קריסת הסדר העולמי

המערכת הגיאופוליטית שהתגבשה אחרי מלחמת העולם השנייה הולכת וקורסת, המתחים בין המעצמות מתגברים והתאגידים הגלובליים החלו לדאוג. האם אנחנו מתקרבים לקץ עידן הדמוקרטיה הקפיטליסטית?
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

לאון טרוצקי לא נחשב בדרך כלל לגורו של מִנהל עסקים, אבל מנהלים רבים יתחברו כיום לאחד הציטוטים המיוחסים לו. "אולי אתם לא מעוניינים במלחמה", התריע כביכול המהפכן הבולשביקי, "אבל המלחמה מעוניינת בכם". המלחמה, או לכל הפחות הגיאופוליטיקה, משפיעה יותר ויותר על צורת חשיבתם ועל גורלם של תאגידים גדולים בימינו. מובן שתאגידים רב-לאומיים כמו שֶׁל וג'נרל אלקטריק התמחו זה מכבר בגיאופוליטיקה, אבל החששות שלהם לגבי האי-יציבות העולמית חמורים היום הרבה יותר. ב-2013 מינתה ענקית ההשקעות הפרטיות KKR את הגנרל וראש ה-CIA לשעבר דייוויד פטראוס ליו"ר המכון הגלובלי שלה, המייעץ ל-KKR בנושא השקעות. סר ג'ון סוארס, ראש ה-MI6 לשעבר, מונה השנה ליו"ר Macro Advisory Partners, פירמה שמייעצת לעסקים ולממשלות בנושאים גיאופוליטיים.

שני המינויים הם דוגמאות בולטות למגמה רחבה הרבה יותר: עוד ועוד תאגידים מעסיקים מומחים בתחום מדע המדינה, פותחים את פגישות הדירקטוריונים בתדריכים גיאופוליטיים ומבקשים את עצתם של דיפלומטים, רבי-מרגלים ומנהיגים צבאיים. "שלוש השנים האחרונות היו בגדר קריאת השכמה לעולם העסקים בכל הקשור לגיאופוליטיקה", אמר לי דומיניק ברטון, מנכ"ל מקינזי. "לא ראיתי דבר כזה. אני חושב שמאז מלחמת העולם השנייה לא ראיתי חוסר יציבות בקנה מידה כזה". רוב החברות לא נסוגו בצורה משמעותית מהעסקים הגלובליים שלהן, אמר ברטון. "אבל הם כן חושבים לעצמם, אלוהים, מה הולך לקרות?"

כשחומת ברלין התמוטטה, נכנסנו לעולם שבו מתרחשים שני דברים גדולים, כפי שראו זאת ראשי התאגידים המערביים. הראשון הוא גלובליזציה והשני הוא צעידתן של מדינות רבות, כל אחת בקצב שלה, לעבר כלכלת שוק דמוקרטית

איאן ברמר, מייסד Eurasia Group, המייעצת לתאגידים בנושאים גיאופוליטיים, אמר לי שעד לאחרונה היה קשה לשכנע עסקים בחשיבות שירותיו. "הייתה מידה של ספקנות בקרב מנהלים בכירים: 'זה מעניין, כיף לדבר על זה, אבל איך זה משפיע עליי?'" אבל הגישה שלהם השתנתה. "אנחנו כבר לא צריכים להוכיח שמה שאנחנו עושים הוא חשוב". את חלק מהסיבות לכך אנו מכירים מהחדשות: רוסיה סיפחה את קרים; במזרח התיכון הכריזה מדינה חדשה באופן עצמאי על הקמתה, והחריפה את אי-הסדר באזור; הרטוריקה הסינית נעשית יותר ויותר צבאית; ניסוי גוש האירו מקרטע.

אבל בלב העניין הגובר של התאגידים בגיאופוליטיקה עומד שינוי יסודי יותר. כשחומת ברלין התמוטטה, נכנסנו לעולם שבו מתרחשים שני דברים גדולים, כפי שראו זאת ראשי התאגידים המערביים. הראשון הוא גלובליזציה – עוד ועוד מתושבי העולם הצטרפו לכלכלה גלובלית מקושרת שנשמעת בעיקר לכללים ולמוסדות המערביים. המגמה השנייה, הקשורה אליה קשר הדוק, הייתה צעידתן של מדינות רבות, כל אחת בקצב שלה, לעבר כלכלת שוק דמוקרטית. זה היה כאילו ש"העולם הוא שטוח" פגש את "קץ ההיסטוריה והאדם האחרון". נדמָה שתור זהב של "שווקים חופשיים ואנשים חופשיים", כפי שאומר המוטו של הוול סטריט ג'ורנל, מפציע ברחבי העולם. אחת המסקנות החשובות מההנחות האופטימיות האלה הייתה שכשכולנו נהפוך עשירים וקרובים יותר, גם נפסיק להילחם זה בזה. מכאן נבעה תיאוריית "קשתות הזהב" של תומס פרידמן מ-1999:

אין בעולם שתי מדינות שיש בהן סניפי מקדונלדס, שנלחמו זו בזו מאז שמקדונלדס פתחה בהן סניפים.

ראו מה כתבה קונדוליסה רייס בכתב העת Foreign Affairs ב-2000:

מגמות חילוניות רבות-עוצמה מביאות את העולם אל פתיחות כלכלית וברמות משתנות גם אל דמוקרטיה וחירות אישית... מדינות אחדות עדיין מקוות למצוא דרך להפריד בין הדמוקרטיה לקדמה כלכלית. חלקן נאחזות בשנאות ישנות בניסיון להסיח את הדעת ממשימת המודרניזציה שבפתח. אבל ארצות הברית ובעלות בריתה ניצבות בצד הנכון של ההיסטוריה.

המאפיין הבולט ביותר של הטענה הזו היא הלשון הנחרצת המעידה על תהליכים בלתי נמנעים: "מגמות חילוניות רבות-עוצמה", "משימת המודרניזציה שבפתח", "הצד הנכון של ההיסטוריה".

דלק קידוח

תחנת דלק של בקליפורניה. צילום: קול סיזר

מבחינת התאגידים, המגמות האלה אותתו על הזדמנויות חדשות וגדולות ללא סיכונים רבים. ב-2001 טבע ג'ים אוניל, שהיה אז הכלכלן הראשי בגולדמן-זקס, ראשי תיבות שהציגו בפשטות את הרווחים הצפויים מהגלובליזציה והפכו אותו לסופרסטאר עסקי: BRIC. המונח התייחס למעצמות הכלכליות העולות: ברזיל, רוסיה, הודו וסין. ארבע המדינות האלה אימצו את כלכלת השוק הגלובלית, ואוניל האמין שזו אחת התמורות החשובות ביותר בתקופתנו, ושהיא תניב רווחים אדירים למנהלים חכמים.

ואמנם לא מעט רווחים נקצרו מאז, והעולם רק נעשה מקושר יותר מבחינה כלכלית. תאגידים מערביים גיוונו את פעילויותיהם בעולם כדי למצוא הזדמנויות רווחיות ולהיכנס לשווקים חדשים. אסון ה-11 בספטמבר והתהפוכות העקובות מדם במזרח התיכון היוו תזכורות כואבות לכך שהעולם עדיין לא מימש את אידיאל קץ ההיסטוריה. עם זאת, האירועים האלה השפיעו פחות משנדמה על ההנחות והאסטרטגיות של תאגידים רב-לאומיים.

אבל סיפוח קרים על-ידי רוסיה ומלחמת הכלאיים שהיא מנהלת במזרח אוקראינה הם מקרה שונה. רוסיה, מעצמת-על לשעבר החמושה בנשק גרעיני, הייתה ה-R שב-BRIC, חברה ב-G8, ולפי קרן המטבע הבינלאומית, הכלכלה השמינית בגודלה בעולם ב-2013 (מצרים מדורגת במקום ה-40, עירק ב-46 ולוב ב-70). יתר על כן, מדיניות הסיפוח של רוסיה פגעה לא רק בתקוות למודרניזציה ולהתכנסות כלכלית שהתעוררו אחרי המלחמה הקרה. היא ריסקה אפילו את ההנחות שנוצרו לאחר הסכמי הלסינקי ב-1975. הברית ההיסטורית ההיא הגדירה מודוס-ויוונדי שלֵו המושתת על גבולות יציבים בין ארצות הברית לברית המועצות, שהייתה מחויבת לחלוטין לספרה הכלכלית והאידיאולוגית הנפרדת שלה. וכעת נראה שאנחנו חוזרים לאחור אל עידן מטרניך, שבו הכוח שלט: במקום קץ ההיסטוריה, אנו מקבלים את נקמת ההיסטוריה.

חתימת הסכם הסיפוח של קרים במוסקווה, מרץ 2014.

חתימת הסכם הסיפוח של קרים במוסקווה, מרץ 2014.

כתוצאה מכך, הנחרצות האופטימית שהביעה קונדוליסה רייס בשנת 2000 שונה מאוד מהחששות שהביע מומחה רפובליקני אחר למדיניות חוץ, רוברט קגן, במאמר שפורסם ב-Journal of Democracy בתחילת השנה. כותרת הגיליון מציגה את הבעיה בצורה קודרת למדי – "האם הדמוקרטיה בדעיכה?" קגן מנסה להפריך את הגישה הדמוקרטית הנחרצת:

מי אומר שהפוטיניזם ברוסיה או האוטוריטריזם מהדגם הסיני לא ישרדו זמן רב יותר מאשר הדמוקרטיה האירופית (שאחרי ככלות הכול היא בת פחות ממאה שנה ברוב היבשת)? האוטוקרטיות ברוסיה ובסין ותיקות יותר מכל דמוקרטיה מערבית. למעשה, אוטוקרטיה, ולא דמוקרטיה, הייתה הנורמה לאורך רוב ההיסטוריה האנושית.

ייתכן שתזת קץ ההיסטוריה נכונה מבחינה אינטלקטואלית – אני מאמין שהדמוקרטיה הקפיטליסטית הוכיחה את עצמה כחזון המשכנע והאוניברסליסטי היחיד לחיים טובים. אבל רבים מאיתנו הניחו שהתזה הזאת מבשרת סדר עולמי יציב, והסדר הזה עדיין לא התגשם.
"האם הלחימה בגאורגיה הזיזה במשהו לאקסון מוביל? אני בספק", אמר לי מייקל מקפול, שגריר ארצות הברית לרוסיה לשעבר, בהתייחס להתערבות הצבאית של רוסיה באבחזיה ובדרום אוסטיה ב-2008. "אבל עכשיו, הסכסוך במזרח אוקראינה חשוב מאוד לתאגידים כאלה. תאגידים רב-לאומיים עוקבים מקרוב מדי יום אחר העימות בדונצק ומשקללים אותו בהחלטותיהם".

אף על פי שאקסון מוביל הכריזה על הפסד של מיליארד דולר כתוצאה מהסנקציות המערביות נגד רוסיה, היא המשיכה לרכוש זכויות קידוח ארוכות טווח ברוסיה מתוך מחשבה שהמדינה תשוב בסופו של דבר לכלכלה העולמית

זה לא אומר שעידן הגלובליזציה או התאגידים הרב-לאומיים הגיע לסופו – אף על פי שאקסון מוביל הכריזה על הפסד של מיליארד דולר כתוצאה מהסנקציות המערביות נגד רוסיה, היא המשיכה לרכוש זכויות קידוח ארוכות טווח ברוסיה מתוך מחשבה שהמדינה תשוב בסופו של דבר לכלכלה העולמית. אבל חלק מהתאגידים מתחילים לשקול מחדש את היקף פעילותם ואת מידת הפגיעות שלהם לאי-יציבות אזורית, גם במקומות שלא סבלו לאחרונה מאי-יציבות.

אכן, אחת ההשלכות של הפתיחות והתלות ההדדית המתגברות בכלכלה הגלובלית היא שמדינות יכולות כעת להפעיל כלי נשק כלכליים חזקים יותר זו נגד זו – מה שמוביל לעתים לנפגעים במגזר הפרטי. דוגמה בולטת לכך היא איימי פסקל, מנכ"לית Sony Pictures, שנאלצה להתפטר לאחר שקומדיה העוסקת במנהיג צפון קוריאה, קים ג'ונג-און, הובילה לפריצה מביכה לאימיילים ולנתונים החשאיים של החברה. דוגמה נוספת היא תאגידים מערביים, כמו אקסון, שעסקיהם הרבים ברוסיה הוקפאו על-ידי הסנקציות הפיננסיות והכלכליות של המערב (צעדים שהפורום הכלכלי העולמי הציג השנה בתור "המזל"טים של העתיד – נשקים ממוקדים ביותר שמסוגלים לגרום הרס רב"). כמה חברות נפט מערביות נפגעו גם הן, כולל BP, שבבעלותה 20 אחוז מרוסנפט – חברת הנפט הרוסית שנמצאת בשליטת איגור סצ'ין, איש סודו של פוטין, ואחת הנפגעות העיקריות מהסנקציות. נפגעות נוספות היו חברות תעשייה כגון סימנס וג'נרל אלקטריק, שהתרחבו עד אז באגרסיביות ברוסיה. תאגידים שראו בעצמם שגרירים ופעלו בהתאם לאינטרסים הרחבים של ממשלותיהן המערביות, ניזוקו בצורה משמעותית – לא רק מהתוקפנות הרוסית אלא גם מהתגובה הפוליטית של המערב.

הפורום הכלכלי העולמי, שבפגישותיו השנתיות בדאבוס שבשווייץ משתתפים המרוויחים הגדולים מהגלובליזציה, מודאג. הדו"ח האחרון שלו מתאר את החרדה החדשה שפיתחו מנכ"לים בינלאומיים: "המתחים בין המעצמות מתגברים, והעסקים הגלובליים, שבעבר ראו בעצמם אדוני העולם, מרגישים ככלים במשחק שיש להם עליו שליטה מועטה". המנכ"לים מקבלים תזכורת לכך שהשווקים הגלובליים וכוחות העבודה שהם אימצו בהתלהבות רבה כל כך ב-30 השנה האחרונות, הם ישויות פוליטיות במהותם. הם קיימים אך ורק הודות לסדר הגיאופוליטי שהמערב הקים למען עצמו אחרי מלחמת העולם השנייה, ושברית המועצות, סין ומדינות BRIC האחרות הצטרפו אליו  אחרי נפילת חומת ברלין.

הלוחמנות המופגנת של רוסיה הדועכת והכאוס שמשנה את פני המזרח התיכון, מעידים כי הסדר הגיאופוליטי הזה הולך ומתמוטט. ואותם אירועים הביאו אנשים מסוימים לבחון מבעד למשקפיים חדשים את עלייתה המתמשכת של סין – מדינה שמסמלת יותר מכול את ההבטחה העסקית הטמונה בגלובליזציה, אך מצד שני מדינה שהיא אמביוולנטית מאוד ביחס למערב ותוקפנית יותר ויותר כלפי שכנותיה באוקיינוס השקט. איאן ברמר תיאר את הימים האלה כ"תקופה של הרס גיאופוליטי יצירתי – הדבק שמחזיק את העולם כבר אינו דביק מספיק". המערכת הגיאופוליטית שקמה אחרי המלחמה הולכת ומתפוררת, ואנחנו לא יודעים עוד מה יבוא במקומה. "הפעם האחרונה שדבר כזה קרה היה בסוף מלחמת העולם השנייה", אמר ברמר. "רמת הסיכון הגיאופוליטי שתיגרם בתהליך השינוי הזה – שעוד נמצא בחיתוליו – תהיה משמעותית ללא ספק".

בשעה שהתלות ההדדית בין הכלכלות הלאומיות גברה, צץ מקור שני לאי-יציבות עסקית – או לכל הפחות לחשש עסקי. ואם המקור הזה לא יטופל, הוא יגרום לשיבושים קשים אף יותר מהראשון. ב-2004 הכריז בן ברננקי שאנחנו חיים בעידן "המתינות הגדולה": "אחד המאפיינים הבולטים ביותר של הנוף הכלכלי ב-20 השנה האחרונות לערך הוא דעיכה משמעותית בהפכפכות המקרו-כלכלית".

לא עוד. קרוב לשבע שנים חלפו מאז המשבר הכלכלי העולמי, והכלכלות המערביות המתועשות עדיין מתקשות לצמוח. גם מדינות שהתמ"ג שלהן מתרחב לא מצליחות להגדיל את הכנסות מעמד הביניים ולייצר די משרות עבורו. באירופה, הביטוי הפוליטי של האי-שקט הכלכלי הזה הוא עלייתן של מפלגות השמאל והימין הקיצוניות; בארצות הברית, הוא בא לידי ביטוי בקיטוב ובקיפאון פוליטיים. את קשיי מעמד הביניים במדינות העשירות אין לייחס אך ורק לגלובליזציה, אבל ברור שהם קשורים אליה. "אני חושב שבקנה מידה של 300 שנה, 20 או 30 השנה האלה ייראו כתקופה די מדהימה", אמר דומיניק ברטון ממקינזי, בהתייחס לחמש השנים האחרונות ולעשורים הקרובים. "אנשים שואלים, 'איך המערכת הקפיטליסטית עובדת? האם היא נכונה לנו? האם הדמוקרטיה נכונה לנו?'. הרבה מאוד אנשים שואלים שאלות יסודיות". השאלות האלה, שהיו בעבר נחלתה הבלעדית של תנועת Occupy Wall Street, מתחילות לעלות גם בקרב האליטות העסקיות. כך הגדיר הפורום הכלכלי העולמי את הבעיה לפני הפגישה בדאבוס השנה:

לפני זמן לא רב, אנשים שדאגו לגבי אי-שוויון הואשמו בכך שהם משתפים פעולה עם הפוליטיקה של הקנאה. בשנה האחרונה חלחלה הדאגה הזו באופן רשמי לזרם המרכזי, כשדמויות כמו האפיפיור, כריסטין לגארד והנשיא אובמה הזהירו מפני ההשלכות. זו תמימות הדעים המתגבשת: אם לא נטפל באי-שוויון הכלכלי, הוא יעכב את המאבק בעוני ויאיים על היציבות העולמית.

המנכ"לים של ימינו בנו את הקריירות שלהם בעידן שהוגדר על-ידי הסיסמה המיוחסת למילטון פרידמן, "עסקים מתעסקים בעסקים" (The business of business is business) – תקופה שבה הדבר היחיד שהיה אמור לעניין תאגיד הוא התיאוריה של מייקל ג'נסן לגבי מקסום רווחיהם של בעלי המניות. המהפכה הטכנולוגית, ואיתה האתוס הליברטריאני של עמק הסיליקון, העצימו את האמונה התאגידית שהדבר החשוב ביותר הוא הצלחתו של המגזר הפרטי – הפוליטיקה והמדיניות הציבורית באות במקום השני.

בעודנו מתקדמים אט אט לעבר סדר דומסטי ובינלאומי חדש, התאגידים שיצליחו יהיו אלה שילמדו את האמת שהייתה אמורה להיות ברורה להם כבר מההתחלה: אי אפשר להפריד בין עסקים לפוליטיקה, והפוליטיקה מקשה על הגדלת האינטגרציה הכלכלית

זה לא אומר שהתאגידים הפסיקו לנסות להשפיע על החלטות פוליטיות מסוימות – להפך. ובכל זאת, כפי שהראה מארק ס' מזרחי (Mizruchi), מרצה לסוציולוגיה מאוניברסיטת מישיגן, בספרו משנת 2013 "The Fracturing of the American Corporate Elite", המנכ"לים של העשורים האחרונים נמנעו מהתערבות נרחבת יותר בנושאים הפוליטיים הגדולים של ימינו.
אבל הלחצים שכוחות הגלובליזציה יצרו בבית גדולים מכדי שהתאגידים יוכלו להמשיך להתעלם מהם בבטחה. אחד התסמינים של תקופת השינוי הנוכחית הוא שחיקה במידת האמון במוסדות גדולים, ובהם תאגידים: ב-2015 מצאה חברת יחסי הציבור אדלמן שלראשונה מאז 2008, האמון בעסקים ירד בצורה נרחבת – הוא צנח ב-16 מתוך 27 המדינות הנכללות בסקר האמון השנתי שלה.

בעודנו מתקדמים אט אט לעבר סדר דומסטי ובינלאומי חדש, התאגידים שיצליחו יהיו אלה שילמדו את האמת שהייתה אמורה להיות ברורה להם כבר מההתחלה: אי אפשר להפריד בין עסקים לפוליטיקה, והפוליטיקה מקשה על הגדלת האינטגרציה הכלכלית יותר משהמנכ"לים היו רוצים. לא רק שהתאגידים צריכים להתחשב בכך ברמה הבינלאומית – ולהתכונן היטב לכל מקרה שלא יבוא – עליהם גם להראות שהם פועלים למען טובת הכלל בכל מקום שהם מגיעים אליו, ולא רק למען האינטרסים הצרים שלהם.

מרגרט תאצ'ר אמרה, "אין דבר כזה 'חברה'"; היא טענה שאינדיבידואלים צריכים לדאוג לעצמם. יכול להיות שהמסר הזה התאים לעשור שהסתיים בנפילת חומת ברלין. אבל כיום, כשהסדר הכלכלי שקם אחרי המלחמה הקרה מתחיל להשתנות, החברה חזרה, והתאגידים צריכים להכיר בכך.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.
Copyright 2015 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי כריסטיה פרילנד, Atlantic .


תגובות פייסבוק

2 תגובות על קריסת הסדר העולמי

02
גרגמש ללא חרמש

אחרי שקראתי את המאמר הזה
מחאתי כפאים לבינימין נתניהו, לשלומו אליהו, ליוחנן דנינו.
גם מחאתי כפאים לשופטת לשעבר אלשיך ולמפכ״ל המשטרה הנוכחי רוני אלשיך ואין לי מושג אם הם בני אותה משפחה.
מחאתי כפיים ליצחק תשובה ולנדב אייל.
וממש התרגשתי מהמחשבה על סילבן שלום וונוני מוזס
ועוד ועוד ועוד
במילים אחרות אם אפשר
שמעתי שבירושלים מזג אוויר של ארבעים וחמש מעלות
ועוד היד נטוייה אז חשבתי שכדי להחל לכולם בעולם שיהיה באצלחה
בין פתיתי הצמר והשלג
של עוד יום שמש אירופאי מופלא
בסך הכול
העולם מקום לא רע
הייתי אומר ש
חבל שכמה סייקוואיים (פסיכים)
יפוצצו את המעבדה
בגלל סיפור של פריק שליטה