קומונה בע"מ

כמו רוב חברות הסטארט-אפ, רוב הקהילות האוטופיות הן קצרות ימים. מה מבדיל בין כישלון להצלחה?
X זמן קריאה משוער: 20 דקות

בגיל שש עשרה נשר מרטין ויניֶיקי (Winiecki) מבית הספר ועזב את ביתו בדרזדן שבגרמניה כדי לחיות בתָמֶרה, קהילה רצונית  (סוג של קהילה שיתופית ייעודית) השוכנת  על שטח של 1.2 קמ"ר בגבעות המתנחשלות של דרום-מערב פורטוגל. אמו ואביו – רופאה ומרצה למתמטיקה – לא רצו לתת לו ללכת. "זה היה הלם רציני בשבילם", נזכר וינייקי. הוא נולד ב-1990, חודשים ספורים אחרי נפילת חומת ברלין, והחברה שבה התבגר הייתה חברה שחיפשה את דרכה. האווירה שאפיינה את גרמניה המזרחית לשעבר המשיכה לדבוק באנשים. "התרבות הייתה רשמית כל כך. ממוקדת כל כך במחויבויות. בלי רגש, בלי אהבה", הסביר וינייקי. עם זאת, הוא חשב גם שהחלופה הקפיטליסטית יצרה "תרבות של אי-צדק כלכלי עמוק – של מפסידים ומנצחים". אף אחד מהסיפורים האלה לא שיקף את האנושות שהוא רצה להיות חלק ממנה. הוא נמשך לחלופה שהציעה תמרה.

טייסן קרופ, אסן, גרמניה, Thyssen Krupp

מבנה ההנהלה הראשית של תאגיד Thyssen Krupp בעיר אסן בגרמניה. תצלום: דניאל מנריך

אי-שביעות רצון רחבה מהחברה המתועשת היא שהובילה רבים לקומונות, לאוטופיות וליישובים רוחניים

קהילת תָמֶרה, שהוקמה על-ידי הפסיכואנליטיקאי והסוציולוג דיטר דוּם (Duhm) בגרמניה ב-1978, ונוסדה מחדש בפורטוגל ב-1995, שאפה לפרק את הטראומה של מערכות היחסים הבין-אנושיות. דום, שהושפע רבות מהמרקסיזם ומהפסיכואנליזה, ראה בשחרור מהחיים החומריים ובטרנספורמציה הבין-אישית חלק מהפרויקט הזה. דוּם מאס בקומונות שבהן בילה בשנות השישים והשבעים, שבעיניו שִחְזרו את הרודנויות שמהן בדיוק ניסו חבריהן לברוח: אגואיזם, מאבקי כוח, קנאה, חוסר אמון ופחד. החירות המינית ששררה בהן הובילה לעתים קרובות לקנאה ולכאב. מבחינת דוּם, הקומונות נכשלו ביצירת מודל מתאים לחברה חדשה. בתמרה הוא קיווה להשיק ניסוי חברתי שיעודד החלמה בין-אישית עמוקה.

ניסויים קומונליים כמו תמרה אינם תופעה חדשה, אף על פי שאריכות ימיה – קרוב לארבעים שנה – יוצאת דופן. בדרך כלל, קהילות רצוניות נכשלות מעט מהר יותר מרוב חברות הסטארט-אפ. מעטות הקהילות שנוסדו בארצות הברית במהלך "תור הזהב של הקומונות" במאה התשע עשרה ושרדו יותר ממאה שנה. רובן התפרקו תוך חודשים ספורים. תור הזהב הזה הוליד יותר ממאה קומונות ניסיוניות, עם יותר ממאה אלף חברים, שלפי ההיסטוריון מארק הולוויי (Holloway) בספרו Heavens on Earth (משנת 1951), ניסו להבדיל את עצמם מהחברה על-ידי הקמת "קהיליות אידיאליות". גל ה"סטארט-אפים" הקהילתיים הגדול ביותר היה בין שנות הארבעים לשנות התשעים של המאה התשע עשרה, במקביל לתקופות של שפל כלכלי. אך תהיה זו טעות לראות בקהילות רצוניות תגובה אוטומטית לזמנים קשים ותו לא.

במבט היסטורי, אי-שביעות רצון רחבה מהחברה המתועשת היא שהובילה רבים לקומונות, לאוטופיות וליישובים רוחניים: החל בכפרים אקולוגיים ויישובים ששאפו "להתחבר מחדש לאדמה" – לייצר אורח חיים בר-קיימא ולחזק את הקשר לטבע – וכלה בקהילות שקמו על יסוד של חזון רוחני או אידיאליסטי, השואף לחולל שינוי באופי האנושי וליצור תוכנית חברתית חדשה. מובן שתווית ה"כת" נדבקת במהרה למפעלים מסוג זה. קהילות רצוניות רבות נדרשו להיאבק על הדימוי שלהן בציבור בעקבות פרסומים שליליים או סנסציוניים.

אך למרות חשדותינו, ייתכן שהתשוקה לחיים קהילתיים הוטמעה בנו על-ידי האבולוציה. יש סוציולוגים שהגדילו לעשות וטענו שאיננו מותאמים לחיים בחברה המודרנית, שאורח חיים "שבטי" מתאים לנו יותר. על פי תיאוריות של ניאו-שבטיות, טבע האדם אינו מתאים לחברת ההמונים, ומוטב לנו להתגורר בקבוצות קטנות שחבריהן דואגים אלה לאלה. האנתרופולוג רובין דנבּאר (Dunbar) מאוקספורד טען שבני אדם יכולים לנהל מאה וחמישים מערכות יחסים יציבות לכל היותר, ומכאן שהחיים בקומונה אינם חריגים או ניסיוניים כפי שנדמה. מנקודת מבט אבולוציונית, יכול להיות שהחברה המודרנית עצמה היא אנומליה. כפי שכותב מבקר התרבות דניאל קווין (Quinn) בספר סיפורו של B (משנת 1996), במשך שלושה מיליון שנה וגילינו שאורח החיים הזה עובד: "הוא שירת אנשים כפי שקינון משרת ציפורים, כפי שקורים משרתים עכבישים. אין בזה כדי לעשותו ראוי לאהבה, אלא בר-קיום". 1

אז מדוע קהילות אוטופיות רבות כל כך נכשלות? מעניין ששיעור הכישלון של הקהילות הרצוניות אינו גבוה יותר מזה של מיזמים אנושיים אחרים. שיעור הכישלון של חברות סטארט-אפ עומד על כתשעים אחוז, ושיעור ההישרדות של רוב החברות המסחריות עגום: מבין החברות שהופיעו ברשימת Fortune 500 ב-1955, יותר משמונים ושמונה אחוז נסגרו. בה בעת, לחברות מדד S&P 500 יש תוחלת חיים של חמש עשרה שנה בלבד. האם באמת אפשר לצפות לתוחלת חיים ארוכה יותר מקהילות ניסיוניות? ואם לא, מה הניסויים האלה מלמדים אותנו? מהם הגורמים המרכזיים שחותרים תחת החיים בקומונה?

אולי האירוניה היא שחלק גדול מהכוחות המנהליים והניהוליים שבני אדם בורחים מהם במסגרת החברה המקובלת, הם הם הכלים הארגוניים שיעזרו לקהילות רצוניות להחזיק מעמד זמן רב יותר: אמנם, קהילות רצוניות בעלות שאיפות אוטופיות רוצות להתרחק מהסוגיות הארציות של עולמנו, אבל יכול להיות שהסיבות להצלחתן או לכישלונן הן אותן סיבות מעשיות שבגללן מיזמים אנושיים אחרים – ובעיקר עסקים וחברות סטארט-אפ – מצליחים או נכשלים.

הגורמים החשובים ביותר להתפרקותן של קהילות רבות מזכירים מאוד את האתגרים שעומדים בפני כל ארגון

ביצות מזוהמות במלריה, נבואות שקר, פוליטיקה של סקס, מייסדים רודניים, נוכלים כריזמטיים, היעדר גישה למי שתיה נקיים, איכות קרקע נמוכה, כוח עבודה בלתי מיומן, תסמונת החולם חסר המנוח, אדמה שאינה מתאימה לעיבוד: כל אלה מנפחים את הפן הסנסציוני של ההיסטוריה רבת המהמורות של הקהילות הרצוניות. אבל הגורמים החשובים ביותר להתפרקותן של קהילות רבות מזכירים מאוד את האתגרים שעומדים בפני כל ארגון כיום: מחסור בהון, שחיקה, סכסוכים על נכסים אישיים וניהול משאבים, מערכות לא יעילות לבוררות בסכסוכים, פלגנות, בעיות עם המייסדים, ניהול המוניטין, מחסור במיומנות וחוסר הצלחה לגייס עובדים חדשים או לעורר עניין בקרב בני הדורות הבאים.

כשרוברט אוון (Owen), רפורמטור חברתי וולשי, ייסד את "ניו הרמוני" ב-1825, על שטח של 80 קמ"ר באינדיאנה, הוא משך אליו קהל חסידים נלהב. תוך מעט יותר משישה שבועות כבר היו בקהילתו יותר משמונה מאות חברים. התקווה של חברי ניו הרמוני הייתה לייצר ציביליזציה מסוג חדש ולהוביל להקמת קהילות דומות ברחבי העולם. החזון של אוון דיבר על "עולם מוסרי חדש" ועל "אושר אוניברסלי מתמיד", והוא התמקד בשיפור האופי האישי באמצעות סביבה, השכלה וחיסול הרכוש האישי. אבל לניו הרמוני לא היו המיומנויות הבסיסיות הנדרשות כדי לקיים את עצמה. מבין 800 חבריה, 140 היו בעלי ניסיון בעבודה בתעשייה המקומית, ו-36 בלבד היו חקלאים מיומנים. הקהילה הייתה פתוחה מדי ואפשרה לכל מי שרצה להצטרף, ולכן משכה הרבה מאוד אוכלי חינם שחסרו את הכישורים הנדרשים או את הנכונות לעבוד קשה. גם היעדרו של המייסד לא עזר למצב – אוון התגורר בניו הרמוני חודשים אחדים בלבד בשנתיים הקצרות של קיומה. אף שהיה משכנע כאיש חזון וכאוטופיסט, הוא נכשל בהקמת התשתית הביצועית הנדרשת להגשמת חלומותיו.

חולמים, נוודים ונפשות אבודות המשתוקקות להשתייך לדבר מה, נזקקים ופצועים, אנשים מרוכזים בעצמם ובאגו שלהם וטיפוסים תאבי כוח – זהו שילוב מסוכן אם ברצוננו לנהל קהילה בת-קיימא

ניו הרמוני, קהילה אוטופית

"ניו הרמוני" כפי שהוצעה על ידי רוברט אוון, הדפס מ-1838. תצלום: ויקיפדיה

קהילות רבות נתקלות בבעיה הזאת. חולמים, נוודים ונפשות אבודות המשתוקקות להשתייך לדבר מה, נזקקים ופצועים, אנשים מרוכזים בעצמם ובאגו שלהם וטיפוסים תאבי כוח – זהו שילוב מסוכן אם ברצוננו לנהל קהילה בת-קיימא. אך לעתים אלה בדיוק האנשים שנענים להזמנה. יתרה מזאת, הקהילות האלה נגררות לעתים לגישה קצרת רואי, המתמקדת בהישרדות היומיומית, ולכן  החולמים שמתגוררים בהן חווים התנגשות בין הדרישות המעשיות של החקלאות והקיום העצמי לבין התקוות האוטופיות למציאת אורח חיים חדש לחלוטין. כפי שכתבה קתרין בליינדר (Blinder) ב-2004, על ארבע עשרה שנותיה בקומונה בוורמונט:

"כשהחלטנו 'להתחבר מחדש לאדמה', ניתקנו את עצמנו משלשלאות החברה. התקיימנו כמעט לחלוטין מחוץ לשוליים, מחוץ לכללים...  יצרנו חיים חלופיים, ורבים מאיתנו האמינו באמת ובתמים שאנחנו מסוגלים להשפיע לטובה, שאנחנו נעצור את המלחמות ונפעל למען צדק חברתי בעודנו עוסקים בחקלאות גֶרילה ובונים מודל לקיום קולקטיבי".

אבל התקופה שבילתה בליינדר בקומונה לא נראתה כמו ניסוי. "אף אחד לא עובד קשה כל כך במסגרת ניסוי", היא כותבת ומספרת כיצד קצרה חציר וקשרה אותו בחבילות, חבצה חמאה, נהגה בטרקטור, חתכה עצים להסקה, אפתה לחם, טיפלה בילדים ובבעלי חיים ודאגה באופן כללי לרווחת חבריה.

מקאקוֹ טאמֶריצ'ה (Tamerice), שעזבה את יפן כשהייתה זמרת ג'אז מפורסמת כדי לחיות ולעבוד בדַמנהוּר, קהילה אקולוגית רוחנית ואמנותית ליד טורינו שבאיטליה, אמרה לי שהמפתח להצלחתה של דמנהור הוא הדגש על מסירות מעשית ועל עבודה ("אנחנו לא רק מקום של התפתחות רוחנית"). אמנם הקהילה שואפת לשמר את "הניצוץ האלוהי המצוי בכל אחת ואחד מאיתנו", אך היא נהנית גם מאסטרטגיה ארגונית מעשית.

דמנהור, קהילה רוחנית, קהילה רצונית

חתונה בקהילת דמנהור, איטליה. תצלום: Damanhur Spiritual EcoCommunity

דמנהור היא פדרציה של קהילות, הכוללת יותר משש מאות אזרחים, המאורגנים בעיקר ב"גרעינים" קטנים, מעין משפחות ארעיות. הגרעינים התחילו כקבוצות של שנים עשר, וכיום יש בכל אחד מהם 15-20 איש. "הגודל הוא קריטי", מזהירה טאמריצ'ה. "אם יש מעט מדי אנשים, הקהילה קורסת כי התפוקות מעטות מדי. אבל אם יש יותר מעשרים וחמישה, קשה לייצר אינטימיות ולשמור על קשרים קרובים". הקהילה כולה פועלת בהתאם לחוקה, וגוף בשם "ועד הצדק" אמון על שמירת ערכיה. ישנם בעלי תפקיד נבחרים נוספים, בהם "מלך מדריך" ו"מלכה מדריכה", שעוזרים לתאם את הפרויקטים השונים של דמנהור ושומרים על האידיאלים הרוחניים של הקהילה. לפני שמקבלים אזרחות מלאה בדמנהור, מתבקשים המעוניינים לעבור תקופת מבחן, כדי לברר אם הם באמת חשים מחוברים לתרבותה של הקהילה ולכוונותיה.

אפילו עם מוחות ארגוניים מצוינים, קהילות רצוניות רבות נתפשות לעתים קרובות כסמל לנחשלות ועל כן הן סופגות ביקורת חריפה

אבל אפילו עם מוחות ארגוניים מצוינים, קהילות רצוניות רבות נתפשות לעתים קרובות כסמל לנחשלות ועל כן הן סופגות ביקורת חריפה. ברונסון אלקוט (Alcott, אביה של לואיזה מיי אלקוט, מחברת "נשים קטנות") תואר על-ידי המסאי תומס קרלייל כ"אדם הנחוש להציל את העולם על-ידי חזרה לבלוטים". ב-1843 ייסד אלקוט את Fruitlands, קהילה ניסיונית בהרווארד, מסצ'וסטס. הייתה זו קומונה חקלאית בהשפעת ההגות הטרנסצנדנטית, וחבריה התנערו מהעולם ה"מתורבת". הם ויתרו על הרכוש הפרטי והוקירו את יכולתם לקיים את עצמם, אף שבפועל התקשו בכך. הם סירבו להעסיק כוח עבודה מבחוץ או להסתמך על סחר חיצוני. קהילת Fruitlands משכה בסך הכול מעט יותר מתריסר חברים ובאה אל קצה לאחר שבעה חודשים. מסתבר שבלוטים זה לא מספיק.

קומונה, אוטופיה, Fruitlands, אלקוט

בית אלקוט ב-Fruitlands בהרוורד, מסצ'וסטס, 2015. צילום: ויקטור גריגס, ויקיפדיה

"בעיית הבלוטים" נמשכת עד היום. ג'ימי סטייס (Stice), יזם צעיר מאטלנטה, מנסה להקים מאפס עיירה בת-קיימא בעמק בפנמה. כשהוא הראה לאביו, איש נדל"ן מסורתי, מתווה לתשתית של העיירה, אמר לו האב: "מזל טוב. חזרת לאחור בזמן". סטייס הצליח לשחזר את הציביליזציה כפי שנראתה לפני יותר מחמש מאות שנה.

נארה פּאיס (Pais), יועצת IT לשעבר מברזיל , עברה להתגורר זמן מה בקהילת "פִינדהורן" (Findhorn Foundation) בסקוטלנד. זו אחת הקהילות הרצוניות המצליחות ביותר, שקמה בשנת 1972 ומשמשת כעת כמודל לבנייה אקולוגית על בסיס אנרגיה סולארית ואנרגיית רוח. פאיס מסבירה שנדרשו לקהילה יותר מעשרים שנה כדי להתגבר על האתגרים התשתיתיים הבסיסיים. בשנים האחרונות הגיעה הכנסתה ל-2,393,542 פאונד (אף שהוצאותיה עמדו על 2,350,411 פאונד), כאשר למעלה משישים אחוז מההכנסות מגיעות מסדנאות וכנסים. עם זאת, אנשים רבים בכפר האקולוגי של קהילת פינדהורן עדיין מסתמכים על שירותי הממשלה, וחיים בדוחק יחסי: לכולם יש מזון וקורת גג, אבל לדברי פאיס, "אין כסף למותרות".

השורה התחתונה היא שקהילות רצוניות רבות מתקיימות בזכות פטרונים ותורמים עשירים, וחלק מעבודתם של המייסדים הכריזמטיים הוא החיזור אחר פילנתרופים במטרה להשיג הון התחלתי. נזארה אונילוז, קהילה רצונית במדינת סאו פאולו בברזיל, שרדה בתחילה בזכות מימון חיצוני. היה לה מייסד כריזמטי, שגייס תרומות מהאליטה הברזילאית העשירה באמצעות חזון המדבר על התבוננות עצמית עמוקה לצד יסודות מחיי הנזירות. אבל כשהקהילה התחילה לצמוח באופן שיצא משליטתו של המייסד והתרחק מחזונו המקורי, הוא עזב. כיום אונילוז מצליחה לשרוד על-ידי עריכת סדנאות סוף שבוע וחוויות אימרסיביות בנות שבוע ימים בתשלום. הדיירים הקבועים מתקשים להעמיק את החיבור שלהם לחיים הקומונליים ולשכלל את ההתבוננות האישית שלהם, כיוון שהם נמצאים כל הזמן בחברת אנשים הבאים ל"החלמה" קצרת טווח, או כדי להתנסות בחוויה ההיפית. ובכל זאת, הם נאלצים להודות שתיירות רוחנית היא מקור הכנסה עיקרי לקהילות כשלהם.

העיר החופשית כריסטיאניה שבדנמרק נוסדה בשנות השבעים, אז חבריה השתלטו על מבני צבא נטושים בקופנהגן בכוונה להקים שם "חברה חדשה". היא הפכה לאתר משגשג של כלכלה "שחורה" – כולל סחר רווחי בקנאביס. הקהילה יצרה גם מטבע משלה, המשמש גם כמזכרת הנמכרת לתיירים תמורת כסף. כריסטיאניה היא האטרקציה התיירותית הרביעית בגודלה בבירת דנמרק, ויותר מחצי מיליון איש מבקרים בה מדי שנה.

כריסטיאניה, עיר חופשית, דנמרק, קופנהגן

מכולה צבועה לפי הדגל של העיר החופשית כריסטיאניה, קופנהגן. תצלום: ChristianeBue

פּירַקַנְגה (Piracanga), קהילה רוחנית נוספת בברזיל, הצליחה להתקיים בזכות שוק המציצנות הרוחנית, ובזכות אליטות עשירות הנוהרות לשם כדי ללמוד קריאת הילות, נשימה ומדיטציה, אכילה "מודעת", פירוש חלומות, יוגה ואפילו ליצנות.

בסופו של דבר, מקורות ההכנסה העיקריים לקהילות רצוניות הם תיירות, סדנאות והכשרות, עבודות יד וחקלאות. כפי שכתב ההיסטוריון יעקב עובד בספרו "מאתיים שנות קומונה בארצות הברית": "[בניו הרמוני] הצלחת מה הייתה גם לבית ההארחה המקומי שאיכסן אורחים ותיירים אשר הגיעו בחודשי הקיץ להזין עיניהם בניסוי חברתי ששמעו הגיע אליהם. מפעלים אלה היו למקור הכנסה שבלעדיו היה היישוב ניצב בפני שוקת שבורה".2 למעשה, אוון כיסה את כל הפסדיה של ניו הרמוני בעזרת קרן פרטית. לבסוף, כשפרסם את המאזן, הבינו חברי הקהילה בתדהמה שהם חיו באשליה של קיום עצמאי.

ה"שייקרים", אחת הקהילות המצליחות בתולדות ארצות הברית, הגיעה ליותר מששת אלפים חברים בשיאה, באמצע המאה התשע עשרה. הצלחתה הושגה בעיקר בזכות פילוסופיה דתית הדוגלת בעבודה קשה, כנות וחסכנות, שעזרה לחבריה להצליח כחקלאים וכבעלי מלאכה – הרהיטים המפורסמים ההם! אף על פי כן נפגעה תוחלת החיים הקהילתית בגלל נדר ההתנזרות שנדרו חבריה (על חברי הקהילה נאסר ללדת ילדים). ללא רבייה נאלצו השייקרים להסתמך על גיוס חברים חדשים, והתנזרות אינה רעיון שמושך יותר מדי אנשים. כיום, כפר השייקרים האחרון במיין כולל שני חברים. קהילת האמיש, לעומת זאת – שמשפחותיה כוללות, בממוצע, חמישה ילדים – מונה יותר מ-300 אלף חברים.

בניגוד לקהילות אחרות, מנהגם של האמיש להחרים חברים סוררים מסייע דווקא להשארת הצעירים במסגרת הקהילתית. האמיש מחרימים כל מי שמפר את חוקי הקהילה ואוסרים עליו לקיים סחר או כל אינטראקציה חברתית אחרת (ארוחות משותפות, החלפת מתנות) עם שאר החברים. זוהי שיטה להגן על גבולות הקהילה ועל תרבותה, ולאיים בבידוד חברתי על מי שמתפתה לזנוח את אורחות חייהם.

אמיש, שיקגו

בני קהילת אמיש ברחוב בשיקגו. תצלום: קרן פילינג

ההיסטוריה מלמדת שניסויים חברתיים-דתיים רבים מהמאה השמונה עשרה והתשע עשרה בארצות הברית התבססו על פרקטיקות כמו ויתור על הנאות העולם, הדחקת התשוקות ושאיפה לשלמות, ושגם אם חברי הקהילה היו קנאים באמונתם, הם התקשו לעמוד בפרקטיקות האלה לאורך זמן. הצלחתו של ויליאם פן עם פילדלפיה – ופנסילבניה – באה רק לאחר שהעיר התפתחה והפכה למשהו גדול יותר מאשר האוטופיה ה"סגפנית" שמייסדה ראה בעיני רוחו.

השאלה המכבידה כמעט על כל מי שמחפש חלופה לחברה ההמונית, אומרת הסופרת הדיסטופית מרגרט אטווד, היא זאת: "באיזה אושר מדובר, ומהו המחיר שעלינו לשלם כדי להשיגו?" הדחף הפוריטני להדחקת התשוקה, כמו התעקשותו של פן על חיי צניעות, היה מחיר גבוה לשלם על ההשתייכות לקהילה. מצד שני, הפרקטיקות המיניות המתירניות של הקומונות החילוניות של שנות השישים והשבעים של המאה העשרים עוררו קנאות רבות וגרמו לעימותים רבים, וזה תרם לקריסתן של לא מעט קהילות. מובן שרוב האנשים מגיעים לקהילות רצוניות כדי לקבל מענה לצרכים רגשיים, אבל הבדלי האישיות בין החברים מעמידים במהרה למבחן את הסובלנות התקשורתית של הקהילה: כפי שהסביר לי וינייקי בנוגע לתמרה: "כשצוללים לעומק בקבוצה, מוצאים את האור והצללים של האנושות".

היזמית החברתית קייט סאת'רלנד (Sutherland) אמרה לי על הזמן שבילתה בפינדהורן: "זאת אינה אוטופיה. זה מיקרוקוסמוס. יש שם את כל מה שיש בעולם החיצוני – הדרה, התמכרות, עוני, בעיות מיניות, כוח. קהילות הן פרקטלים של החברה". ההבדל מבחינת סאת'רלנד הוא שבפינדהורן היה רצון טוב ומחויבות ברורה להתעורר: "לאנשים יש נכונות לבדוק את עצמם".

בדמנהור, הקהילה מרשה לעימותים להסלים לכדי קרבות-משחק. זוהי דרך מחוכמת להפיג מתחים ואיבות. "הקרב נותן לאנשים מרחב מוגדר לשחרר באופן משועשע ומועיל את האנרגיה התחרותית הטבעית שיש בכל אחד מאיתנו, ובסופו של דבר מייצר תחושת אחדות", אומרת קואליה קוקו (Quaglia Cocco), שהייתה חלק מקהילת דמנהור במשך שמונה שנים. הקרבות של דמנהור אינם שונים מאוד מקרבות-כאילו של ילדים. הקבוצות מתחמשות בחולצות לבנות וברובי מים מלאים בצבע, ויש גם שופטים שמחליטים מי עדיין במשחק ומי הודח. הקרבות עוזרים לחברי הקהילה לבטא את הלוחמים הפנימיים שבהם ואת הצדדים האפלים של אישיותם, המודחקים לעתים קרובות מדי על-ידי תקנות האדיבות והנועם שהם נשמעים להן בדרך כלל.

הקרבות של דמנהור מונעים את השחיקה שחווים החברים האמפתיים ביותר בקהילה, הנדרשים להתמודד עם צורכיהם הרגשיים של אחרים – מעטים הנושאים עול כבד. בניו זילנד, קולקטיב של פרילנסים מוולינגטון מצא דרך אחרת לחלק את העומס הרגשי: מערכת של תמיכה רגשית. לכל חבר ב-Enspiral יש תומך-מלווה – חבר אחר שבודק מה שלומו באופן קבוע, מקשיב לתלונותיו הרגשיות ומוודא שהוא עומד בהתחייבויותיו. כפי שהסביר ריץ' ברטלט (Bartlett), חבר בכיר בקולקטיב: "אחת המשימות העיקריות של התומכים-המלווים היא לנכש ללא הפסקה את הגן היפה הזה. משמעות הדבר בפועל היא להיות פרואקטיבי מאוד: ליזום שיחות, להעיר על התנהגות מזיקה, לנהוג זה בזה בחמלה, לתעדף מערכות יחסים ורגשות על פני תקינות התהליך ועל פני ההכרעה מי צודק".

תקשורת טובה, בתורה, מטפחת גמישות. כפי שאמרה טאמריצ'ה, מדמנהור: "צריך לשנות דברים כשהם עובדים – לא כשהם לא עובדים. כשדברים עובדים יש לך דלק. אחרת המצב נהיה רע כל כך שכבר אין כוח". בהשוואה לקהילות של המאה השמונה עשרה והתשע עשרה, היכולת הזאת לשנות כיוון, לא להינעל על דרך פעולה יחידה, מניבה כוח עמידה רב יותר לאורך זמן. זהו לקח נוסף שקהילות רצוניות יוכלו ללמוד מתרבות הסטארט-אפ. כששאלתי את אחד מוותיקי קהילת Hummingbird בניו מקסיקו מה סוד ההצלחה שלהם, הוא אמר: "הסוד הוא לא לתת למֶם אחד לערער אותך". קהילות, כמו חברות סטארט-אפ, זקוקות לחמצן (לא לדיקטטור). הן צריכות להתנסות בחידושים ולהמציא את עצמן מחדש באופן אורגני, בתגובה לשינויים בצורכי החברים.

האתגר האמיתי של הקהילה המצליחה צץ, כמו בחברות מסחריות, כשמגיע הזמן להנחיל את ערכי היסוד לדור הבא. דברים שטחיים – הטקסים והנוהגים הספציפיים, כפי שאמרה טאמריצ'ה - מהותיים פחות. ובכל זאת, העימותים הבין-דוריים מתנהלים כצפוי, בייחוד כשהמנהיג המרשים של דור הוותיקים מסרב לוותר על השליטה. מארי בייקר אדי (Eddy), מייסדת תנועת "המדע הנוצרי", הייתה תקיפה מאוד בכל הקשור לבקרת איכות. כפי שציין הפסיכולוג המנוח יוג'ין טיילור (Taylor) בספרו Shadow Culture (משנת 1999): במקום לנהל קונפדרציה של כנסיות שעליהן תוכל להטיל מרות מעטה, אדי שמרה על שליטה באמצעות כנסייה-אם בעלת סמכויות אדירות. היה איסור על גרסאות אינדיבידואליות לדרשות ועל פרשנות חופשית. חוסר היכולת להאציל סמכויות הוא אחת הבעיות הקבועות של מייסדי קהילות רצוניות, והוא מוביל לפלגנות ולהקמת קבוצות מתחרות של פורשים.

כנסיית המדע הנוצרי, Christian Science

כנסיית "המדע הנוצרי" הראשונה (1894) והרחבותיה. תצלום: Rizka, ויקיפדיה

במגזר היזמי, מייסדי חברות סטארט-אפ מתחלפים בדרך כלל לאחר שהתשוקה המאפיינת אותם – שסייעה רבות בהרמת המיזם – מפסיקה להיות התכונה החשובה ביותר לניהול הארגון ולפיתוחו. התופעה הזאת ניכרת בנתונים הסטטיסטיים. יותר מחצי מהמייסדים מוחלפים על-ידי מנכ"לים לפני סבב הגיוס השלישי. עשרים וחמישה אחוז מוחלפים כבר לאחר סבב הגיוס הראשון.

עם זאת, מייסד בעל חזון הוא כמעט תמיד מרכיב חיוני להצלחה – מישהו שיתווה דרך ברורה, יעניק לאחרים סמכות ארגונית וינהג כנציג יחסי הציבור והתועמלן של החברה (או הקהילה) בעולם החיצוני. עם הזמן ניתן לפרק את תפקידו של המייסד ולפזרו בין אחרים, אך בשלבים הראשונים יש למייסד חשיבות מכרעת, כיוון שהוא דואג שהקהילה תתמקד בעיקר ועוזר לשכך את תחושות הקטנוניות שעלולות להתגנב לחיי היומיום. בדמנהור, חברי הקהילה מתמודדים כעת עם השלכות אובדן מנהיגם, פאלקו טאראסאקו (Tarassaco), שמת ב-2013. כפי שטאמריצ'ה אומרת לי: "זה אובדן גדול. אבל זאת יכולה להיות גם הזדמנות. עכשיו כולם צריכים להפוך לאנשי חזון – זה מלהיב, תובעני ומאתגר".

אפשר ללמוד מקהילות כושלות לא פחות מקהילות מצליחות. בראש ובראשונה מפני שמורשתן של קהילות כושלות רבות שורדת אחריהן: הרעיונות שמתפתחים במסגרת ניסויים קהילתיים קצרי ימים, מחלחלים לחשיבה החברתית המקובלת. רעיונות כמו חינוך לכול, חינוך חובה ומפגשי תושבים, למשל, נולדו אצל הפוריטנים. תכנון ערים ואדריכלות חבים רבות לאוטופיסטים. הקהילות האוטופיות הראשונות ניסו גם לטפח מידות טובות מסוימות, ואלה הפכו בהמשך לחלק מהאתוס החברתי הרחב. העיסוק באי-שוויון, למשל, או העיסוק בחיסול העבדות, בחֵירות דתית ובחינוך לכול – כל אלה נולדו באוטופיות שנכשלו.

במובן זה, קהילות רצוניות ואוטופיות עשויות לשמש כצלחות פטרי לתרבויות מתהוות. קהילת פינדהורן שימשה כבית למאות אנשים, אבל היא נגעה בחייהם של מיליונים. גם Enspiral, למרות מיקומה המרוחק בוולינגטון, משפיעה כעת על קהילות בכל העולם: היא מייצאת שיטות עבודה נכונות וכלי תוכנה כמו Loomio, לקבלת החלטות מבוזרת, ו-Cobudget, לניהול כספי בקהילות ובקבוצות.

ניסויים חדשים בקהילות רצוניות נהנים מהאפשרות להפיץ בקלות שיטות עבודה וידע מצטבר בכלים דיגיטליים. אנו משתפים ניסיון, חוכמה ותובנות בקליק אחד. יתר על כן, מדע הניהול התקדם רבות מאז ימי הקהילות האוטופיות הראשונות, וכעת קל יותר לשתף פעולה, לנהל פרויקטים ולקבל החלטות בקבוצה.

אבל אמנות בניית התרבות ממשיכה להיות אתגר מורכב יותר – כפי שהאוטופיות הראשונות ידעו היטב. אחד הבעיות היא שהמודלים העסקיים של קהילות רצוניות רבות אינם מגובשים די הצורך. לדוגמה, לעתים קרובות הרצון לקיום עצמאי מונע מהן ליישם עקרונות של "יתרון לגודל" המסייעים לניהול אוכלוסיות שהולכות וגדלות. בה בעת, קהילות רבות מתאכזבות משום שהן נאלצות לתת שירות לסקרנים ולתיירים כדי להתפרנס, כיוון שמצב עניינים זה מוביל להתרחקות מה"משימה" ומהחזון המקורי. עם זאת, קהילות עכשוויות עשויות להפיק תועלת מהתפשטות העבודה העצמאית והדיגיטלית, שעוזרת להן לייצר מגוון של מקורות הכנסה מהעולם החיצוני וכך מפחיתה את הנטל החקלאי ומשככת את לחצי הקיום העצמאי. תופעת הקמעונאות הדיגיטלית בקרב האמיש היא אחד הסימנים למגמה הגוברת הזאת.

הקהילות של ימינו מנסות להציע מפלט מכת האינדיבידואליזם, אך אם בסופו של דבר הן יהפכו לקהילה סגורה עבור קבוצה אמידה של בוהמיינים, יזמים או רוחניקים, אז אולי, על אף הצלחתן החומרית, נוכל לומר שהן נכשלו. יש לחכות ולראות אם הניסויים השיתופיים של ימינו יותירו חותם במגוון של אוכלוסיות או ינסו להתמודד עם סוגיות כגון צדק חברתי ואי-שוויון כלכלי. אולי מוטב לשים בצד את המונח "קהילה רצונית" ולדבר על "תרבות צללים", שיוג'ין טיילר הגדיר כ"מערך נרחב ובלתי מאורגן של אינדיבידואלים החיים וחושבים אחרת מהמקובל בחברה, אך בכל זאת משתתפים בפעילויות היומיום שלה". תרבויות צללים עשויות להצליח לטפח ערכים ייחודיים ובו בזמן להמשיך לנצל את התשתית וההזדמנויות שמציעה חברת ההמונים. במובנים רבים, אם כך, אוטופיות אינן אלא מובלעות של תרבות צללים המחוברות היטב לתרבות הרחבה, ורק מציגות את עצמן כישויות מבודדות.

אם הגעתם עד לכאן...

קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב עת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: ברכישת זכויות בחו"ל, בבחירת מיטב התכנים, בתרגום ובעריכה. אנו מאמינים שיש מקום לכתב עת ברמה הזאת בישראל. אם הנאת הקריאה קרובה לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת. 

"אם אני יכולה לעזור לכך שכתב עת נהדר כזה ימשיך להתקיים..., זה המעט שאני יכולה לעשות" (דורית ד', גבעתיים)

לתמוך באלכסון

אלכּסה קליי (Clay) היא סופרת וחוקרת העוסקת בתרבויות שוליים. היא חיברה את הספר "The Misfit Economy" יחד עם קיירה מאיה פיליפס. מאמרה "מעמידי הפנים" התפרסם בעבר באלכסון.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תמונה ראשית: ביצים טריות בסל קש. תצלום: The Photo Commune, אימג'בנק / גטי ישראל

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אלכסה קליי, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

8 תגובות על קומונה בע"מ

01
אורי

מאמר מרתק ומעורר מחשבה. מראה את התמונה המלאה, על היתרונות והחסרונות, ההצלחות והכישלונות שבקהילות מסוג זה.

*רק הערה - לא ניתן קרדיט למתרגם/מתרגמת

04
דריה

סטרטאפ חי זמן קצר עד לאקזיט, או כשהוא הופך למשהו אחר. חברת הייטק למשל. אבל חברה של אנשים חיה בשביל החיים, והיא צריכה להתקיים, לא יותר. סטרטאפ מייצד מוצר, קומונה מייצרת המשכיות, ואין בה אקזיט ברווח. מעורר מחשבות גם על הקיבוץ.

מאמר מעניין ביותר, תודה על התרגום. יצא לי לעבוד כמתנדב במספר קהילות רצוניות (אורוויל בהודו, דמנהור באיטליה ). תמיד תהיתי האם המודל הזה יכול להיות בר קיימא, או ליתר דיוק, מה היסודות אשר מובילים קומונה אחת להתפרק ושניה להמשיך לשגשג. עמדה של הכותב שאני מוצא שלא מספיק מבוארת היא זו שאם הקומונות הללו יהיו בסופו של דבר סגורות בעבור קהילה מסויימת אז הן לא יקיימו את יעודן. אני חושב שצריך לשים לב לכך שדווקא הקהילות הסגורות, שהאידיאולוגיה שלהן צרה וברורה, הן אלו שמצליחות במבחן הזמן (למרות שאני לא חושב שמבחן הזמן הוא המבחן העיקרי או החשוב ביותר). מצד שני, הסינון הזה לגבי מי יכול להיכנס בשערי הקומונה או לא, צורם לאוזננו הליברליות.

    אורוויל היא ללא ספק דוגמא מצויינת למאמר הזה. קהילה בה קיימת אפשרות להתקבל כחבר חדש לאחר תקופת ניסיון לצד התפתחות דמוגרפית טיבעית. כמדומני יש שם כבר דור של הורים שנולדו בעיר וממשיכים לגדל את הדור הבא. באופן אישי עיניין אותי המפגש המרתק בין האדריכלות המודרנית המיובאת מאירופה ע"י המייסדים, עם האקלים, החומרים ושיטות הבנייה המקומיים.

07
בני קרוב

הכותבת לא ישראלית... היה מאוד מעניין להוסיף לרשימה את דוגמת הקיבוצים בישראל : תופעה מיוחדת במינה בעולם, שמחזיקה לא רע כבר 80 שנה.

08
דני

הכותבת מזכירה את חוקר הקומונות יעקב עובד, שהוא חבר קיבוץ, אבל באמת היכן הקיבוצים? לידיעת בני - הם קיימים כבר 107 שנים, לא 80, יש 260 מהם בישראל, מהם כ- 50 עדיין במודל השיתופי המסורתי. זו חברה שממש לא חיה בעוני או בצמצום, היא פתוחה למודרניזציה בכל מובן שהוא והיא עדיין וולונטרית לגמרי. היתה לה בעבר גם השפעה מכרעת ברמה הלאומית. נכון שהיו ברוב הקיבוצים שינויים מהותיים בעשרים השנים האחרונות, אבל להתעלם בכלל?
חוץ מהכשל הזה - המאמר מעניין.