רביעייה על הספה

על הסופר הגולה ומולדתו הבדיונית, מהודו ועד ארגנטינה, דרך נפשו של לורנס דארל
X זמן קריאה משוער: 20 דקות

לורנס דארל ורביעיית אלכסנדריה

במסה זו, המבוססת על ספרי "גלות וההתגלות: עיון פסיכואנליטי ביצירתו של לורנס דארל רביעיית אלכסנדריה",  אבחן את את האופן שבו יצירתו של לורנס דארל (1912-1990), ״רביעיית אלכסנדריה״, ניתנת לפרשנות בפרספקטיבה פסיכואנליטית ובעזרת אחדים מהמושגים של דלז וגואטרי עליהם הם כתבו בספרם ״קפקא – לקראת ספרות מינורית״.

לדעתי, התמה המרכזית של היצירה היא סיפור גלותו מרצון של המחבר כביטוי לנסיבות קיומו, כמי שנולד בהודו להורים ממוצא בריטי ובילה את חייו בניסיון לבטא את מורכבות שייכותו.

לורנס דארל הוא סופר שכמעט אינו נוכח בתודעה הישראלית של היום. אולם, הוא היה מוכר מאוד בישראל של שנות השישים ואף תמך בתנועה הציונית. הוא כתב תסריט לסרט ״יהודית״, בכיכובה של סופיה לורן, הסרט הבינלאומי הראשון שצולם בישראל במימון אמריקני, בשנת 1962, ואשר עסק בקורותיה של יהודייה ניצולת אושוויץ שהגיעה לקיבוץ שמיר.

לורנס דארל, קורפו

לוח זיכרון ללורנס דארל בטיילת בקורפו. תצלום: ויקיפדיה

ארבעת כרכי הרביעייה נכתבו בשלהי שנות החמישים. היצירה עוסקת בקורותיו של סופר בריטי צעיר המגיע לעיר אלכסנדריה במהלך שנות מלחמת העולם השנייה. שנים אלו הן שנות החניכה שלו, במהלכן הוא נקלע לתסבוכת של מערכות יחסים שונות ולהתרחשויות פוליטיות הנוגעות למנדט הבריטי במצרים ובפלשתינה. מהלך היצירה מערער על קיומו של נרטיב אחד לעלילה, המסופרת שוב ושוב מזוויות שונות. בכתיבת ״רביעיית אלכסנדריה״ הגשים דארל צורך לעבד את חוויית ההשתייכות המורכבת למולדתו – הממשית והבדיונית. יצירתו נשענה על תובנות פסיכואנליטיות של מספר הוגים שהיוו לו מקור השראה.

״רביעיית אלכסנדריה״, שאומרים כי בזכותה היה דארל מועמד לפרס נובל לספרות בתחילת שנות השישים (אך לא זכה),  נחשבה ליצירה המייצגת של התקופה המודרניסטית של שנות השישים באירופה ובצפון אמריקה, ושימשה השראה לסופרים ולאמנים רבים, אולי גם בגלל התייחסותו הרומנטית של דארל לאהבה, והדגש ששם על ביטויים משוחררים של מיניות כמוטיב מרכזי בחייו של האדם.

תודעתו של המחבר אינה בגדר הוויה או ישות שניתן לאתר בין דפי הספר ולשרטט את קווי המתאר שלה בפשטו

עלילת הרביעייה נבנתה כשיקוף לתודעתו של דארל, ועל כן יש מקום לחפש אחר אותם חלקים  בה שאינם מודעים, אם כי תודעתו של המחבר אינה בגדר הוויה או ישות שניתן לאתר בין דפי הספר ולשרטט את קווי המתאר שלה בפשטות. הפרויקט של דארל פועל בדיוק לסכל מאמץ שכזה. דמות המספר ותודעתו מפוזרים ביצירה כזרם של אסוציאציות הנעות זו בעקבות זו, כזיכרונות העולים במחשבתו.

דארל נולד בהודו למשפחה בריטית ובגיל 12 נשלח על ידי הוריו לבריטניה כדי לרכוש השכלה ראויה. בגיל 25, בהשראת ספרו הראשון של הנרי מילר ״חוג הסרטן״, החליט דארל לעזוב את אנגליה ולפגוש את מילר בפריז. כך החלו מסעו הקיומי-ספרותי בחיפוש אחר מולדתו האבודה. לדעת רבים ממבקריו, רביעיית אלכסנדריה מהווה את גולת הכותרת של מסע זה.

השער להודו, מומבאי

״השער להודו״ במומבאי, הוקם ב-1911 לכבוד ביקור ג׳ורג׳ החמישי והמלכה מארי. תצלום: אשווין קומאר

קשה ואולי אף מוטעה לנסות ולסכם במשפטים ספורים את העלילה המורכבת של רביעיית אלכסנדריה, אולם לטובת הקוראים שאינם מכירים את היצירה, ניתן לומר כי היא עוסקת במסעו הקיומי של גבר בריטי צעיר המוצא עצמו מעורב במערכות יחסית מורכבות עם מספר נשים באלכסנדריה של טרום מלחמת העולם השנייה. נפתולי העלילה, המתוארים מנקודות נרטיביות שונות, מרמזים כי הוא נקלע לתסבוכת פוליטית שבה הוא משמש כלי משחק בידי המחתרת הקופטית במצרים של אותה תקופה, המנסה למנוע מהרוב המוסלמי להשתלט על מצרים הנתונה תחת שלטון הבריטים. הזווית היהודית בסיפור מעניינת: דארל אמנם כתב על המחתרת הקופטית, אך למעשה התכוון לתנועה הציונית בארץ ישראל, אולם נראה כי הוא הסווה זאת כדי לא לפגוע בקהילה היהודית של אלכסנדריה של אותם ימים.

את רובה הגדול של ״הרביעייה״ כתב דארל כאשר גר בדרום צרפת עם אשתו השלישית, קלוד-ֿמארי, יהודייה מצרית מצאצאי משפחת מנשה, שהייתה מפורסמת במצרים של אותה תקופה בזכות עסקי הבנקאות שלה. עשר השנים שחיו יחד עד למותה הפתאומי של קלודֿ-מארי ממחלת הסרטן בשנת ֿ1967, היו מאושרות והיצירתיות ביותר בחייו של דארל. לצדה של קלוד-מארי, מצא דארל את מולדתו האבודה. יחסיו עמה סיפקו לו את השילוב המתאים בין אהבה עזה, על מרכיבי התלות שבה, לבין החופש היצירתי לבטא את קולו הספרותי. שנות חייהם המשותפים היוו עבורו בבחינת שיבה הביתה.

״רביעיית אלכסנדריה״ עדיין קוסמת לקוראים עכשוויים משום שזו יצירה העוסקת ביחס של האדם למקום שהוא נמצא בו, למקום שהגיע ממנו ולמקום שאיבד

כוכבו של דארל לא דרך בשמי הספרות העולמית אף שיצירותיו האחרות היו בעלות ערך ספרותי לא מבוטל. אלה לא זכו לאותה הצלחה מסחרית וביקורתית כשל הרביעייה. הוא בילה את שלושים השנים האחרונות של חייו בדרום צרפת, בבית שהפך להיות מוקד לעליה לרגל למעריציו הרבים.

״רביעיית אלכסנדריה״ עדיין קוסמת לקוראים עכשוויים (הספרים רואים אור שוב ושוב במהדורות חדשות ואף מתורגמים לשפות נוספות)  אולי משום שזו יצירה העוסקת ביחס של האדם למקום שהוא נמצא בו, למקום שהגיע ממנו ולמקום שאיבד.

גשר סטנלי, אלכסנדריה

גשר סטנלי, אלכסנדריה. תצלום: אחמד יוסרי מחזוף, ויקיפדיה

פרשנות פסיכואנליטית של רביעיית אלכסנדריה

אנסה להתחקות אחר מקור קסם זה בעזרת קריאה מרובדת ופרשנית במקורות הגותיים שונים. בפתח ספרם של דלז וגואטרי שואלים השניים כיצד יש להיכנס לתוך קריאה פרשנית של יצירת ספרות. הם מציעים כי התשובה לשאלה זו אינה כה משמעותית, כיוון שכניסה מכל כיוון שהוא לתוך היצירה תביא את הקורא לתוך אותו מערך פנימי שלו נקודות כניסה ויציאה רבות.

כיצד אם כך ניתן להיכנס לפרשנות יצירתו של דארל? הרבדים השונים של הקולות הנרטיביים בעזרתם מסופר המעשה יוצרים סבך עלילתי רב שורשים, שמזמין את הקורא לעקוב אחריו מתוך תקווה שהבנת מקור אחד של היצירה תבהיר את כללותה. מפתה במיוחד לנסות ולמצוא ביצירה את המבנה המכונן שלה, אותו מבנה שדארל הקים מתוך הכרתו את התיאוריה הפסיכואנליטית שעליה הוא נשען.

דארל ביסס את היצירה כולה על תפישתו את התיאוריה הפרוידאנית של הטופוגרפיה של הנפש. בכתביו, זיגמונד פרויד יצר שני מודלים טופוגרפיים. המודל הראשון, שעליו כתב בשנת 1900 כחלק מספרו על פרשנות החלום, מתאר את הנפש כמורכבת ממודע, טרום-מודע ולא-מודע. המודל השני, שעליו כתב בשנת 1923 מפתח את המודל הראשוני ומוסיף עליו את המבנה הכולל את האגו, הסופר אגו והאיד.

שני הרעיונות המרכזיים של התיאוריה הפרוידיאנית, מרכזיות המיניות בהתפתחות האנושית והדומיננטיות של הלא-מודע במוטיבציה האנושית, מבנים את היצירה כולה

השפה הפסיכואנליטית נראית כמשתלטת על שפתו של דארל, שלא היה פסיכואנליטיקאי בהכשרתו. להיפך, ברבים ממכתביו הוא ביטא סלידה והתנגדות לרעיונות הפסיכואנליטיים של פרויד, והיה מוכן לקבלם באופן גלוי רק כאשר הם עברו שינוי דרך עבודותיהם של תלמידיו של פרויד כמו אוטו ראנק ווילאם גרודק.  אולם למרות התנגדות גלויה זו, שני הרעיונות המרכזיים של התיאוריה הפרוידיאנית, מרכזיות המיניות בהתפתחות האנושית והדומיננטיות של הלא-מודע במוטיבציה האנושית, מבנים את היצירה כולה.

דארל מעצב את היצירה כולה כאילו היא חלום על פי הפרשנות הפסיכואנליטית. הרובד הגלוי הוא הרובד שבו המחבר משתף את הקורא בהרהוריו לגבי תקופת שהותו באלכסנדריה, יחסיו עם הדמויות שפגש שם ונסיונו להבין את נסיבות קיומו. הרובד הסמוי הוא המציאות הפוליטית שאליה נחשף הקורא בהדרגה, כאשר הוא מבין כי כל מאמציו של היחיד לשלוט בחייו הם חסרי משמעות ואוויליים, כיוון שהוא נשלט למעשה על ידי כוחות גדולים ממנו. במקרה הזה, הכוחות הללו מיוצגים על ידי המטאפורה של העיר כישות חיה מצד אחד ועל ידי ההתרחשויות הפוליטיות באזור.

אלכסנדריה, שמש, שקיעה

שקיעה באלכסנדריה, תצלום: אחמד נאצר

היחיד אינו אדון לעצמו אלא נתון לכוחות פנימיים הגדולים ממנו. במקרה הטוב, הוא יכול להפוך אותם למודעים ובכך להכיר בטרגיות של חייו

הסטרוקטורה הפסיכואנליטית למעשה כובשת את ״רביעיית אלכסנדריה״. היחיד אינו אדון לעצמו אלא נתון לכוחות פנימיים הגדולים ממנו. במקרה הטוב, הוא יכול להפוך אותם למודעים ובכך להכיר בטרגיות של חייו. במקרה הטוב פחות, כפי שקורה לאחת מהדמויות המרכזיות ביצירה, הוא מחליט כי הדרך היחידה לשלוט בחייו היא על ידי התאבדות. דלז וגואטרי מתייחסים לזיקה שבין האינדיבידואלי לפוליטי כמאפיין השני של ספרות מינורית. הם כותבים: "בשל המרחב המצומצם שלה, כל עניין אינדיבידואלי מקושר מיד לפוליטיקה".

לדעתי, שני נושאים אלו, השתלטות התיאוריה הפסיכואנליטית על שפתו של דארל והזיקה בין הפוליטי לאינדיבידואלי, מתארים את מאבקו של דארל לכבוש לעצמו מקום של סופר עצמאי ונפרד.

הסטרוקטורה הפרוידיאנית הבסיסית של התסביך האדיפלי הייתה עבור דארל מרחב שממנו הוא יצר את תפישתו העצמית כאדם וכסופר. הוא ציין את רגע הרחקתו מהודו כרגע שבו הוא החל לחוש את בדידותו הקיומית. התיאוריה האנליטית שימשה לו כדרך המלך אל מה שדלז וגואטרי מכנים: "הגורל העצוב... שתמיד מביא אותנו לזיכרון ילדות, ואף גרוע מכך, לפנטזמה״.

הגורל העצוב של דארל מביא אותו לאמץ את השפה הפסיכואנליטית, שאותה הוא מנסה להכחיש ולטשטש על ידי ביטוי הסלידה ממנה. לכל אורכה ורוחבה של היצירה ניתן לקרוא את מאבקו של הגיבור בחיפוש אחר דמות האב שממנה לא הצליח להיפרד כראוי, כלומר בגילום אותו יחס אמביוולנטי המאפיין יחסים בוגרים פוסט-אדיפליים על פי הסטרוקטורה הפרוידיאנית.

דארל בחר את השפה האנליטית כמבנה שבתוכו הוא כותב מחדש את חייו כביטוי לניסיונו להתמודד עם דמות אביו. כתיבתו של פרויד הופכת להיות הסימול של ציוויו של אביו, שעל פי עדותו של דארל שאל אותו, כשנה לפני פרידתם, מה ירצה להיות בבגרותו. דארל השיב שירצה להיות סופר. שנה לאחר מכן, נשלח דארל לפנימייה היוקרתית באנגליה, לכאורה דדי להגשים את משאלת ליבו ולשפר את עצמו כדי שיוכל להגשים את מטרתו. הווידוי למול האב הרחיק את דארל מאביו. שנים לאחר מכן, שפתו של פרויד שימשה את דארל כדי לנסות לכונן את המרחב שעליו הצביע בפני אביו כמקום שאותו ירצה לאכלס בבגרותו.

דארל לא הפריד בין כתיבתו לבין חייו. הוא כתב כדי לחיות

דארל לא הפריד בין כתיבתו לבין חייו. הוא כתב כדי לחיות. כפי שכותבים דלז וגואטרי: "בשל כך זה כל כך מרגיז, כל כך מגוחך, להפריד בין החיים ובין הכתיבה..." דלז וגואטרי מתייחסים באמירה זו לתשוקה לכתוב: "בכל מקום ישנה תשוקה אחת ויחידה לכתוב, אך זו אינה אותה תשוקה. בכל פעם הכתיבה חוצה סף, ואיתו סף עליון או תחתון. אלו ספים של עוצמות גבוהות יותר או נמוכות יותר, בהתאם לכיוון שבו חוצים אותן".

תשוקתו של דארל לכתוב, שעליה הוא מדווח לראשונה כמתרחשת מול שאלתו של אביו, קיבלה מימוש בזכות, או בגלל, שאביו תרגם אותה הלכה למעשה ופרש אותה בדרך האופיינית למעמדו. כדי שבנו יקבל את החינוך (הבריטי) הראוי ולא ילקה בחינוך הקלוקל של הקולוניאליסטים הבריטיים המתגוררים בהודו והנחשפים לסכנת התבוללות, עליו להיות מורחק ממשפחתו הביולוגית  ומוחזר לחיק מולדתו התרבותית. אביו של דארל מבצע מהלך של דה-טריטוריאלזציה כלפי תשוקתו של בנו. בשולחו אותו לאנגליה הוא מנכר אותו לכאורה מתשוקתו. ניכור זה מייצר זיקה חדשה בין דארל לבין תשוקתו לכתוב.

שם, בלבה של מולדתו התרבותית, שאותה כינה דארל בספרו הראשון אי הדייסה או המוות השחור, "זכה" דארל לתנאים המיוחדים שאפשרו לו להרגיש את ניכורו הקיומי, אשר כדי למלאו הוא פוצח בפרויקט הספרותי של חייו, כינון מולדתו הבדיונית.

פנימייה בריטית, סנט אדמונד, קנטרברי

בית הספר סנט אדמונד, קנטרברי, לשם נשלח לורנס דארל כדי לקבל חינוך בריטי. תצלום: StEdmunds1, ויקיפדיה

הסופר הגולה והמולדת הבדיונית

מיהו הסופר הגולה? מה הם התנאים שעל פיהם ניתן להגדיר אדם כגולה? האם הגלות היא בהכרח מצב פיזי מוחשי או תפישה תודעתית?

דארל היה על פי הגדרתו העצמית סופר גולה, כיוון שבגיל 12 נשלח על ידי הוריו לפנימייה בבריטניה ממקום הולדתו בהודו. מוצאו הבריטי שאב אותו בחזרה לתוך המסורת של החינוך האנגלי למרות הזיקה האישית שחש כלפי החיים בהודו, שאותם תיאר כגרסה של ״ספר הג׳ונגל״ של רודיארד קיפלינג. בעקבות הגלייה זו דארל פיתח יחס אמביוולנטי כלפי מולדתו התרבותית, בריטניה, וכלפי מייצגה המובהק, אביו. יחס אמביוולנטי זה נותר בוסרי ולא קיבל ביטוי, עקב מותו של אביו שנתיים לאחר מכן.

הפנטזמה שמונחת בבסיס היצירה של דארל היא הסיפור על גלותו. הזעם הקיומי שאותו הוא חש, ושעמו מתמודדות הדמויות השונות ביצירה, שכולן מהוות היבט כזה או אחר של דמות המחבר, הוא ביטוי ועיבוד של סיפור זה.

מסעו הקיומי של דארל ניתן לשרטוט על גבי מפה: הודו, אנגליה, קורפו, יוון, רודוס, קפריסין, מצרים, ארגנטינה, יוגוסלביה וצרפת. האם מסלול זה הפך אותו לסופר גולה? 

מסעו הקיומי של דארל ניתן לשרטוט על גבי מפה: הודו, אנגליה, קורפו, יוון, רודוס, קפריסין, מצרים, ארגנטינה, יוגוסלביה וצרפת. האם מסלול זה הפך אותו לסופר גולה? כדי להגדירו כסופר גולה היה על אחד ממקומות אלה להיות המולדת שגלה ממנה. ואולם הגדרת אחת ממדינות אלה כמולדתו של דארל היא משימה בלתי אפשרית. מדויק יותר לומר כי המעברים התכופים החל מגיל תשע הפכו את דארל לאדם שבעולמו המולדת כמקום מוחשי לחזור אליו היא גורם בעל משקל סגולי נמוך למדי. דארל שמח להתגורר בכל מקום שאפשר לו תנאים פיזיים נוחים דיים כדי לכתוב. במובן הזה, הכתיבה היא מולדתו ובכך הוא ממחיש את אמירתו של דרידה כי "הלשון היא המולדת", שאינה אלא הכללה של אמירתו הידועה של פרננדו פסואה ״מולדתי היא השפה הפורטוגזית״. דארל מצא סיפוק בחייו ביוון בשנות השלושים – האקלים הגאוגרפי היה לו נוח, המחיה זולה והסביבה החברתית סיפקה את התנאים הדרושים לו כדי לכתוב. ואולם מלחמת העולם השנייה כפתה עליו סדרה של מעברים למקומות שהוא חווה כגלות. לבסוף נמצאו לו שוב אותם התנאים שביקש בדרום צרפת, והוא לא היה מוכן עוד להיפרד מהם גם כאשר היו לו האמצעים לחיות בכל מקום אחר בעולם. דארל שב ומצא את מולדתו בכתיבה.

קורפו, לורנס דארל

דארל כתב פה, בקורפו, שגם היא הייתה לו בית. תצלום: alh1

מהו הקשר הזה שעליו מצא עצמו דארל מערער, בין היחיד למולדתו? כדי להבין, יש להתעמק ביחס שבין אדם למקומו. כל אדם מקיים יחס משמעותי עם המקום שהוא נמצא בו באותו רגע נתון. ישנם רגעים בחייו של אדם שבהם יחס זה נטען במשמעות סובייקטיבית מיוחדת, המקנה להם משמעות סגולית גבוהה יותר בסיפור חייו, לעומת רגעים אחרים שלהם משקל רב יותר בעיצובו ובתהליך הרפלקטיבי שהם מעוררים בו. רגעים אלו מהווים נקודות שיא או שפל בחיי האדם היוצר, ומשמשים לו בכתיבה השראה לעיבודם למבעים לשוניים שהם מחד גיסא נקודות תקשורת עם הזולת ומאידך גיסא גם מעשים של ממש, מעין speech acts, פעולות דיבור, כפי שטען הפילוסוף ג׳ון אוסטין.

המעשים מתייחסים לחוויית ההתפתחות וההתעצמות שרגעים אלה עשויים להוות עבור האדם, גם אם טמונות בהם חוויות קשות ומייסרות. אף שהמעשים הם בהכרח רבים ומגוונים, המשותף להם הוא שבאותו רגע היחס בין האדם למקום, שנראה היה טבעי ומובן מאליו, מתערער בשל נסיבות פנימיות או חיצוניות. התערערות זו חושפת את האדם למורכבות היחס ולמלאכותיותו, ומוכיחה לו כי מה שנראה היה טבעי ומובן מאליו הוא למעשה מלאכה מורכבת, המותנית בנסיבות חברתיות ותרבותיות שונות. רגעים אלו הם לעתים קרובות רגעים של אובדן.

רגע זה בו המוּכָּר (homely) הופך לזר הוא רגע מכריע בתרבות המודרנית. מה שאבד, מה שהיה מוכר, מפנה את מקומו לחדש, שהוא למעשה הכלאה (hybrid) בין הישן לחדש. יחס זה אינו סטטי גם כאשר מתבוננים ברגע נתון אחד, כמו למשל רגע ילדות שבו יחסו של האדם למולדת מקבל ממדים מיתיים כאשר הוא נזכר בו בבגרותו ומוצף בחוויית געגועים ואובדן, כפי שקרה לדארל בעת שכתב את הרביעייה. יחס זה משתנה בהתאם לנקודת ההתבוננות. מבטו הרפלקטיבי של אדם אל המקום שהוא בא ממנו, אל מולדתו, משנה גם את המקום וגם את המתבונן.

מולדתו של דארל אינה בהכרח מולדתו הגאוגרפית אלא אותה חוויית השתייכות ראשונית שנתפשה על ידו כבסיס שממנו הוא צמח

המקום החד-פעמי בהקשר זה הוא מולדתו של דארל, שאינה בהכרח מולדתו הגאוגרפית (הודו) אלא אותה חוויית השתייכות ראשונית שנתפשה על ידו כבסיס שממנו הוא צמח. בסיס זה היה עבורו המצע הראשוני שבו עוצבו חוויות חייו, וביניהן קשריו המשפחתיים ויחסו לעולם. דארל התרחק או הורחק ממצע זה עם השנים, אך הזיקה אליו נמשכה וביססה את יחסו לעולם:

"ללונדון הוא תמיד שב בהתרגשות העצומה של אוהב שהופרד לזמן רב מדי מאהובתו; הוא חוזר, במובן מסוים, כמי שזומן לחקירה... הוא אהב את לונדון ללא מילים, את האווירה המלנכולית שבה, אף שידע בלבו כי לא יוכל לחזור ולהתגורר בה לצמיתות. לונדון, המולדת לאדם האקסצנטרי ולנכה מינית... אין מה לעשות, היא חלק מאתנו – והיא השלם שגדול מסך פגמיו... היא הזינה אותו, התוגה; הוא חש את אהבת השועל לאדמתו".

דארל נכח במקום חד-פעמי זה באופן שאינו ניתן לחוויה מחודשת, אך ניתן להתנסות בו בעזרת טכנולוגיה של שעתוק שבהקשר זה היא מעשה הכתיבה. כתיבתו של דארל, בין אם ביצירות בדיוניות, חליפות מכתבים או בכתבים אחרים, היא מאמץ לשעתק את אותה חוויה בראשיתית, את חוויית ההשתייכות הראשונית שלו.

רודוס, ויליאם טרנר

״רודוס״ (1823-24), ויליאם טרנר. ב-1945 האי יהיה עוד בית של דארל. תצלום: Google Cultural Institute, ויקיפדיה

לורנס דארל ראה את עצמו כמי שאיבד את המקום החד פעמי הזה ושאובדנו עיצב את חייו, את זהותו ואת כתיבתו. תפישה זו עיצבה את זהותו העצמית כסופר גולה ובספרי הרביעייה הוא ניסה לברוא את המקום מחדש.

העיר אלכסנדריה משמשת לדארל מרחב פואטי ובמה לתהליכים נפשיים פנימיים שאותם הוא תיאר במכתביו מתקופת שהותו בה, ואשר עליהם הוא כתב גם עשר שנים אחרי כן, בנסיבות אחרות לגמרי. אלכסנדריה מהווה את הטקסט וההקשר בו-זמנית, ואלה מקיימים ביניהם יחסים הדדיים.

העיר אלכסנדריה, כפי שהיא מצטיירת בכתיבתו, היא המרחב הלימינלי של דארל, שבו הוא ניסה לחולל את המעשה הבלתי אפשרי של השיבה. תפישה כזו של מרחב השתייכות שאינו בהכרח גאוגרפי עולה בקנה אחד עם תפישה אמביוולנטית של השתייכות של האדם למולדתו, שאינה מאפשרת הצהרה לכידה ומהותנית לגבי היחס בין היחיד למולדת אלא חושפת פקעת של יחסים סבוכים.

הגלות יוצרת את סוג הבידוד שהוא הקרוב ביותר לחירות שסופר במאה העשרים יכול להשיג... תפקידו הנורמלי של הסופר המודרני הוא להיות גולה (ז׳וליה קריסטבה)

ניתן לומר שדארל הוא דוגמה אחת לסופר הגולה, שהוא עצמו סימפטום של התרבות המערבית בעת המודרנית. הוא נושא בתוכו את זרותו בצורת השפה עצמה. כפי שכתבה ז׳וליה קריסטבה:  "הגלות יוצרת את סוג הבידוד שהוא הקרוב ביותר לחירות שסופר במאה העשרים יכול להשיג... תפקידו הנורמלי של הסופר המודרני הוא להיות גולה".

הגלות אינה, כמובן, מצב ייחודי לסופרים. חוויית הגלות היא מנת חלקם של מיליונים רבים, ולרוב  היא מלאת סבל. גלותו של פליט אפריקני, הנמלט ממשטר רצחני לארץ אחרת בחיפוש אחר מקלט מדיני, כלל אינה שקולה לגלותו של סופר המואס בתרבות שגדל בה ונוטש את ביתו ומולדתו בחיפוש אחר אורח חיים שונה.

ברביעייה עצמה מתוארת הגלות כמצב שאפילו תושביה של העיר אלכסנדריה אינם יכולים לחמוק ממנו, עקב התהפוכות ההיסטוריות הרבות שעברו על העיר ושינו אותה לבלי הכר. מצב הגלות אינו רק תוצר של משבר היסטורי, או ביטוי לתמורה תרבותית, אלא הוא המצב הבסיסי של העיר, אשר צובע את חייהם של כל השוהים בה. אלכסנדריה היא גלות:

"ילידי אלכסנדריה עצמם היו זרים וגולים בתוך מצרים שהתקיימה מתחת לפני השטח המנצנצים של חלומותיהם, מוקפת במדברות חמים ומואצת על ידי דת עמומה שזנחה את תענוגות העולם הזה: מצרים של סחבות ופצעים, היופי והייאוש. אלכסנדריה היא עדיין אירופה – בירת אירופה האסייאתית, אם יכולה להתקיים הוויה כזו... [היא] השירה המופלאה והדרמה הגרוטסקית של חייהם של הגולים המצויים בין נסיבותיה".

אף שחוויית הגלות אינה, כאמור, נחלתם של סופרים בלבד, הם אלו המותירים אחריהם ברוב המקרים עדות כתובה שניתן להתחקות בעזרתה אחר האופן שבו השפיעה גלותם על חייהם וכוננה אותם. ברבים מהמקרים שבהם נכתב על אודות סופרים גולים, נוצר רושם המעורר לעתים אי נוחות. על סופרים כג'וזף קונרד, ג'יימס ג'ויס, הנרי ג'יימס וּולדימיר נבוקוב ניתן לטעון כי כוחות היצירתיות פורצים מתוך הניסיון המצטבר שלהם, וכי גלות אינה רק בעיה מטפורית בדרכו של הדמיון היצירתי אלא חומר הגלם והמקור העיקרי שלו,  ונוצר הרושם כי מדובר בתחבולה לשונית. אין כל כורח בגלות גאוגרפית כדי לעורר את כוחות הדמיון. יצירות ספרות נפלאות החוקרות חוויות ניכור עמוקות נכתבו בידי סופרים כמו מרסל פרוסט או פרננדו פסואה, שבבגרותם כמעט לא עזבו את עיר מולדתם או לפחות לא התרחקו ממנה מאוד. חוויית הגלות, גם אם התחילה כשבר תרבותי ואישי, משנה את מעמדה ביחס למי שמספר עליה. היא יכולה להיתפש כחוויה הבראשיתית שכנגדה מעמתים שינויים עתידיים. היא מייצרת שדה מושגים חדש שאינו שרוי כבר בחוויה הטראומטית המוקדמת.

פרננדו פסואה, דרבן, דרום אפריקה

פרננדו פסואה בן 10, ב-1898 בעיר דרבן, דרום אפריקה, שם קיבל חינוך בריטי. תצלום: ויקיפדיה

הדמיון הגלותי מרמז כי הניתוק מהמולדת משול לניתוק מעולם התוכן של הסופר. ניסיונו של הסופר לשוב אל מולדתו מתבצע דרך מעשה הכתיבה – ניסיון שמטבעו אינו מעשה של שיבה ממשית אלא של הגשמה לשונית. חוויית המולדת נתפשת כמדכאת ואינה מאפשרת התמסרות ליצירה, בעוד שהשהייה בגלות יוצרת לכאורה את התנאים המתאימים ליצירה. מנגד, הגלות מנתקת בין הסופר לבין תנאי קיומו הבראשיתיים, שמהם נובעת יצירתו מלכתחילה. בכך הופכת חוויית הגלות עצמה למוטיב מרכזי במעשה היצירה.

הגלות יכולה לשמש מטפורה למצבו הקיומי של כל אדם המתרחק ממקום הולדתו. כל מעבר בחייו של אדם מביא לשינוי, אך לא בהכרח מהווה גלות

התרחקותו של אדם ממקום הולדתו, כפי שקרה לדארל, אינה אפוא התרחקות בהכרח מתרבותו או הפניית גב למסורתו. הגלות יכולה לשמש מטפורה למצבו הקיומי של כל אדם המתרחק ממקום הולדתו. כל מעבר בחייו של אדם מביא לשינוי, אך לא בהכרח מהווה גלות.

אם כך, הגלות יכולה להיות מצב תרבותי-פוליטי שבו אדם מתרחק או מורחק ממקום היוולדו עקב נסיבות חברתיות המונעות ממנו להמשיך להישאר במקום זה. תהליך כזה מבודד אותו מן המשפחה ומן החברה. הגלות היא גם חוויה סובייקטיבית המתארת מצב נפשי, קוגניטיבי ורוחני של האדם ביחס לסביבתו ולחוויית העצמי שלו.

בה בעת הגלות היא מסע ומפגש עם כל מה שאינו מוכר לאדם, מפגש עם החדש והשונה, בתוכו ומחוצה לו. הגלות טומנת בחובה אפשרות לשינוי ולגילוי עצמי. חוויית הגלות עשויה לדחוף אדם ליצור לעצמו הזדמנות לשוב, בין אם באופן ממשי ובין אם במסע לגילוי העצמי.

בהקשר פסיכואנליטי ניתן לטעון כי חוויית הגלות היא חוויה מעשירה, באופן אירוני, כיוון שהיא מספקת לסופר הגולה נקודת מבט מרוחקת על הסביבה האמנותית ועל הקהילה שבתוכה הוא גדל. חוויה זו היא הרסנית ויצירתית במידה שווה, ומאפשרת התבוננות ״מפרקת״ (defragmented) בשאלת זהותו של הסופר. פירוק זה, כחוויה קיומית המתקיימת גם במצבים שאינם מושתתים על חוויית הגלות, מהווה מרכיב מהותי בזהותו של כל סופר ויוצר.

דרידה, בספרו "על הכנסת אורחים״, קושר שאלות אלו אל האופן שהתרבות מדירה מתוכה את מה שנתפש כחריג, כנוכרי, ובכך מגדירה את גבולות ההשתייכות אליה. הוא קושר קשר ישיר בין עובדת הנוכריות, הגלות והעקירה לבין השימוש בשפת האם ומצביע על חוויית המולדת כעל חוויה אינהרנטית. הוא מעלה את השאלה לגבי היחס בין דארל לבין שפת האם שלו, האנגלית, שבה כתב כל חייו, גם כאשר כתב על אודות חוויית גלותו ותלישותו מהתרבות האנגלית:

"מהו הדבר ששמו הלשון, זו המכונה 'שפת אם', זו שאדם נושא אתו, זו שגם נושאת אותנו מלידה ועד מוות? האין היא מגלמת את הבית שאינו עוזב אותנו לעולם? את הפרטי או את הקניין, לפחות הפנטסמה של קניין אשר – קרוב ביותר לגופנו, ואנחנו שבים לשם תמיד – מחולל את המקום היותר קבוע, סוג של נוה נייד, בגד או אוהל? שפת האם הנזכרת, האין היא מעין עור שני שאנחנו נושאים על גופנו, בית נייד? אבל גם בית נייח שכן הוא זז אתנו?"

חביבה פדיה מבחינה בין ההקשר האינדיבידואלי להקשר הקולקטיבי של רעיון הגלות כפי שהוא מנוסח בסיפורים מיתיים. גלותו של דארל נושקת לשני הקשרים אלו. ההקשר האינדיבידואלי של גלותו האישית של דארל מתבטא בכך שגם ממקום גלותו הקולקטיבי הזה הוא הוגלה ונשלח למסע חיים, בחיפוש אחר חוויית השתייכות חדשה או לשחזור חוויית השתייכות אבודה. חוויית הגלות הפכה עבורו לחוויית המוכר. השתייכותו למקום בראשיתי שיכול היה לקרוא לו מולדת התערער. חוויית הגלות הפכה לטבע שני עבורו ובמובן משמעותי הפכה גם לביתו. הוא היה פליט שהנֵכר הפך לביתו כאשר כתב כי למרות הכול, מוזר היה למצוא עצמו כך לבד בתוך העיר, כמו פליט על חוף מוכר.

הסופר הגולה הוא אדם היוצר בגלות חוויה תרבותית חדשה, שהיא בבחינת יצירת תרבות או מולדת בדיונית, המקיימות יחסי זיקה עם תרבות האם ועם התרבות המארחת

הסופר הגולה הוא אדם היוצר בגלות חוויה תרבותית חדשה, שהיא בבחינת יצירת תרבות או מולדת בדיונית, המקיימות יחסי זיקה עם תרבות האם ועם התרבות המארחת. מעשה הגלות הוא בו-זמנית הצבת שאלה לגבי השתייכותו של האדם וגם הצבת פתרון, או פתרונות, למצב הקיומי שחוויית הגלות מייצרת. חוויה תרבותית חדשה זו היא במקרה של כתיבת ״רביעיית אלכסנדריה״ הצבה של טראומת הגלות של דארל במרכז התהליך הרפלקטיבי שלו.

״רביעיית אלכסנדריה״ מבטאת את שאיפתו של דארל להראות כי התהליך היצירתי-קיומי שלו נועד למציאת משמעות בחיים. דארל כתב, כיוון שללא הכתיבה הוא חש מנוכר. הכתיבה שימשה עבורו אמצעי השרדותי חיוני. הכתיבה הייתה עבורו הבית ששאף כל חייו לחזור אליו. ומעבר לכל ניתוח או פרשנות, זוהי יצירת ספרות יפיפיה הכתובה בשפה עשירה ועזת-מבע שתקח את כל מי שנכנס בין שעריה למסע קיומי עמוק ומלא הפתעות.

תמונה ראשית: תקרה אל השמיים באלכסנדריה. תצלום: אחמד בדווי, unsplash.com

Photo by Ahmed Badawy on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק