קסם הקסם

האם אפשר או כדאי לחיות בלי היקסמות ופליאה? האם ניסיונותינו היהירים למפות את המציאות החומרית כולה הם ברכה למין האנושי, או שמא יתגלו כקללה?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

באחד הדיאלוגים הגדולים שלו, אפלטון מתאר מפגש של סוקרטס עם העילוי הצעיר תיאטטוס, שעתיד להפוך לאחד המתמטיקאים החשובים ביותר בעולם העתיק. כפי שמספר אפלטון, תיאטטוס נשבה כל כך בקסמי חידותיו הדיאלקטיות של סוקרטס, שהוא מתוודה כי הוא "סחרחר" מרוב "פליאה" מכיוון שאינו בטוח אם אפשר לפתור את התעלומות והחידות האלה. סוקרטס עונה לו בשמחה גלויה: "תחושת הפליאה הזאת היא סימן ההיכר של הפילוסוף. לפילוסופיה אין מקור אחר".

אריסטו הסכים חד-משמעית: ה"פליאה" היא שהובילה את הפילוסופים הראשונים לעסוק בפילוסופיה. ותומאס אקווינס הסכים עם אריסטו והסביר ש"הפילוסופים עסקו בדברים מופלאים".

בימינו מרחף איום כבד על הקשר בין תחושת הפליאה והדחף לדעת. מקס וובר הכריז בראשית המאה העשרים שהרוח הרציונלית של החיים המודרניים – אחד ההישגים האינטלקטואליים הגדולים ביותר של המערב – הובילה ל"התפוגגות הקסם מן העולם", קרי להשקפה קרה ועוינת, שאין בה ולו שמץ של ספונטניות אנושית או צל של מסתורין מתמיה. האם הפילוסופיה מובילה בהכרח לעולם נטול קסם שבו אין תעלומות שאפשר להביט בהן בפליאה?

המדע אינו אוסף של אמיתות אלא חקירה מתמשכת של תעלומות

מחמת קוצר היריעה לא נדון כאן בדרך שהובילה אותנו למקום העגום הזה. די לציין שלא נראה כי אנו מעוניינים להישאר בו. מספר גדל והולך של חוקרים, בהם מוריס ברמן, ג'יימס ק.א. סמית, רוברט אוֹרְסי, ג'ושוע לנדי, מייקל סֵיילר,ארווין לאסלו, רוברט פּוֹג הריסון, גרגורי בּייטסון, אליסטר מקגראת ורבים נוספים, הביעו הסתייגות מהתפישה שלפיה אנו, בני האדם המודרניים, התפכחנו לחלוטין מקסמו של העולם. חלקם אף דיברו על הצורך ב"היקסמות מחודשת" של עולמנו. אולי תחשבו שהתקווה להחזיר את הקסם לעולם באמצעות כוח רצון או טיעונים רציונליים היא פרדוקסלית, אבל במקום לראות את התקווה הזו כרצון הטומן בחובו סתירה, או כדחף ילדותי, אנו מעדיפים לראותה כרצון חיובי המצביע על צורך אנושי מוחשי ועמוק. יש לנו צורך בפליאה, בקסם, במסתורין – לא רק כדי לייצר הילה רומנטית כמו זו האופפת חדר המואר באור נרות, אלא כיוון שהם כלים חיוניים לשגשוג האנושי.

ילד, פליאה, מבט

ילד מביט בפליאה. תצלום: טיארה מז'וס

הצורך בגבולות

הטענה שפליאה, קסם ומסתורין הם חיוניים לשגשוג האנושי אינה אמורה להפתיע אותנו. מאז ומתמיד צעד המדע קדימה על-ידי שימור המתח הדיאלקטי בין הידוע לבלתי ידוע, ובין הדברים שאפשר להטיל בהם ספק והדברים שיש לקבל כהנחות יסוד. לזה התכוון הפיזיקאי פרימן דייסון (Dyson) כשאמר ש"המדע אינו אוסף של אמיתות" אלא "חקירה מתמשכת של תעלומות". ולזה התכוון גם הפיזיקאי מרסלו גְלֵייזר (Gleiser) כשציין כי אף על פי ש"אנו חותרים לידע, תמיד חותרים לעוד ידע... עלינו להבין שאנחנו מוקפים במסתורין ונמשיך להיות מוקפים במסתורין". השקפתם של דייסון וגלייזר אינה חריגה בקהילה המדעית. מדענים רבים – החל בניוטון עבור באיינשטיין וכלה בסטיבן ויינברג – הכירו בתפקידם המהותי של המסתורין והפליאה בקידום המדע.

יתרה מזאת, מסתורין, היקסמות ופליאה משפיעים על הרווחה הפסיכולוגית והרוחנית שלנו. קשה מתמיד לטעון שניסיונותיהם של אנשי הנאורות לכבוש את הטבע בכלי הרציונליות התכליתית הובילו לעלייה באושר האנושי, הרי בחיי המוסר של המערב המודרני יש שפע ראיות המלמדות כי ההיפך הוא הנכון. האם ניסיונותינו היהירים למפות את המציאות החומרית כולה הם ברכה למין האנושי, או שמא יתגלו כקללה? האם קבלה של המסתורין כנדבך קבוע ויציב של המצב האנושי – ואף כאחת מאבני היסוד של קיומנו – היא חיונית לבריאות נפשית ומוסרית ולתחושת החירות שלנו?

קבלה של המסתורין משמעותה להרגיש בבירור מדי יום, ברמה הקיומית, שעלינו לחיות את חיינו במסגרת גבולות אפיסטמיים ומוסריים שאין לנו היכולת או הסמכות לחצותם. המסורת הספרותית המערבית מלאה במשלים וסיפורים, החל במגדל בבל עבור בנפילת איקרוס וכלה בעסקה של פאוסט עם השטן, המודיעים לנו כי ההכרה בגבולות התפישה האנושית חיונית לבריאותנו. הכרה זו מייצבת את נשמותינו, מעניקה לנו נחמה וכן מונעת מאיתנו ליפול קורבן לגחמות שאחריהן אנו עלולים להיסחף, למגינת לבנו.

לא חייבים לעצור כאן. הראיות מלמדות שאנו בני האדם בנויים למסתורין – כלומר בנויים לחיות במסתורין, לנוע בתוכו ולהתקיים בתוכו בכל ישותנו, בדיוק כפי שאנו בנויים לידע ולעבודה ולאהבה. אנו זקוקים לנוכחותו של מסתורין בחיינו כדי לפרוח, בדיוק כפי שתמונת נוף יפה ובהירה דורשת את נוכחותו של אופק – כקו מתאר התוחם את שדה הראייה או כגבול אפל, ואף מאיים, המחדד את העולם המואר. ואולי אנו זקוקים לנוכחותו של מסתורין כפי שאנו זקוקים לרענון ולהקלה שבשתיקה כדי להשתמש כהלכה בשפה?

שני סוגי תעלומות

אבל איך נתחיל להגן על חשיבותו של המסתורין בעולם ספקני החושד, כך נראה, בכל דממה ובכל סוד, בכל גבול ובכל קו מתאר, בכל טענה המדברת על מגבלותינו היסודיות כבני אדם?

נראה כי דממה וסודיות הן השוכנות בלב העניין. מסתורין מחזיר אותנו אל מה ששוכן מעבר להבנה האנושית, אל מה שאסור להביעו או שטבעו כלל אינו ניתן להבעה.

יש מסתורין שהוא כמו מִספר ראשוני שאינו ניתן לפירוק לגורמים ונותר תמיד הוא עצמו ויש מסתורין שהוא חידה הממתינה לפיצוחאנו עדיין חווים את המשמעות הזאת של מסתורין בטקסי הדת ובדוֹגמה הדתית. ספר התפילות האנגליקני מדבר על מסתורין במובן הזה, בתפילה הנאמרת לאחר ה"אוכריסטיה" [טקס לחם הקודש]: הוא מדבר על הזנתם של משתתפי הטקס ב"תעלומות קדושות" אשר "הופכות את איבריהם לחלק מהגוף המיסטי" של כל חסידי ישו. האלמנטים ה"מיסטיים" של האמונה הנוצרית הם בדיוק אלה שקוראים תיגר על הכוחות האנליטיים של התבונה השגרתית: האינקרנציה של ישו, תחייתו, נוכחותו המוחשית של ישו בתוך הלחם והיין של ההאוכריסטיה, ונוכחותו של האל בגופם הקולקטיבי של המאמינים שנאספו במקום. לעולם לא נוכל להבין את הדברים האלה במלואם או לייחס אותם לסיבות טבעיות קודמות, מכיוון שהם מייצגים ביטוי סמלי של מציאות שאינה ניתנת להכלה בקטגוריות הזמינות לנו.

דומניקינו, התגלות, ישו, איגנטיוס הקדוש מלויולה

"ההתגלות של ישו והאל האב בפני איגנטיוס הקדוש מלויולה", ציור של דומניקינו, 1622. תצלום: ויקיפדיה

אבל לעתים תכופות כשאנו מדברים על מסתורין, אנו מתכוונים למעשה לתעלומות כמו אלה שמופיעות בסיפורי בלשים ובמותחנים. כלומר, תעלומות שעלינו לפתור, אמת נסתרת שיש לחשוף.

לכן יש להבחין בין שני סוגי מסתורין לפחות: תעלומות שאפשר לפתור ותעלומות שאי אפשר לפתור. שימו לב שאולי יש להשתמש בפועל "להכריע", כלומר לנתח באורח אנליטי, המאפשר לנו לקחת דבר בלתי ידוע לכאורה ולהפוך אותו לשילוב של דברים ידועים. כלומר, במובן הראשון, מסתורין הוא כמו מִספר ראשוני שאינו ניתן לפירוק לגורמים ונותר תמיד הוא עצמו, כפי שהוא. מסתורין במובן השני הוא חידה שיש לפצח, תנאי מקדים הכרחי לגילוי הרואי של האמת – גילוי המאשר פעם נוספת את ניצחון התבונה והפיקחות של בני האדם על פני הטבע הסורר או על פני התוהו ובוהו שמאפיין את האירועים המתחוללים בעולם – או על פני פושעים ערמומיים ומרושעים.

המסתורין במובן השני הזה מציג לפנינו את יכולתה האדירה של התבונה האנושית לפתור בעיות. הוא הופך למשל בשירות פרויקט הנאורות. במובן זה, כל מה שמסתורי הוא מסתורי רק לכאורה, רעלה שקופה שהתבונה מתענגת על הסרתה. זה כמו המסתורין שאופף את הופעתו של קוסם הבמה, שרק לכאורה ערף את ראשה של העוזרת היפה שלו, אבל מוכיח לבסוף שהוא כלל לא עשה זאת כשהוא מחזיר אותה אל הבמה נאה וקורנת ללא שום שריטה או קמט בבגדיה, וזוכה למחיאות הכפיים ולחיוכים מהקהל. לוּ הייתה עיננו תמיד מהירה מן היד, לא הייתה שום תעלומה בנסים ובנפלאות שהקוסם מתיימר לחולל. במובן זה, הדבר שאנו מכנים "מסתורין" אינו אלא בורות עטופה בתדהמה, מעשה של קוסם (או אל, או אלוהים) שעדיין לא פוענח והוצג כדבר נורמלי וטבעי לחלוטין – כלומר, העולם לפני שקסמו פג בעינינו. זה מקור הנאתנו.

מבקר מהמאה התשע-עשרה שמעולם לא חזה בנפלאות הווי-פי והטכנולוגיה הסלולארית, עשוי להיכנס לבית קפה מודרני או לשדה תעופה ולחשוב שהגיע לארץ שורצת שדים המסוגלים לחולל מסרים יש מאין ולהשיב עליהם בלי קול. המחשבה הזאת משעשעת אותנו כי ברור לנו שלא מדובר בקסם. וגם כאשר אנו מדברים על מסתרי היקום, על אמיתות שעדיין לא התגלו בנוגע לשמשות מרוחקות ולכוכבי לכת צחיחים, בנוגע לאסטרואידים וקרני גָמָא וכתמי שמש וחורים שחורים, אנו מדברים עליהן באותו אופן: אלה דברים שאיננו יודעים, אבל אנחנו מסוגלים לדעת אותם ונדע אותם בעתיד. אלה תעלומות שטרם פיצחנו, אבל אנחנו עוד נפצח אותן. אנחנו נדע.

סמרטפון, סלפי, בית קפה, יפן

בבית קפה ביפן. תצלום: Photoglovey

היעדר הידע אינו מרפה את ידינו, אלא מעודד אותנו לצאת למסעות של גילוי, נחושים ונועזים מאי פעם. אנו צמאים לידע, וטבענו מנחה אותנו לחתור אליו חתירה בלתי נלאית. מסתורין, במובן זה, אינו אלא צל שהחיים מטילים על הלא נודע, צל שמדרבן אותנו לחפש אחר ידע – הזמנה מפתה להסיר את הרעלה או לגרש את החושך. המסתורין אינו דבר שיש להשלים עם קיומו, או לשכון בתוכו, ועל אחת כמה וכמה הוא אינו דבר שיש להוקיר או לסגוד לו.

ואף-על-פי-כן נותרו שרידים לקשר בין שני המובנים של המסתורין, שאותם נכנה המובן הרוחני והמובן הבלשי. הם נבדלים זה מזה, ובכל זאת קשה לנתק ביניהם. אחת ההנאות שמופע קסמים מוצלח טומן בחובו היא הידיעה שאדם בעל מיומנות מספקת מסוגל להגדיל במידה רבה את הפער בין מראית עין למציאות. אנחנו אוהבים את השעיית הספק המובילה להתעוררות מחודשת של תחושת הפליאה שלנו – זו שמאפשרת לנו לגלגל במוחנו, ולו לרגע קצר, את המחשבה שאולי אנו בכל זאת חיים בעולם של קסם ונסים.

אנחנו אוהבים את השעיית הספק כל כך, שאנו מנחילים אותה לילדינו, מעודדים אותם לפתח את הדמיון, ומוקירים את הרגישות הילדית של סופרים כמו ג'. ק. צ'סטרטון, ק.ס. לואיס וג'יי קיי רולינג. הסופרים האלה אוהבים מיתוסים עתיקים וסיפורי ילדים מופלאים. הם מוקירים אותם ומוצאים – בצדק – בטובים שבהם פניני חוכמה בוהקות ומחיות-נפש באשר למצב האנושי. בכל חג מולד אנו מברכים על בואו של סנטה קלאוס וצופים מחדש ב"נס ברחוב 34" – 'הסרט שאחד מנושאיו המרכזיים הוא פגמיו המרובים של העולם שניטל ממנו הקסם .

ET, אי.טי., פנטזיה

סיפור פנטזיה. תצלום: יוליה מליצ'נקו

אבל בכל הקשור למופעי קסמים, או לתעלומות נוסח שרלוק הולמס –  אנו בטוחים שאת התעלומות האלה אפשר לפתור, ונהיה מאוד לא מרוצים אם יתברר שלא כך הדבר. למעשה נרגיש מרומים. ובהחלט לא נרגיש שחוסר יכולתנו לפצח את התעלומה מאתגר אותנו מבחינה מטאפיזית. אף אחד לא ימיר את דתו בגלל מעשה קסמים כושל על במת תיאטרון.

מכאן שלגישה שלנו למסתורין יש שני פנים. אנו מסכינים עם התפוגגות הקסם שהמדע המודרני חורת על דגלו, ולמרות זאת אנו מתמרדים נגדה. ולא רק בכל הקשור לגידול ילדינו, אלא גם במזון שבו אנו מזינים את הדמיון שלנו באמצעות כלי התקשורת והאמנויות. אמנם אנו, בני האדם המודרניים והפוסט-מודרניים, החלטנו שהפן הרוחני אינו אמור להגדיר כיצד אנו מבינים את העולם, אך בה בעת נדמה שאנו מתנגדים נחרצות להיעלמו המוחלט. צ'רלס סינגלטון (Singleton), חוקר דגול של דנטה, הכריז בעבר בחידתיות ש"הבדיון של הקומדיה האלוהית טמון בכך שהיא אינה בדיון". תהיה אשר תהיה כוונתו המדויקת של סינגלטון בהצהרה זו, הרי שבאופן כללי הוא התכוון לומר שכוחה הרגשי והאינטלקטואלי של היצירה של דנטה הוא רב כל כך, ושהיא משכנעת כל כך, עד שקשה לא להאמין לה, וקשה לא לראותה כתיאור של עולם שקיים באמת.

המסתורין שבסְפָר

אז איפה אנו עומדים כעת בכל הקשור להתפוגגות הקסם מן העולם? האם התפוגגות הקסם היא מצב שבני האדם מסוגלים לחיות ולשגשג בו? או שמא הקסם, המסתורין והפליאה עוד ישובו לחיינו, וכך יתגלה לנו שאיננו מסוגלים להעלימם מחיינו ושבפועל הם נותנים מענה לצורך קיומי יסודי: הצורך במסתורין, הצורך להרגיש שאנו שוכנים בתוך יקום מלא באפשרויות נסתרות ומוזרות שאינן לכודות ברשת הסיבה והתוצאה, הפעולה וההשלכה?

אולי יועיל לנו בנקודה זו להציג אנלוגיה הנוגעת לתפקידו של המסתורין בעולמנו, גם אם לא מדובר בהשוואה מושלמת. הרהרו רגע בחשיבותו של "הסְפָר" בהיסטוריה האמריקנית ובהגות האמריקנית.

מאמרו של פרדריק ג'קסון טרנר (Turner) משנת 1893 בנושא זה נחשב לאבן דרך בהיסטוריוגרפיה האמריקנית. אם לסכמו בקצרה, טרנר טוען שהגורם החשוב ביותר בהתפתחות הדמוקרטיה האמריקנית – ובפיתוח מאפייניה הייחודיים הרבים, כמו חירות ואינדיבידואליזם – היה קיומם של אזורי ספר בגבולותיה המערביים של המדינה. מאמרו של טרנר הרבה פחות פואטי מאשר תחום עיסוקו, והוא משתמש בדוגמאות ממדעי הטבע והחברה כדי להוכיח את טענותיו. לפי טרנר, אפשר להסביר את ההתפתחות האמריקנית באמצעות קיומה של הארץ הפראית שמחוץ להישג ידה של הציביליזציה. החיים בסְפר משמעותם חיים על הסף, בין ציביליזציה לטבע, בין הידוע לבלתי ידוע.

שנים רבות התקוטטו היסטוריונים על שאלת תקפות התזה של טרנר. אבל אנו לא נעסוק כעת בשאלה הזאת, מכיוון שערכה של התזה שלו נוגע לצרכים הנפשיים שלנו הרבה יותר משהוא נוגע למשימת ההסבר ההיסטורי. כדאי לחזור למילותיו הרהוטות של דה טוקוויל בהקשר זה:

"לא האדם הוא שנטע בתוך עצמו את המשיכה לאינסוף ואת האהבה לכל שהוא בן-אלמוות. משאות נפש נעלות אלו אינן פרי שרירות לב; מסד איתן להן בטבע האדם, והן קיימות חרף מאמציו. יכול הוא לסלפן ולעקמן; להחריבן לא יוכל".1

על כל יומרותיה הפסבדו-מדעיות, תזת הסְפר עסקה – ועודה עוסקת – בצורכי נפש האדם. היא עוסקת בחוסר המנוחה שבני האדם חשים לנוכח כל גבול או שער סגור, ברצונה של רוח האדם לפרוץ מבעד לקירות הכולאים אותה. אנו נמשכים אל האינסופי, אל מסתרי הדרך. אנו חשים את אותה תחושה קלאוסטרופובית כשאנחנו מהרהרים ב"קץ ההיסטוריה" של פוקויאמה, קרי בהחלתה הכלל-עולמית של מדינת הרווחה הליברלית הבורגנית ו"המסגרת האימננטית" החילונית שלה. לפי גישה זאת, בני האדם כבר מיפו את המציאות באופן מקיף ומזערו את כל הסיכונים האפשריים – עולמנו הוא עולם סופי ותחום, ללא שום פינה או מובלעת של קסם ונשגבות.

הספר האמריקני, מתיישבים, ארצות הברית, המישורים הגדולים

מתיישבים אמריקנים חוצים את המישורים הגדולים אל הסְפָר הגדול, F.O.C. Darley , תחרית של H.B. Hall, ויקיפדיה

אז בין אם הניתוח של טרנר היה מדויק מבחינה אמפירית ובין אם לא, הוא העניק לאמריקה ולעולם נקודת מבט משכנעת על הסיפור האמריקני, תיאור נרטיבי של עם שלם המשיל מעליו את מאפייניה של התרבות שירש – על כל הקונבנציות העבשות שלה ואילוצי הזיכרון והמורשת – ונכנס בתחושה משחררת לסירת הקאנו של אזורי הספר. כלי השיט הפרימיטיבי הזה הוביל את האמריקנים אל עתיד חדש ותוסס, המתחדש ללא הרף ומחבר בין טבע לתרבות בתנועה מתמשכת של חקירה וגילוי והתיישבות, במעגליות מחזורית. אבל הדימוי הזה היה שימושי רק כל עוד אכן היה ספר. מכאן הנימה הקודרת שבה מסתיים מאמרו של טרנר. מה היה יכול לתפוס את מקומו של הספר מרגע שכל השטחים נכבשו?

יש מקום להשוות בין הצורך במסתורין לבין התזה של טרנר, כיוון שטרנר הציג במאמרו דרך מסוימת להיות בעולם ובכך נתן מענה, במכוון או שלא במכוון, לצורך שטוקוויל תיאר – הצורך הנפשי של בני אדם חופשיים לחפש את האינסופי, לצעוד בנחישות לעבר מקומות לא נודעים, ולברוא את עצמם מחדש לא רק באמצעות הדברים שמתגלים במסע, אלא באמצעות החקירה עצמה, באמצעות תהליך החיפוש והגילוי.

המסתורין הוא אזור הספר המנטלי. פליאה וקסם הם הרוחות השורות עליו. אנו זקוקים לאזורי ספר של ידע ולאזורי ספר שאותם נוכל לחקור למען בריאות הציביליזציה שלנו ולמען שגשוגו האישי של כל אחד מאיתנו. אובדן תחושת המסתורין, בדומה לאובדן הסְפר, יחולל בנו שינוי מהותי וירוקן את המרץ והתכליתיות המאפיינים את מפעלותינו. זאת הסיבה שהתעלומה הרוחנית היא הבסיס לתעלומה הבלשית. וזאת הסיבה שקבלת הרוחני מרמזת כי ישנו – כי חייב להיות – אזור סְפר קבוע שלעולם לא ייכבש, מסתורין שלעולם לא יתבהר, חידה שלעולם לא תפוצח, מיתוס שלעולם לא יופרך ושסודותיו לעולם לא יתגלו. זוהי חשיבות שובו הבלתי נמנע של המסתורין.

 

אם הגעת עד לכאן....

"אלכסון" הוא כתב עת לא פוליטי המחויב להפצת ידע וערכים הומניסטיים. בחמש שנות קיומו הפך כתב העת לנווה מדבר לגולשי הרשת היגעים: מקום להתרווח בו לאחר שצלחתם את הערימה המתעדכנת של חדשות, פיתויי הרשתות החברתיות ומיזמים מסחריים אחרים המבקשים לחטוף את תשומת ליבכם.

החזון שלנו הוא לקיים מקום של קריאה שקטה ובלתי מופרעת ולעודד חשיבה רצינית בעידן של קיצורי דרך, תיוג אוטומטי וטוקבקים של מילה אחת.

לא תמצאו כאן כל פרסומות, מודעות חסות או קליקים של הסחת דעת, רק רעיונות מעוררי מחשבה של מיטב הכותבים בעולם ובארץ. התכנים חופשיים לכולם, אבל לא נוכל לעשות זאת בלעדיכם: 

לתמוך באלכסון

 

וילפרד מ' מֶקְלֵיי (McClay) הוא מנהל המרכז לתולדות החירות באוניברסיטת אוקלהומה. הוא מחבר הספר The Masterless: Self and Society in Modern America (משנת 1994). דונלד יֶרְקְסה (Yerxa) הוא פרופסור אמריטוס להיסטוריה באיסטרן נזארין קולג' במסצ'וסטס ועורך כתב העת Fides et Historia.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון
תמונה ראשית: מתוך "ליל כוכבים מעל נהר הרון", וינסנט ואן-גוך,1888, מוזיאון אורסיי. תצלום: ויקיפדיה

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי וילפרד מֶקְלֵיי ודונלד יֶרְקְסה, Big Questions Online.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

5 תגובות על קסם הקסם

04
אמיר

מאוד מזכיר לי באופן אישי את הקטע מ"ממדריך הטרמפיסט לגלקסיה" שבו "איגוד הפילוסופים" מתנגד ליצירת המחשב שייחשב את התשובה ל"חיים, היקום והכל" בטענה שזוהי עבודתם הרשמית של הפילוסופים חברי האיגוד.