קופה רושמת

האם ניתן לתכנן מערכת מיסוי שתהיה חביבה על הציבור?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

מקורות היסטוריים רבים וגם מתוך הכתוב בתנ"ך מלמדים אותנו שמערכת המיסוי הראשונה נוצרה ככל הנראה במצרים בסביבות שנת 3000 לפני הספירה. אבן הרוזטה, לוח חמר שנתגלה בשנת 1799 ועליו חקוק צו מלכותי שהוצא בשנת 196 לפני הספירה מטעם מלך מצרים תלמי החמישי, מפרטת, בין השאר, הקלות במס שהעניק המלך לתושבים. הרומאים הם שהחלו להטיל מיסי ירושה, מסי רכוש, ומסים על מוצרי צריכה, ואלה שימשו בדרך כלל למימון מלחמות. גם בסין העתיקה, הטיל השלטון המרכזי מיסים. בסין, שושלות טאנג וסונג אף הגדילו לעשות וקבעו חובת מפקד אוכלוסין תקופתי, כדי לעקוב אחר התושבים ולקבוע את מיסיהם בהתאם. המס שנגבה שימש למימון צבאות המדינה, לבניית תעלות השקיה ושינוע ולפרויקטים רבים אחרים. לעומת זאת, באימפריה המונגולית, ששלטה בחלק נרחב מאסיה, שימש המיסוי כדי להשפיע על הסחר במוצרים שונים ובראשם הכותנה.

נראה שכמו אז, גם היום, אין גבול לדמיונם של שליטים ופוליטיקאים בבואם למלא את הקופה הציבורית.

ברומא העתיקה נהגו בני המעמדות הגבוהים לשחרר מדי כמה שנים את העבדים שברשותם. עובדה שלא נמלטה מעיניה של הממשלה הרומית, שהטילה מס על כל עבד משוחרר בגין חירותו

מיסים משונים – רשימה חלקית

בשנת 1648, לאחר תקופת הצרות, החליטה הממשלה הרוסית להמיר מספר מיסים קיימים במס אחיד על השימוש במלח, כדי למלא את קופתה המרוקנת של המדינה.

ברומא העתיקה נהגו בני המעמדות הגבוהים לשחרר מדי כמה שנים את העבדים שברשותם. עובדה שלא נמלטה מעיניה של הממשלה הרומית, שהטילה מס על כל עבד משוחרר בגין חירותו.

בבריטניה של 1712, בתקופת שלטונה של המלכה אן, הפכו הטפטים ללהיט שהחליף את חיפוי העץ והרקמה על הקירות. בניסיון לתרגם את הפופולריות הגוברת שלהם לרווח, הוטל מס על טפטים יוקרתיים, צבועים או מצוירים, שכוון לכיסם של האזרחים האמידים יותר, אלו שחיבבו סוג כזה של טפטים. הציבור לא נותר חייב והחליף את הטפטים החייבים במס בטפטים פשוטים (שעליהם לא הוטל מס) שעוטרו בעבודת יד.

מס אחר שנודע לשמצה הונהג בבריטניה על ידי ויליאם השלישי בשנת 1696. המס שכונה "מס החלונות" (והיה המקור לביטוי "שוד לאור יום") הוטל ברציפות במשך 150 שנה. מטרתו המקורית היתה להיות מעין מס הכנסה או מס רכוש סמוי, מתוך הנחה שאנשים אמידים גרים בבתים גדולים, שבהם מספר רב של חלונות. התוצאה לא אחרה לבוא ובעלי בתים רבים בבריטניה חסמו בלבנים את רוב חלונותיהם כדי להימנע מלשלם את המס. את החלונות החסומים הללו ניתן לראות עד היום בבתים מאותה תקופה.

אחוזה, חלונות, לבנים, מס חלונות

גם בעמק הלואר בצרפת חסמו חלונות כדי להפחית את המס המשולם. תצלום: דניאל ויאפרואלה, ויקיפדיה

בתום המלחמות הנפוליאוניות יצא לממשלה הבריטית שם של גזלנית מיסים, הלוקחת מהעניים ומעשירה את העשירים. בגבור הקולות מבית, הוחלט להקשות על המתנגדים ובשנת 1815 הועלה המס על עיתונים לרמה כזו שהייתה אמורה להוציא אותם מהישג ידם של העניים, ולהחניק את הפצתה של הביקורת על השלטון. התוצאה היתה כמובן הפוכה.

התנגדות למיסוי

באופן מפתיע, איש אינו אוהב לשלם מיסים.

מקורה של ההתנגדות המפורסמת למיסוי בארצות הברית הייתה במחאה נגד המיסים שהוטלו על ידי הכתר הבריטי בשנת 1765, מחאה שהובילה למהפכה האמריקאית. מהומות המלח במוסקבה בשנת 1648 התרחשו כתגובה למס המלח שהוטל על ידי הממשלה הרוסית, ואילו הצרפתים הבעירו את הרחובות בשלהי 2018 בתגובה לכוונה להטיל מס ירוק על דלקים מזהמים, מס שהושעה ולבסוף בוטל בתחילת 2019, בלחץ ההפגנות האלימות.

ההתנגדות לתשלום מס נעוצה בתחושתם של האזרחים שכספם נעשה פלסתר בידי הרשויות, ולעיתים אינו משמש למטרות שנראות להם ראויות

אבל הציבור הרחב, זה שאינו יוצא לרחובות, בוחר לעתים בהתנגדות שאינה אלימה, התנגדות נפוצה הרבה יותר. החל בתכנוני מס לגיטימיים המנצלים פרצות במערכת המיסוי על מנת להקטין את חבות המס, דרך תשלום מתוך התנגדות, כגון העברת סכומים גדולים במטבעות קטנים, או אפילו הפסקת צריכת מוצרים שאינם חיוניים כדי להקטין את הכנסות הממשלה ממס ערך מוסף. וכמובן, העלמות מס.

חלק מהמתנגדים אינם מסרבים לשלם מס באופן כללי, אלא רק מיסים מסוימים שכנגדם הם יוצאים. בין אלו ניתן למצוא את מתנגדי המס העקיף על טלפוניה (Federal telephone excise tax) בארה"ב, מס שהוטל כדי לממן את מלחמת ארצות הברית-ספרד בשנת 1898 ונמשך לסירוגין עד היום. המס, שבוטל והוטל מחדש מספר פעמים, היה מועלה לרוב בתקופות מלחמה, מה שהפך אותו, בעיני מתנגדיו, ל"מס מלחמתי" ייצוגי, ולמטרה להתנגדות הצהרתית ומעשית.

נדמה אם כך שההתנגדות לתשלום מס נעוצה בתחושתם של האזרחים שכספם נעשה פלסתר בידי הרשויות, ולעיתים אינו משמש למטרות שנראות להם ראויות. אם זו באמת הסיבה העמוקה להתנגדות לתשלום, סיבה שהיא מקור עיקרי להעלמת מיסים, הבה נתכנן מערכת מס שתתן בידי האזרחים את הכוח לתעל את מסיהם בצורה שתגרום להם להרגיש ולהאמין שכספם משרת את רווחת הציבור הכללי, כל זאת תוך שימור היכולת של ממשלות באשר הן לקיים מערכות ציבוריות מתפקדות הנסמכות ברובן על ההכנסות ממיסים.

מסיבת התה, מיסים, בוסטון

מדליה מברונזה לציון 200 שנה למרד המיסים בבוסטון, "מסיבת התה" (1973). תצלום: קווין דולי

להחזיר את הכוח לציבור

ניהול תקציב, וודאי תקציב בסדר גודל לאומי, אינו משימה שניתן להטיל על הציבור הרחב. תמיד נזדקק לסוכנים הגונים ובעלי הכשרה מתאימה, שיבצעו עבורנו את המשימה. נשאלת השאלה, כיצד נוודא שאותם סוכנים ממלאים את תפקידם לתועלת הציבור ולא לתועלתם האישית.

הפוליטיקאים, שהיו אמורים להיות אמונים על חלוקה הוגנת של התקציב הלאומי לתועלת הכלל, הוכיחו שאינם תמיד סוכנים הגונים. אינטרסים אישיים, פוליטיים, התרפסות בפני תורמים וכניעה ללוביסטים הם רק חלק מהתכונות המאפיינות את המערכת הפוליטית, ויש להם השלכה ישירה על חלוקתה של עוגת התקציב.

בהנחה שנסכים שמיסים חשובים לקיומם של שירותים ציבוריים איכותיים (כגון כבישים, תשתיות, סיוע לנזקקים וכו'), וכי אין לוותר עליהם בכל חברה מודרנית, נראה שהגענו לסתירה פנימית. מחד גיסא, ברור לנו שאנו זקוקים לנציגים שינהלו עבורנו את התקציב הציבורי, ומאידך גיסא איבדנו את האמון, ובמובנים רבים גם את השליטה, באותם נציגים בדיוק.

יתכן שאיננו שואלים את השאלה הנכונה. מהם בעצם מיסים?

מיסים הם פיקדון שמעניק הציבור למוסד הבנקאי שבחר כדי לנהל את התקציב הלאומי, כלומר לממשלה

הרשו לי להציע הגדרה פשוטה אך רבת עוצמה: מיסים הם פיקדון שמעניק הציבור למוסד הבנקאי שבחר כדי לנהל את התקציב הלאומי, כלומר לממשלה (הרהרו בזה לרגע לפני שתמשיכו הלאה).

כשאנחנו מפקידים את כספנו בבנק מסחרי, יש לנו ציפיות מסוימות כיצד ינהג אותו בנק בכסף. בראש ובראשונה נצפה מהבנק לשמור על הפיקדון, לא לנהוג בו בפזיזות, ובוודאי שלא לבזבז אותו בהשקעות מפוקפקות. כמו כן, נרצה להיות מסוגלים למשוך את הכסף בתוספת ריבית, שתייצג את מומחיותו של הבנק בטיפול בכספנו.

אם נרחיב את האנלוגיה, הרי שהממשלה צריכה לנהוג בצורה דומה בפיקדון (הלא הוא כספי המס) שאנחנו משלמים. אסור לה לאבד אותו, להשקיע אותו בפרויקטים מפוקפקים שאינם לתועלת הציבור, או לנהוג בו בפזיזות. כמו כן, נצפה למשוך את הפיקדון בצורה של תשתיות ושירותים ציבוריים איכותיים. אחרי הכל, בדיוק כפי שפיקדון בבנק מסחרי הוא שלנו, אף על פי שהוא נעול בכספת דיגיטלית אי שם, כך גם כספי המיסים שאנו משלמים, ואנחנו שצריכים להיות מסוגלים להחליט מה הדרך הראויה להשתמש בהם.

אבל מה לכל זה ולבעיה שעל הפרק? כפי שציינתי, את כספי הפיקדון ניתן למשוך בכל עת. כך צריך שיהיה גם במקרה של הפיקדון הקרוי מס.

מבתקים את הקשר הגורדי

כמו שהזכרתי בתחילת המאמר, אין לציבור את היכולת או הרצון לנהל את תקציב המדינה. מה שיש לציבור בשפע, הוא היכולת להבחין במקרים שבהם כספו מנוצל שלא כראוי.

תחת משטר המס הנוכחי, אין לציבור אפשרויות פעולה חוקיות רבות כאשר הוא מזהה שימוש שאינו ראוי בכספו, פרט להפגנות, מחאות מס, ובמקרים קיצוניים מרד מיסים

תחת משטר המס הנוכחי, אין לציבור אפשרויות פעולה חוקיות רבות כאשר הוא מזהה שימוש שאינו ראוי בכספו, פרט להפגנות, מחאות מס, ובמקרים קיצוניים מרד מיסים. הפיקדון יקר הערך שניתן לממשלה חורג למעשה מהעיקרון הבסיסי ביותר בניהול פיקדונות: הבעלות. מכל בחינה מעשית איבדו בעלי הפיקדון שליטה בכספם, והבנק (הממשלה) יכולה לעשות בו כרצונה במשך מספר רב של שנים.

אבל, מה אם נוכל לקנוס את הממשלה במקרים שבהם היא משתמשת שלא כראוי בפיקדון (כספי המיסים) שהענקנו לה?

קנס כזה ישמש איום תמידי על הפוליטיקאים או המפלגה, שיחליטו להשתמש בכספי המיסים שלנו למטרותיהם האישיות, כיון שבידינו, הציבור, יהיה הכוח למשוך את הפיקדון בכל עת.

פיטר ברויגל הבן, גובה המסים

"משרדו של גובה המיסים" (1615), פיטר ברויגל הבן. תצלום: ויקיפדיה

מערכת מס מבוססת קנס

כל אזרח בעל זכות הצבעה יוכל להשתמש בפלטפורמה כדי ליצור קמפיין, או להצביע עבור קמפיין קיים, כשמטרתו של קמפיין כזה היא לקנוס סעיף ספציפי בתקציב המדינה באחוזים מסוימים מאותו סעיף

מערכת המס שאציע כאן היא כזו שבה מתקיימים עקרונותיה של מערכת המס הנוכחית, כלומר חובת תשלום מס, וסוכנים (הממשלה הנבחרת) המנהלים את התקציב הציבורי. לכך נוסיף כלי חשוב וחדשני: לרשות הציבור תעמוד פלטפורמה טכנולוגית, שתאפשר יצירה או הצטרפות למספר בלתי מוגבל של קמפיינים שיובילו להטלת קנסות. כל אזרח בעל זכות הצבעה יוכל להשתמש בפלטפורמה כדי ליצור קמפיין, או להצביע עבור קמפיין קיים, כשמטרתו של קמפיין כזה, אם יצלח, היא לקנוס סעיף ספציפי בתקציב המדינה באחוזים מסוימים מאותו סעיף.

כדי לייצג את מגוון הדעות בציבור לגבי הצורך לקנוס סעיף תקציבי העומד להצבעה, נאפשר לכל אזרח המשתתף בקמפיין להצביע בעד או נגד הקנס (אבל לא גם וגם). כלל הקולות, בעד ונגד, יסוכמו, וההפרש, אם יהיה כזה, ויהיה חיובי, יחולק בסך כל המצביעים בקמפיין. במידה והתוצאה המתקבלת תהיה גדולה מ-50% (כלומר אם ייווצר קונצנזוס) יוגדר הקמפיין כמוצלח. יש לשים לב שהמנגנון המוצע (הצבעות בעד ונגד) מיועד להקשות על קבוצות אינטרסים גדולות, הרוצות לנצל את המערכת לצרכיהן, שכן במידה שהציבור הרחב יחשוב שהקמפיין אינו ראוי, הוא יוכל להצביע נגדו ולבטל כל יכולת להגיע לקונצנזוס.

כל אזרח יוכל להצביע לכל קמפיין, כל עוד הוא מצביע בו פעם אחת ואחת בלבד, בעד או נגד. המערכת תאסוף ותשקלל את ההצבעות, ואלו יהיו שקופות ונגישות לציבור בכל שלב ושלב של הקמפיין.

במידה וקמפיין הוכתר בהצלחה, ינוכה סכום הקנס עליו הוחלט מראש, באחוזים, מהסעיף התקציבי נגדו הוקם הקמפיין, ויועבר לנאמנות (escrow). לממשלה לא תהיה גישה לכסף, והיא לא תוכל, על פי חוק, להעביר כספים מסעיפים תקציביים אחרים לתקציב שנקנס, או לממן אותו על ידי העלאת מיסים אחרים. הכסף יישאר בנאמנות עד שהציבור ישנה את החלטתו (אם וכאשר ישנה אותה), כלומר עד שהוא ימשוך את הצבעותיו בעד הקנס מהקמפיין הנוכחי.

גם אם תמצא הממשלה דרך לעקוף את המגבלה החוקית ולממן מחדש את הסעיף שנקנס, הציבור ממילא יוכל לחזור ולקנוס את התקציב שוב ושוב, כך שלפוליטיקאים לא יהיה תמריץ לעבור על החוק.

יש בידינו כבר כיום את הכלים הטכנולוגים הנדרשים למימושה של מערכת כזו. בלוקצ'יין ורשתות קונצנזוס אחרות מאפשרות הצבעה דינמית מאובטחת ומבוזרת שתוכל לעמוד לרשות האזרחים בכל עת. במידה שתקציב המדינה ינוהל בעתיד על גבי מטבעות קריפטוגרפיים, תוכל המערכת לבצע גם אוטומציה מלאה של הקנס, ההעברה לנאמנות, ושחרור הכספים במידת הצורך, דרך חוזים חכמים.

האם ניתן לפצח את המערכת

אין מערכת שאינה ניתנת לפיצוח. מטרתנו, אם כך, להפוך את הפיצוח או הניצול לרעה של המערכת לבלתי ישימים ויקרים מדי עבור האדם הממוצע ועבור קבוצות אינטרסים מאורגנות.

הבה נניח שקבוצת אינטרסנטים גדולה ומאורגנת החליטה לתקוף סעיף תקציבי כלשהו ולקנוס אותו ב-30%. כתוצאה, יצביעו כל חברי הקבוצה בעד הקנס כאיש אחד, והכסף יועבר לנאמנות. נראה שהמערכת פוצחה? לא בהכרח.

זכרו שהמערכת מאפשרת הצבעה בעד אבל גם הצבעה נגד מטרת הקמפיין. כדי שהקבוצה תשיג את מטרתה צריך שלא יימצא ציבור רחב מספיק, מאורגן או שאינו מאורגן, שיצביע נגד הקמפיין, תוך שהוא מונע הגעה לקונצנזוס. במידה שלא נמצאו די מתנגדים, הרי שמתקיימות אחת מן השתיים. או שהסעיף התקציבי שעל הפרק אינו מעניין איש בציבור הרחב, או שרוב הציבור מסכים בשתיקה עם מטרותיה של הקבוצה. כך או כך, המערכת תגיע לתוצאה הרצויה לכלל הציבור (אם כי אולי לא נרצה לחיות בחברה שבה נתקבלה ההחלטה).

מטיל זהב

מטיל זהב: עבר מן העולם. תצלום: Bullion Vault

אבל מה יקרה אם מספר רב של קמפיינים לגיטימיים, שנערכו ללא כוונת זדון, יתקבלו? האם מצב כזה לא ישתק לחלוטין את הממשלה? התשובה היא כן, ולא.

כיון שכל אזרח יכול להצביע נגד כל אחד מהקמפיינים הפעילים היינו מצפים שהמערכת תתאזן מעצמה, משמע שאם קמפיין מסוים אינו מקובל על רוב הציבור, יתכבד אותו רוב ויצביע נגדו ובכך יכשיל אותו. הדבר דומה לקואליציה במשטר פרלמנטרי, כשקבוצות של נציגי ציבור ממספר מפלגות מחליטות להצביע נגד חוק, בהבדל אחד. בניגוד לשיטת ההצבעה המוצעת, לנציגים בפרלמנט אין היכולת לקזז את הצבעות הבעד מאלו של הנגד. התוספת הזו, שנראית לכאורה מינורית, הופכת את השגת המטרה לקשה הרבה יותר, ואת המערכת ליציבה וחסינה יותר, כיון שהיא דורשת בנוסף להסכמה בין מספר גדול מספיק של אנשים, גם שלא תהיה התנגדות מסיבית של קבוצה אחרת.

בשיטה הקיימת, כשקבוצה גדולה מספיק, או בעלת השפעה פוליטית או כלכלית מכרעת, מחליטה לסחוט את הממשלה, בדרך כלל הדבר עולה בידה

התקפה אפשרית נוספת תהיה כזאת: קבוצת אנשים מנהלת קמפיין מוצלח שמטרתו לקנוס סעיף תקציבי כלשהו, ללא קשר לדעותיהם הפוליטיות של חברי הקבוצה. הקמפיין מצליח והכסף עובר לנאמנות. בשלב זה הקבוצה מכריזה שתסיר את הקנס רק במידה שתקבל סכום כסף כזה או אחר, או לחילופין תזכה להשפיע על סדר היום בתחום שונה לחלוטין מזה שעליו הצביעה. הממשלה נאנסת להסכים והקבוצה הסוחטת השיגה את מטרתה.

אבל כיצד זה שונה מהמצב הנוכחי? כשקבוצה גדולה מספיק, או בעלת השפעה פוליטית או כלכלית מכרעת, מחליטה לסחוט את הממשלה, בדרך כלל הדבר עולה בידה. ניתן לומר, במידה מסוימת של אירוניה, שבשיטה המוצעת אפשרויות הסחיטה ניטלו מידיהם של החזקים והמאורגנים והועברו לציבור הרחב, אם כי התשובה האמיתית היא שבשיטה המוצעת יהיה קשה מאוד לקבוצות בסדר גודל סביר לסחוט את הממשלה כיון שכל מה שעל הציבור לעשות הוא להצביע נגד הקמפיין ולהכשיל אותו, תוך שהוא משחרר את הכסף בחזרה לתקציב.

טיעון מעניין אחר שהועלה הוא שממשלות ששולטות במטבע שלהן (כגון ממשלת ארה"ב) יכולות להדפיס כל כמות של כסף שירצו בלחיצת כפתור כדי להתגבר על הקנסות שמטיל הציבור. מעבר לעובדה שהדבר ייצור מרוץ אינסופי, שבו הציבור מטיל קנס נוסף בכל פעם שהממשלה מממנת מחדש את הסעיף שבמחלוקת, מדובר בתהליך מסוכן מאוד לכלכלה המקומית וגם לזו הגלובלית (הקורא שירצה להרחיב בעניין מוזמן לקרוא על תפקידו של מיסוי בתאוריה המוניטרית המודרנית, ועל המחלוקת המתחוללת סביבו בימים אלו ממש).

לסיכום: כל מערכת דמוקרטית במהותה, מבוססת קונצנזוס, ניתנת לניצול לרעה בהינתן קבוצה גדולה מספיק של אנשים שהחליטה לפעול נגדה באורח מתואם. באין פתרון טוב יותר, נותר רק לקוות שמספר האנשים ההגונים באוכלוסייה יעלה על זה של הפחות הגונים, כי אם אין כך הדבר, אף מערכת שמטרתה טובת הכלל לא תשרוד לאורך זמן.

המיסים השונים הם מראה של החברה שבה אנו חיים, סדרי העדיפויות הלאומיים שלה, מטרותיה והדרך שהיא מתווה לעצמה

יישום

לפוליטיקאים יש נטייה להתאהב בכוח שהופקד בידיהם. ככאלה, אין להם אינטרס להגביל את כוחם בעצמם או לחילופין להעניק אותו, בחלקו או כולו, לציבור הרחב. כיצד אם כך נתמרץ אותם להחיל את חוקי המס החדשים שהצענו?

יהיו כאלה שיאמרו שחוקי המס הללו יסייעו לציבור לחוש שהוא שותף בעל שליטה בתכנון ויישום התקציב הלאומי וכתוצאה יורידו את שיעור העלמות המס. אחרים יציעו להתנות את ההשתתפות בקמפיינים בהסכמת הנישומים לשלם מס גבוה יותר. האמת היא שאף אחת מהדרכים הללו, ודומותיהן, לא ישכנעו כנראה פוליטיקאים לוותר על הזכות שהוקנתה להם לנווט מיליונים ולעתים מיליארדים מכספי הציבור. הדרך היחידה להביא את הפוליטיקאים ליישם מערכת מס כזו, שתגביל את כוחם, היא באמצעות לחץ מצד דעת הקהל. כמו בכל מהפכה, יצטרך הציבור לקחת את השליטה באמצעות לחץ ציבורי מתמשך, כיון שזו כנראה לא תינתן לו מרצון.

מחשבות לסיום

המיסים השונים הם מראה של החברה שבה אנו חיים, סדרי העדיפויות הלאומיים שלה, מטרותיה והדרך שהיא מתווה לעצמה. אם ניתן מנגנון היזון חוזר בידי האזרחים, כזה שיאפשר להם לתמרץ, הן לחיוב והן לשלילה, את הפוליטיקאים הנבחרים לנצל את כספי הציבור שהופקדו בידיהם לטובתו של אותו ציבור, הרי שצעדנו צעד קטן נוסף לקראת דמוקרטיה ישירה יותר. דמוקרטיה שבה רצון האזרחים מובע חדשות לבקרים ולא רק אחת לארבע שנים בקלפיות. בתנאי, כמובן, שכאזרחים, נהיה מוכנים לקחת את האחריות.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

תמונה ראשית: מזמרת יד. תצלום: Dorling Kindersley: John Spence, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על קופה רושמת

01
נון

רעיון שסותר את העקרון הדמוקרטי כנגד עריצות הרוב (לדוג' כאשר רוב יהודי יתנגד לכל השקעה של תשתיות בכפרים ערביים וכו' ויעדיף עוד השקעה בציבור היהודי..).
כמו כן הרעיון לא ישים ברמה האופרטיבית, למה לדעת הכותב למס' מייצג מספיק של אנשים יש זמן לקרוא ולהבין כל סעיף תקציבי ואת השלכותיו ?

יש פתרונות היברדיים שהרבה יותר מתאימים למערכת המיסוי. לדוג': שעל אחוז מסויים מהמס שאדם משלם אותו אדם ייקבע את העקרונות/סעיפי ביצוע שאליהם הוא רוצה שאותו אחוז כסף יילך.

02
צבי

1. את הבירוקרטיה לא מנצחים בהוספה של עוד מנגנונים בירוקרטיים.
מערכת ציבורית יעילה ומוסרית חייבת מינימליסטית ושקופה. ככה קל לציבור משלמי המיסים לעקוב באופן הדוק לאן מנתבים את כספו.
ולכן: פעולה ציבורית שיכולה להתקיים באופן יעיל והוגן במיקור חוץ צריכה להתבצע במיקור חוץ.
כמה שמערכת השלטון דקה יותר כך יש סיכון סביר שתיהיה יותר מוסרית והוגנת כלפי אזרחיה.

2. מעניין שיש סוג מס שכותב המאמר התעלם ממנו והוא "מס ירושה". זה מס שיש בו הרבה מן הצדק. כי יהיה האדם חכם ונמרץ ביותר אם לא יהיה מסביבו קהילה תומכת בבטחון, תחבורה, חינוך ובריאות כל הרעיונות הנפלאים שלו ישארו בראשו ומאום מזה לא יוכל להתגשם.
לכן לאחר שצבר את הונו ונהנה ממנו כל חייו, יש מן הצדק שחלק נכבד מההון הזה יחזור לקהילה שעזרה לו להגשים את ההון הזה.

03
מיכאל לוי

רמז מעשי למס "חביב על המשלם" קיים:
"לובי99" ---> הלובי של 99.9% מאזרחי ישראל.

לובי99 - הלובי הציבורי

הרשימה שלפניך נוגעת ישירות לכיסך, אם את/ה לא יצחק תשובה, או טייקון, או הבנקים, או חברות הביטוח וכדומה.
מטרת הרשימה להביא לידיעת כל פרט ופרט שביכולתו, במחיר ארטיק לחודש וללא כל קשר לעמדתו הפוליטית, להביא למהפכה בהתנהלות הכלכלית/חברתית של המדינה. ביכולתנו לחלץ את המדינה מהציפורניים החמדניות של הטייקונים לטובת כלל האזרחים.
מסתבר שיש השפעה מכרעת לבעלי ההון על החקיקה בנושאי כלכלה וחברה.
הטייקונים, הבנקים, חברות הביטוח, חברות התרופות וכיוצא בזה משקיעים משאבי עתק על מנת שהחוקים שנחקקים בכנסת יגדילו את הונם על חשבון הקופה הציבורית.
איך זה עובד?
במוסד המחוקק בישראל מכהנים 120 חברי כנסת ואותם סובבים 215 לוביסטים.
הלוביסט הוא מעין יועץ לח"כ בוועדות הכנסת. ח"כ נזקק ללוביסט בשל עומס המידע שעליו להכיל בדיוני הועדות בהן הוא חבר. מסתבר שהלוביסט הוא בעצם שליחו של בעל ההון, מתוגמל בנדיבות ע"י שולחו, ויעשה כל שיש בידו לסכל חוקים שיפגעו בכיס מעסיקו. שיטות עבודתו כוללות אינפורמציה סלקטיבית, מטעה, שקרית, מבול של מידע לא רלוונטי, מֻנִפּוּלָצְיוֹת, שוחד סמוי וכדומה כדי לנתב את הכרעת חבר הכנסת לטובת בעל ההון.
כ-0.01% משועי ישראל מיוצג על ידי כ-210 לוביסטים.
ל-99.9% מהעם אין משאבים לייצוג!!!
האומנם???
לפני כחמש שנים יאיר פינק הגה רעיון להתמודד עם הכסף הגדול של הטייקונים המעטים:
כסף קטן של רבים כנגד כסף גדול של מעטים.

בגיוס כ-800 חברים, יסד יאיר פינק (יאיא) את "לובי99“ - הלובי של 99% מאזרחי ישראל.
כך עובד לובי99:
כל המשקיע מדי חודש, על פי רצונו סכום קבוע, מצטרף כחבר בלובי99 (גברים כנשים).
הסכום המצטבר מהחברים הוא העורף הכלכלי של הלובי. נכון לעכשיו בלובי99 כ-5500 .חברים, שמאפשרים מימון של חמישה לוביסטים ציבוריים. הצטרפות חברים נוספים ללובי99 תאפשר לגייס עוד לוביסטים, עורכי־דין, כלכלנים וחוקרים. המטרה להגיע למסה קריטית של לוביסטים בלובי99, כך, שבכל דיון כלכלי בכנסת יהיו נציגים של לובי99.
הנושאים המטופלים ב'לובי99' נבחרים פעמיים בשנה דרך האינטרנט ע"י חברי הלובי, כאשר לכל חבר יש קול אחד בלי קשר לגובה השקעתו.
זו בדיוק דרך ציבור החברים ב'לובי99' להשפיע על כלל תקציב המדינה.
'לובי99' לא עוסק בנושאי: ימין/שמאל, דתיים/חילונים, ערבים/יהודים וכדומה אלא רק בנושאי כלכלה וחברה, ומתנהל בשקיפות מוחלטת באינטרנט (התקציב שלנו לובי99).
עד היום, במיסוי על כי"ל בים המלח, בחיזוק הקנסות על מונופולים וכדומה,
יזם לובי99 העברת מעל חצי מיליארד ש"ח מקופות הטייקונים לקופה הציבורית.
כיום מתמקד לובי99, באמצעות בג"ץ, בפרוק מונופול הגז שבבעלות יצחק תשובה..

להצטרפות: http://www.lobby99.org.il

אם הצטרפת/ה כחבר/ה בלובי99 ורואה חשיבות בהפצת לובי99 לקהל הרחב, הביא/י את הבשורה למכריך. -כיום מונה לובי99 כ-5500 חברים,
כאשר לובי99 ימנה כחצי מיליון חברים, הפולטיקאים שכל בוקר בודקים לאן נושבת דעת הקהל, כדי לעצב את דעתם ופעולתם, יאלצו בסופו של דבר לשרת את כולנו.

מיכאל לוי michaellevy37@gmail.com

דוגמה לרעיון דומה שלא עובד היטב: עמותות צדקה. קל לבקש מאנשים לתרום כסף לנזקקים לקראת החגים. אבל קשה מאוד לממן מערכת רווחה טובה מצדקה. יש המון בזבוז בכסף שמגיע לעמותות צדקה (תורמים פעמיים לחלק מהנזקקים ומפספסים נזקקים אחרים, לדוגמה).