קסמו האפל של השיגעון

שיגעון מעורר בנו פחד, רתיעה וצורך להרחיקו אל מעבר לגדר, למקום שבו לא נצטרך לראותו ולחשוב עליו. אך אם נודה על האמת, שיגעון גם מסקרן ומושך ומתואר שוב ושוב ביצירות ספרותיות וקולנועיות, כשהוא אפוף בהילה רומנטית ובתחושת היקסמות. אך מהו סוד הקסם שמהלך השיגעון על בני האדם? מהי אותה משיכה לא מוסברת שאנו חשים ביחס לתהומות הנפש האפלים? מדוע אנו מוצאים את עצמנו מביטים בשיגעון ואיננו מצליחים להסיט את המבט, למרות חוסר הנחת הברור שמתעורר בנו? והאם מבטו של הצופה בשיגעון מבחוץ יתגלה כשונה ממבטו של האדם שחווה אותו מבפנים? שאלות אלו יהוו את תחילת הדרך לתהייה קצרה על קנקנה של המשיכה אל השיגעון ולניסיון ללכוד שמץ ממהותו החמקמקה של השיגעון באמצעות מילים.

בניגוד למחלות גופניות, שיש להן סמנים ביולוגיים ברורים ומבחנים אובייקטיביים, איבחון של הפרעה נפשית תלוי בתיאוריו של האדם הסובל ובהתבוננותו וחוות דעתו של המתבונן

אבל מדוע בכלל לדבר על "שיגעון", ולא להשתמש במינוח מדעי יותר, ובוודאי יותר תקין פוליטית – "הפרעה נפשית" או "מחלת נפש"? אולי בגלל שהמונחים הפרעה/מחלת נפש הם מטפורה, במובן זה שהם שואלים מונחים מעולם הרפואה ומלבישים אותם על איבר/פונקציה המכונה "נפש". אך בניגוד למחלות גופניות, שיש להן סמנים ביולוגיים ברורים ומבחנים אובייקטיביים (כגון בדיקות דם, רנטגן, MRI  וכו'), איבחון של הפרעה נפשית תלוי בתיאוריו של האדם הסובל ובהתבוננותו וחוות דעתו של המתבונן. איש עוד לא ראה נפש בבדיקת MRI, ואיש לא זיהה סכיזופרניה בבדיקת דם. ולכן, לפחות לעת עתה, המילים שנמצאות בשימוש ביחס להפרעות נפשיות הן מטפורות. שיגעון, לעומת זאת, היא מילה קדומה יותר, שאינה מניחה את ההנחות של המודל הרפואי של מחלת נפש. היא גם מילה שמסמנת מצב ולא מהות – שכן שיגעון הוא מצב זמני (או אולי נאמר רגש קיצוני) ולא הוויה קבועה. האדם המשוגע אינו משוגע כל הזמן, אלא נכנס ויוצא ממצבי שיגעון, ומסוגל לתארם הן מבפנים והן מבחוץ. כך, למשל, ישנם רבים שכתבו על שיגעון, המספרים שאף בשיאו של טירוף הדעת עדיין נותרה בהם פונקציה נפשית צלולה ומתבוננת, שהיתה יכולה להמשיך ולתאר את המתרחש במבט מבחוץ. המילה שיגעון קשורה אל מימד הזמן באופן נוסף – היא שולחת את זרועותיה אל ראשית הזמן – זו מילה עתיקה שיש לה הקשר היסטורי, הקשר תרבותי וגיאוגרפי. זו מילה המצביעה על תופעה שמשכה דורות של אמנים, סופרים ומשוררים, שניסו לתפוס אותה במילים ולתת לה צבע וצורה.

"דיוקן עצמי ללא זקן" (1889), וינסנט ון-גוך, ככל הנראה הדיוקן העצמי האחרון שלו. ון גוך נתן אותו במתנה לאמו ליום הולדתה. תצלום: The Yorck Project, ויקיפדיה

במבט מבחוץ: תאטרוני הנפש

בעיניו של הצופה מבחוץ השיגעון מרתק, שכן הוא עדות לכוחה האדיר של הנפש או התודעה, שמסוגלת לשנות מקצה לקצה את החוויה החושית של האדם ולגרום לו להאמין באופן מוחלט שהוא מצוי בתוך הוויה שונה מזו ששאר בני האדם סביבו חשים

אם כן, מהו סוד המשיכה של השיגעון בעיני מי שצופה בו מבחוץ? המשיכה אל השיגעון, אותו הקסם שהשיגעון מהלך על הצופה בו, היא בוודאי משיכה שמעורבים בה גם דחייה ופחד. ההתבוננות בשיגעון, או שאולי יש לומר ההצצה בו, שכן הוא מעורר תחושות מגונות ואסורות, דומה מעט לצפייה בתאטרון אבסורד או במופע אימים. נראה לנו מובן מאליו שאיש לא יעמוד ויביט בחולי שחפת או צרעת כאילו היו שחקנים במחזה או מופע ראווה. אך כשהדבר נוגע לשיגעון, אין הדבר ברור כל כך. ואמנם, בין כותלי בית המשוגעים בת'לם (שמקור שמו בשם בית לחם), בלונדון של המאה ה-18, שהיה פתוח למבקרים, התקבץ מדי יום קהל כדי לצפות באחת מההצגות הכי טובות בעיר –  המשוגעים – צועקים, מקללים, מתעוותים ועומדים בשלל תנוחות משונות. באופן רשמי, הביבר האנושי היה אמור לשמש כמיצג חינוכי שמלמד את הקהל הרחב שיעור לגבי מידות טובות, שליטה עצמית וריסון התשוקות. גם באודיוטריום של בית החולים סלפטרייר בפריז בסוף המאה ה-,19 הנוירולוג הידוע ז'אן-מרטן שרקו הדגים בפני קהל (שרובו סטודנטים לרפואה) את התופעות ההיסטריות של מטופלותיו, כאשר הוא מוסיף ומסיר סימפטומים באמצעות השאה היפנוטית  (סוגסטיה). מובן שהדגמה זו נחשבה לחוד החנית של הידע המדעי של התקופה, אך המרחק בין מדע לבין תאטרון מעולם לא היה כה קצר.

בעיניו של הצופה מבחוץ השיגעון מרתק, שכן הוא עדות לכוחה האדיר של הנפש או התודעה, שמסוגלת לשנות מקצה לקצה את החוויה החושית של האדם ולגרום לו להאמין באופן מוחלט שהוא מצוי בתוך הוויה שונה מזו ששאר בני האדם סביבו חשים, מרגישים ומתקיימים בתוכה. האדם, בזמן שיגעון, משוכנע לחלוטין באמיתות של מחשבותיו, רגשותיו וחוויותיו החושיות, אפילו אם באופן רציונאלי הוא מסוגל לומר שהן משונות ולא סבירות. ההתבוננות באדם שנמצא כמו בעולם אחר או במציאות מקבילה מעוררת סקרנות עזה, המהולה בתחושות של רתיעה ופחד. הפחד מתעצם דווקא בגלל שהגורם לשיגעון אינו ברור וגלוי ובגלל שאין דרך ברורה להתגונן מפניו. מי שמתבונן בשיגעון מבחוץ סופו לשאול את עצמו האם יתכן שהגבול בין שפיות לשיגעון הינו דק כחוט השערה ורק פסע מפריד בינו לבין המשוגע?

יחסי המשיכה-דחייה שהשפיות מנהלת עם השיגעון אינם יחסים הנשארים על פני השטח אלא הם חודרים לעומק ונוגעים בשאלה יסודית וקיומית – מהו האדם? ניתן להעז ולומר שכמעט בכל נקודת זמן במהלך ההיסטוריה השיגעון נתפש כהיפוכו של מה שמגדיר את האנושיות. בתקופות שבהן האדם הוגדר דרך אמונותיו הדתיות ומתוך החיבור שלו אל אלוהים – השיגעון היה משכנו של השטן או משכנן של רוחות רעות שאיחזו את הנפש. בתקופות שבהן התבונה משלה בכיפה ובהן האדם נתפש כיצור רציונאלי וחושב – השיגעון היה היעדר התבונה, היציאה מהדעת. בתרבות המערבית, שצמחה בה דמותו של האדם הפסיכולוגי, המורכב מרבדים של מודע ולא-מודע והמסוגל להתבוננות עצמית מעמיקה, השיגעון התגלם בהשתלטותו של הלא-מודע הדחפי ובהיעדר היכולת לתובנה. בשנים שבהן תיאוריות פסיכולוגיות ראו את האדם כחלק בלתי נפרד ממערכת של קשרים בין-אישיים, כפיסה מתוך פאזל שהוא ההקשר המשפחתי והתרבותי שבו הוא חי, אף השיגעון הוגדר בהתאם, כפרימה של אותם קשרים חיוניים או כמצב שבו קשרים אלו נחתכו או נפגעו. ובשנות האלפיים, שהוגדרו כעידן של מדעי המוח, והאדם נתפש דרך פריזמה ביולוגית זו, אזי השיגעון הוגדר כ-"מחלה של המוח", כשל נוירו-אנטומי או נוירולוגי באותו איבר מרכזי שמגדיר את ההוויה האנושית. אמור לי מהו אדם – ואומר לך מהו שיגעון...

"הקול/ליל קיץ" (1896), אדוורד מונק, תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

במבט מבפנים: יותר מהגלוי לעין

אך אותם יחסי משיכה-דחייה שההיסטוריה האנושית מנהלת עם מושג השיגעון מבוססים ברובם על נקודת מבטו של המתבונן מבחוץ. מישל פוקו  היה אומר שאותם המתבוננים מן החוץ, בייחוד אלו שנמצאים במוקדי הכוח (אנשי הכנסיה, אנשי המדע) הם אלו שמעצבים את השיח על שיגעון, ושחלקים שלמים מההיסטוריה של השיגעון נותרים אילמים או מושתקים. האם אנו יודעים מה חשבו המשוגעים עצמם על השיגעון לאורך ההיסטוריה? חלקים אלו אולי הושתקו או נדחקו הצידה, אך הם לא נמחקו כליל מההיסטוריה של השיגעון. ישנם מאות ספרים אוטוביוגרפיים (הראשון שבהם נחשב ספרה של מרג'ורי קמפה משנת 1436) שנכתבו על ידי אנשים שחוו שיגעון ובחרו לתאר את מה שעברו. כתיבה זו מציעה נקודת מבט אחרת על השיגעון ועל ההיסטוריה שלו – נקודת מבט הממוקמת בשולי השיח, דרך מבטם של אלו שהם לרוב האובייקט להתבוננות מבחוץ. כתיבה זו מאפשרת לבחון מחדש את שאלת קסמו של השיגעון: האם גם מי שחווה שיגעון חש יחסי משיכה-דחייה ביחס אליו?

תחושת ההיקסמות מהשיגעון קיימת בתיאורים של חוויות פסיכוטיות, שבהן האדם עשוי להרגיש תחושות עילאיות ורוחניות של התגלות, קדוּשה ומגע עם האלוהות

ואכן, תחושת ההיקסמות מהשיגעון קיימת בתיאורים של חוויות פסיכוטיות (במיוחד במצבים של פסיכוזה מאנית), שבהן האדם עשוי להרגיש תחושות עילאיות ורוחניות של התגלות, קדוּשה ומגע עם האלוהות. אנשים מתארים את מצב התודעה בזמן השיגעון כמצב יוצא דופן של תודעה מורחבת, שפתוחה לקלוט מימדים נוספים של המציאות, שבדרך כלל נדחקים אל הרקע. מימדים אלו יכולים להיות מימדים רוחניים ומיסטיים, או פשוט קליטה של יותר מידע מהמציאות החיצונית. בחיי היומיום האדם מוקף בכל כך הרבה גירויים חושיים המקיפים אותו מכל הכיוונים, כך שעל מנת להצליח לתפקד ולעבד אפילו חלק קטן מהם חייב להיות לו מנגנון של סינון. אחת התיאוריות כיום היא שבמצב פסיכוטי מנגנון הסינון נחלש, ולמעשה המציאות פורצת פנימה בעוצמה ומציפה את האדם. החוויה הפסיכוטית היא חוויה של מציאות מועצמת מבחינה חושית, רגשית וקוגנטיבית. הכל נראה חד יותר – צבעים וקולות – דברים יומיומיים הופכים לבעלי משמעות, הכל מתחבר זה לזה ויוצר הוויה קוסמית אחדותית (בדומה לתיאורי חוויות מיסטיות של הארה). אצל מי שחווה תחושות כאלו, השיגעון עשוי להישאר לעולם מעין ארץ פלאות רחוקה, המהלכת קסם על האדם ומושכת אותו בחבלי געגוע.

לארה ג'פרסון (שם בדוי), שכתבה במהלך אישפוזה יומן שפורסם בשנת 1947, These Are My Sisters: An ‘Insandectomy’, כותבת על השיגעון שחוותה במונחים דתיים של גאולה וישועה:

אני, שעומדת מן העבר השני של התופעה המכונה שיגעון, רוצה להושיט יד אל עבר אלו שעשויים ביום מן הימים לעבור זאת. או (שאלוהים ירחם עליהם!) עומדים מנגד כאשר המסך יורד על מישהו שהם אוהבים; רואים את התהום נפערת, מחרידה יותר ממוות, שלא ניתן לגשר עליה [...] אל אותם אנשים אני מבקשת לדבר ולומר (כי אני יודעת, אני הייתי שם): זכרו, כאשר נשמה מפליגה בים הלא מסומן הקרוי שיגעון, היא זכתה לשחרור שהוא גדול יותר מהאבדן שלכם – וחשוב יותר. אף כי יתכן שהצורך שהביא לידי כך לא יובן על ידי אלו שלא חוו זאת. השפויים מכנים זאת 'חורבן' – כי הם אינם יודעים, אך אלו שחוו את מה שאני מדברת עליו יודעים שההיסטריה הפרועה של השיגעון משמעה גאולה. שחרור. בריחה. גאולה מדבר הרבה יותר כואב מהכאב המוחלט של השיגעון. בריחה – ממה שלא ניתן לשאת. ולכן השיגעון הגיע. ישועה: ישועה פשוטה וטהורה.

גם עבור ג'ואן גרינברג, מחברת הספר "מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים" (בעברית הספר ראה אור תחת שם העט 'חנה גרין'), העולם הפנטסטי והפסיכוטי שלה (המכונה בפיה "איר") מתואר כארץ קסומה, המאוכלסת בדמויות מיתיות הדוברות שפה זרה ("אירי"). זה היה המקום שאליו ברחה כדי להסתתר מפני העולם שבחוץ: "אותם עולמות חבויים – כולם – ולשונות וצפנים וכפרות היו עבורה אמצעים להישאר בחיים בעולם של אנרכיה ואימה". אלא שעולם קסום זה הפך בהדרגה למאיים ורודפני, וזאת בדומה למה שמתארים מחברים אחרים שכתבו על חוויות פסיכוטיות. מקום המקלט המיטיב הופך לכלא נפשי. עבור ג'ואן גרינברג, המחיר של ההימצאות בעולם הצבעוני והקסום של השיגעון הוא הידלדלות המציאות, שמאבדת את צבעיה ודוהה לכדי קיום בשחור-לבן, דל ומרוקן ממשמעות. גם אם הפסיכוזה אינה נחווית כגאולה או כמקום מופלא, ישנם לא מעט אנשים שמתארים את השיגעון כחוויה מיטיבה ואת הקולות ששמעו כקולות מנחמים, שאירחו להם לחברה בתקופות של בדידות. השיגעון נחווה כמקום מקלט מהעולם ומהסבל שבו, ואף אם זו אינו בחירה רצונית ומודעת של האדם – עדיין הם מוצאים בו מפלט מדבר מה גרוע בהרבה.

"שפתיים פסיכודליות", תצלום: h heyerlein

צעד קדימה, שניים אחורה

בדומה לתחושות המשיכה-דחייה (קדימה ואחורה) שמעורר השיגעון כלפי חוץ, אף בו מתקיימת תנועה דומה של פנימה והחוצה. מחד גיסא, השיגעון מתפרץ החוצה ומונכח בעולם בעוצמה ובעודפות, ומאידך גיסא יש בו תנועה של התכנסות פנימה ונסיגה. כבר האבחנות המוקדמות ביותר של שיגעון, שלא הבדילו בין תתי סוגים שונים אלא רק בין המופעים הבולטים ביותר – מאניה, מלנכוליה ודמנציה (שיטיון) – סימנו את התנועה בין פנים לחוץ, בין התרחבות והתכווצות. שנים לאחר מכן, זיגמונד פרויד המשיג את לב לבה של הפסיכוזה (המופע הארכיטיפי של השיגעון) בתור נסיגה מהמציאות והתכנסות אל תוך עולם פנימי. האדם הפסיכוטי, אומר פרויד, מושך את אהבתו מהעולם. הוא חותך את החוטים המחברים בינו לבין בני אדם ולבין סביבתו ונסוג אל תוך המבצר הפנימי בו הוא מרגיש בטוח מהכאב ומהקונפליקטים שהמציאות מייצרת. עבורו, העולם באמת ובתמים הגיע אל קצו. תיאור בהיר של תהליך הנסיגה מהעולם וההתכנסות בעצמי מופיע בספרו האחרון של הפילוסוף בן המאה ה-18, ז'אן ז'אק רוסו, "הזיות של מטייל בודד":

כל אשר מחוץ לי זר לי מעתה ואילך. אין לי עוד בעולם זה לא רע, לא קרוב ולא אח. אני חי על פני הארץ הזאת כעל כוכב זר, שאליו נפלתי כביכול מן הכוכב שחייתי בו. איני רואה סביבי אלא דברים שמכאיבים לי וקורעים את לבי, ואיני יכול להעיף מבט על מה שנמצא במחיצתי ועל מה שסובב אותי בלי למצוא תמיד איזו סיבה לבוז מקומם או לייסורים מכאיבים. ארחיק אפוא מרוחי כל אותם דברים כאובים שההתעסקות בהם היא לי מייסרת וחסרת תועלת כאחת. מאחר שבודד אני מעתה ועד סוף ימי, ומאחר שאיני מוצא אלא בי ניחומים, תקווה ושלוות הנפש, איני צריך ואיני רוצה עוד לעסוק במאומה חוץ מעצמי.

רוסו, בדומה ללארה ג'פרסון ולג'ואן גרינברג, מוצא נחמה, שלוות הנפש ואת המפלט מהמציאות הכואבת בתוך עצמו. לכאורה, היה זה יכול להיות פתרון נפשי טוב דיו שחוסך לאדם כאב נפשי. אולם אי אפשר לשים בצד את כל אותם הדיווחים העצמיים הרבים מספור המתארים את השיגעון, כבר מראשיתו, כמצב של איום קיומי, שבו העצמי והעולם נמצאים על סף התפרקות וכיליון (כפי שכותבת המשוררת אלחנדרה פיסארניק בשיר "בלילה הזה, בעולם הזה" – "האני שלי פצוע/ הגוף ראשון יחיד שלי",). עבור מי שחווה את השיגעון כנפילה ללא סוף, כהיבלעות, כרעידת אדם, השיגעון הוא התגלמותו של "המאוים"– המוכר והביתי הופך לזר ומאיים, חיבורים בעלי משמעות לאחרים ולעולם ניתקים ומתרוקנים ממשמעות. האימה הבלתי נסבלת מובילה לנסיגה פנימה, שם האדם לכאורה מוגן מפני החוץ, אך אין באמת לאן לברוח מפני שמקור האימה הוא במציאות הפנימית. אותה מציאות פנימית עתה מוקרנת על פני העולם בחוץ והופכת להיות מציאות חלופית – ההזיות מחליפות את הקלט מהחושים, מחשבות השווא משתלטות על תהליכי החשיבה.

טירה אפלה: מציאות, סיוט או הזיה? תצלום: ג'וני כספרי

אך גם אם השיגעון הוא מצב מעורר אימה המייצר סבל נפשי רב, עדיין יתכן שטמון בו פוטנציאל לטרנספורמציה מיטיבה. רופאי הנפש הידועים, אבי הפסיכואנליזה פרויד ואבי הזרם האנטי-פסיכיאטרי ר.ד. לאינג, זיהו בשיגעון פוטנציאל מרפא. פרויד אמר שהסימפטומים הפסיכוטיים אינם הפצע אלא הניסיון של הנפש להניח תחבושת על גבי קרע ברקמה הנפשית, וזאת על מנת לאחות את הפצע, גם אם זהו ניסיון ריפוי כושל. לאינג לקח רעיון זה צעד נוסף קדימה וטען שעם הליווי הנכון, השיגעון יכול להפוך למסע קיומי של מוות ולידה מחדש אל תוך עצמיות אותנטית.

בין אם השיגעון הוא ארץ פלאות קסומה או תהומות אפלים ללא תחתית, רוב האנשים שכתבו את סיפורי השיגעון שלהם מסכימים שמדובר בחוויה בעלת משמעות, גם אם משמעות זו משתנה מתקופה לתקופה ומאדם לאדם. ואם המשמעות אינה גלויה לעין, הרי הכתיבה על השיגעון משמשת ככלי לחזרה אל הזירה הנפשית, בניסיון לאחות את קרעי החוויה לכדי סיפור בעל היגיון פנימי. כמו לידה או מוות – גם השיגעון נשאר אחת החידות הגדולות של הקיום האנושי. וכאשר האדם ניצב מול אותם איזורי קיום לא נודעים, בהם התהום מהבהבת מבין הסדקים (כמאמר ביאליק במסה "גילוי וכיסוי בלשון") – הוא מגייס לעזרתו את השפה כדי לנסות לתחום את הלא מובן ולתת לו פשר. אסיים בדבריה של לארה ג'פרסון:

השיטפון שהתערבל סביבי ינק אותי מטה – והעיפרון שאחזתי בידי היה קש שניתן לתפוס. הוא היה רק קש – אבל אני תפסתי אותו – וכך השארתי את ראשי מעל המים לזמן מה – וגם אם מה שכתבתי אינו הגיוני בעיני אף אחד – לפחות זה עזר לי מעט. הצלחתי למצוא כמה ביטויים לא מספקים. וכל דבר שניתן לכתוב ולהתאים לו מילים – אינו כולו שיגעון [...] העובדה שדבר – כל דבר – יכול להיות מותאם למשמעות שנבנית ממילים – מילים קטנות, שחורות, שיכולות להיכתב ביד אחת באמצעות בדל עיפרון – משמעותה שהוא אינו גדול מספיק כדי להיות מוחץ. הדברים העצומים, חסרי הצורה, הלא נודעים והבלתי ניתנים לידיעה, הם אלו שמפחידים אותנו.

רננה שטנגר אלרן, בעלת תואר שלישי, היא פסיכולוגית ואקטיביסטית בתחום בריאות הנפש, מחברת הספר "אוטוביוגרפיות של שיגעון" בהוצאת ידיעות אחרונות והוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה.

ביבליוגרפיהביאליק, ח. נ' (1954 [1915]). "גילוי וכיסוי בלשון", דברי ספרות. תל אביב: דביר.גרין, ח' (גרינברג, ג') (1977 [1964]). מעולם לא הבטחתי לך גן של ורדים (תרגום: י' הלוי). תל אביב: ספרית פועלים.פוקו, מ' (1972). תולדות השיגעון בעידן התבונה (תרגום: א' אמיר), ירושלים: כתר.פורטר, ר' (2009). היסטוריה קצרה של השיגעון (תרגום: מ' זיגדון), תל אביב: רסלינג.פיסארניק, א' (2005). בלילה הזה, בעולם הזה (תרגום: ט' ניצן), תל אביב: הקיבוץ המאוחד.פרויד, ז' (2012 [1919]). האלביתי (תרגום: ר' גינצבורג), תל אביב: רסלינג.רוסו, ז' (1992). הזיות של מטייל בודד (תרגום: א' עקרבי), ירושלים: כרמל.Freud, (1924), The Loss of Reality in Neurosis and Psychosis, Standard Edition 19, p 184.Jefferson, L. (1975 [1947]). These are My Sisters: A Journal from the Inside of Insanity. New York: Anchor Press.Kempe, M. (2004 [1436]). The Book of Margery Kempe (B. Windeatt, Ed.). Cambridge: D. S. Brewer.Laing, R. D. (1967). The Politics of Experience and The Bird of Paradise. Middlesex: Penguin Books.Szasz, T. S. (1960). The Myth of Mental Illness. American Psychologist. Vol 15(2), Feb 1960, 113-118.

תמונה ראשית: "דיוקן פסיכודלי בליברפול", תצלום: ג'ק פיניגן, unsplash.com

Photo by Jack Finnigan on Unsplash