קשה איתה, אי-אפשר בלעדיה

הבדידות שוחקת אותנו אך גם חיונית להתפתחותנו. האם אפשר להימנע ממכאוביה ולהפיק ממנה את המיטב?
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

בערב יולי חם ולח צעדה אישה צעירה בשמלה אדומה לאורך גדת הסֶן, חלפה מתחת לגשר פּוֹן נֶף והתיישבה לצדי בעודה תוחבת קווצות שיער אדמוני מאחורי אוזניה. תחת זרוע אחת היא החזיקה טרייר קטן ותחת האחרת החזיקה עותק של The Benefactor, ספרה של סוזן סונטג (משנת 1963). היא הציגה את עצמה במבטא-כלאיים אנגלי, מהסוג שאפשר לשמוע לעתים קרובות אצל תלמידי פנימיות שלא רואים את הבית כמקום יחיד וקבוע, אלא כתופעה עונתית – לונדון בסתיו, האלפים האוסטריים בחורף. ואז היא הציגה את הגור שלה. "קוראים לו פוֹרְטוּנֶה (בר-מזל)", היא אמרה, והושיטה לעברי את כפתו כדי שאלחץ אותה.

לבדידות יש משמעות שונה עבור אנשים שונים. יש המרגישים בודדים גם לאחר לילה אחד בגפם. אחרים מעבירים חודשים בתקשורת מצומצמת עם אנשים אחרים ולא מרגישים דבר

במשך זמן רב ראיתי את עצמי אדם בודד, אך רק באותו קיץ, כשפגשתי את ז'וזפין, התחלתי להפנים את עומק תהומותיה של הבדידות האנושית. ז'וזפין באה לפריז שלושה חודשים קודם לכן, לאחר שלמדה כלכלה בקיימברידג'. אני באתי מאוקספורד, שם למדתי היסטוריה, ולכן נקשרנו במהירות כפי שקורה רק לזרים הנפגשים בארץ זרה. היא התלוננה שעד כה היא בילתה את כל לילותיה בחברת עצמה. מדי ערב הייתה יושבת במרפסת בקפה דה פְלוֹר, מזמינה אותו סלט ניסואז ואותו פּינוֹ גְריג'וֹ ומביטה בזוגות ובחבורות החולפים על-פני בית הקפה.

מטרו, פריס, פונט-נף

"Pont Neuf" בפריס. תצלום: אאוגוסטו גומס

בשבועות שלאחר מכן הייתה ז'וזפין מתקשרת ומזמינה אותי להצטרף אליה לארוחת ערב, לבוא לראות את הספרייה בדירתה או להשתתף במגוון אירועים שנשמעו חשודים למדי (נשף תחפושות בדירתה, מירוץ סירות מחוץ לפריז, ארוחת ערב באחוזתה בבוואריה), ואף על פי שהמשכתי לפגוש אותה פעמיים בשבוע על אותו ספסל בעת השקיעה, מעולם לא נעניתי לאף אחת מהזמנותיה האחרות.

איני יודע מדוע בדיוק סירבתי להזמנות האלה: באתי לפריז כדי להיות לבד, וחששתי לאפשר לאדם אחר לפרוץ את חומותיי. אך הסתבר לי שסירוביי היו חסרי משמעות. כפי שחשדתי, היא המציאה את האירועים האחרים – המציאה את מירוץ הסירות, המציאה את האחוזה. ז'וזפין בסך הכול רצתה מישהו לדבר איתו. ערב אחד, לקראת סוף הקיץ, היא הודתה בזה. ואז הפסיקה לבוא. היא הפסיקה גם להתקשר.

בלי הנכונות להתמודד עם הבדידות, אנו מוותרים על חירותנו

בדידות היא מושג חדש יחסית באקדמיה. העיסוק בו החל להתפתח באמצע שנות ה-60, וצבר תאוצה רק עם פרסום ספרו החשוב של רוברט וייס, Loneliness: The Experience of Emotional and Social Isolation (ראה אור ב-1973). אבל לחקר הבדידות לא הייתה תשתית מחקרית מוצקה עד 1978, אז נוצר סולם בן 20 פריטים למדידת רגשות סובייקטיביים של בדידות ובידוד חברתי: "סולם הבדידות" של אוניברסיטת קליפורניה בלוס אנג'לס. הכלי הזה עזר לחוקרים לדייק ושימש כבסיס להשוואה בין מחקרים.

אף על פי כן, הבדידות עודה מושג חמקמק. לאחר שאלוהים ברא את אדם, הוא אמר: לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ". ייתכן שהפילוסוף בן לזר מיוֹסקוֹביץ' חשב על אופייה האוניברסלי של בריאת העולם כשכתב ב-Loneliness in Philosophy, Psychology, and Literature (ראה אור ב-2012): "מאז ומתמיד סבלו כל בני האדם באשר הם מתחושות של בדידות חריפה". אך לבדידות יש משמעות שונה עבור אנשים שונים. יש המרגישים בודדים גם לאחר לילה אחד בגפם. אחרים מעבירים חודשים בתקשורת מצומצמת עם אנשים אחרים ולא מרגישים דבר. "ישנם אנשים מבוּדדים ששמחים לקיים קשר חברתי מינימלי בלבד, ואף מעדיפים להיות לבד", כותבת ג'וליאן הוֹלְט-לָנְסְטֶד (Holt-Lunstad), המחברת הראשית של דו"ח בנושא בדידות שהתפרסם ב-2015 בכתב העת Perspectives on Psychological Science. "אחרים מקיימים קשרים חברתיים תכופים ובכל זאת חשים בודדים".

למרות ריבוי הגישות, רוב האנשים אינם בוחרים בבדידות מתמשכת או בהתבודדות ממושכת, ולכן הרומנטיזציה של המצב הבלתי רצוי הזה עלולה לצרוב בנו. זוהי אותה צריבה שעלול לחוש אדם שפוטר או התגרש לאחרונה, וחבריו אומרים לו ש"הכול לטובה". ישנם חסרונות רבים לבדידות מתמשכת, החל מדיכאון חמור וכלה בנזק קוגניטיבי בלתי הפיך. בהקשר זה אספה הולט-לנסטד נתונים משורה של מחקרים עצמאיים שעקבו אחר נבדקיהם לאורך שבע שנים בממוצע. היא מצאה שלאנשים מבודדים, בודדים או כאלה שחיים בגפם, היה סיכוי גבוה ב-30 אחוז, פחות או יותר, למות במהלך תקופת המחקר מאשר אנשים שקיימו "קשרים חברתיים קבועים".

יש לציין שחלק ניכר מהאידיאליזציה של הבדידות באמנות ובספרות התגלתה כהעמדת פנים. הנרי דייוויד תורו שיבח את הזמן שבילה עם עצמו: "לדעתי, דבר מועיל ובריא הוא היות אדם לבדו רוב ימיו"[1], כתב תורו ב"וולדן – חיים ביער" (1854). "ועל שום מה ארגיש את עצמי בודד?... אין אני בודד יותר מן הטַבְלָן הזה, הצוחק בקול באגם, ואף לא מאגם וולדן עצמו". שורו וראו! כמה רומנטי להיות לבד! הוא מסביר לקוראיו. אך אגם וולדן שכן בפארק גדול שהיה מלא לעתים קרובות במבקרים שבאו לערוך פיקניקים, לשחות, להחליק על פני האגם הקפואים ולדוג בקרח. ב"בידודו" נהג תורו להתכתב עם ראלף וולדו אמרסון. הוא היה חוזר הביתה פעם בשבוע לפגוש חברים או לאכול את העוגיות שאמו אפתה. ברור שהוא לא הרגיש בודד: הוא היה לבדו לעתים רחוקות בלבד.

אגם וולדן, תורו

אגם וולדן. תצלום: emivel2003

עם זאת, לא הוגן להאשים את תורו, או כל אדם אחר שמפלרטט עם הבדידות בלי לשקוע בה כולו. הבדידות עלולה להיות אומללה ולכן אנו משקיעים מאמצים רבים כדי להימנע ממנה. ב-30 השנים האחרונות מדווחים אמריקנים על רמות בדידות נמוכות מבעבר, ואפשר להניח שזה המצב גם במדינות מפותחות נוספות בזכות שטף של המצאות הפועלות ישירות או בעקיפין כדי למנוע את הבדידות: רשתות חברתיות, בינה מלאכותית, מציאות וירטואלית. הטכנולוגיות האלה נושאות בחובן את ההבטחה שתמיד נהיה מחוברים, או ליתר דיוק, שתמיד תהיה לנו מראית עין של חברה ורעות בזכות האייפונים, האינטרנט, ובקרוב אולי גם ישויות מלאכותיות. אך כפי שמראה אוליביה לאנג בספרה The Lonely City (ראה אור ב-2016), אותן טכנולוגיות שמבטיחות לקשר אותנו לאחרים, מרחיקות אותנו, ואף מבודדות אותנו, מהזדמנויות לקיים קשרים אמיתיים.

הבדידות עלולה להיות גיהינום, אז איזו סיבה יש לנו לרצות בה?

פרדוקס מהותי עוטף את הבדידות. אמנם היא עלולה להוביל אותנו למקומות בלתי רצויים (בידוד, דיכאון, התאבדות), אך היא עשויה גם לעזור לנו להיטיב לראות את העולם החברתי. הבדידות יכולה להפוך את החיים למרתקים, לחדד את תפיסתנו ולהקנות לנו אחיזה איתנה מאי פעם במציאות האישית שלנו. הבדידות מבטיחה לנו שחיינו אכן ברשותנו. לאורך ההיסטוריה, כפי שמשתקף גם במיתוסים, הבדידות הייתה נתיב ייחודי המוביל אותנו בבטחה אל המידה הטובה, המוסר, ההבנה העצמית.

באפוס "עלילות גילגמש", שנכתב בסביבות 2100 לפנה"ס, גילגמש מצליח להשלים את המסע למציאת חיי נצח רק לאחר שהאלים הורגים את חברו, אֶנְכּידוּ. ורק לאחר שישו בילה לבדו במדבר 40 יום ו-40 לילה שבמהלכם התמודד עם השטן בלי עזרת אלוהים ובלי עזרת מלאכים, הוא מוכיח לעצמו שהוא מסוגל לעמוד בכל פיתוי. בבשורה על-פי מתי נכתב כי "נגשו אליו מלאכים וישרתוהו" (פרק ד, פסוק 11), אך רק לאחר שהוא עמד במשימה.

הקדוש שמעון סְטיליטֶס בן המאה החמישית, שלא הצליח להימלט מהמוני האנשים שפנו אליו בבקשות עצה ותפילה, בילה 37 שנים על גבי עמוד, על פלטפורמה בת מטר מרובע אחד, ליד טֶלָניסוּס (תָלְעאדה של ימינו, בסוריה). נערים מהעיירה היו מטפסים על העמוד ומעבירים לו חתיכות לחם קטנות, מים וחלב עזים. הוא האמין שאם הוא אינו מסוגל לברוח מן הסוגיות שעל פני הארץ, אולי הוא יוכל להיות לבד, ולשלוט באמת ובתמים בעולמו ובמחשבותיו, אם יהיה קרוב יותר לשמיים. בסופו של דבר הוא בנה עמוד בגובה כ-15 מטר.

ישו במדבר, איוון קרמסקוי

"ישו במדבר", איוון קרמסקוי (1872). תצלום: Google Cultural Institute

לא כולם חוזרים בשלום מהבדידות, אך מי שכן מצליח לסגת לתוך עצמו ולשוב בהצלחה אל החברה, חוזר עם הבנה עמוקה יותר של עצמו ושל אחרים. כלומר הבדידות מחייבת אותנו למצוא שיווי משקל, כיוון שהיא אוצרת בתוכה בעת ובעונה אחת את הסיכון הגדול ביותר והגמול הגדול ביותר.

מובן שחוויית הבדידות אינה יוצרת בהכרח בני אדם טובים ומוסריים יותר, אך היא מציעה לנו בכל זאת שורה של יתרונות: לפי מחקר שהתפרסם ב-2015, תחושת בידוד חברתי (או התחושה שאתם בשולי החברה, המוכרת היטב לאמנים ולסופרים אאוטסיידרים) מעניקה לנו קשב מוגבר לעולם החברתי ויכולת התבוננות משופרת.

סטפני קאצ’וֹפּוֹ, מרצה לפסיכיאטריה מאוניברסיטת שיקגו, ובעלה ג'ון, גם הוא מאוניברסיטת שיקגו, מצאו כי משתתפים שתיארו את עצמם כבודדים מאוד הגיבו לתמונות של גירויים מאיימים פי שניים מהר יותר מאשר אנשים שהגדירו את עצמם כלא בודדים (אצל הבודדים כ-116 אלפיות שנייה לאחר הופעת הגירוי, ואצל הלא בודדים כ-252 אלפיות שנייה לאחר הופעת הגירוי). כפי שג'ון קאצ’ופו כותב במחקר דומה, ממצא זה מלמד כי אנשים בודדים "קשובים יותר למצוקתם של אחרים".

העובדה שאנשים בודדים מפגינים קשב רב יותר למצוקות הזולת – בעיקר ברמה תת-מודעת, כפי שאפשר ללמוד ממהירות התגובות – מרמזת לנו שיש להם יכולת אמפתית מוגברת. כלומר, למרבה האירוניה, ייתכן שהבדידות מקנה לנו הבנה טובה יותר של אנשים אחרים ועולמם החברתי.

חלק ניכר מהמוחות היצירתיים ביותר ומהאנשים הכריזמטיים ביותר הם בודדים למדי. שרון ה. קים מאוניברסיטת ג'ונס הופקינס בבולטימור, החוקרת יצירתיות אישית וקבוצתית, מצאה לאחרונה ראיות לכך שאנשים שחוו דחייה חברתית נוטים להיות יצירתיים יותר. ייתכן כי הדבר המעניין ביותר בממצאיה של קים הוא שהדחייה הזו אינה חייבת להתרחש בפועל. האדם היצירתי רק צריך להרגיש דחוי. לטענתה, יצירתיות נובעת מהיכולת לזהות קשרים ייחודיים ולחבר בין פריטי מידע שלכאורה אינם רלוונטיים זה לזה. דווקא הדחויים והבודדים מצטיינים במשימה זו. "אנשים יצירתיים טובים יותר בזיהוי קשרים, אסוציאציות ונקודות מבט מקוריות. הם רואים דברים שאחרים אינם מסוגלים לראות", כותבת חוקרת המוח ננסי קוּבֶר אנדריאסן מאוניברסיטת איווה במאמר באטלנטיק. היא מציינת כי לעתים קרובות, הדרך היחידה לרכוש יצירתיות, כריזמה ודרכי חשיבה חדשות, היא לחוות בדידות.

מבחינה אבולוציונית, חוויית הבדידות היא חלק מהחוויה האנושית. בדידות, אך לא בדידות חריפה מדי – תערובת מאוזנת שמאפשרת לנו להיות אנו עצמנו ולהמשיך לתפקד בזירה החברתית הרחבה – היא נדבך יסודי בהישרדות, זאת לפי מחקר חדש שערכה פמלה קְוולְטֶר החוקרת פסיכולוגיה התפתחותית באוניברסיטת סנטרל לַנְקָשֵייר.

ממצאיה של קוולטר מלמדים כי לאחר שאנו חוצים סף מסוים של בדידות (המשתנה מאדם לאדם) אנו חשים "דחף להשתייכות מחודשת" המדרבן אותנו ליצור קשרים עם אנשים אחרים. הדחף הזה קיים בכל הגילאים והוא שהופך את הבדידות לחוויה ארעית ברוב המקרים. בלי הדחף להתחבר מחדש לסביבה, אנו עלולים לאבד את הרצון להימלט מבדידותנו. עם זאת, ולמרות הכאב, הבדידות חיונית לנו, ואם לא נחוש אותה מדי פעם בפעם נאבד חלק מהותי מאנושיותנו.

"תהליך הבדידות עוזר להפוך אותנו למי שאנחנו כמין", אמר לי ג'ון קאצ’ופו בשיחת טלפון. בלי בדידות אנחנו נוטים לחשוב רק על עצמנו ולא לרצות קשרים עם אנשים אחרים. הוא הוסיף: "אנשים שאינם מסוגלים להיות בודדים הם בעלי הסיכון הגבוה ביותר להיות פסיכופתים".

בני אדם משמרים מצבי בדידות במגוון דרכים, חלקן מכוונות וחלקן לא: הם מוותרים על תחושת בית, יוצרים חברויות זמניות בלבד, עושים סקס חסר משמעות. אמנם הפעילויות האלה עלולות להיראות שליליות על פני השטח, אך מדובר בהחלטות המקושרות באופן בלתי מודע לשימור עצמי. העצמי מתפרק כאשר אנו מותחים אותו לכיוונים רבים מדי ומאלצים אותו להתמודד עם כמות גדולה של מכרים, מטלות ומקומות שבהם האדם אינו לבד אך בכל זאת עלול להרגיש בודד.

החתירה להתבודדות ולכאב הקיומי שבבדידות, כותב מיוסקוביץ', היא מנגנון למניעת קריסת העצמי תחת נוכחותם המכבידה של ה"אחרים". את המנגנון הזה אנו מפעילים כשהעצמי מותקף על-ידי חברה אימפרסונלית, ביורוקרטית, מתועשת וממוכנת, או על-ידי מערכות יחסים בין-אישיות אלימות וטראומטיות.

אמנם זו שאלה מעיקה, אך מה קורה אם כל הדברים שמרכיבים את האדם – אהבותיו, שנאותיו, תשוקותיו, תקוותיו – הופכים לגרסה מרודדת של רגשותיהם של אחרים? מה קורה אם אדם הופך לפריזמה חלושה המשקפת את אורם של אנשים שהעזו להעמיק לחקור את עצמם? מה קורה אם אנו לא מוצאים עוז להתנסות בבדידות בעצמנו? לבטח אובדן הזהות הוא איום מטריד יותר מאשר הבדידות עצמה, על כל סכנותיה, כאביה ושאר מגרעותיה. אחרי ככלות הכול, מי נהיה אם נחדול להיות אנו עצמנו?

לעתים קרובות אני חושב על בדידות, על הפוטנציאל ההרסני הטמון בה, אך גם על היותה מרחב להרהור ומחשבה, מרחב שהרווחנו ביושר. יש בה מין חוכמה, רגש-על שמחדד את כל שאר הרגשות. כעת אני מרגיש שבלי הנכונות להתמודד עם הבדידות, אנו מוותרים על חירותנו.

ברגעיי הבודדים ביותר שוטטתי בשעת לילה מאוחרת בחלקים המכובדים פחות של העיר, ליד בֶּלווִיל ובית הקברות פֵּר לָשֵׁז בפריז. במהלך שיטוטים אלה הפניתי כל פיסה מפיסות הווייתי לתוך עצמי כדי שאוכל לחוש הכול, ומצאתי תקווה כמעט אינסופית לחיים מחוץ לעצמי. ככל שאני מתכווץ לתוך עצמי, כך היקום נעשה גדול ואפשרי יותר.

ידיים במצבה בבית הקברות פר לאשז בפריס

בבית הקברות פר לאשז, פריס. תצלום: גי רנאר.

ישנה יצירה של סיי טוומבלי בשם Untitled (מ-1970), שאותה הוא עשה כשישב על כתפי העוזר שלו וחברו הוותיק ניקולה דֶל רוֹסיוֹ, שצעד הלוך ושוב לאורך הקנבס וכך אפשר לטוומבלי לייצר ארבע שורות רציפות של קווים מתמשכים בעפרונות צבעוניים. הקווים האלה, כפי שטוומבלי אמר פעם למבקר דייוויד סילבסטר, הם "התחושה, ממשהו רך, משהו חלומי, למשהו קשה, משהו צחיח, משהו בודד, משהו שמסתיים, משהו שמתחיל. כאילו שאני חווה משהו מפחיד, אני חווה את זה ואני חייב להיות במצב הזה מכיוון שאני גם בתנועה. אני לא יודע איך להתמודד עם זה".

זה תמיד נראה לי כמו התיאור המדויק ביותר לשיווי המשקל הבלתי יציב של הבדידות – תנועה מהרך והקל אל מחוזות מפחידים ואינסופיים לכאורה. אך כאשר אנו לוקחים צעד לאחור ומתבוננים ביצירה, אנו מבינים שהקנבס אינו מעניין בלי כל רכיביו יחד.

לבסוף עברתי מפריז לניו יורק בשביל משרה שנראתה יוקרתית ובשביל הסיכוי להיכנס "לעולם האמיתי", כפי שאבי אוהב לומר. אבל עברתי גם כדי לחסל את בדידותי, להיות בגורד שחקים עם עמיתים דוברי אנגלית ולפגוש חברים בבר מדי ערב, כמו בן אדם נורמלי. נעשיתי הרבה פחות בודד, אך בה בעת נעשיתי גם ריק יותר. התרוקנתי משעות ההרהור שהזכירו לי ללא הרף כי יש לי קיבולת רגשית ניכרת, שאותה קיוויתי להמיר לצורה כלשהי של אושר.

ניסיתי למצוא לי כיסים של בדידות. יצאתי להליכות לאורך מנהטן, אבל אפילו כשצעדתי לבדי ברחובות העמוסים בבני אדם שלא הקדישו לי ולוּ בדל מחשבה, לא הצלחתי להרגיש את אותה בדידות שהרגשתי בצרפת. בניו יורק היו לי פשוט יותר מדי אנשים לדבר איתם, יותר מדי אס-אמ-אסים, יותר מדי חברים ותיקים שבאו לבקר, יותר מדי מסיבות להיגרר אליהן. הרגשתי שהחופש שלי מצטמק והולך ושהיכולת שלי להפליג במחשבותיי, לזהות קשרים בלתי צפויים, מעלה עובש. זו הייתה, בלי שום ספק, הרגשה טובה. היעדר הבדידות העניק לי נחמה. אבל ידעתי שדבר קדוש מתנקז ממני.

ז'וזפין התקשרה אליי לא מזמן, מלונדון, שם היא החלה ללמוד לתואר שני בקולג' המלכותי לאמנות. זו הייתה שיחה קצרה. היא אמרה שהיא יושבת בבית קפה בתוך סומרסט האוס ולומדת. היא סיפרה לי שבשארית אותו קיץ בפריז היא לא דיברה אפילו לא פעם אחת עם אדם שאינו מלצר או פקיד או נהג מונית. היא לא ניסתה לקשור חברויות. פורטונֶה עדיין היה בן-לווייתה העיקרי.

כעת, כשחזרה ללימודים, היא הרגישה את הבדידות סוגרת עליה כמו "הצל שמטיל מכסה של קופסה" – גרסה לציטוט שמצאתי לאחר מכן בסיפור קצר של פ. סקוט פיצג'רלד. אבל היא הוסיפה שהיא "מודעת יותר", כלומר מבינה טוב יותר את עצמה ואת עולמה. כל מאמציה להשתלב בחברה וכל הטענות הראוותניות שלה לא היו יכולים לחדד ולהעמיק אותה כמו הזמן שבילתה עם עצמה, גם אם הוא הסב לה כאב רב.

ואז היא ציטטה את סוזן סונטג, שאת ספרה היא נשאה באותו מפגש ראשון על גדת הסֶן. "לבדי, לבדי", היא אמרה, "אני לבדי – אני כואבת... אך בפעם הראשונה, למרות כל הייסורים ובעיות המציאות, אני כאן. אני חשה שלווה, שלמה, בוגרת".

הבדידות היא גיהינום. ידעתי את זה. ובכל זאת לא יכולתי שלא להשתוקק לה שוב. ולוּ לרגע אחד.

הערות שוליים

1. הציטוטים בפסקה זו מתוך: תורו, דוד הנרי, "וולדן – חיים ביער; מרי אזרחי", מאנגלית: ראובן אבינעם, מוסד ביאליק, ירושלים, תשכ"ג – 1962.

קודי דֶלִיסְטְרָטִי (Delistraty) הוא כותב והיסטוריון העוסק בספרות, פסיכולוגיה ובני אדם מעניינים.


AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.,

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תצלום ראשי: אלינה יאבטושנקו, שצילומיה מופיעים באתרה האישי.

Save

Save

Save

Save

Save

Save

Save

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קודי דֶלִיסְטְרָטִי, AEON.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על קשה איתה, אי-אפשר בלעדיה

02
סילפן

החברה היא שמגדירה את הבדידות. אין בדידות ללא קיומם של אנשים אחרים.

אם כל העולם היה מושמד והיה נשאר אדם אחד בלבד, הוא היה האדם הכי לא בודד אי פעם.