קחו את הזמן שלכם

אנחנו זקוקים לחשיבה איטית, לגישה של הרהור מתון על חיינו, לאפשרות לשחק עם הדברים, לגלגל את המחשבות, לבחון את הדברים בשקט, בלי לחץ של תוצאה מקווה, מיידית
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

בשנת 1968, נפתחה מסעדה של מקדונלדס למרגלות המדרגות הספרדיות, בפיאצה די ספאנייה, הכיכר המפורסמת ביותר ברומא. הפלישה של הפאסט פוד האמריקני הזול לליבה של רומא עוררה מהומה. אחד המוחים על כך היה קרלו פטריני (Petrini), עיתונאי איטלקי שמאלני, שיזם את הקמת התנועה "מזון איטי". פטריני שם דגש על תוצרת מקומית, על מגוון ביולוגי ומעל לכל, על ההנאה מהטעם האיטלקי האותנטי. בשלהי שנות התשעים, הרעיון הפך ל-Cittaslow או "ערים איטיות", חלק מתופעה תרבותית רחבה יותר, המכונה "התנועה להאטה". הפילוסוף הנורווגי גוטרום פלויסטאד תיאר היטב את הקצב של תנועת ההאטה כשכתב כך:

"הדבר היחיד הבטוח הוא שהכול משתנה. קצב השינויים גובר. אם אתם רוצים להישאר בתמונה, כדאי לכם למהר. זהו המסר כיום. אולם כדאי להזכיר לכולם שהצרכים הבסיסיים שלנו לעולם אינם משתנים. הצורך להיראות ולהיות מוערכים! זהו הצורך להשתייך. הצורך בקרבה ובדאגה, והצורך במעט אהבה! אלה מתקבלים באמצעות יחסים בין בני אדם, באיטיות. בכדי לשלוט בשינויים, עלינו להשיב לעצמו את האיטיות, ההרהור והביחד. שם נוכל למצוא התחדשות אמיתית".

שום אדום, נוביה, Slow Food

השום האדום של נוביה, סיציליה, זכה להיכלל ב-Slow Food של איטליה. תצלום: סלבטורה צ'מבריה

בשל הקריאה ל"איטיות ביחסים בין בני אדם", תנועת ההאטה נדמית שמרנית, כשהיא קוראת להערכה של תרבויות מקומיות – בין אם מדובר במזון ובחקלאות ובין אם מדובר בשימור מקצבים איטיים התואמים יותר את הביולוגיה – כנגד הקצב ההולך וגובר, הדיגיטלי והמכאני של החברה הטכנוקרטית, שניל פוסטמן כינה בשנת 1992 בשם "טכנופוליה" – מצב שבו "קצב השינוי גובר והטכנולוגיה שולטת". אלא שהתנועה אינה שמרנית כי אם משמרת, והיא פועלת כמגן נגד תאגידים בינלאומיים טורפניים בתעשיית המזון, המסכנים את אותם אוּמנים של תרבות, החל בחקלאים וכלה באדריכלים. בהיותה נאמנה לצרכים הבסיסיים שלנו, ומעל לכל "לצורך להשתייך" מקומית, תנועת ההאטה מוצאת סוג של קהילת-על מקומית בכל אזור – התקבצות אנושית  – שמתנהלת בהתאם לזמן ולמקום שלה, ומתפשטת באורח אורגני, כשהקהילות מביעות את הצורך הייחודי שלהן בהשתייכות והמשכיות מול מתקפת הבירוקרטיה הממשלתית נטולת הפנים והאינטרסים של חברות רב לאומיות.

במסורת תנועת ההאטה, אני מציג כאן את מניפסט "החשיבה האיטית" שלי. זהו צעד ראשון לעבר "פסיכיאטריה של האירוע", המבוססת על "אירוע", המושג המרכזי של הפילוסוף הצרפתי אלן באדיו, המהווה בסיס חדש לאונטולוגיה – אופן חשיבה על הקיום. אירוע הוא שבר בלתי צפוי בעולמות היומיום שלנו, הפותח אפשרויות חדשות. שלושת תנאי האירוע הם: משהו קרה לנו (לגמרי במקרה, אין גורל, אין דטרמיניזם), אנחנו מעניקים למה שקרה שם, ואנחנו נותרים נאמנים לו. בפילוסופיה של באדיו, אנחנו הופכים לסובייקטים באמצעות האירוע. כשאנו מעניקים לו שם ומגלים נאמנות כלפי האירוע, הסובייקט צומח כנושא האמת שלו. לא די "להיות שם", במושגי הפנומנולוגיה המסורתית. אני מציע "פסיכיאטריה אירועית", שתתאר גם את האופן שבו אנחנו תקועים בעולמות היומיום שלנו, וגם את מה שמאפשר לנו שינוי וחידושים.

סוסים, מונגוליה, נפילה, תחרות, רכיבה

אירוע. תצלום: zhushuibuxing

אחרי חקר שיטתי של משמעות האירוע, אני רוצה להבהיר ולהאיר את "החשיבה האיטית" באמצעות שבע טענות:

1. חשיבה איטית מאופיינת בשיטוט הסוקרטי, במפגשי פנים אל פנים של לוינס, ובדיאלוגים של בכטין

שלושת הפילוסופים הללו חולקים גישה שיטתית, שקולה וכמעט מייגעת לעבודה על שאלות פילוסופיות. סוקרטס בילה את ימיו בשיטוט בכיכרותיה של אתונה העתיקה, כשהוא סוחף אנשים לדיונים ספונטניים באמצעות שאלות פשוטות אך מטרידות. קרוב יותר לימינו, עמנואל לוינס, יהודי מליטא, ששרד את השואה בצרפת, התעקש שהאנושיות באה לידי ביטוי במפגשים פנים אל פנים, שבהם האופן המוסרי שבו אנחנו נוהגים זה בזה עומד מעל לכל. ההוגה הרוסי מיכאיל בכטין ניתח ספרות כמפגשים דיאלוגיים או יחסיים, אפילו כשהדבר נוגע לחד-שיח או מונולוגים פנימיים שבהם ישנו תמיד אחר מרומז, המאזין ומציג שאלות. כל השלושה חולקים מחשבה על פעילות המכילה זיקה וקשר – המאטה, באמצעות שיטוט בכיכרות ציבוריים או דיאלוג פנים אל פנים.

2. חשיבה איטית יוצרת את הזמן והמקום שלה

הסירוב לקבל את מגבלות הזמן של המשפטים בני שלושים השניות החביבים על התקשורת ושל 24 שעות החיים של ידיעה חדשותית, מאפשר למחשבה האיטית להיות בנויה באמצעות היגיון איטי של מחשבה

חשיבה איטית מתקיימת מעבר לגבולות גיאופוליטיים ("מחשבה ללא גבולות", בפרפרזה על שמה של תנועה אחרת) ומתנגדת לזמני – המוגדר כ"עכשווי" או "מודרני". הסירוב לקבל את מגבלות הזמן של המשפטים בני שלושים השניות החביבים על התקשורת ושל 24 שעות החיים של ידיעה חדשותית, מאפשר למחשבה האיטית להיות א-סינכרונית. כלומר, היא אינה רציפה בזמן, אלא בנויה באמצעות היגיון איטי של מחשבה. בפרשנות התלמודית, ה"פלפול" שיטת חקר באמצעות דיאלוג של שאלות ותשובות, עשוי להכיל תשובה מבבל העתיקה עשויה להתאים לשאלה מוסרית שנוסחה בתקופה מאוחרת ובמקום אחר, בספרד של המוּרים ויהדות ספרד. הפלפול נבנה כדיאלוג באמצעות הקאנונים של הדיון הפילוסופי ולא באמצעות כרונולוגיה היסטורית או תנועות חולפות, מקומיות ועממיות.

הרעיון נולד מסיפור שסיפרתי בספר Letters to a Young Therapist (משנת 2011) על המנטור שלי בבית הספר לרפואה, ג'ואל אלקס, שנפגש עם מי שהיה המנטור שלו כשלמד פילוסופיה בליטא, כעבור ארבעים שנה, בירושלים. המלומד נשא את עיניו לרגע מספרו וברך את תלמידו לשעבר, אחרי השואה, אחרי הקמת מדינת ישראל ואחרי מלחמות רבות: "הו, ג'ואל, אני קורא את אפלטון. האם תרצה להצטרף אליי?" כמו פלפול וכמו דיאלוג שיש בו זיקה, למחשבה האיטית יש חיים משלה.

שיחה, שקיעה

שיחה שקטה בערוב היום. תצלום: הרלי מרטן

3. לחשיבה איטית אין כל מטרה אחרת, מלבד עצמה

חשיבה איטית מחקה את אורח החיים, שהמרוץ החפוז מן ההווה הלא בטוח והלא מעשית שמאפיינו העיקרי הוא המהירות אל העתיד החולף – עלול לגרום לנו להפסיד. מחשבה, כמו החיים, לעולם אינה מושלמת, והיא "האפשרות שלעולם אינה מכלה את עצמה", כפי שכתב בשנת 1996 ג'ורג'ו אגמבן במאמר על הפילוסופיה של הילדוּת:

"ללטינים היה ביטוי מיוחד vivere vitam שחלחל אל השפות הרומאניות המודרניות כ-vivre sa vie, vivere la propria vita [חיה את חייך]. מלוא כוחו הטרנזיטיבי של הפועל "vivere" חייב להישמר כאן; זהו כוח שאינו מקבל אובייקט (זהו הפרדוקס!), אלא, כמו שאומרים, הוא חסר מטרה ]אובייקט[ מלבד החיים עצמם. החיים כאן הם אפשרות, פוטנציאל שלעולם אינו ממצה את עצמו בעובדות ואירועים ביוגרפיים, משום שאין לו כל מטרה מלבד עצמו. זוהי מהות פנימית מוחלטת, שעם זאת, נעה וחיה".

לא במקרה אגמבן מתאר בהרחבה את המושג "לחיות את החיים" במאמר על ילדוּת. זהו מושג מרכזי בתפישת הילדים שלנו, המאתגר את מה שאני קורא לו "חשיבה התפתחותית". אנו חייבים לקרוא תגר על מושג ההתפתחות בכל שלבי החיים, ולדמיין את מהלך החיים באורח שונה ולא במונחים של מהירות ונקודות ציון.

בעקבות כתביו של מישל פוקו, אגמבן מציע לנו את חיי המחשבה כטיפוח העצמי, נושא שלמרבה האירוניה חוזר וטורד את כתביו המאוחרים של פוקו, בעת שעמד בעצמו למות מאיידס. Vivere vitam, לחיות את החיים, מהדהד עמוקות גם את האוטוביוגרפיה של גבריאל גרסיה מארקס Vivir para contarla ("לחיות כדי לספר", משנת 2002). גרסיה מארקס כתב גם הוא בעת שחי עם מחלה שעתידה הייתה להוביל למותו. נכון, בכותרת שלו, לחיים יש כוח טרנזיטיבי המגולם במטרה שהיא הכתיבה, אבל הכתיבה היא אורח החיים של מארקס, המעשה המרכזי שלו, ואפשר לומר גם שהיא צורת המחשבה שלו. בשנת 2009, בתגובה לטענות כי הפסיק לכתוב, הוא ענה: "לא רק שזה לא נכון, אלא שהדבר היחיד שאני עושה הוא לכתוב". לחשיבה איטית, כמו ה-vivere vitam הלטיני, אין כל מטרה וכמו החיים עצמם, היא מתגלמת במעשה הממוקד, שמאפשר לנו לחיות חיים מלאים יותר בהווה שאינו זמני, הווה שהוא חופשי מן המעמסה של עבר בלתי מושלם או מהבטחה חסרת שחר של עתיד גואל.

טרסילה דו אמראל, Abaporu

"Abaporu" (משנת 1929), טרסילה דו אמראל. תצלום: ויקיפדיה

4. חשיבה איטית היא נקבובית

במאמר הבלתי נשכח על נאפולי (כאן בתרגום מגרמנית של דוד זינגר), שנכתב בשנת 1925 ביחד עם אסיה לאציס, ולטר בנימין מתאר את העיר כבעלת נקבוביות:

"נמנעים מן המוגדר, המעוצב. שום מצב אינו מופיע כפי שהוא, מחושב אחת ולתמיד, שום תבנית אינה עומדת על ה"כך ולא אחרת" שלה. [...] לא ניתן כמעט להבחין היכן מוסיפים עדיין לבנות והיכן החלה כבר ההידרדרות. כי שום דבר אינו מגיע לכדי השלמה וגמר. הנקבוביוּת מופיעה [...] בראש ובראשונה בגלל תאוות האלתור, לאלתור יש לשמור, לכל מקרה שלא יבוא, מקום והזדמנות".

חשיבה איטית היא דרך חשיבה נקבובית, שאינה מוחלטת ונטולת הסתייגויות, היא פתוחה לשינויים ומאפשרת לבני אדם להתאים את עצמם להתרחשויות ולתהפוכות החיים

אם נחשוב על התרבות של נפולי כעל מכשיר (על פי מושגו של פוקו, כלי לבניית החברה), ה"נקבוביות" של בנימין היא השם שהוא מעניק לכלי הזה, בשל האופן שבו הוא רואה אותו, ובשל העיקרון המארגן שכורך את התצפיות שלו לכדי מעשה תקשורתי (המאמר על נפולי/הנקבוביות):

"נקבוביות היא חוק החיים האלה, המתגלה שוב ושוב מחדש, עד איך קץ. שמץ של יום ראשון חבוי בכל יום חול, וכמה יום חול חבוי ביום ראשון זה!"

חשיבה איטית היא דרך חשיבה נקבובית, שאינה מוחלטת ונטולת הסתייגויות, היא פתוחה לשינויים ומאפשרת לבני אדם להתאים את עצמם להתרחשויות ולתהפוכות החיים. האיטלקים מכנים זאת בשם arrangiarsi, שיותר מ"להסתפק" או "להסתדר", המונח מתאר את אמנות האלתור, דרך להשתמש במשאבים זמינים כדי למצוא פתרונות. הנקבוביוּת של החשיבה האיטית פותחת דרך לתגובות אפשרויות למצבים אנושיים.

נפולי, ספסל, סייסטה

זמן איטי בנפולי. תצלום: מריאלה

5. חשיבה איטית היא משחקית

כלומר, מעל לכל, ניתן לשבור את הכללים בחשיבה רצינית. חשיבה איטית משליכה מעליה את ספר החוקים, כפי שארסמוס, המצוטט על ידי יוהן הויזינחה במחקרו המעמיק Homo Ludens ("האדם המשחק") משנת 1955, אמר:

"לדעתי, די לא נחוץ לנהוג בבתי הספר כפי שנוהגים כשמשחקים בקלפים או בקובייה, שם כל הפרה של הכללים מקלקלת את המשחק. בדיון מלומד, לעומת זאת, הצגתו של רעיון חדשני אינה צריכה להיות מסוכנת או שערורייתית".

יש כאן הד ברור לפילוסופיית האירוע של באדיו, המסביר את החידוש – כניסתם של דברים חדשים אל העולם. ב"מנפיסט הפילוסופיה השני" (משנת 2011) באדיו טוען במפורש כי: "פילוסופיה חייבת להיות פזיזה". בפזיזות העולצת שלה, החשיבה האיטית אינה מוגבלת. הזמן והמסורת אינם מסוגלים לכבול אותה. ה"משחקיות" או הסובלנות של החשיבה האיטית פירושם לא רק שהכללים יישברו, אלא שאפשר כי יתרחש קרע של ממש במחשבה. הקרע הזה הוא סירוב לקבל את מה שמילן קונדרה, במאמרו "שישים ושלוש מילים" (1988) מכנה "אי-המחשבה של רעיונות מקובלים".

משחק יוצר אי-המשכיות בחיינו. כשאנו משתעשעים ומשחקים, חשיבה איטית אינה עומדת בניגוד לרצינות אלא יוצרת משמעות משל עצמה

הויזינחה מכנה את המשחק "אינטרמצו, הפסקה בחיי היומיום שלנו", ובמשחק מילים מקסים הוא רואה ב"משחק" פעילות שבין מערכות של מחזה או אופרה, "צורה נבדלת מן 'החיים הרגילים', יציאה מן המציאות המשותפת אל סדר גבוה יותר". משחק יוצר אי-המשכיות בחיינו. כשאנו משתעשעים ומשחקים, חשיבה איטית אינה עומדת בניגוד לרצינות אלא יוצרת משמעות משל עצמה. כמו משחק ילדים, חשיבה איטית היא רצונית, אין לה מטלה למלא, וניתן לדחות או להשעות אותה בכל עת. משחק יוצר זמן, כללים וסדר משמעותי משלו, ומשמש כדגם למחשבה האיטית. וכמו משחק, חשיבה איטית קשורה בהשתטות, אבל אינה טיפשית. משחק, במחקרו של הויזינחה, הוא חסר כל תפקיד ביולוגי או מוסרי – הוא אינו צורך גופני וגם לא חובה מוסרית. המשחק אינו מניב כל תועלת חומרית, ו"לא ניתן לקבל ממנו כל רווח".

ילדה משחקת, משחק, עקבות

ילדה משחקת. תצלום: Hugues de BUYER MIMEURE

ממש כפי שמשחק מסייע לילד לבנות את מושג העצמי שלו, משחק יוצר קהילה משלו, נפרדת מהעולם המשותף בעזרת הסוואה או אמצעים אחרים, אומר הויזינחה. יש במשחק משהו מוסתר, מוסווה ושאינו ברור או מובן מאליו. עם זאת, שוב, אף שהוא אינו רציני או הגיוני, משחק יוצר כללים, סדר והיגיון משלו. חשיבה איטית מנסה לתפוש, לחשוף ולפענח את הכללים, הסדר וההיגיון של המשחק.

מסטייה לאדישות, דרך חסימה והשעיה, דחייה ועיכוב, היסוס ולאות, ועד העתקה השהיה, חשיבה איטית התנסתה בסוגים רבים של עליצות מתריסה

ישנו דמיון משפחתי בין חשיבה איטית ובין תנועות אחרות בתולדות המחשבה. "טריסטרם שנדי" של לורנס סטרן (שנכתב בין השנים 1759-67) מספר את סיפורו תוך סטיות ופיתולים מכוונים רבים, שנועדו תמיד למטרה סטירית. בסונטה מוערכת שכתב המשורר בן המאה ה-17 ג'ון מילטון, הוא מצהיר: "הם אף משרתים את מי שאך עומד וממתין". בשנת 1913, אדמונד הוסרל דיבר על epoché, "רדוקציה פנומנולוגית", השעיית השיפוט ושימת מושאים שאינם במרכז התודעה בסוגריים. לוינס מתייחס ל"לאות" ו"תשישות" כהתנגדות לקיום, ואל ה"השהייה" כאל "אי אפשרות של התחלה או... היכולת להתחיל". אגמבן, הפילוסוף של אי המובחנות והאדישות, מחבב את הלקוניות של ברטלבי באומרו: "אעדיף שלא". ז'ק לקאן מדבר על "המכתב המתעכב", בבואו ללמד את "המכתב הגנוב", סיפורו של אדגר אלן פו משנת 1844 – על מכתב ש(בסופו של דבר, בתום אירועים רבים) מגיע ליעדו, אף שקודם לכן הונח שלא במקומו. ז'אק דרידה מפרק את מושג ה"דחייה" וה"עיכוב" – עד שלא רק שאינו מגיע ליעדו, הוא לעולם אינו מצליח ממש לצאת לדרך, משום שישנן כל כך הרבה נקודות התחלה. חשיבה איטית מייצרת עולם של התנגדות, לא כהתגוננות פסיכואנליטית, אלא כהשהיה ודחייה.

מסטייה לאדישות, דרך חסימה והשעיה, דחייה ועיכוב, היסוס ולאות, ועד העתקה השהיה, חשיבה איטית התנסתה בסוגים רבים של עליצות מתריסה. המשותף לכל אלה הוא ההשתהות, ההתמהמהות, ההמתנה והתחינה למחשבה נוספת לפני ההכרעה, לבהירות לפני הקריאה לפעולה.

6. חשיבה איטית אינה שיטת חשיבה אלא שיטת-נגד, משום שהיא מרגיעה ומשחררת את המחשבה מכבליה ומטראומת המסורת

מאמר מערכת שהתפרסם בשנת 2014 ב- The Irish Times, קרא לאירלנד ללמד פילוסופיה בבתי ספר תיכוניים כנגד "ניסיונות שלא להותיר זמן למחשבה עמוקה", הבאים לידי ביטוי תמציתי מדויק ב"סיסמאות העידן הטכנו-צרכני שלנו - Just do it, YOLO (You only live once) וכו' – המעודדות אותנו 'לפעול כעת, לחשוב אחר כך'". הפילוסופיה מומלצת כ"גורם מאזן לתרבות הזו של פעולה מהירה", כנגד "חברה צרכנית שמנסה כל העת לסלק את זמן המחשבה העמוקה".

הבעיה עם "פעולה מהירה" היא שהיא מניחה דרך בטוחה לעשייה ואחידות, שכולנו יכולים מיד להאיץ. ממש כמו שמזון מהיר מתאים לארוחות מסוימות אך לא לאחרות, עלינו להישאר פתוחים לדברים שאורכים זמן, גם כדי לשמר את מה שיש לו ערך מן העבר וגם כדי להקצות זמן ליצירת גישות חדשות להווה. המפתח כאן הוא ריבוי, פלורליזם ומגוון, ואלה עשויים לדרוש זמן.

על פי לודוויג ויטגנשטיין: "לא קיימת שיטה פילוסופית אחת, אלא ישנן שיטות מספר, כמו סוגים שונים של תרפיה". הפילוסוף המפורסם והקיצוני ביותר במאה העשרים לא יצר מערכת פילוסופית, משום שהוא קיווה לרפא את עצמו – ואותנו – מפילוסופיה. אזכור התרפיה חשוב, משום שוויטגנשטיין השווה את עבודת הפילוסופיה לזו של הרפואה או הפסיכולוגיה: "טיפולו של הפילוסוף בשאלה דומה לטיפול במחלה".

הליכה, קליבלנד, ספסלים, טיילת

הליכה עירונית על שפת נהר. תצלום: אדם גריפית'

כשאני אומר שחשיבה איטית היא שיטת-נגד, אני מצטרף לדעתו של ויטגנשטיין, כפי שפורסמה לאחר מותו בספר "הערות על הפילוסופיה של הפסיכולוגיה" (1980), שם הוא מסכם:

"מה שאנו מגלים בפילוסופיה הוא טריוויאלי; הוא אינו מלמד אותנו עובדות חדשות. זאת עושה רק המדע. אבל התמצות של אותה טריוויאליות היא קשה להפליא, ויש לה חשיבות עצומה. פילוסופיה היא למעשה תמצות של הדברים הטפלים".

בואו נשבץ את זה בתפישת העולם הפילוסופית הרחבה יותר. כתביהם של באדיו ושל ריצ'ארד רורטי, מבחינים בשני סוגים של פילוסופים. רורטי מכנה אותם "פילוסופים שיטתיים ופילוסופים מחנכים"  ואילו באדיו מכנה אותם "פילוסופים ואנטי פילוסופים". פילוסופים שיטתיים (על פי רורטי) ופילוסופים אמיתיים (על פי באדיו) בונים מערכות מחשבה, שלעתים קרובות מייצרות את חומריהן שלהן (שיטות) לצורך המבנה הפילוסופי. הוגים כמו אפלטון ואריסטו, אוגוסטינוס ותומאס אקווינס,  ג'אמבטיסטה ויקו וג'ורדנו ברונו, תומאס הובס וג'ון לוק, רנה דקארט וברוך שפינוזה, עמנואל קאנט ואדמונד הוסרל – כולם פילוסופים שיטתיים. אחרים עוסקים בשאלות חינוכיות (רורטי) או פועלים כדי לערער מערכות מחשבה קימות (האנטי-פילוסופים של באדיו). לדברי רורטי, הוגים כאלה הם "תרפויטיים אך אינם מועילים". האנטי-פילוסופים של באדיו כוללים את פאולוס [שאול התרסי], פרידריך ניטשה, זיגמונד פרויד ותלמידו לקאן, וויטגנשטיין.

בעקבות חקירותי הפילוסופיות את הטראומה והאירוע, אני מגדיר פילוסופים שיטתיים ואמיתיים כ"פילוסופים של האירוע", הפותחים אפשרויות – של מחשבה ושל חיים. אנטי-פילוסופים הם "הפילוסופים של הטראומה והתהום", הסוגרים אפשרויות. מה שיש להם במשותף הוא שבר, הנתפש כקרע בין עולמות, caesura, אי המשכיות או פער. כשהקרע הופך לטראומה/תהום, הוא אינו בהכרח טראומה קלינית, כפי שהיא נתפשת על ידי הפסיכיאטריה והפסיכואנליזה, אלא טראומה של חקר התרבות, שבהתאם לאופן שהיא מובנת במסורת האנטי-פילוסופית, אינה שיטתית וגם לא קונסטרוקטיבית אלא דקונסטרוקטיבית, ולהבדיל מטראומה קלינית, אינה תובעת כל התערבות.

ישנה קבוצה נוספת של הוגים שאותם אני מכנה בשם מתודולוגיים. אלה הם הוגים המציעים לנו כלי מחשבה חדשים. הם אינם מתאימים בקלות לחלוקה הברורה פילוסופיה/אנטי-פילוסופיה או פילוסופיים שיטתיים/בוני-אישיות ומחנכים. אני חושב על היבטים של ניטשה כמו הגנאלוגיה כעל מתודולוגיה. בעוד שבאדיו רואה בוויטגנשטיין אנטי-פילוסוף, ברור שוויטגנשטיין ראה בעצמו את המתודולוג הגדול, שנמנע מלייצר שיטה פילוסופית ובאמצעות הבהרת משחקי השפה סילק חלק מהפסבדו-בעיות הפילוסופיות. מנקודת מבט זו, דרידה גם הוא נתפש כמתודולוג, שמציע סדרה של תובנות יוצאות מן הכלל בנוגע לשפה, תרבות ומחשבה, כמו מושגי ה"פרמקון", הפיזור וההישנות. פוקו, ותלמידו הגדול ביותר, אגמבן, הם מתודולוגים. פוקו מציע סדרה של מתודולוגיות – גנאלוגיה, ארכיאולוגיה ופרובלמטיזציה [הפיכה לבעיה]. אגמבן חידד את הארכיאולוגיה של פוקו, שאת שורשיה הוא משרטט לאחור עד ניטשה ופרויד, לכדי מתודולוגיה מזוקקת, שהוא מכנה בשם "ארכיאולוגיה פילוסופית". פוקו מציע גם את מושג ה-Dispositif או הכלים וכן את מושג ה"דאגה לעצמי", כמתודולוגיות לחקירה, מחשבה ומעשה.

נזיר בודהיסטי, תאילנד

נזיר בודהיסטי, תאילנד. תצלום: פיטר הרשי

חשיבה איטית היא שיטת-נגד, כמקבילה לאנטי-פילוסופיה. ממש כפי שישנם פילוסופים ואנטי-פילוסופים, ישנן שיטות ושיטות נגד. במובן זה, אנחנו יכולים לראות בחשיבה איטית פילוסופיה מחנכת ואנטי-פילוסופיה, באותו אופן שבו ניטשה, ויטגנשטיין ודרידה בוחנים את הכלים והמתודות של המחשבה כדי להבהיר גנאלוגיות (ניטשה), או לפטור אותנו מבעיות מדומות (ויטגנשטיין) וכדי לחשוף את השורשים, המשמעויות והעקבות  הסמויים, הלא מוכרים והמוכחשים של מילים (דרידה).

 7. חשיבה איטית היא מכוונת

בשיעור פילוסופי מופלא שבנוי כבדיחה, ויטגנשטיין מתרה בפילוסופים שלא להאיץ את מחשבתם:

שאלה: איך פונה פילוסוף אחד לאחר?
תשובה: "קח את הזמן שלך".

זוהי גם הטענה הבסיסית של סוקרטס כנגד הסופיסטים חלקלקי הלשון. בעוד שהסופיסטים לימדו את אנשי אתונה רטוריקה, שנועדה לסייע להם להתגונן באורח יעיל, סוקרטס דיבר באיטיות מכוונת, ואפילו בהיסוס, ולא היה מסוגל להגן על עצמו – בטווח הקצר – נגד האשמות כי הוא משחית את צעירי אתונה. ההיסטוריה פסקה אחרת.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

וינצ'נזו די ניקולה (Di Nicola) הוא פרופסור בכיר לפסיכיאטריה באוניברסיטת מונטריאול, קנדה. הוא מטפל בילדים ובני נוער. הוא למד פסיכולוגיה, פסיכיאטריה ופילוסופיה, והשלים דוקטורט ב-European Graduate School. ביחד עם עמיתו, הפסיכיאטר והפילוסוף דרוז'סטוי סטויאנוב (Drozdstoj Stoyanov), הוא כותב את הספר  Psychiatry in Crisis: At the Crossroads of Social Science, the Humanities, and Neuroscience שיראה אור בקרוב.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: עפיפון תרנגולת. תצלום: Chn Ling Do Chen Liang Dao / EyeEm, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי וינצ'נזו די ניקולה, AEON.


תגובות פייסבוק

תגובה אחת על קחו את הזמן שלכם

01
סמדר זאבי

בס"ד
בעולם בו הכל אינסטנט
קשה המעבר למקור ההיסטורי.
יש ללמוד מהפילוסופים הקדומים את נטילת האחריות על הזמן.
זה הכל עניין של זמן...