קינה על אריק

אריק איינשטיין סימל עבורי עבר ארץ-ישראלי רחוק, מסתורי ושמח שלא הכרתי ממקור ראשון
X זמן קריאה משוער: 20 דקות

רסקו שואף שאיפה ארוכה מהג'וינט ומניף ידיו באויר, פורש אותן לפנים ואומר, "לאן נעלמת, אריק איינשטיין? הא, לאן?"
מתוך ספרי "לאן נעלמת, אריק איינשטיין?" הוצאת הקיבוץ המאוחד 1999

אגדה: יום אחד, סתיו 1973, אריק איינשטיין מתלבש יפה (חולצת טי לבנה, מעליה חולצת תכלת מכופתרת, חפתים, חזייה שחורה, נעליים מצוחצחות) ונוסע עם יהונתן גפן לפגוש את נשיא מדינת ישראל פרופ' אפרים קציר. סיבת הנסיעה? בסוף שנת 1972 נגזר על הבמאי והבדרן אורי זוהר עונש מאסר בפועל בעוון שימוש בסמים (חשיש). באותם ימים אורי זוהר ואריק איינשטיין הם גם החברים הכי טובים וגם שותפים ליצירה.

איינשטיין נכנס לאלפא רומיאו הלבנה של גפן ויחד הם נוסעים למכון וייצמן שברחובות, לפגוש את הנשיא. בדרך, על פי האגדה, הם מעשנים "תותח" של חשיש, "מכירים קצת את הארץ" (כפי שסיפר איינשטיין לימים) ומגיעים, באיחור של שעה, לפגישה בבית הנשיא, השוכן לו בינות הפרדסים והשדות המוריקים של מכון וייצמן. הם שותים יחד תה שמגישה להם הגברת הראשונה נינה קציר, ומנסים לפנות אל לבו של הנשיא, בתקווה שיָחון את זוהר. פרופ' אפרים קציר, נשיא ומדען, ג'נטלמן ארץ-ישראלי מהסוג הישן, מסרב לבקשתם של איינשטיין וגפן, אבל מסכים להמיר את עונשו של זוהר, מאסר בפועל, בעבודות שירות. באותו רגע אריק איינשטיין קם, נעמד קרוב מאוד לקציר, תופס בדשי חלוקו, מקרב אותו אליו עוד יותר, מסמיך פניו לפני הנשיא ואומר, "אתה נשיא טוב אפרים. אתה דואג לעם שלך. אתה נשיא טוב".

הסיפור הזה מופיע בספרו האוטוביוגרפי של גפן "חומר טוב", המגולל את סיפורה של הבוהמה הישראלית של שנות השבעים. בין אם הסיפור אמיתי ובין אם לא הוא מציג נאמנה את אריק איינשטיין; איש שהיה למיתוס כבר בחייו. כוכב פופ וכוכב קולנוע שהגדיר מחדש, מתוקף הווייתו בלבד, את דמות הצבר הישראלי. אייקון תרבותי יחיד מסוגו שהיה בכוחו לא רק לקום ולנסוע לפגישה פרטית עם נשיא המדינה, אלא גם לתפוס בדשי חלוקו ולפנות אליו בדיבור ישיר, דיבור של רחוב, סחבקי, תכלסי, חפיפיניקי, ולגרום לו להמתיק עונש מאסר. הסיפור הזה גם משמש ראיה לאלמנט ילדותי משהו, כמעט אוטיסטי, בהתנהגותו של איינשטיין. האופן שבו קעקע את המעמד הרשמי, הלשון הדיבורית שבה פנה לנשיא - כל אלו מעידים על ניתוק מסוים מהמציאות (ואולי על היפר-מציאותיות?). בציבור נתפסה ההתנהגות האיינשטיינית כ"דוגריות" המוחלטת. תכונת-העל הישראלית. ואיינשטיין נתפס כישראלי-העל.

***

הגדולים אומרים - "אתה עוד ילד". זה נכון, אבל אני מבין.
מתוך "אני מבין". מילים: אריק איינשטיין

אריק איינשטיין תמיד היה שם. אצלנו בבית שמעו אותו הרבה מאוד. אצלנו בבית, לצד הביטלס, בוב דילן, קט סטיבנס, סיימון וגרפינקל היה תמיד גם אריק איינשטיין. הייתה גם הרבה מוזיקה קלאסית (לא יותר מדי מודרנית או מורכבת - מוצרט, ויוואלדי). והיה הרבה אריק איינשטיין. היינו משפחה אשכנזית, מעמד בינוני, רקע חרדי-חסידי לצד רקע מפא"יניקי, ואיכשהו התגלגלנו לאילת של סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים. אמא שלי עבדה בתפקידי ניהול בכירים בבתי מלון שונים, ואבא שלי עבד בחברת הספנות דיזנגוף. מהנדס מטען, נמל אילת.

בסוף שנות השבעים ובתחילת שנות השמונים עדיין הייתה אילת סוג של עיר מקלט; מצד אחד קטנה, מרוחקת, מדברית, ומצד שני משתרעת על חופי הים האדום, אפופה באיזו הילה היפית. או לפחות כך אני זוכר את אילת. או לפחות כך אני רוצה לזכור את אילת. וכמו בשיר של ליאור ייני, "בואי לאילת", שאת מילותיו כתב ירון לונדון, הייתה אילת רחוקה מהאספלט ו"מן הערים המקומטות". עיר קטנה מוקפת טבע פראי; הכחול-הירקרק של הים האדום אל מול ההרים בצבע החֵמר שמעבר לגבול עם ירדן. מקום של "מחוזות פלא" עם עבר תנכ"י מעומעם (עציון גבר) ועבר עות'מאני לא מזהיר (אום-אל-רשרש). מעין אקס-טריטוריה של שמש וים ותיירוֹת צפון אירופאיות המשתזפות ללא חלק עליון.

אבל זיכרון לחוד ומציאות לחוד. בעולם האמיתי, בחיי היומיום, הייתה אילת בעיקר סוג של עיירת פיתוח שכוחת אל. אמא שלי כל הזמן התלוננה שאין בה מה לעשות מבחינה חברתית ותרבותית - אין בה בתי קפה, אין תאטראות, אין בתי קולנוע - ואבא שלי התלונן שאנחנו משפחה אשכנזית קטנה בעיר שהרוב המוחלט בה הם בני עדות המזרח. וכך היו הסרטים שראינו בבית והמוזיקה שהקשבנו לה הכפרה שלנו. היצ'קוק וברגמן, מוזיקה קלאסית, דילן והביטלס, וגם אריק איינשטיין. הם היו הכפרה התרבותית שלנו.

מערכת היחסים ביני לבין אריק איינשטיין נמתחת על פני כמעט ארבעה עשורים. לקובץ הסיפורים הראשון שלי קראתי "לאן נעלמת אריק איינשטיין?" ה"לאן נעלמת" שבכותרת לא התייחס רק להסתגרותו בבית, אלא להיעלמות המיתוס שהוא ייצג עבורי ועבור רבים אחרים

גרנו בבית פטיו בשכונה שנהגי המוניות נהגו לכנותה "שכונת העונש", כי הייתה השכונה הרחוקה ביותר ממרכז העיר. בשבתות היינו הולכים לים או לחלופין נוסעים לבקר את הסבים והסבתות בתל אביב. ולא פעם, בקיץ, היינו עושים ברביקיו בחצר הפנימית (אף פעם לא "על האש"). הייתי מתרוצץ עם אחי הקטן גיא בחצר הפנימית, שנינו עירומים או עירומים למחצה. החצר הפנימית זכורה לי כמעין סבך ירוק רחב ידיים, אבל סביר מאוד להניח שהייתה קטנה וצחיחה. אבא היה טורח על הבשרים, ובתוך הבית תמיד התנגן בשלב כלשהו התקליט "ארץ ישראל הישנה והטובה".

אריק איינשטיין

עטיפת התקליט ״ארץ ישראל הישנה והטובה״ בעיצוב דוד טרטקובר

זה התקליט של אריק איינשטיין שהכי זכור לי משנות ילדותי. אני זוכר כמה ריתקה אותי והציתה את דמיוני עטיפת האלבום שעיצב דוד טרטקובר: בצבע ברונזה חום-אדמדם, מעוצבת כאלבום תמונות ישן שעליו תבליט של איכר העובד את האדמה במחרשה רתומה לצמד שוורים. הדימוי הזה של עובד אדמה עִברי, מאותו עבר מעורפל של "ארץ ישראל הישנה והטובה" - מושג שאריק איינשטיין טבע בעצמו עד כמה שידוע לי - הילך עליי קסם. מגיל צעיר מאוד ידעתי בעל פה את כל שירי האלבום הזה, רובם שירי פלמ"ח מתקופת מלחמת העצמאות, שהיו הדבר הקרוב ביותר בעיניי לשירי עם. שירי עם של אנשים פשוטים, כמו שירי העם שיש לרוסים או לאמריקאים.

אצלנו בבית, אם לא חגגנו את פסח אצל קרובי המשפחה החרדים, תמיד היינו מסיימים את ליל הסדר בשירי ארץ ישראל האלו של אריק איינשטיין. וכך נוצרה אצלי כבר בגיל צעיר מאוד הקבלה גמורה בין אריק איינשטיין לבין ארץ ישראל של פעם, זו שהייתה שמחה יותר לפני שנולדתי. ארץ ישראל של לפני הכיבוש של 1967 ולפני המהפך של 1977. בתור ילד כמעט לא הכרתי את אריק איינשטיין האחר. כלומר לא ידעתי על אריק איינשטיין המורד, מי שהביא את שנות השישים לישראל במו ידיו. לא ידעתי על חבורת לול ועל האלבום "שבלול", על "מציצים" ועל "פוזי". ראיתי את איינשטיין רק בסרט "סלאח שבתי" או מדי פעם בתכנית טלוויזיה כזו או אחרת; או סתם עומד לבוש וסט כהה ושר משהו בין התכניות. בדרך כלל לא היו אלו שירי ארץ ישראל שלו, אלא שירים אחרים ("אני ואתה", "סע לאט"). גם אותם למדתי מהר מאוד לאהוב, אבל עדיין, יותר מכל דבר אחר, איינשטיין היה מבחינתי סמל. הוא סימל עבורי עבר ארץ-ישראלי רחוק ומסתורי, עבר שלא הכרתי ממקור ראשון, רק בתיווכם של השירים שלו.

***

כתבו עליו בעיתון הרבה דברים
הוא בכלל לא ידע שהוא כזה
מתוך "כתבו עליו בעיתון". מילים: אריק איינשטיין ושלום חנוך

אריה לייב איינשטיין נולד ב-1939 בתל אביב. בן יחיד לדבורה וליעקב איינשטיין, שחקן "תאטרון האוהל". למד ב"בית החינוך בצפון" (לימים בית החינוך ע"ש א"ד גורדון) ובעירוני ד'. היה חבר בתנועת "השומר הצעיר". וגם ספורטאי הפועל תל אביב: אלוף הארץ לנוער בהדיפת כדור ברזל, אלוף הארץ לנוער ולבוגרים בקפיצה לגובה וכדורסלן בקבוצת הנוער של הפועל תל אביב. בנעוריו כונה "אריות". רגע הפריצה הגדול של איינשטיין היה ההרכב שלישיית גשר הירקון, יחד עם בני אמדורסקי ויהורם גאון. באמצע שנות השישים הוציא את אלבום הסולו הראשון שלו, "שר בשבילך". האלבום הזה שונה לגמרי מהאלבומים שעוד יבואו. מבקרי המוזיקה מכנים את הסוגה המוזיקלית של האלבום "סלונית". בלעז קוראים לזה crooner, והכוונה בדרך כלל לזמר של סטנדרטים של ג'ז כמו פרנק סינטרה ובינג קרוסבי. במובנים רבים, בתקופה זו של חייו אריק איינשטיין היה מעין גרסה ישראלית של סינטרה וקרוסבי. קול הבריטון שלו התאים למוזיקה "הסלונית". איינשטיין כמו נולד להיות מעין "אול-יזראלי בוי".

אריק איינשטיין (בשורה השנייה מימין) בלהקת הנח״ל

להקת הנח"ל בתוכניתה "לא לצאת מן הכלים", 1959. איינשטיין קיצוני ימני בשורה השנייה

אבל כבר באותה שנה, 1966, ניכרו אצל איינשטיין ניצנים של שינוי; באותה שנה, יחד עם להקת הליווי החדשה שלו, אריק והאיינשטיינים, הוא הוציא תקליטון של גרסאות כיסוי שכלל גם ביצועים בעברית לביטלס ולאנימלס, וגם גרסה מחודשת ל"ערב של שושנים" של צמד הדודאים. התקליטון הזה הוא מעין אשנב הצצה לעולמו הפנימי של איינשטיין: פופ ורוק בריטיים-אמריקאיים פוגשים את תל אביב הקטנה. סקס, סמים ורוקנרול מצד אחד, וערמה של חבר'ה על הדשא מצד שני. תרבות הפופ המערבית לעומת הציונות המעשית הסוציאליסטית. הקטבים האלו, השזורים זה בזה, נשמרו מאז כמעט לכל אורך הקריירה של איינשטיין, עוברים כחוט השני בין אלבומיו השונים.

בסוף 1966 חבר איינשטיין לשמוליק קראוס ולג'וזי כץ, ויחד הם נהיו ללהקת החלונות הגבוהים. האלבום היחיד של הלהקה יצא באפריל 1967, רגע לפני מלחמת ששת הימים. האלבום הזה, שהשפעת הפופ הביטלסי כבר הייתה נוכחת בו הרבה יותר, סימן לא רק את מה שעבר על איינשטיין כיוצר אלא גם את מה שעבר באותו רגע על ישראל כולה, שכמעט בן לילה הפכה ממדינה סוציאליסטית כמו-סובייטית ללווין מזרח תיכוני של הקפיטליזם המערבי המאוחר. לא עוד שירי להקות צבאיות נוסח הצבא האדום אלא להקות קצב קטנות של גיטרה, בס, תופים. לא עוד מארשים צבאיים וטקסטים חדורי גאווה לאומית על המולדת ועל חלוציות אלא שירי פופ על אהבה, אכזבה וכו'. באורח מוזר דווקא אחרי מלחמת ששת הימים נפתחה ישראל לתרבות הפופ ולתרבות הצריכה המערבית. להקת החלונות הגבוהים הייתה נבואה שהגשימה את עצמה.

מכאן ואילך חבַר איינשטיין לשורה ארוכה של אמני רוק ישראלים צעירים - שלום חנוך, הצ'רצ'ילים, מיקי גבריאלוב - ואיתם הוציא כמה וכמה אלבומים בעלי סאונד מתכתי, מעודכן ומלוכלך יותר. אבל, מאמצע שנות השבעים, דווקא בשיא הקריירה ה"רוקרית" והתקופה ה"היפית", הוציא איינשטיין סדרה של אלבומים שכותרתם "ארץ ישראל הישנה והטובה". באלבומים אלה ביצע עיבודים חדשים, אם כי מסורתיים למדי, לשירי עם ישראליים. וכך נחרת אריק איינשטיין בזיכרון הלאומי - והפרטי שלי - כסמל לסוג הזה של ה"צבר" ההיסטורי, אם כי לא באמת היה בן הדור ההוא. אריק איינשטיין היה, בעת ובעונה אחת, גם סמל לאותה "ארץ ישראל הישנה והטובה" שבדה ממוחו הקודח, וגם סמל ל"דור הפרחים" הישראלי. במבט לאחור קשה לכאורה ליישב את הסתירה בין אריק ה"ביטניק" לאריק "הצבר". אבל זו, כאמור, סתירה רק לכאורה. בְּמָקום משוגע כמו ישראל לא פעם נטמעים זה בזה דברים שנראים מרחוק כניגודים, ורק טבעי שסמל לאומי כמו אריק איינשטיין ישמש גם מעין אב-טיפוס לסכסוך הפנימי של האדם הישראלי.

***

אתה גיבור. מה זה גיבור, גיבור זה מישהו שפרפוריו השונים מצטרפים למשמעות.
עמוס קינן במכתב לדן בן אמוץ

מאילת עברנו להרצליה. הייתי בן עשר או אחת עשרה. הרצליה הייתה הדבר הרחוק ביותר מאילת. לא רק מבחינה גאוגרפית אלא בעיקר מבחינה תודעתית. יותר משהנעורים בהרצליה זכורים לי כחוויה ישראלית הם זכורים לי כמעין תרגום ישראלי, פרחי, של חיי הפרברים האמריקאיים. לא עוד עיירת פיתוח שכוחת אל, אלא מעין בוורלי הילס מקומית. מה שנקרא שדרות נורדאו 90210. בהרצליה, בערך בגיל שלוש עשרה, נחשפתי לראשונה לפאנק בריטי ואמריקאי. ואריק איינשטיין נותר רק זיכרון ילדות עמום.

ימים אחדים לפני פרוץ מלחמת המפרץ הראשונה, בחורף 1990, הבריחה אותנו אימת המלחמה הממשמשת ובאה מהרצליה. אמי לקחה את אחי הצעיר ואותי לחברים שלנו באילת. לעולם לא אשכח את אחר הצהריים האילתי הזה. קר. אפור. העבים בשמים נמתחו על קו הרקיע כמו השפם של סדאם חוסיין. אמביוולנטיות הנמשכת נצח. ביקרתי אצל חברי הילדות שלי דרור ושגיא, והאזנו יחד לאלבומי רוק שונים. אחרי שהקשבנו לסקס פיסטולס, לפיקסיז ולבאוהאוס, שלף שגיא את הדבר הזה: תקליט כתום שעל העטיפה שלו איור של ג'ירפה והכיתוב: "אני טקסט פוליטי?". ברגע שנגעה המחט בוויניל ידעתי שהחיים שלי לא יישארו אותו דבר. באותו רגע הבנתי מה זה אומר להיות בן בלי בית. גולה בארצך. זה מה שהיו נושאי המגבעת עבורי. ביטוי נכון, מתומצת, מדויק ביותר, של הדור שלי. של השבר האידאולוגי, המוסרי, התרבותי, שלתוכו גדלתי. הדור הזה שרצה לחיות כאחד האדם, לפחות זה הצעיר והמערבי, אבל נזרק אל השממה הכאוטית הזאת, אל המציאות האלימה, המופרכת, המזרח-תיכונית.

יש לי חבר שמחלק את האנושות לשני סוגים של בני אדם: הלא נבוכים והנבוכים. אריק איינשטיין היה האב-טיפוס של האדם הנבוך. נבוך כשהישגיו דלים מדי לטעמו, נבוך עוד יותר כשמחמיאים לו

נושאי המגבעת לא ייצגו את מה שאריק איינשטיין ייצג: הם לא היו מלח הארץ, לא בני הציונות המעשית, לא ילדים המורדים בדור ההורים. הם היו משהו אחר, שונה לגמרי. הם היו כמו לקוחים מעולם אחר, ממציאות מקבילה. הם שרו בעברית-ישראלית והיו בעלי תעודות זהות ישראליות, אבל לא היו "ישראלים" או "להקה ישראלית". הם היו קול של "אלוהים אחר". לא מכאן. לא מעכשיו. ובתקופה ההיא, שבה נחשפתי לנושאי המגבעת, לפאנק, לפוסט-פאנק, להבי מטאל, להארדקור אמריקאי, לגאראז', לאינדי וגראנג', אריק איינשטיין נשתכח ממני קצת. איינשטיין היה פתאום מעין זיכרון, הדהוד של העבר. ואפילו לא זה הישראלי אלא העברי שלי. סמל לילדות. לתום מסוים, גם אם מצוץ מן האצבע. בתוך המערכת הסבוכה הזאת של סמלים המרכיבים את התודעה הצעירה שלי סימן אריק איינשטיין דבר מה ששייך להוריי, לא לי.

אבל אז, כשנתיים לאחר מכן, יצא האלבום הראשון של זקני צפת. זקני צפת היו מעין תרגום ישראלי לפאנק-רוק, ובאלבום הראשון שלהם נכללה גם גרסת כיסוי פאנקיסטית ל"מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר". לא הכרתי את השיר המקורי, כי הוא לא היה מאלבומי ארץ ישראל של איינשטיין, שאותם בעיקר הכרתי. בעצם "שבלול" היה בבית, אבל אף פעם לא ממש האזנתי לו. אחרי שיצא זקני צפת הראשון השוו אותו מבקרי מוזיקה וחברים סביבי ל"שבלול", שיצא עשרים שנה קודם לכן. ואז הקשבתי לו וגיליתי אריק איינשטיין אחר. אריק איינשטיין של חבורת לול. אריק איינשטיין המורד. חבורת לול - איינשטיין, זוהר, קראוס, שיסל, גפן, ג'וזי כץ ואחרים - הייתה חריגה בנוף התרבות-בידור הישראלי. וכשגיליתי אותם, בכיתה י', הרגשתי שהם מעין ורסיה מוקדמת יותר של האתוס של נושאי המגבעת. פשוט לא ידעתי את זה קודם. למרות שמנהיגי החבורה צמחו מתוך לב הקונצנזוס, וכבר היו כוכבי מיינסטרים מוכרים, באותו רגע היסטורי בנרטיב הישראלי ניסתה חבורת לול להביא לארץ משהו אחר, משהו לא מכאן. לא צבא, לא קיבוץ, לא תנועות נוער. לא מוזיקה סלונית, וגם לא בדיוק להקות קצב.

חבורת לול העלתה על נס את האנטי-אינטלקטואליות. הרגשתי שהעניין הוא לא סקס, סמים ורוקנרול של נערים מתבגרים, אלא החלטה מודעת לצאת כנגד כל המבנים הלשוניים, התרבותיים והאידאולוגיים שעל ברכיהם התחנכו. חבורת לול לא היו הערת שוליים בסיפור הישראלי, הם היו פרק חדש. חבורת לול הקהילו סביבם קהל ישראלי אחר. שונה מהקהל הישראלי שצרך את בצל ירוק, את שלישיית גשר הירקון או את "דליה והמלחים" ו"סלאח שבתי". שונה אפילו מהקהל שצרך את החלונות הגבוהים. הקהל של לול - והוא לא היה גדול אז כפי שמקובל לחשוב היום - רצה חיים ישראליים אחרים. נשאיר להיסטוריונים לעסוק בעובדה שחבורת לול פרחה בין שני אירועים מכוננים בהיסטוריה הישראלית: מלחמת ששת הימים ומלחמת יום כיפור. הסרט "לול" והאלבום "שבלול" (שלא הצליחו מבחינה מסחרית עם יציאתם) סללו את הדרך לדור ישראלי חדש; אולי לישראל חדשה. "שבלול", שם האלבום, היה הכינוי ששלום חנוך הדביק לאיינשטיין. למה שבלול? כי איינשטיין, כוכב-על וכולי, היה אדם ביישן, מופנם, גמלוני. שבלול.

יש לי חבר שמחלק את האנושות לשני סוגים של בני אדם: הלא נבוכים והנבוכים. האדם הלא נבוך הוא טיפוס כמו רני רהב. מה שלא נעשה לא נביך אותו. אריק איינשטיין היה האב-טיפוס של האדם הנבוך. נבוך כשהישגיו דלים מדי לטעמו, נבוך עוד יותר כשמחמיאים לו. במובן הזה אי אפשר להדביק לאריק איינשטיין כינוי הולם יותר משבלול. לא לחינם כתב מבקר אחד ש"שבלול" הוא "מעין אוטוביוגרפיה של אריק איינשטיין". הנה הנער הצבר, החלוץ, הכול-ישראלי, יפה הבלורית והתואר, הביישן, הנחבא אל הכלים, הנה דווקא הוא נעשה "היפי" (או "ביטניק" בלשון התקופה) מגדל זקן ושיער, לובש ג'ינס פדלפון. בצריף של אביגדור עישנו אנשי חבורת לול הרבה חשיש והזדיינו לצלילי דילן (החשמלי?) והביטלס. ובעשותם כך, באיחור אופנתי של כמה שנים (תחילת שנות השבעים), הביאו איינשטיין וחבורת לול את מהפכת שנות השישים לישראל. התקופה הזאת במסכת חייו של איינשטיין חפפה לחלוטין את נעוריי שלי. לא היה לי קו מוזיקלי יחיד באותה עת. אהבתי פאנק, ת'ראש מטאל, פוסט-פאנק, אינדי, וגם הרבה מאוד סיקסטיז. אהבתי כל מה שהסריח ממרד נעורים. הדבר המצחיק הוא שכשיצא "שבלול" כבר לא היה איינשטיין נער אלא גבר באמצע שנות השלושים לחייו. אבל כמו כל דבר אחר, גם מרד הנעורים הגיע לישראל באיחור. "שבלול" שימש לי צוהר להציץ מבעדו על אריק איינשטיין אחר, והוא התאים כל כך לרגע הספציפי ההוא בחיי. אז גם חלחלה בי הידיעה שיש יותר מאריק איינשטיין אחד. יש הרבה אריק איינשטיינים, וכל אחד מהם התאים לתקופה אחרת בחיים שלי.

***

רק לעתים רחוקות מזדמן לאדם לפגוש את גיבורי נעוריו, ולהתבונן בהם בפעם הראשונה בחייו, פנים אל פנים. זוהי, בדרך כלל, חוויה מרתקת, אולי מפני שגיבורי ילדותו של אדם, מלווים אותו לכל אורך דרכו.
אהרן בכר, "ידיעות אחרונות", 12 באוגוסט 1983

הפגישה הממשית היחידה שלי עם אריק איינשטיין הייתה אקראית לחלוטין. אביב 1994. הייתי בן שמונה עשרה, וחוזר בתשובה. למדתי אצל דודי, הרב אייזן בבני ברק. החזרה בתשובה שלי לא הייתה לשמה. כלומר הייתה ריקה מתוכן. כלומר הסיבות לחזרה בתשובה היו ארציות לחלוטין. לא היה לי כוח להתמודד עם החיים שמצפים לי. החיים היהודיים הדתיים נראו לי אופציה טובה, נוחה יותר. חיים ללא שאלות, ללא חיבוטי נפש. כמו רוב בני השמונה עשרה הייתי מבולבל ומפוחד מהחיים. אסור בשרעפים. החיים היהודיים-חרדיים נדמו בעיני רוחי לתרופת פלא. מעין מעשה אלכימיה פנימי שבו כל הַסחי והמיאוס שהצטבר באדם נעשה דבר מה חשוב, בעל ערך. דבר מה מקודש. החיים היהודיים המסורתיים, כך חשבתי, יביאו מזור לכל צרותיי. יעמידו חומה שתחצוץ ביני לבין הכיעור והרוע בעולם. יעשו אותי אדם פשוט. מאושר.

באחד הביקורים שלי בבני ברק לקח אותי דודי לפגוש את הרב יצחק שלמה זילברמן, מי שהחזיר את אורי זוהר בתשובה. הרב ביקר בעיר ודודי ארגן לי פגישה איתו. דיברנו הרבה על התהליך שעבר זוהר. מטבע הדברים עלה גם שמו של אריק איינשטיין. "יש אנשים שנראים לנו רגילים, שלא לומר בינוניים", אמר הרב זילברמן, "אבל הם צדיקים גמורים. יכול להיות אפילו שאינם אנשי שלומנו, שומרי תורה ומצוות, אבל הם צדיקים נסתרים. אריק איינשטיין הוא אדם כזה. אחד שאפילו לא צריך לעשות תשובה כדי להיות צדיק". כך אמר לי הרב זילברמן. או לפחות כך אני רוצה לזכור את רוח הדברים.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

זו הייתה התקופה שבין סיום התיכון לגיוס. למדתי יהדות והתפללתי בבתי כנסת שונים. עמדתי להוציא לאור ספר שירה דק ומקושקש בהוצאה חצי עצמית. לפרנסתי עבדתי בטלמרקטינג של יחידות קלאב הוטל, עבודה שאמא שלי סידרה לי. מגדל המאה מעל השק"ם באבן גבירול, תל אביב. יום אחד, כשכיפה שחורה על ראשי ובידי עותק שמש של ספר השירה שלי במעטפת נייר חומה, מלבנית, התיישבתי לאכול צהריים בכתר המזרח. כתר המזרח היא מסעדת פועלים שנוסדה לפני כשישים שנה. הכול בה פשוט, פועלי, כמעט סגפני: העיצוב, האוכל - קובה, קציצות, שעועית. והשווארמה. כתר המזרח היה ההאנג-אאוט הקבוע של אריק איינשטיין והחברים שלו עוד מימי משרד ההפקות הגר.

באותו יום התיישבתי לאכול שם שווארמה. ואז ראיתי אותו. אריק איינשטיין. בגודל טבעי. הוא לבש חולצת טי לבנה, מכנסי ספורט קצרים מאוד של אדידס, או משהו דומה, וכפכפים. שער ראשו כבר היה לבן לגמרי. אבל מה שהכי זכור לי זה צבע העור שלו: רגליו החשופות, הארוכות, היו לבנות לחלוטין, כמעט שקופות. הוא ומוני מושנוב התיישבו בשולחן שלידי. עוברי אורח עצרו מדי פעם וביקשו מאיינשטיין שיעשה קטע כזה או אחר מ"מציצים". הוא עשה. אני עקבתי אחריו במבטי בשקט כל הזמן הזה. גם אני רציתי להגיד לו משהו, אבל לא ידעתי מה. מצד אחד הייתי ילד מבולבל בן שמונה עשרה שלצדו יושב האייקון הישראלי הגדול של חייו. מצד שני מאז שאני זוכר את עצמי אריק איינשטיין היה נוכח נפקד בתרבות הישראלית. כביכול הוא היה שם תמיד ברקע, נוכח בחיי האישיים כמו בחיי האומה, אבל משנת 1981 הפסיק להופיע ומיעט לצאת מהדירה שחלק עם סימה אליהו ברחוב חובבי ציון. אריק איינשטיין היה מעין גרסה ישראלית חפיפניקית של סלניג'ר, המסתגר הנצחי. הדבר העצים באופן כלשהו את המיתוס שנוצר סביבו, אבל הביא להשכחתו, להתרחקותו מהציבוריות הישראלית.

באחד השירים היותר אישיים שלו, "סן פרנסיסקו", איינשטיין מתאר את הגעגועים העזים לארץ ישראל שתקפו אותו כשנסע לראות את גמר ה-NBA בסן פרנסיסקו. הוא התגעגע למשה ולחצקל (איש כסית), לכינרת ולחתיכת תבור. כשהוא שר "אוהב להיות בבית" הוא התכוון לישראל כולה

באותו רגע הסתכל הנוכח נפקד הזה לכיווני. ואז, בשלב מסוים, משך עצמו לאורך הספסל עד שהיה קרוב אליי מאוד, אימץ את עיניו ואמר משהו כמו, "לא מסתדרים לי הכיפה והפרצוף. למה הכיפה?" אני לא זוכר את כל השיחה, אבל היא הייתה ארוכה. ממש ישבנו ודיברנו. פרק זמן מסוים. יכול להיות שבמציאות היה פרק הזמן קצר מכפי שהוא זכור לי. סיפרתי לו על תהליך החזרה בתשובה. ניסיתי להסביר לו על הפחדים שלי מהחיים האמיתיים. זו הייתה סיטואציה קיצונית: וודי אלן ב"שחק אותה סאם" רק חולם שהוא מתייעץ עם גיבורו האמפרי בוגארט, ואילו אני באמת ישבתי והתייעצתי עם ההאמפרי בוגארט שלי. הנה אני יושב עם אדם שאני בעצם לא מכיר, ובה בעת מכיר טוב כל כך. הדואליות הזאת אפשרה לי לספר לו דברים שלא יכולתי לספר לאנשים אחרים. הוא הקשיב. הנהן בראשו מדי פעם. לאות הסכמה או אי-הסכמה. שאל שאלות. בסוף העליתי את עניין אורי זוהר. "הנה, תראה את אורי, הוא לא מאושר היום?" שאלתי.

"אורי... מאושר... הממ, לא יודע. אני מקווה שהוא מאושר, אבל מי יודע? לאף אחד אין מתכון לאושר", אמר אריק איינשטיין. וחזר על המשפט הזה כמה וכמה פעמים. "לאף אחד אין מתכון לאושר". והמשפט הזה, הפשוט, התכליתי, החד וחלק, נחרת בי. ובמידה רבה גרם לי להבין, חודשים ספורים לאחר מכן, שאכן, החיים היהודיים שביקשתי לי הם לא מתכון לאושר. ואף שלא הייתה באמירה הזאת שום גאונות, וגם לא יותר מדי סבטקסט, ואולי דווקא משום הפשטות והפשטנות שבה, היא הילכה עליי קסם. וואלק, באמת אין מתכון לאושר. בסופו של התהליך, אחרי פחות משנה שבה הייתי תלוי בין שני העולמות, עזבתי את הדת. שוב שינה אריק איינשטיין את חיי.

מערכת היחסים ביני לבין אריק איינשטיין נמתחת על פני כמעט ארבעה עשורים. לקובץ הסיפורים הראשון שלי קראתי "לאן נעלמת אריק איינשטיין?" ה"לאן נעלמת" שבכותרת הספר לא התייחס רק להיעלמותו הפיזית מהבמות ולהסתגרותו בבית אלא להיעלמות המיתוס שאריק איינשטיין ייצג עבורי ועבור רבים אחרים. "אריק איינשטיין הוא יותר מאשר הזמר הישראלי הגדול ביותר", אמר יואב קוטנר. "איינשטיין הוא ארץ ישראל האמיתית". וכבר אז, בסוף שנות התשעים, היה לי ברור שהסוג הזה של הישראליות - היפה, הצנועה, הענווה, הנבוכה, המחוספסת, הביישנית והקשוחה - כל אלה בעת ובעונה אחת - היא דבר מה הולך ונעלם. עכשיו היא מתה באופן רשמי.

***

בן אדם, תתאמץ, עוד מעט קצה הדרך
בן אדם, עד סוף המירוץ
מתוך "סוס עץ". מילים: יענקל'ה רוטבליט

הידיעה על מותו של אריק איינשטיין תפסה אותי על הרכבת שהחזירה אותי מנאנט לפריז. תחילה הופיעה הודעת טקסט חסכונית מידידה ישראלית החיה בפריז: אריק איינשטיין בבית חולים. מורדם ומונשם. מה זה "מורדם ומונשם"? בתרגום לעברית נקייה מצחצחות "מורדם ומונשם" הוראתו גוסס. ואז הגיע לנייד שלי מבזק של YNET: אריק איינשטיין מת. ההסתגרות שלו בבית בשלושת העשורים האחרונים הייתה הקצנה של ההסתגרות שלו בשטחי ארץ ישראל. ואולי גם סימלה את הסתגרותו מפני ישראל החדשה, זו ששינתה את פניה. באחד השירים היותר אישיים שלו, "סן פרנסיסקו", הוא מתאר את הגעגועים העזים לארץ ישראל שתקפו אותו כשנסע לראות את גמר ה-NBA בסן פרנסיסקו של סוף שנות השבעים. הוא מתגעגע שם למשה ולחצקל (איש כסית), לכינרת ולחתיכת תבור. טקסט כן של ערגה פשוטה. כשאריק איינשטיין שר "אוהב להיות בבית" הוא התכוון לישראל כולה.

אני, להבדיל ממנו, בחרתי לעזוב את ישראל. אם אריק איינשטיין אהב את ישראל כל כך עד שלא יכול היה לצאת ממנה עוד, הרי שאני אוהב אותה כל כך עד שאיני יכול לחיות בה. ואם בעבר הייתה תמיד מרחפת במקום כלשהו בירכתי המוח הידיעה שאריק שם, גם אם סמוי מן העין, יושב בבית וצופה בטלוויזיה, הרי שעם מותו התחדדה אצלי ההרגשה שישראל ההיא, שמעולם לא ידעתי ממקור ראשון, נעלמה לבלי שוב. איכה יועם זהב.

המאמר פורסם באסופה ״הלהקה היחידה שחשובה - להיות מעריץ פופ בישראל״ שרואה אור בימים אלה בהוצאת ״אפיק״. עורכת: דנה קסלר

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי איתמר הנדלמן סמית.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על קינה על אריק

02
דניאל

מטלטל וכתוב נפלא! מעניין אם בדורנו יקום היוצר שיצליח להנציח ביצירתו ובדמותו את הישראליות העכשווית,כפי שאריק עשה...אולי הוא או היא כבר מתהלכים בינינו...

03
אסנת אלון

ואולי ההסתגרות היא עוד משהו?
הכישרון "לתפוס מקום" הוא נפרד, הרבה פעמים מהכישרון האמנותי. אריק נראה תמיד עם חרדת קהל.
המקום הגבוה שלו בתרבות היה כאילו לא מובן לו. היה לו (אולי) קשה לתפוס כל כך הרבה מקום, כפי שאוהדיו רצו.
אבל זהו כמובן גם חינו העיקרי.

04
עמי

המעין "ממואר" שטחי | של איתמר הנדלמן עמוס קלישאות, תובנות לעוסות עד דק, נוסטלגיה דביקה ומקוננת יחד עם אגו-טריפ האופייני כל-כך לכותב (איזו יוהרה להביא כמוטו ציטוט מספר שהוא עצמו כתב!), וכמה כל זה הוא אנטי-אריק איינשטיין!