קיימת וגם יודעת

בימינו אופנתי מאוד לראות במודעוּת  ״אשליה״. הדבר מעורר רושם, בעיקר בקרב הציבור שמחוץ לאקדמיה, כי המדע הוכיח שהאופן שבו אנחנו חושבים בדרך כלל על חיינו המנטליים הוא מוטעה לחלוטין. זו אמנם אמת, במובן מאוד מסוים וטכני, אולם המודעות נותרה המאפיין הברור ביותר שפיתחה האנושות, והיא מאפשרת לנו לא רק לחוות את העולם, כמו שעושים מינים אחרים, אלא גם להרהר על חוויותינו במתכוון ולשנות את מסלול חיינו בהתאם.

כפי שנראה, בלבול רב נובע מן המשמעות שאנו מייחסים ל״מודעות״ ול״אשליה״. כדי לתקן בצורה יעילה את מערך המושגים שלנו, במקום לתעות ברחבי אינסוף הכתבים בתחום הפילוסופיה של התודעה והמדעים הקוגניטיביים, בוא נביט במאמר המרתק של קית׳ פרנקיש. הוא מתחיל בהבחנה בין ״מודעות תופעתית״ (phenomenal consciousness) ובין ״מודעות גישתית״ (access consciousness). מודעות תופעתית היא זו המייצרת את האיכות הסובייקטיבית של החוויה, זו שהפילוסופים מכנים בשם קווליה. היא זו שמאפשרת לנו (וכנראה למספר נוסף של מיני בעלי חיים) להכיר, למשל, בחוויית ה״לראות אדום״ או ״לטעום אפרסמון״ או לכתוב מאמרים בפילוסופיה של הנפש.

אנחנו מודעים לחוויות המראה של הפרי, טעמו, ריחו... תצלום: ג'וד בק

לעומת זאת, המודעות הגישתית היא שמאפשרת לנו בכלל לתפוש דברים. כפי שפרנקיש מנסח זאת, מודעות כזו היא ש״הופכת את המידע החושי לנגיש עבור שאר ההכרה שלנו, ולכן ל׳אני׳ – האדם שנוצר מהתגלמות המערכות המנטאליות הללו״. לפני שנוכל לחוות מהי חוויית ה״לראות אדום״, אנו חייבים להיות מסוגלים בכלל לראות אדום. פרנקיש מסכים כי המודעות הגישתית היא אמיתית ואינה אשליה, אם כי הוא מוסיף בצדק כי אנחנו עדיין רחוקים מלהבין אותה מבחינה מדעית. הפן המוכר ביותר של מודעות כזו הוא, כנראה, מערכת הראייה או התפישה הוויזואלית, אותו חלק במערכת העצבים המרכזית שמאפשר לנו לראות את העולם. אנחנו יודעים לא מעט על ההיבטים האנטומיים, הפיזיולוגיים והנוירו-ביולוגיים של המערכת, וסביר להניח כי מרכיביה האחרים של מודעות זו פועלים באופן דומה, וכי המדע מסוגל, לפחות עקרונית, להבין אותם באמצעות ניסויים ותצפיות דומים.

ישנם פילוסופים שיטענו, כי גם אילו היה לנו תיאור מושלם של המודעות הגישתית, עדיין יחסר דבר מה בתמונה הזו של המודעות בכללה. החלק הזה – המודעות התופעתית – הוא העומד ביסוד התחושות שלנו

אבל, טוען פרנקיש, ישנם פילוסופים שיטענו, כי גם אילו היה לנו תיאור מושלם של המודעות הגישתית, עדיין יחסר דבר מה בתמונה הזו של המודעות בכללה. החלק הזה – המודעות התופעתית – הוא העומד ביסוד התחושות שלנו, או כפי שתומאס נייגל ניסח זאת במאמרו הקלאסי משנת 1974: ״איך זה להיות עטלף?״

כאן מתרחש הפיצול היסודי בתחום הפילוסופיה של הנפש, בין ה״דואליסטים״ ובין ה״אשלייתיים״. שני המחנות מסכימים כי יש בתודעה משהו מעבר לגישה שהיא מאפשרת לעולם, ויותר מזה, נדמה כי למודעות התופעתית ישנן תכונות שאינו פיזיקליות (ה״איך זה״). מכאן אפשר להתקדם בשני כיוונים שונים מאוד: הקרן המדעית של הדילמה, המנסה להסביר כיצד המדע עשוי לתת לנו תיאור מספק של המודעות התופעתית, כפי שעושה זאת פרנקיש; או הקרן האנטי-מדעית של הדילמה, הטוענת כי המודעות התופעתית נמצאת לגמרי מחוץ לתחום יכולת ההסבר המדעי, כפי שדייוויד צ׳למרס טען לאורך מרבית הקריירה שלו, למשל בספרו The Conscious Mind (משנת 1996).

בקבלת העמדה האנטי-מדעית, צ׳למרס וחבריו נאלצו להיות דואליסטים. הדואליזם הוא הרעיון כי התופעות הפיזיות והמנטליות הן נבדלות לגמרי, כאילו היו שני יצורים שונים לחלוטין. במובן הקלאסי, הדואליזם עוסק בחומרים: בעיני רנה דקארט, הגוף עשוי מחומר פיזי (בלטינית: res extensa) ואילו ההכרה עשויה מחומר מנטלי (בלטינית: (res cogitans. כיום, הודות להתקדמות בפיזיקה ובביולוגיה, איש אינו מתייחס יותר ברצינות לדואליזם החומרי. האלטרנטיבה מכונה דואליזם של תכונות, זהו דואליזם המכיר בכך כי הכול – גוף ותודעה – עשוי מאותו חומר בסיסי (קוורקים וכו׳), אבל החומר הזה איכשהו (שימו לב לערפול) משתנה כשהדברים מתארגנים לכדי מוח ומופיעות בו תכונות מיוחדות, שאינן נמצאות בשום מקום אחר בעולם החומרי.

מצדדי ה״אשליה״, לעומת זאת, בוחרים בדרך המדעית, ומקבלים את הפיזיקליזם (או המטריאליזם, או כל ״איזם״ אחר), כלומר הם חושבים – כפי שסבור המדע המודרני – כי לא רק שהכול עשוי מאותו חומר בסיסי, אלא שאין כל מחסומים מיוחדים המפרידים את התופעות הפיזיות מאלה המנטליות. אולם, מאחר שאנשים אלה מסכימים עם הדואליסטים שבמודעות התופעתית יש משהו מוזר, האפשרות היחידה הפתוחה בפניהם היא כנראה להכחיש את קיומו של מה שנראה לנו לא חומרי. מכאן נולד הרעיון כי המודעות התופעתית היא סוג של אשליה.

התפישה ה״אשלייתית״ כונתה על ידי גיילן סטרוסון – במאמר שהתפרסם ב-2019 במוסף הספרים של הניו יורק טיימס – בשם ״הטענה המטופשת ביותר שהועלתה אי פעם״, אולם פילוסופים בולטים נוספים – ובראשם דניאל דנט – מגנים עליה. ואכן, דנט נחשב למי שהחל את הטרנד הזה כבר בראשית שנות התשעים, כשפרסם את ספרו רב ההשפעה Consciousness Explained (משנת 1991). הספר היה אמנם מעניין, אבל בעצם לא הסביר את המודעות, ומבין ספריו של דנט על הנושא, אני מעדיף בהרבה את Elbow Room: The Varieties of Free Will Worth Wanting (משנת 1984).

פרקטל: קיים או שמא מדובר באשליה תודעתית? תצלום: ניק ספראט

אני אמנם מתפתה לצדד כאן בסטרוסון, אבל אני חושב שדנט קרוב יותר לאמת. כדי להבין למה, בואו נחשוב על האנלוגיה המפורסמת שלו (המכונה על ידו ״משאבת אינטואיציה״) בנוגע למודעות התופעתית, המוצגת בספרו Consciousness Explained. דנט מעלה את האפשרות כי המודעות התופעתית היא ״אשליית משתמש״ הדומה לאייקונים שאנחנו רגילים לראות על שולחן העבודה של המחשב שלנו ועל צג המחשב הנייד (ובטאבלטים ובסמרטפונים). כך הוא מנסח את הדברים:

״כשאני משתמש במחשב, יש לי גישה מוגבלת לאירועים המתרחשים בתוכו. הודות לתצוגה שיצרו המתכנתים, אני זוכה במטפורה אודיו-ויזואלית משוכללת, דרמה אינטראקטיבית המבוצעת על במת המקלדת, העכבר והצג. אני, המשתמש, נחשף לסדרה של אשליות בלתי מזיקות: נדמה לי שאני מזיז את הסמן (משרת רב עוצמה וגלוי לעין) בדיוק למקום שבו אני שומר את המסמכים שלי במחשב, וברגע שאני רואה את הסמן מגיע ׳לשם׳, אני לוחץ על כפתור וגורם לו לשלוף את המסמך, לפרוש אותו כמגילה הנגללת בקדמת החלון (הצג) לפקודתי. אני יכול לגרום לכל מיני דברים להתרחש בתוך המחשב באמצעות הקלדה של פקודות שונות או לחיצה על כפתורים שונים, ואני לא חייב להכיר את הפרטים: השליטה שלי נשענת על הבנה של המטפורות האודיו-ויזואליות המפורטות שמספקת לי ׳אשליית המשתמש׳״.

זהו למעשה תיאור (מטפורי) רב עוצמה של היחסים בין המודעות התופעתית לבין מנגנון הנוירונים הנמצא בבסיסה ומאפשר אותה. אבל למה לכל הרוחות לקרוא לזה ״אשליה״? המונח מזכיר לנו רמאות ותחבולות. וזה בדיוק מה שאינו מתרחש שם. אייקונים של מחשב, סמנים וכן הלאה, אינם אשליה. הם פשוט ייצוגים יעילים של תהליכי שפת המכונה שמאחוריהם. בעיני רוב המשתמשים יהיה מייגע מאוד לחשוב במונחים של שפת מכונה, ואינטראקציות כאלה עם המחשב יהיה גם איטיות מדי. משום כך המתכנתים נתנו לנו אייקונים וסמנים. אבל לא מחוברים בפשטות לקוד מכונה, שבזכותו אנחנו יכולים בפועל לגרום לדברים לקרות במחשב. אם אלה היו אשליות, דבר לא היה קורה – הם היו תופעות לוואי חסרות השפעה.

האם הייתם מכנים את גלגל המכונית שלכם בשם אשליה? ועם זאת, כשאתם פונים לכאן או לכאן, אתם בוודאי לא מודעים למנגנוני הסרוו והאלקטרוניקה המורכבים, אשר מתרגמים את התנועות הפשוטות שלכם להפניית המכונית בכיוונים שונים

או הביטו בדוגמה יותר שגרתית. האם הייתם מכנים את גלגל המכונית שלכם בשם אשליה? ועם זאת, כשאתם פונים לכאן או לכאן, אתם בוודאי לא מודעים למנגנוני הסרוו והאלקטרוניקה המורכבים (יותר ויותר), אשר מתרגמים את התנועות הפשוטות שלכם להפניית המכונית בכיוונים שונים. כשאתם מסובבים את ההגה בתנועה מעגלית, גלגלי המכונית אינם נעים באותה צורה, הם זזים ימינה או שמאלה במישור אופקי (ולכן יש מכוניות שבהן מותקנים מנופים הנעים ימינה או שמאלה, במקום הגה מסתובב). ההגה, אם כך, הוא במובן מה ייצוג של מה שהמכונית תעשה אם תנהגו כך או אחרת, וייצוג הזה יעיל משום שההגה מחובר למנגנון שבבסיסו באופן שמאפשר לכם להפעיל אותו ביעילות, מבלי להיות מודעים לכך.

כך הדבר גם באשר למודעות התופעתית. תחושות ומחשבות ה״איך זה״ שלנו הן ייצוגים מסדר גבוה של המנגנונים העצביים (השונים מהן לגמרי) המאפשרים לנו לתפוש, להגיב ולמצוא את דרכנו בעולם. במקום למתכנתים חכמים יותר או פחות, עלינו להודות על הייצוגים המועילים הללו למיליארד שנות אבולוציה באמצעות ברירה טבעית שהיא חסרת כל כוונה. לכנות את אלה ״אשליות״ פירושו להסיט את המחשבה שלנו לאפיקים לגמרי לא יעילים, שיובילו אותנו – אם לא ניזהר – לטענות מטפיזיות ומדעיות שאינן רק בעייתיות כמו אלה של צ׳לאמרס וחבריו, אלא אף ראויות למדי לכינוי ״מטופשות״ שהוענק להן על ידי סטרוסון.

אשליית עט שהוא אשליית נוצה או חרט "כותבת" על אשליית לוח. תצלום: Jye B

טענת המצדדים באשליה, שלפיה אין לנו גישה למנגנונים העצביים שלנו, היא נכונה לגמרי. אבל אנחנו לא זקוקים לגישה כזו, ממש כמו שמשתמשי מחשב אינם צריכים לדעת שפת מכונה, ולמעשה, הדבר מקל עליהם ביותר. אין פירושו שאנחנו טועים בנוגע למחשבות ולרגשות שלנו. לא יותר מכפי שכמשתמש מחשב אני עלול טעות בנוגע ל״תיקייה״ המכילה את ה״קובץ״ שבו ״כתבתי״ את המאמר.

דיבור כזה על אשליות עשוי להתעורר כתוצאה ממה שאני מכנה בשם פיתוי רדוקציוניסטי – הרעיון כי רמות נמוכות יותר של התיאור, ובמקרה זה הרמה הנוירו-ביולוגית, הן משום מה אמיתיות יותר, או אפילו שהן האמת היחידה. ניתן להאיר את השגיאה שבצורת מחשבה כזו במספר דרכים. ראשית, כמובן, למה לעצור ברמה הנוירו-ביולוגית? למה לא לומר שהנוירונים עצמם הם אשליות, משום שהם בעצם עשויים ממולקולות? אבל רגע! המולקולות גם הן אשליות, משום שהן עשויות מקוורקים. או חוטים. או שדות. או כל דבר אחר שהפיזיקה תגדיר כיסודי.

בכל הקשור להבנה האנושית, רמות התיאור השונות הן שימושיות למטרות שונות. אם אנחנו מעוניינים בביוכימיה של המוח, אז רמת התיאור המתאימה היא הרמה התת-תאית, אבל אם אנחנו רוצים לדבר עם בני אדם אחרים על מה שאנחנו מרגישים, אז רמת התיאור הפסיכולוגית שהיא רחוקה מלהיות אשליה, היא המתאימה ביותר

צורת מחשבה כזו קוסמת, בעצם, למי שהם רדוקציוניסטים להוטים, אבל בעיני ההיגיון הפשוט היא נתפשת כטיפשית ולא יעילה. והיא אינה יעילה, משום שבכל הקשור להבנה האנושית, רמות התיאור השונות הן שימושיות למטרות שונות. אם אנחנו מעוניינים בביוכימיה של המוח, אז רמת התיאור המתאימה היא הרמה התת-תאית, והרמות שתחתיה (למשל, הרמה הקוונטית) ישמשו כתנאי רקע. אם אנחנו רוצים לדעת יותר על אופן הפעולה של המוח, עלינו לעלות לרמה האנטומית, המתייחסת לכל הרמות הקודמות, החל בזו התת-תאית וכלה ברמה הקוונטית, כתנאי רקע. אבל אם אנחנו רוצים לדבר עם בני אדם אחרים על מה שאנחנו מרגישים ועל מה שאנחנו חווים, אז רמת התיאור הפסיכולוגית (המקבילה לאייקונים ולסמנים של דנט), שהיא רחוקה מלהיות אשליה, היא המתאימה ביותר. ומשום כך הצעתם הנושנה של פול ופטרישה צ׳רצ׳לנד – לפיה עלינו להחליף את הדיבור ״הפסיכולוגי העממי״ על, למשל, כאב, בדיבור יותר ״מדעי״ על סיבי עצב מסוג C (שהם חלק מהתשתית העצבית המאפשרת תחושת כאב) – היא הצעה טיפשית ביותר. זה לא יקרה, ממש כפי שכל משתמשי המחשב לא יחלו פתאום ללמוד שפת מכונה, ויוותרו על הסמנים והאייקונים.

כשמצדדי האשליה טוענים כי מה שאנו חווים כקווליה ״כלל אינו דומה״ למנגנונים המנטליים הפנימיים האמיתיים שלנו, הם צודקים למדי. אבל הם גם כנראה שוכחים שכל מה שאנו תופשים על העולם שבחוץ הוא ייצוג ואינו הדבר עצמו. למשל, במערכת הראייה, אשר, כאמור, היא אחד המקרים הקלים ביותר להבנה של מודעות גישתית, והיא מאפשרת את המודעות התופעתית. עינינו למעשה תופשות חלק זעיר מן הספקטרום האלקטרומגנטי, שנקבע על ידי הסביבה הספציפית שבה התפתחנו להיות פרימטים חברתיים, וגם על ידי סוג הקרינה המגיעה מן השמש וחודרת את מסנני האטמוספרה של כדור הארץ. במילים אחרות, יש המון דברים שאיננו רואים. כלל.

מי יודע מה הוא יודע? מה הוא רואה? מה הוא תופש? תצלום: ולאד קוטפוב

העין האנושית התפתחה לנצל את עקרונות האופטיקה הבסיסיים, אבל המוח משפר אותם, כי מתברר שלבני אדם קל יותר להתנהל בעולם כשהם רואים אותו ישר ולא הפוך

אפילו העובדה שאנחנו רואים את העולם ישר ולא הפוך מקורה בתכסיס (״אשליה״?) של המוח, משום שהאופטיקה של עינינו היא כזו שחפצים שמחוץ לנו מייצרים מערכת של אותות הפוכים הפוגעים ברשתית שלנו. המוח הוא שמפענח מחדש את האותות החשמליים המתאימים, ומאפשר לנו לראות את העולם בצורה הנכונה (ראו כאן). ישנם אנשים (אך לא כולם) שמסוגלים לחוות את החוויה המשונה הזו כשהם מרכיבים משקפיים הפוכים. משקפיים כאלה הופכים את הדימוי המגיע מבחוץ עוד לפני שהאותות החשמליים מעוררים את הרשתית וכך מציגים בפני מרכיביהם את תמונת העולם שהיו רואים אלמלא היה המוח מתקן את ההיפוך. יש בני אדם שאצלם המוח מתאים את עצמו במהירות והופך מחדש את האותות, והעולם שוב נראה להם ״נורמלי״. עד שהם מסירים את המשקפיים, ובשלב זה הם שוב רואים את העולם הפוך, עד שהמוח שלהם מתאים את עצמו שוב. למה זה בכלל קורה? משום שהעין האנושית התפתחה לנצל את עקרונות האופטיקה הבסיסיים, אבל המוח משפר אותם, כי מתברר שלבני אדם קל יותר להתנהל בעולם כשהם רואים אותו ישר ולא הפוך.

בדומה לג׳ון סרל, אני סבור כי המודעות היא מנגנון ביולוגי שהתפתח הודות לערכו ההסתגלותי, וכי להתייחס אליו כאל אשליה פירושו, במובן הרחב, להתכחש למידע שתובע הסבר. בספרו The Rediscovery of the Mind  (משנת 1992), סרל כותב:

״אני רוצה להתעקש שוב ושוב על כך שניתן לקבל את העובדות הברורות של הפיזיקה – למשל, שהעולם עשוי כולו מחלקיקים פיזיקליים הנמצאים בשדות כוח – מבלי להכחיש בשל כך את העובדות הברורות על אודות החוויות שלנו – למשל, שכולנו מודעים ושלמצבי ההכרה שלנו יש תכונות פנומנולוגיות מסוימות שאינן ניתנות לרדוקציה״.

חוסר האפשרות לבצע רדוקציה אינו מושג מיסטי, וניתן להדגים אותו במספר דרכים. אני לא בטוח לאן נוטה סרל עצמו, אבל אני חושב על המודעות כעל תופעה מתהווה, בדומה למשל לרטיבותם של המים (אולם הרבה יותר מורכבת). למולקולות בודדות של מים יש תוכנות פיזיקליות וכימיות רבות, אבל רטיבות אינה אחת מהן. הרטיבות שלהן מתהווה רק בנסיבות סביבתיות מסוימות (במושגים של חום ולחץ) ורק כשישנו מספר גדול מספיק של מולקולות. חשוב להבין כי תכונות המים תלויות לא רק במספר ובסדר המולקולות, אלא גם באופן שבו מורכבות המולקולות עצמן. אילו באטומים שלהם היה מספר אחר של נויטרונים או אלקטרונים, או שהיה בהן מספר שונה של אטומים, היו להן תכונות אחרות.

והדבר נכון גם לגבי כל התופעות המנטליות, ובכלל זה המודעות התופעתית והמודעות הגישתית. אף שיש בכך משהו משונה (היה שלום, הדואליזם על כל סוגיו), מספרים מסוימים ומערכים מסוימים של נוירונים אינם מספיקים כנראה ליצירת התופעה הזו. הנוירונים צריכים להיות עשויים (וליצור) חומרים נכונים: לא רק הסדר שלהם במוח אחראי לכך. נדרשות תכונות פיזיקליות וכימיות מסוימות שיש לתאים מבוססי פחמן, שלחלופות מבוססות סיליקון יש או אין (זוהי שאלה אמפירית פתוחה), ולקרטון, למשל, ברור שאין.

מכאן נובע כי הסבר למודעות התופעתית יגיע (אם יגיע – שהרי לגמרי לא בטוח שרק משום שאנחנו רוצים לדעת דבר מה, גם נצליח בסופו של דבר לדעת אותו) מחקר המוח ומהביולוגיה האבולוציונית, ברגע שהבנתנו את המוח תשתווה להבנתנו את פעולתם הפנימית של המחשבים שלנו. אז נוכל לראות בבירור את הקשר בין המנגנונים הבסיסיים לבין הייצוגים (ולא האשליות!) הידידותיים למשתמש והיעילים, אשר מאפשרים לנו לעבוד ביעילות עם מחשבים ולשרוד ולהתרבות בעולם כאורגניזמים ביולוגיים.

מאסימו פיליוּצ׳י (Massimo Pigliucci) מלמד פילוסופיה בסיטי קולג׳ בניו יורק. הוא מחבר הספרים How to Be a Stoic: Ancient Wisdom for Modern Living  (משנת 2017) ו-  A Handbook for New Stoics: How to Thrive in a World Out of Your Control  (משנת 2019). השנה יראה אור הספר How to Live a Good Life: A Guide to Choosing Your Personal Philosophy  שכתב בשיתוף גרגורי לופז (Lopez).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: טיפות על חלון. תצלום: רהול נימג'ה, unsplash.com

Photo by Rahul Nimje on Unsplash