קופים בפייסבוק

החיפוש הבלתי פוסק אחר מה שמכונה "הטבע האנושי" מוביל מזה שנים מדענים והוגי-דעות לערוך ניסויים ומחקרים ולנסח תיאוריות רבות ומגוונות. בשני הדורות האחרונים, התפתח תחום הפסיכולוגיה האבולוציונית, המבקש גם הוא לחקור את הטבע האנושי, וזאת מבעד לעדשה של דארווין ותורת האבולוציה שלו. אולם במקום להתמקד בביולוגיה, באנטומיה ובפיזיולוגיה של בני האדם, הפסיכולוגיה האבולוציונית מתבססת על ההנחה כי גם ההתנהגות שלנו היא תוצאה של התאמות לסביבה, שמטרתן לשפר את סיכויי ההישרדות שלנו ושל צאצאינו. התאמות אלו התקבעו והועברו בתורשה בתהליך הברירה הטבעית, אגב התמודדותם של אבותינו, במשך מיליוני שנים, עם האתגרים שסביבתם הציבה בפניהם. וכאמור, כאשר מדברים על התנהגות, על הפנימיות של האדם, על ה-Mind, באים לידי ביטוי גם המצבים הרגשיים והמחשבתיים. כלומר, מתוך ההתנהגות שלנו עולה "הטבע האנושי" שלנו.

אם האופן שבו אנחנו בוחרים בני זוג או מתפקדים כהורים נקבע במידה רבה על ידי הגנים שלנו, אולי המחקר ישכיל לפתח דרכים יעילות להתמודדות עם בעיות תפקודיות בתחומים אלו

אם כן, לצד העיסוק בהתפתחות מבנה הגוף ועמוד השדרה שאִפשר לסוג האדם, "הומו", להזדקף וללכת על שתיים, חוקרים מתחום הפסיכולוגיה האבולוציונית בוחנים את התנהגות בעלי החיים בכל הנוגע לבחירת בני-זוג לרבייה, הורות וטיפול בצאצאים ועוד. אם האופן שבו אנחנו בוחרים בני זוג או מתפקדים כהורים נקבע במידה רבה על ידי הגנים שלנו, אולי המחקר ישכיל לפתח דרכים יעילות להתמודדות עם בעיות תפקודיות בתחומים אלו, וכך לצמצם את שיעור הגירושין בחברה, להקל על סבלם של ילדים שהוריהם מתפקדים באופן לקוי וכן הלאה.

זוג ברבורים בהליכי חיזור. תצלום: סינוול

על פי ההיגיון האבולוציוני, השקעה כה גדולה במוח, שבאה גם על חשבון כוח השרירים של הגוף, מוכרחה להיות מוסברת על ידי תרומה מכרעת ליכולת ההישרדות

אפשר בהחלט לומר כי התובנות של הפסיכולוגיה האבולוציונית ידועות ומוכרות, וכי בשיח התרבותי ובמסגרת הידע הכללי שלנו, אנחנו רגילים להתייחס לתכונות ולהתנהגויות כמו הגנה ושמירה על צאצאים, או חיזור אחרי בני זוג פוטנציאליים, כאל דברים טבעיים, או כאינסטינקטים, ותופשים אותם כהתפתחויות אבולוציוניות. ובכל זאת, התופעות שהפסיכולוגיה האבולוציונית עוסקת בהן הן תופעות מורכבות מאוד, המושפעות ממשתנים רבים, שאנחנו גם רגילים לחשוב עליהן כתלויות אופי, אישיות ורצון חופשי. האם הדרך שבה אנחנו מתנהגים במערכות היחסים בחיינו מושפעת מקודים גנטיים שהתפתחו באופן אבולוציוני ומעוצבת על ידם? האם היא מעוצבת על ידי המבנה והתכונות של המוח שלנו? אם כך, עד כמה אנחנו באמת מסוגלים לקבוע באופן עצמאי וחופשי את אורח החיים החברתי שלנו? ואולי אנחנו דומים לבעלי חיים אחרים הרבה יותר משחשבנו? ויתרה מכך, לאן יובילו מחקרים הבוחנים תופעות פסיכולוגיות מנקודת מבט אבולוציונית, ואילו בעיות יעוררו?

אחד הנושאים המעניינים בתוך תחום הפסיכולוגיה האבולוציונית, אשר נוגע למאפיין המרכזי המבדיל בין בני אדם לבעלי חיים אחרים – המוח האנושי, הוא "השערת המוח החברתי". משפחת קופי האדם, אליה משתייכים גם אנחנו – ההומו-ספיינס – היא המשפחה האחרונה שהתפתחה עד כה. לכל חברי המשפחה יש מוח גדול יחסית למשקל הגוף, מוח שצורך כ-20% מהאנרגיה של הגוף, אף שהוא מהווה רק כ-3% ממשקלו. על פי ההיגיון האבולוציוני, השקעה כה גדולה במוח, שבאה גם על חשבון כוח השרירים של הגוף, מוכרחה להיות מוסברת על ידי תרומה מכרעת ליכולת ההישרדות. החוקרים מאמינים כי ההישג האבולוציוני המתקדם של הסוג הביולוגי "אדם", הוא יכולתו לשתף פעולה כדי להשיג מטרות הקשורות בהישרדות, באופן המותאם לתנאי הסביבה. כך הפך סוג זה לבעל החיים החזק ביותר על פני הכדור, אף שהוא חלש בהרבה מבעלי חיים רבים. ואף שגם אצל בעלי חיים רבים, שהתפתחו בשלבים מוקדמים יותר במהלך האבולוציה, ניתן למצוא שיתופי פעולה הישרדותיים – הבזבוז הגדול של המוח האנושי המפותח עד מאוד, מבטיח יתרון משמעותי ברמת שיתוף הפעולה בין חברי הקבוצה.

כאשר עוסקים באמון ובקרבה, יש משמעות רבה לכל החברים בקבוצה שלנו – כי כל אחת ואחד מהם עשויים להיות מושא לתשוקתנו, או שהם עלולים לזמום כנגדנו, כלומר להעסיק את הרגשות שלנו, ואת החשיבה הגבוהה

אך מדוע שיתוף הפעולה בין חברים בקבוצה דורש יכולת עיבוד כה גדולה של המוח? כדי להסביר זאת, חשוב להבחין בין אזורים קדומים יותר במוח, האחראים על מרכזי הנשימה, לחץ הדם, ההכרה, ויסות הטמפרטורה בגוף ועוד, ובהם אזורים שהיונקים חולקים גם עם העופות והזוחלים, ובין שכבת הניאו-קורטקס, הקליפה החיצונית של המוח שהתפתחה מאוחר יחסית. הגידול המשמעותי בגודל המוח של קופי האדם בכלל ושל בני האדם בפרט, קיים בעיקר בשכבת הניאו-קורטקס. לשכבה זו מייחסים את השליטה על הפעולות המורכבות של החשיבה. לכן, להבדיל מנמלה, שאמנם חיה בקבוצה גדולה ומובחנת, אך אינה עסוקה (למיטב ידיעתנו) בסירוק ופליית כינים של חברותיה הקרובות, אצל הפרימטים אנחנו מבחינים בהתנהגות המתאפיינת ביחסים של אמון וקרבה בין פרטים באותה הקבוצה. וכאשר עוסקים באמון ובקרבה, יש משמעות רבה לכל החברים בקבוצה שלנו – כי כל אחת ואחד מהם עשויים להיות מושא לתשוקתנו, או שהם עלולים לזמום כנגדנו, כלומר להעסיק את הרגשות שלנו, ואת החשיבה הגבוהה. לכן, השערת המוח החברתי טוענת כי העומס הגדול הנוצר בעקבות הצורך לעקוב אחר המצב החברתי של כל פרט בתוך הקבוצה שלו, הביא להתפתחות יוצאת הדופן הזו בניאו-קורטקס האנושי. כך גם מסבירים המחזיקים בהשערה זו את התפתחות השפה האנושית, ככלי המאפשר שליטה, בקרה ומעקב אחר מצבי עניינים מורכבים ועמוסים במידע.

משתפים פעולה. תצלום: ג'יימס תומס

ראיה מעניינת אחת להשערת המוח החברתי, מספקת תופעת המונוגמיה. לבעלי חיים מונוגמיים יש מוח גדול יותר בהשוואה לבעלי חיים דומים, שאינם מנהלים אורח חיים מונוגמי. פרופסור רובין דאנבר, פסיכולוג אבולוציוני מאוניברסיטת אוקספורד, מציין כי כל מי שנמצא במערכת יחסים זוגית יכול להבין זאת. אך הממצא החשוב והמעניין ביותר של דאנבר הוא כי אצל פרימטים, ישנו קשר ישיר בין גודל המוח וגודל הקבוצה. ככל שהמוח של מין כלשהו גדול יותר, כך גודל הקבוצה האופיינית למין זה הוא גדול יותר. קשר ישיר כזה תומך מאוד בהשערת המוח החברתי, והבנתו תרמה לגילוי "מספר דאנבר", מספר תאורטי המייצג את הגבול הקוגניטיבי העליון של כמות האנשים עימם יכול האדם לקיים מערכות יחסים יציבות.

אף שהרעיון לפיו יש קשר בין גודל המוח שלנו וגודל הקבוצה נשמע בתחילה דחוק – שכן אנו חיים בחברות של מיליוני בני אדם –  דאנבר חישב ומצא כי קשר כזה אכן קיים, וכי ניתן בהחלט לומר "אמור לי מה גודל המוח שלך, ואומר לך כמה חברים יש לך".

נפנה תחילה לניסוי מחשבתי קטן: חשבו על כל החברים שיש לכם בפייסבוק, וכעת דמיינו שאתם מבקרים כל אחד מהם בביתו. מה הייתה תגובתכם הראשונית? אני מנחש כי ביטלתם את הרעיון בזלזול. טניה הולנדר, אמנית אמריקנית, החליטה להוציא לפועל את הרעיון הזה, שעלה בראשה בערב השנה החדשה, שאותו בילתה לבדה מול המחשב בפייסבוק. הולנדר יצאה לבקר באופן אישי בביתם של כל 626 החברים שלה בפייסבוק. ברור שמושג החברות במקרה זה שונה מן המושג המשמש אותנו לתיאור קשרים חברתיים קרובים בעולם, ובכל זאת, נדמה שלתגלית של דאנבר יש חשיבות שאינה סמנטית בלבד.

אנחנו מסוגלים לשמור על מספר מוגבל של מערכות יחסים בחיינו, לנהל מעקב ולהיות בקיאים במצב הרגשי והמנטלי של מספר מוגבל של אנשים, לרבות הקשרים הרבים הקיימים בין הפרטים השונים בקבוצה זו

המוח שלנו הוא בעל יכולת עיבוד מוגבלת בכל הקשור לעומס המידע שהוא מסוגל להתמודד איתו. דוגמה פשוטה היא היכולת לזהות פרצופים ולזכור שמות: אנחנו לא מסוגלים לזהות ולזכור את כל האנשים שאנחנו פוגשים בחיינו, אלא רק מספר מוגבל כלשהו. משום כך, ברמה מורכבת יותר, אנחנו מסוגלים לשמור על מספר מוגבל של מערכות יחסים בחיינו, לנהל מעקב ולהיות בקיאים במצב הרגשי והמנטלי של מספר מוגבל של אנשים, לרבות הקשרים הרבים הקיימים בין הפרטים השונים בקבוצה זו. וזהו "המספר של דאנבר" – 150. זהו פחות או יותר הגבול עבור רובנו. או במילותיו הנחרצות של דאנבר: אל תתנו לרשתות החברתיות לשטות בכם, לא יכולים להיות לכם יותר מ-150 חברים. אגב, ישנם אפילו ממצאים המצביעים על כך מעגלי נוירונים ספציפיים במוח אחראים במישרין לרמת החברותיות שלנו ולמספר החברויות שאנחנו מסוגלים ליצור. מעגלים אלו משתנים כמובן מאדם לאדם, אבל  יתכן שהבנה שלהם תאפשר בעתיד אבחנה מדויקת ואף שיפור או תיקון של יכולות חברתיות.

מזהות, מכירות, רוקדות. תצלום: טים גאו

דאנבר מציג דוגמאות מרתקות לגבול הכמותי הזה: גודלן של קבוצות ציידים-לקטים (כפי שהחוקרים יודעים לנתח), גודלם של כפרים מן האלף השביעי לפני הספירה ומימי הביניים השומרים על יציבות במספר תושביהם לאורך מאות שנים, גודלן של יחידות אקדמיות וצבאיות, גודל רשימת החברים שלהם אנו שולחים  כרטיסי ברכה לחג, והדוגמה המפורסמת ביותר של דאנבר מבוססת על ההיסטוריה של חברת הענק GORE-TEX, שמייסדה הבין באופן אינטואיטיבי את המספר של דאנבר. כאשר המפעל לייצור בדים של משפחת גור גדל והעובדים כבר לא יכלו להכיר את כל עמיתיהם באופן אישי, החליטו הבעלים לעשות מעשה שתועלתו הכלכלית הייתה כרוכה בהימור גדול. במקום להרחיב ולהגדיל את המפעל, פתחה משפחת גור מפעל נוסף, על כל העלויות הנובעות מכך, וגם אותו הגבילה לגודל שאפשר לכל העובדים להכיר זה את זה. ההיגיון הכלכלי היה בחיסכון של דרגים ביורוקרטיים, וביצירת נאמנות גדולה יותר למנהלים הנמצאים בקשר אישי וישיר עם עובדיהם. מספר העובדים המקסימלי שאפשר התנהלות ישירה אישית כזו, היה כמובן המספר של דאנבר – 150.

המוח שלנו, שהתעצב במהלך מיליוני שנות אבולוציה, מסוגל לאפשר לנו לקשור יחסי אמון וקרבה עם כ-150 אנשים, ומתוכם להגיע לקרבה ואמון גדולים יותר עם כ-30 חברים, ולאמון וקרבה אינטימיים עם כחמישה חברים בלבד

כלומר, למרות החיים המודרניים הקושרים את חיינו למספר גדול של אנשים (אנחנו יכולים להכיר כ-1500 איש), המוח שלנו, שהתעצב במהלך מיליוני שנות אבולוציה, מסוגל לאפשר לנו לקשור יחסי אמון וקרבה עם כ-150 אנשים, ומתוכם להגיע לקרבה ואמון גדולים יותר עם כ-30 חברים, ולאמון וקרבה אינטימיים עם כחמישה חברים בלבד: אלו המעגלים החברתיים שלנו, המושפעים מגודל המוח שלנו.

דוגמה מעניינת הנוגעת לחברי המעגל הקרוב ביותר היא היכולת שלנו לקרוא את התודעה של אחרים. תאוריית התודעה (Theory of mind, בראשי תיבות: ToM) היא היכולת החשובה שלנו לייחס לאנשים אחרים רגשות ורצונות משל עצמם. כפרטים החיים בקבוצה שבה מתקיימים יחסים פוליטיים רבים ומורכבים בין כל החברים, עלינו להפעיל את היכולת הזו באופן רקורסיבי: כלומר, להיות מסוגלים לא רק להבין מה מישהי אחרת חושבת, אלא להבין שהיא חושבת שמישהו שלישי חושב בצורה כזו או אחרת. גבול היכולת שלנו לעקוב ולהבין כמה דרגות כאלו של ToM הוא 5 אנשים – וזהו גודלו של מעגל החברים הקרוב ביותר אצל מרביתנו.

כיצד יחסי האמון והקרבה באים לידי ביטוי בחיים היומיומיים לאורך האבולוציה? קרובינו הפרימטים מנהלים מערכות יחסים קרובות עם מספר מצומצם של פרטים מתוך הקבוצה שאליה הם משתייכים, והאופן שבו הם מבטאים קרבה הוא באמצעות סירוק ופליית כינים. ראשית, נמצא כי סירוק ובכלל זה ליטוף של העור, מעודד הפרשת אנדורפינים בגוף, ואלה משמשים כמשככי כאב טבעיים. שנית, הסירוק הוא פעולה הדורשת זמן רב, והקופים מקדישים זמן רב לסירוק של מספר מצומצם של פרטים אחרים, ולא מחלקים את הזמן הזה בין כל חברי הקבוצה. כאן כמובן נראה הדמיון לבני האדם, שמקיימים מעגל מצומצם של חברים קרובים, אשר להם הם מקדישים את מרבית הזמן מתוך סך הזמן המיועד להתקשרות חברתית. אם כי אנחנו לא מרבים לסרק זה את זה.

שתי קבוצות משתפות פעולה. תצלום: אולגה גוריאנובה

על פי היחס שבין גודל הקבוצה למשך הזמן המושקע בסירוק, היינו אמורים להשקיע כ-40% מהזמן שלנו בסירוק ובפליית כינים מראשיהם של חברינו, כלומר בתקשורת חברתית איתם, אבל בפועל החוקרים מעריכים כי אנחנו משקיעים בתקשורת חברתית רק כ-20% מהזמן, בדומה לקופי אדם שקבוצתם מונה רק כשליש עד מחצית ממספר החברים שיש לנו. כיצד ניתן להסביר את הפער הזה?

במקום לסרק את חבריי במשך שעות ארוכות, אני יכול לומר להם שאני אוהב אותם ומוקיר את חברותם באופן עמוק. השאלה האם הם מאמינים לי היא שאלה מעניינת אחרת

כאן יש צורך לציין את ההבדלים המהותיים ביותר בינינו ובין קרובינו קופי האדם. ראשית, השימוש בשפה. אנחנו מסוגלים לבטא רגשות של אמון וקרבה על ידי שימוש בשפה, באופן הרבה יותר מורכב ומשמעותי – ככל הנראה – מכפי שעושים זאת קופי האדם האחרים. במקום לסרק את חבריי במשך שעות ארוכות, אני יכול לומר להם שאני אוהב אותם ומוקיר את חברותם באופן עמוק. השאלה האם הם מאמינים לי היא שאלה מעניינת אחרת, ועל פי מחקרים העוסקים בזיהוי רמאויות ורמאים, נראה שיש לנו מנגנונים מוחיים ייחודיים לשם כך. בנוסף, ובהתבסס על השימוש בשפה ובסימנים מוסכמים, טקסים דתיים, מוזיקה ומחול מעוררים תחושות חזקות של קרבה למספר גדול יותר של אנשים בזמן יחסית קצר. גם הצחוק הוא תופעה חברתית בעלת השפעה רבה מאוד, הקיימת גם אצל שימפנזים וכנראה גם בקרב גורילות ואורנגאוטנים. אנחנו נוטים לצחוק הרבה יותר כאשר אנחנו נמצאים בחברה, והצחוק המשותף יוצר חוויה של שותפות וקרבה בזמן קצר יחסית.

צוחקים ביחד. תצלום: טרוור קול

בכל מקרה, המשאב המרכזי והחשוב ביותר לקיומן של מערכות יחסים קרובות הוא הזמן. לאור המחקרים הנעשים על סמך מאגרי מידע של רשתות חברתיות ושיחות טלפון, מתברר שגם אנחנו מקדישים את רוב הזמן המוקדש לפעילות חברתית למספר מצומצם של חברים קרובים. הזמן שאנחנו מבלים באינטראקציה ישירה, פנים-אל-פנים, עם הקרובים לנו – אינה ניתנת להחלפה. ובכל זאת, דאנבר מסביר כי חשיבותן ותועלתן של הרשתות החברתיות הן במניעת דעיכה והתדרדרות של מערכות יחסים עם אנשים מהמעגל הרחב שלנו. מה לגבי שיחות וידאו? האם הן מהוות תחליף לפגישה? גם אלו שאלות שנחקרות וודאי עוד ייחקרו רבות.

כדי להתאושש ממצבים של מצוקה גופנית כמו לאחר מחלה ובעת החלמה בעקבות ניתוח, חברה קרובה יעילה יותר מכל התנהגות אחרת: שינוי בתזונה, עיסוק בספורט והפסקת עישון

התנהגות אנושית ייחודית נוספת, עתיקה בהרבה מגלישה ברשתות החברתיות, היא שתיית אלכוהול, אשר התפתחה כמנגנון שגם הוא מעודד הפרשת אנדורפינים במוח, אשר כאמור מפחיתים כאב. השתייה בחברה טובה ליצירת קשרים חברתיים שיוכלו לשמש את היחיד בשעת צרה. דאנבר ממליץ על שתייה בפאב המקומי, ואף מסתמך על מחקרים המראים שאנשים המוקפים במעגל חברתי קרוב, באנשים שעמם הם נמצאים בקשר יומיומי, הם בעלי הסיכויים הטובים ביותר להתאושש ממצבים של מצוקה גופנית כמו לאחר מחלה ובעת החלמה בעקבות ניתוח. חברה קרובה יעילה יותר מכל התנהגות אחרת כמו שינוי בתזונה, עיסוק בספורט והפסקת עישון. דאנבר, כמובן מדגיש כי שתייה מרובה היא מזיקה, וכי שתייה בבדידות אינה משיגה את המטרה של שימור מערכות היחסים עם מעגל חברתי קרוב.

מחקרים המנתחים את ההתנהגויות בטלפון וברשתות החברתיות, מציגים ממצאים המבדילים בין נשים לגברים בכל הקשור לזמן המושקע בטיפוח חברויות, משך הזמן המושקע בשיחות ותדירות ההתכתבויות וההתקשרויות. על פי ממצאים עדכניים, נשים משוחחות זו עם זו במשך עשרות דקות בכל הזדמנות, וכך מבטאות את הקרבה והאמון שלהן, ואילו שיחותיהם של גברים עם חבריהם נמשכות בדרך כלל שניות ספורות, שכן גברים מבטאים את קרבתם בפעילות משותפת באופן גופני, ושיחותיהם נועדות רק כדי לתאם ולקבוע מתי ייפגשו. ממצאים אלו לכאורה  מעודדים סטראוטיפים מזיקים, אבל נראה כי יש בהם אמת מדעית – אז כיצד ראוי להתייחס אליהם? כיצד יש להתייחס לממצאי מחקרים שאינם תואמים את הקריאה לשוויון בין המינים בתקופתנו?

שיחה בוונציה. תצלום: מארי-אן ק'

סוגיה רגישה ביותר היא גם סוגיית היחס להומוסקסואליות, והניסיון למצוא הסבר מבוסס מתמטית לתועלת ההישרדותית של קשרים כאלה, בהתחשב בכך שמדובר בהתנהגות אוניברסלית ונפוצה, שיתכן כי התפתחה כהתאמה אבולוציונית. זהו מחקר שיוצר אי-נוחות רבה, שכן הוא תוהה על הלגיטימיות של ההומוסקסואליות: אמנם, ייתכן שחוקרים ימצאו הסבר מדעי המדגים את הנחיצות של הומוסקסואליות בתוך האוכלוסייה הכללית, ובכך ישתיקו את הביקורת הרואה בה סטייה. אבל מה יקרה אם החוקרים יגלו כי ההשפעות על הישרדותה של האוכלוסייה עשויות להיות שליליות?

אם היינו חיים כיום לצד מיני אדם אחרים, והשימפנזים לא היו בעלי החיים הקרובים אלינו ביותר אלא ההומו-ארקטוס, למשל, הייחודיות שלנו הייתה בוודאי הרבה פחות בולטת

נושא חשוב ורגיש ביותר נוסף הוא תופעת יחסי מין כפויים אצל בעלי חיים, ומדענים הרואים באונס תופעה ביולוגית הקיימת אצל מינים אחרים. מצד אחד, אולי מחקר כזה יוכל לעזור להתמודד עם תקיפות אלימות מסוג זה על ידי ירידה לעומק הגורמים היסודיים לתופעה, אך מן הצד השני, בעצם ההשוואה לבעלי חיים אחרים מתגנבת איזו הכרה בדבר הטבעיות של מעשי האלימות, ואולי הכרה מרומזת זו מזיקה כי היא ממירה את המוסר האנושי בסטנדרטים חייתיים. חוקרי הפסיכולוגיה האבולוציונית עונים כי אין לקשר בין היותן של תופעות טבעיות ובין מידת המוסריות שלהן: הטבע אינו טוב.

העניין שניתן למצוא במחקרים מסוג זה של "המספר של דאנבר" אינו מסתכם רק בגילוי של מגבלות מוחיות גם לאספקטים החברתיים של חיינו, אף כי זו הבנה חשובה לא פחות מהבנת המגבלות האחרות של מוחנו. העניין, לדעתי, נעוץ בדיוק בשורש השאלה של חייתיות האדם, וההבדל בינינו ובין בעלי חיים אחרים.

מבחינה זו, פרופסור תומאס סאדנדורף (Suddendorf) מן המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת קווינסלנד תורם תרומה משמעותית להבנת הפער בינינו לבין בעלי חיים אחרים. סאדנדורף מתייחס למיני האדם השונים מלבד ההומו-ספיינס, ומצביע על המאפיינים המשמעותיים המשותפים להם ולנו, כמו שימוש בכלים וככל הנראה השימוש בשפה. בכך הוא משנה את נקודת המבט שלנו, שכן אם היינו חיים כיום לצד מיני אדם אחרים, והשימפנזים לא היו בעלי החיים הקרובים אלינו ביותר אלא ההומו-ארקטוס, למשל, הייחודיות שלנו הייתה בוודאי הרבה פחות בולטת. אך בשל תופעה מוכרת, ובעלת היגיון אבולוציוני, של חיסול המין הקרוב ביותר אל המין החזק והשולט בטבע, אנחנו חיים כיום בעולם שבו השימפנזה, הגורילה והאורנגוטאן הם המינים הקרובים אלינו ביותר – והם אכן נמצאים בסכנת הכחדה, במידה רבה בגלל ההומו-ספיינס.

אז מה הופך אותנו לאנושיים? תחום הפסיכולוגיה האבולוציונית, עם כל הבעייתיות שבו, מבהיר לנו שאנחנו מעוצבים במידה רבה על ידי אותם הגורמים שמעצבים את חייהם של שימפנזים (מהם התפצלנו לפני כשישה מיליון שנה) וגורילות (מהם התפצלנו לפני כתשעה מיליון שנה), גם ברמה ההתנהגותית. עובדה זו, נדמה שמטשטשת את הגבול הדק המפריד בינינו לבין שאר בעלי החיים, שאינם יכולים לקרוא את המילים האלו. בינתיים.

תמונה ראשית: גורילה בגן חיות בהולנד. תצלום: רוב טול, unsplash.com

Photo by Rob Tol on Unsplash