועיות ועד לגובה תרומות וחברות במפלגה הנאצית בשנות ה-30). ההַתְרָצוֹת שממציא לעצמו החלאה מצדיקות את חוסר ההתחשבות שלו באחרים, ובגלל חוסר ההתחשבות הזה הוא לא מסוגל לקבל ביקורת על ההתרצות שלו; וכך נוצר מעגל המבודד אותו מסביבתו. זו הסיבה שמותר לי לחזר אחרי הכפופים לי ולהגיש דו"ח הוצאות מנופח - הבנתם, מבקרים מטומטמים? ואם תרצו, אפשר לצפות את כל הסיפור במעטה של עגה אקדמית.

חשבו על האקדמאי המוזנח שלא מסוגל לשאת את המחשבה שאנשים מבזבזים את זמנם על מניקור. יהיו תחומי העניין שלו אשר יהיו, החלאה המוסרני מפיץ הילה של בוז לכל דבר אחר

החלאה המוסרני עלול בקלות לשגות בתפיסותיו המוסריות. גם כי המוסר שלו מבוסס על אנוכיות, וגם כי חוסר הכבוד שלו להשקפותיהם של אחרים מציב אותו בעמדה אפיסטמית נחותה. אך זה לא כל הסיפור; החלאה לא מחשיב את דעתם של אחרים, ולכן הוא לא מסוגל להעריך את היצע הסחורות האנושיות הנרחב – ריקוד, למשל, או ספורט, טבע, חיות מחמד, טקסים תרבותיים מקומיים, וכל דבר שלא מעניין אותו באופן אישי. חשבו על האקדמאי המוזנח שלא מסוגל לשאת את המחשבה שאנשים מבזבזים את זמנם על מניקור. או על אשת החברה המטופחת שלא מסוגלת להבין מדוע אנשים רוצים להקדיש את חייהם לקריאת כתבי יד בלטינית. יהיו תחומי העניין שלו אשר יהיו, החלאה המוסרני מפיץ הילה של בוז לכל דבר אחר.

יתרה מזו, בלב המוסר המעשי, היומיומי, נמצאת החמלה. שום דבר שאנו עושים אינו מושלם: הניסוח שלנו לא קולע, אנו מאחרים בכמה דקות, החולצה מקומטת, המחוות עצבניות, הבחירות שלנו מעט אנוכיות, אנחנו שותים קפה מפונפן, המלודיות שלנו מעט שחוקות. חמלה מעשית דורשת מאיתנו להבליג על הפגמים האלה, ואף להתעלם מהם. אך לא רק שהחלאה לא מבליג על הפגמים שהוא עצמו לא סובל מהם, אלא שהוא לא מכיר באפשרות שהפגמים שהוא מזהה אצל אחרים לא כל כך נוראים. עקרונות מוסרניים נוקשים הם בשבילו טבע שני (חמלה והבנה הם טבע שני למותק). ובמקרים הנדירים שהחלאה כן מפגין חמלה, הוא עושה זאת מתוך סלחנות מוטעית כלפי עצמו: הפגמים שעליהם הוא סולח הם אלה שהוא מזהה בעצמו ועל כן יש לו מניעים נסתרים להבליג עליהם. הנה לדוגמה קריקטורה חלאתית מבריקה נוספת: סוורוס סנייפ, מורה השיקויים המרתיח מספריה של ג'יי קיי רולינג; הוא נכון תמיד להעניש את הארי פוטר או כל מי שמרגיז אותו, ומקרין מרמור למקומות הלא נכונים – גישה מנוגדת לגמרי לחמלה ולאמפתיה של דמבלדור.

למרות פגמיו המוסריים הבלתי נמנעים של החלאה, ייתכנו מקרים שבהם החלאה המוסרני צודק במקרה חשוב כלשהו (כפי שקורה גם עם סנייפ) – בייחוד אם הוא מאמץ לעצמו מטרה חברתית חשובה. כסף או יוקרה הם לאו דווקא הדברים החשובים לו ביותר. לפעמים דאגה מופשטת וכללית לגבי עיקרון מוסרי או פוליטי משמשת לו כתחליף לדאגה כנה לאנשים שבסביבתו, ועשויה אף להוביל להקרבה עצמית משמעותית. ובעימותים חברתיים, המותק נמצא תמיד בעמדת חיסרון: האמפתיה שלו מורידה את ביטחונו עצמי, והוא אינו מוכן לדרוך על אחרים כדי להשיג את מטרותיו. לעתים תנועות חברתיות מצליחות דווקא כשבראשן עומד חלאה מוסרני. לא אזכיר דוגמאות ספציפיות, כדי לא לטעות ולפגוע.

איך תוכלו להעריך נכונה את אמות המידה המוסריות שלכם? אפשר, למשל, להדביק לעצמכם תוויות כגון: "עצלן," חלאה," "לא מהימן," ולשאול – האם זה באמת אני? כפי שאפשר ללמוד מעבודתם של וזיר ופסיכולוגים אחרים, זוהי לאו דווקא גישה מועילה. לחילופין, כדאי לעבור מנקודת מבט של גוף ראשון (איך אני מתנהג?) לתיאור בגוף שני (תגיד לי, איך אני מתנהג באמת?). במקום לבחון את עצמכם, נסו להקשיב. באופן אידאלי נמצאים בחייכם כמה אנשים שמכירים אתכם היטב, אנשים בעלי יושרה שאופייכם חשוב להם. הם יוכלו לתאר בכנות ובאהבה את הפגמים שלכם ולהתעקש שגם אתם תבחנו אותם. אפשרו להם לעשות זאת והתכוננו להתאכזב מעצמכם.

גישת הגוף השני עשויה לעזור לכם להתמודד עם תכונות כגון עצלנות וחוסר מהימנות, בייחוד אם הן מתונות: עצלנות בדבר אחד, חוסר מהימנות בדבר אחר. אבל כפי שטענתי במאמר זה, חלאתיות אינה חשילה מאוד מכיוון שמעבר לסף מסוים החלאה לא מסוגל להקשיב: המבקרים טיפשים, לפחות בנוגע לעניין העומד על הפרק (קרי, הביקורת שהוטחה בחלאה). הוא חושב שהם לא מבינים את נקודת המבט שלו – אך בפועל הוא זה שלא מסוגל להבין את נקודת המבט שלהם.
כדי לזהות את דרגת החלאתיות שלכם, ייתכן שעליכם לנטוש את הגישה האינטרוספקטיבית (גוף ראשון) ואת גישת המבקרים הקרובים (גוף שני), ולפנות לגישה של גוף שלישי: להביט באנשים אחרים. האם אתם מוקפים מכל עבר במטומטמים, אנשים משעממים וחסרי חשיבות, המוני אויבים ואפסים וכן, גם בחלאות? האם אתם היחידים שחושבים בהיגיון? במילים אחרות, עד כמה מוכרת לכם תפיסת העולם שתיארתי בתחילת המאמר?

אם המגננות שבניתם אינן חסינות לחלוטין, אם אתם חשים דקירה קטנה של בושה, הזדהות קלה עם תפיסת העולם הזו, אתם אינכם חלאות במלוא מובן המילה. אז מי כן? כולנו נמצאים איפשהו באמצע. לכן תפיסת העולם של החלאה מוכרת לנו כל כך. זו התפיסה שלנו. אבל, תודה לאל, רק לפעמים.

המאמר מובא לכם כחלק מיוזמה שלנו, "אלכסון קלאסיק", שמביאה מדי פעם מאמרים שפרסמנו בעבר, אהובים, טובים וחשובים במיוחד, עבור עשרות אלפי קוראינו החדשים שאולי לא הכירו את האוצרות שצברנו ושלא נס ליחם.

המאמר התפרסם לראשונה ב"אלכסון" ב-19 ביוני 2014

ספרו האחרון של אריק שוויצגבל הוא Perplexities of Consciousness (2011).
AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.