רגיעה בשקל תשעים

האם המיינדפולנס נקי משיפוטים ערכיים? או שמא התחום מניח הנחות עלינו ועל נפשנו ומפריז ביומרתו לעזור לנו לחיות בעולם שדורש תיקון יסודי?
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

לפני שלוש שנים, כשלמדתי לתואר שני בפילוסופיה באוניברסיטת קיימברידג׳, הקשיבות (מיינדפולנס) הייתה מדוברת מאוד. המחלקה לפסיכיאטריה ערכה מחקר רחב היקף על השפעות הקשיבות, בשיתוף פעולה עם שירותי הייעוץ של האוניברסיטה. נדמה היה שכולם מעורבים במחקר בדרך זו או אחרת: או שהם השתתפו בקביעות בשיעורי קשיבות ומילאו את השאלונים במסירות, או שכמוני, הם היו חלק מקבוצת הביקורת שלא השתתפה בשיעורים, אבל מצאה את עצמה למרות זאת נסחפת באותו שיגעון אופנתי. התכנסנו בבתיהם של זרים כדי למדוט בשעות משונות, ודנו בהתלהבות בחוויותינו. זו הייתה תקופה משונה.

אני גדלתי כבודהיסטית בניו זילנד ובסרי לנקה ולכן יש לי היסטוריה ארוכה של מדיטציה – אם כי כמו ״קתולים תרבותיים״ רבים, המעורבות שלי היא לעתים קרובות שטחית. השתעממתי נוראות בכל פעם שהוריי גררו אותי כילדה למקדש. באוניברסיטה, לעומת זאת, פניתי לפסיכותרפיה כדי להתמודד עם המתח בסביבה האקדמית. שלא במפתיע, מצאתי את עצמי נמשכת לאסכולות או גישות שהושפעו מן הפילוסופיה הבודהיסטית והמדיטציה, ואחת מאלה הייתה הקשיבות. במשך השנים, לפני ובמהלך הניסוי בקיימברידג׳, מטפלים לימדו אותי שלל טכניקות קשיבות. הורו לי לעקוב אחרי הנשימה שלי, לבחון את גופי ולשים לב למגוון תחושות וכן לשים לב למחשבות ולרגשות החולפים בי. החוויה האחרונה הזו קשורה לעתים קרובות בהעלאת תמונות בדמיון, כשהאדם מתבקש לחשוב על מחשבות ורגשות במונחים של עננים בשמים או עלים הנסחפים בנהר. פעילות פופולרית (אף כי לא ניסיתי בעצמי) כרוכה אפילו באכילה של צימוקים בצורה קשובה, במהלכה בוחנים בתשומת לב את החוויה החושית מתחילתה ועד סופה, כולל שינויים במרקם וכן טעמים וריחות שונים.

ענבים, גפן

מחכים וזמינים לכל החושים. תצלום: תומס Q

מדיטציה קשובה רגילה מפחיתה את רמות המתח ובונה עמידות. עם זאת, צבר של תחושות הטרידו אותי ולא ממש הצלחתי לזהות אותן. הרגשתי שאני לא מצליחה להבין את רגשותיי ומחשבותיי

בסופו של המחקר בקיימברידג׳, מצאתי את עצמי רגועה יותר, שלווה ומסוגלת יותר להתרחק מרגשות שהציפו אותי. החוויות שלי השתקפו בממצאי המחקר, שהסיקו כי מדיטציה קשובה רגילה מפחיתה את רמות המתח ובונה עמידות. עם זאת, צבר של תחושות הטרידו אותי ולא ממש הצלחתי לזהות אותן. הרגשתי שאני לא מצליחה להבין את רגשותיי ומחשבותיי. האם אני חושבת שהמאמר שכתבתי זה עתה גרוע, משום שהטיעון אינו תקף או שאני פשוט חרדה מן הדד-ליין המתקרב? למה אני מרגישה כל כך לא מוצלחת? האם זו תסמונת המתחזה, דיכאון או שאני פשוט לא מתאימה למחקר מסוג זה? לא יכולתי לדעת האם אני חווה רגשות ומחשבות מסוימים פשוט משום שאני לחוצה ונוטה להיכנע למחשבות מלודרמטיות, או שישנה סיבה טובה שבגללה אני מרגישה וחושבת ככה. משהו בתרגול הקשיבות שטיפחתי, ובאופן שבו הוא עודד אותי לעסוק ברגשותיי, גרם לי יותר ויותר להרגיש מנותקת מעצמי ומחיי.

בשנים שחלפו, נברתי בחוויה הזו באובססיביות –  עד שעזבתי את מחקר הדוקטורט על אודות תקופה אחרת לגמרי בפילוסופיה ועברתי שוב את התהליך המפרך של הגשת הצעת מחקר, רק כדי שאוכל להבין מה קרה. התחלתי לעקוב אחר החוט המוביל מן הטקסטים הבודהיסטים העתיקים אל הספרים העכשוויים יותר בנושאי מדיטציה כדאי לראות אילו נושאים נדדו אל תנועת הקשיבות העכשווית. למה שגיליתי יש השלכות מטרידות בנוגע לאופן שבו הקשיבות מעודדת אותנו להתייחס למחשבות שלנו, לרגשותינו ולעצם תחושת העצמי.

אירופאים וצפון אמריקנים, שנהגו בעבר לפנות אל הדת או אל הפילוסופיה כדי להבין את עצמם, נוטים יותר ויותר לפנות לפסיכותרפיה וקרובותיה. תנועת הקשיבות היא דוגמה בולטת לשינוי כזה בהרגלים של תרבות הבחינה העצמית והחקר העצמי. במקום לעסוק במחשבות על עצמנו, מה שמשותף לסוגי הקשיבות הוא סוג של עיסוק באירועי ההווה –  המתואר תכופות כ״מודעות שאינה שיפוטית לרגע ההווה״. לעוסקים בקשיבות נאמר לא לעסוק בחוויותיהם באופן שיפוטי או מעריך, ולעתים קרובות מורים להם במפורש להתעלם מתוכן מחשבותיהם.

כשאוכלים צימוק, למשל, מתמקדים בתהליך הצריכה שלו, במקום במחשבה על השאלה האם אתם אוהבים צימוקים או זוכרים את הקופסאות הקטנות האדומות המלאות בצימוקים שקיבלתם בארוחות צהריים בבית הספר וכן הלאה. באורח דומה, כשמתמקדים בנשימות או בוחנים את הגוף, אתם אמורים להתרכז בפעילות ולא ברצף המחשבות וגם לא להיכנע לתחושת השעמום או התסכול. המטרה אינה להגיע למצב של חוסר מחשבה או תחושה, אלא לשים לב לכל מה שעולה ולהניח לו לחלוף באותה קלות.

קשיבות הפכה לתשובה האחת הכללית למגוון תחלואים מודרניים – משהו חף מכל אידיאולוגיה, שמתאים בקלות לכל אורח חיים, ללא קשר לרקע, אמונות או ערכים

אחת הסיבות לכך שהקשיבות מוצאת קהל כה נלהב היא שהיא מתעטפת בגלימה של ניטרליות ערכית. בספרו Wherever You Go משנת 1994, ג׳ון קבט-זין, מייסד תנועת הקשיבות העכשווית, טוען כי קשיבות ״אינה סותרת כל אמונה... דתית או באותה מידה, מדעית –  וגם אינה מנסה למכור לכם דבר. בעיקר לא את מערכת אמונות או אידיאולוגיה״.  מלבד הקלה במתח, קבט-זין ומאמיניו טוענים כי תרגול קשיבות יכול להקל על כאב גופני, לטפל במחלות נפש, לעודד פריון בעבודה ויצירתיות ולעזור לנו להבין את האני ״האמיתי״ שלנו. קשיבות הפכה לתשובה האחת הכללית למגוון תחלואים מודרניים – משהו חף מכל אידיאולוגיה, שמתאים בקלות לכל אורח חיים, ללא קשר לרקע, אמונות או ערכים.

עם זאת יש לקשיבות גם מבקרים. האופן שבו היא מתייחסת לבודהיזם, בעיקר בתרגול המדיטציה, הוא תחום השנוי במחלקות לאורך זמן. חוקרי בודהיזם האשימו את תנועת הקשיבות העכשוויות בכל דבר, החל מייצוג לא נכון של הבודהיזם וכלה באימוץ גס של אלמנטים מתרבות אחרת, שאינם במקומם. קבט-זין הוסיף והעכיר את הוויכוח כשטען כי הקשיבות היא הביטוי לאמת שבתורות הבודהיסטיות המרכזיות. אבל מבקרים טוענים כי ההיבטים הלא שיפוטיים של הקשיבות למעשה סותרים את המדיטציה הבודהיסטית, שבה יחידים אמורים להעריך באורח פעיל את החוויות שלהם ולבחון אותן לאור הדוקטרינה הבודהיסטית.

מדיטציה, צעירה, חול, מדבר

מדיטציה? לא כל כך מהר, לא כל כך פשוט. תצלום: פטריק שניידר

אחרים מציינים כי מטרות הפסיכותרפיה והקשיבות אינן תואמות את עיקרי הבודהיזם: הפסיכותרפיה אמנם מנסה לצמצם את הסבל, למשל, אבל הבודהיזם משוכנע שהסבל הוא כל כך עמוק, עד כי יש לשאוף להימנע לחלוטין מן הגלגול של הלידה מחדש. מתקפה מסוג שלישי ניתן לסכם בכינוי McMindfulness [כינוי גנאי שמרמז על הקבלה לרשת של מזון מהיר שאינו איכותי]. מבקרים כמו הסופר דייוויד פורבס (Forbes) והמרצה לניהול רונאלד פרסר (Purser) טוענים כי כשהקשיבות עברה מתחום הטיפול אל המיינסטרים, המסחור והשיווק יצרו גרסאות מדוללות ופגומות שלה –  הזמינות באמצעות אפליקציות כמו Headspaceאו Calmונלמדות בקורסים בבתי ספר, אוניברסיטאות ומשרדים.

הטענות שלי נגד הקשיבות שונות מאלה, אבל קשורות. כשהיא מציעה מזור רב תכליתי למגוון אנשים שונים ולכל מטרה, הקשיבות מפשטת את הניסיון המורכב להבין את עצמנו. היא מתאימה כל כך לתרבות של תיקונים מהירים, תשובות פשוטות וכיוונונים עצמיים, שבה כולנו רק מכיילים קלות את מה שיש לנו בראש כדי לפתור בעיות, במקום לברר ראשית כל למה איננו מרוצים מחיינו. כפי שגיליתי על בשרי, לא מספיק פשוט לבחון את המחשבות והרגשות. כדי להבין למה הקשיבות אינה מתאימה להבנה עצמית אמיתית, אנחנו צריכים לבחון את ההנחות המודחקות על העצמי הטמונות ביסודה.

בניגוד לטענות הגורפות והלא מבוססות של קבט-זין הקשיבות היא למעשה ״טעונה מטפיזית״: היא נסמכת על כך שמתרגליה יאמינו במה שהם אולי לא מוכנים עדיין לקבל. בעיקר, קשיבות נובעת מתוך הדוקטרינה הבודהיסטית המכונה אנאטה או ״היעדר-עצמי״. האנאטה היא התכחשות מטפיזית לאני, השוללת את קיומה של הנפש, הרוח וכל המשכיות שהיא בסיס לזהות. השקפה זו סבורה כי איש מאיתנו אינו סובייקט שחווה את כל חוויותינו. לעומת זאת, המטפיזיקה המערבית על פי רוב טוענת כי בנוסף לקיומם של מחשבות, רגשות ותחושות גופניות – ישנה ישות כלשהי שכל החוויות האלה קורות לה, וכי הגיוני להתייחס ליישות זו בשם ״אני״ או ״עצמי״. עם זאת, על פי הפילוסופיה הבודהיסטית, אין ״אני״ או ״עצמי״ שלהם התופעות שייכות.

כמו קודמיהם הבודהיסטים, מתרגלי הקשיבות בימינו מדגישים את האיכויות הללו - הארעיות והאי-אישיות. התרגול מתמקד שוב ושוב בטבע החולף של מה שמביטים בו ברגע הנוכחי

מדהים כמה מן המשותף ניתן למצוא בדרכים המשמשות את הבודהיסטים לגילוי ״האמת״ של אנאטה, ותרגיליהם של מתרגילי קשיבות. טכניקה בודהיסטית אחת, למשל, כרוכה בבחינת המחשבות, הרגשות והתחושות הגופניות תוך תשומת לב לכך שהן ארעיות, אישית וקולטיבית. המחשבות והרגשות שלנו משתנים במהירות, והתחושות הגופניות באות ונעלמות בתגובה לגירויים. וככאלה (זו הטענה) אלה אינם יכולים להיות ישות רציפה לאורך החיים – ולא יתכן כי האני, יהא מה שיהא – אינו יכול להיות בר חלוף וקצר מועד כמו תופעות אלה. האני גם אינו יכול להיות כלל התופעות הללו, משום שגם הן חולפות. כמו כן, מציינים הבודהיסטים, אין מלבד התופעות הללו דבר שיכול להיות האני. כתוצאה מכך, האני אינו קיים. ההבנה בדבר היות הכול בר חלוף מעניקה תובנה נוספת, שלפיה התופעות אינן אישיות. אם אין כל ״עצמי״ שניתן לומר כי תופעות חולפות כמו מחשבות שייכות לו, אז אין מובן לטענה כי המחשבות האלה הן ״שלי״.

כמו קודמיהם הבודהיסטים, מתרגלי הקשיבות בימינו מדגישים את האיכויות הללו - הארעיות והאי-אישיות. התרגול מתמקד שוב ושוב בטבע החולף של מה שמביטים בו ברגע הנוכחי. הוראות מפורשות (״תראו איך המחשבות פשוט עולות ונעלמות״) ותמונות מן הדמיון (״דמיינו את המחשבות שלכם כמו עננים החולפים בשמיים״) מחזקות את רעיונות הארעיות ומעודדות אותנו להינתק משקיעה עמוקה מדיי בחוויות שלנו (אחת המנטרות הנפוצות היא: ״אינכם המחשבות שלכם. אינכם הכאב שלכם״).

עננים שחורים

ולפעמים, המחשבות... תצלום: פליפה פלאסיו

הקשיבות אינה מועילה במיוחד בבחינת הסברים שונים לשאלה למה אנחנו חושבים או מרגישים כך או אחרת. והיא גם אינה יכולה להבהיר מה המחשבות והרגשות האלה עשויים לחשוף על אודות אופיינו

אני מייחסת את תחושת הניכור העצמי וחוסר המיקוד שלי ליחסיה הקרובים של הקשיבות לאנאטה. עם שלילת האני, אנחנו מוותרים לא רק על ההבנה המוכרת יותר של העצמי, אלא גם על הרעיון כי תופעות מנטליות כמו מחשבות ורגשות הן שלנו. בכך אנו מקשים על ההבנה של אופן החשיבה והרגשות שלנו, ועל סיפור חיינו הכולל יותר. התשוקה להבנה עצמית נוטה להיות קשורה לאמונה כי יש לנו מה להבין –  לא בהכרח במושגים של מצע מטפיזי, אלא במונחים עממיים יותר של ישות מתמידה, כמו האופי או האישיות שלנו. אנחנו לא נוטים לחשוב כי המחשבות והרגשות הם אירועים חולפים ומנותקים שפשוט מתרחשים במוחנו. אנחנו דווקא רואים בהם דבר מה השייך לנו, כי הם משקפים אותנו במובן מה. אנשים שחוששים כי הם נוירוטיים, למשל, מתבססים בוודאי על תחושות נשנות של חוסר ביטחון וחרדה, ועל נטייתם לדקדקנות. הם יזהו את התחושות האלה כנובעות מכך שיש להם אישיות מסוימת או תכונת אופי.

ברור שמבחינה מעשית פרגמטית שימושי לעתים להתרחק מן הנבירות ברגשות ומהרהורים. כשאנו מדמיינים את אלה כעלים הנישאים ברוח אנחנו עשויים להתרחק באופן שיסייע לנו לזהות דפוסים קלוקלים וטריגרים. אבל משלב מסוים, הקשיבות אינה מתירה לנו לקחת אחריות ולנתח רגשות כאלה. היא אינה מועילה במיוחד בבחינת הסברים שונים לשאלה למה אנחנו חושבים או מרגישים כך או אחרת. והיא גם אינה יכולה להבהיר מה המחשבות והרגשות האלה עשויים לחשוף על אודות אופיינו. קשיבות, ששורשיה נעוצים באנאטה, יכולה להציע אמירה שטחית בלבד: ״אני לא רגשותיי". ארגז הכלים המושגי שלה אינו מאפשר הצהרות עמוקות מאלה כמו ״אני מרגישה חוסר ביטחון״, ״אלה רגשות החרדה שלי״ או אפילו ״יכול להיות שאני אדם נוירוטי״. מערכת היחסים בין יחידים ובין התופעות המנטליות שלהם היא מערכת לא פשוטה, הכוללת שאלות של אחריות אישיות ועבר. לא כדאי לדחוק נושאים כאלה הצידה בקלות רבה כל כך.

בוויתור על העצמי אנו מנתקים אותו מסביבותיו ולכן גם מן הקשר הספציפי המספק לו הסבר

בנוסף לניתוק הקשר בינכם ובין מחשבותיכם ורגשותיכם, הקשיבות מקשה על ההבנה העצמית בדרך נוספת. בוויתור על העצמי אנו מנתקים אותו מסביבותיו ולכן גם מן הקשר הספציפי המספק לו הסבר. אני כותבת זאת אחרי שביליתי את החודש האחרון באומללות רבה. אילו הייתי קשובה, הייתי שמה לב לקיומם של רגשות עצב וחוסר אונים וגם מחשבות חרדות. הקשיבות אולי עוזרת לי בעקיפין ללקט מידע כלשהו על אודות התוכן החוזר של מחשבותיי, אולם ללא תחושה כלשהי של עצמי, הנפרדת אבל שלובה בהקשר החברתי, לא הייתי יכולה להגיע לתובנות נוספות. רצפי מחשבות ותחושות כשלעצמם, אינם מאפשרים לנו לדעת אם אנחנו מגיבים באופן לא מידתי לאירוע זעיר בחיינו, או כפי שאני הגבתי, בצורה מידתית לאירועים טרגיים שקרו לאחרונה.

כדי לחפש הסברים מורכבים יותר לכך שאנחנו חושבים או מרגישים כך או אחרת, צריך לראות את עצמנו כיחידים נבדלים, הפועלים בהקשר מסוים. אנחנו צריכים לחשוב על אני כלשהו, משום שהוא מסמן מהי תגובה להקשר שבו אנחנו נמצאים ומה נובע מתוכנו. אני יודעת שיש לי נטייה לחששות נוירוטיים כשאני חושבת יותר מדי. מחשבה על עצמי כיחידה בהקשר מסוים היא שמאפשרת לי לזהות האם מקור החששות האלה הוא תכונת אופי פנימית או פשוט תגובה למצב חיצוני. לעתים קרובות התשובה היא תערובת של השניים, אבל אפילו העמימות הזו דורשת בחינה קפדנית, לא רק של מחשבות ורגשות אלא גם של ההקשר שבו הם מתעוררים.

דג, נהר, מים

שאלה של הקשר. תצלום: הנטר ברומלס

המגמה המנוגדת של הקשיבות, המתעלמת מן ההקשר, לא רק פוגעת בהבנה העצמית היא גם הופכת את האתגרים המנטליים שלנו לאָ-פוליטיים באורח מסוכן

המגמה המנוגדת של הקשיבות, המתעלמת מן ההקשר, לא רק פוגעת בהבנה העצמית היא גם הופכת את האתגרים המנטליים שלנו לאָ-פוליטיים באורח מסוכן. למרות מחקרים רבים הבוחנים את הסיבות העמוקות לבעיות בתחום בריאות הנפש, קובעי מדיניות נוטים לאמץ פתרונות זולים ולכאורה מקיפי-כל עבור כמה שיותר לקוחות. תשומת הלב נוטה להתמקד רק בתכני המחשבה של יחידים ובהקלה על מצוקותיהם, במקום להתמקד בחקר מעמיק של תנאים סוציו-אקונומיים ופוליטיים שמלכתחילה מעוררים את המצוקות הללו. אנשים מבוגרים יותר נוטים לסבול משיעור גבוה יותר של דיכאון, למשל, אבל זה מטופל על פי רוב באמצעות תרופות או טיפולים רפואיים, במקום לחשוב, נניח, על הבידוד החברתי והלחצים הכלכליים. קשיבות היא חלק מטרנד הפשטות וההתייחסות לכל אדם כאילו הוא מתקיים בנפרד מן החברה. ההנחות שהיא מניחה בנוגע לעצמי גורמות לה להתעלם משיקולים רחבים יותר, משום שהן לא מאפשרות ראייה של היחיד בחלק בלתי נפרד המושפע מן החברה כולה.

אין לי כוונה לטעון כי כל מי שמתרגל קשיבות ירגיש ניכור ממחשבותיו שלו, כפי שקרה לי, והתרגול גם לא יגביל בהכרח את יכולתו להבין את עצמו. קשיבות עשויה להיות כלי שימושי העוזר לנו להתרחק מן הרעש שמייצרת החוויה הפנימית שלנו. הבעיה היא בנטייה הנוכחית להציג את הקשיבות כתרופה לכל, המסוגלת לטפל בכל סוגי התחלואים המודרניים.

אני עדיין עוסקת בקשיבות, אבל רק מדי פעם. מדיטציה של קשיבות עוזרת לי אחרי יום קשה בעבודה או כשאני מתקשה לישון, ואינה מהווה עבורי תרגול קבוע. תנועת הקשיבות טועה כשהיא מבטיחה לעזור לכולם בכל דבר ובכל מצב, ומשום שהיא מציגה מצב של מודעות לא אישית כמצב נעלה או שימושי לכל. שורשי הקשיבות באנאטה הבודהיסטית מביאים אותה לדחוק הצידה סוג של הרהור מעמיק התובע מיון של מחשבות ורגשות לאלה הנובעים מתוכנו ולאלה שעולים בנו בתגובה לסביבה, ומן השאלה הקשה מכולן –  מה עלינו לעשות בנוגע לכך.

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

סאהאניקה ראטניאקה (Sahanika Ratnayake) כותבת דוקטורט בפילוסופיה באוניברסיטת קיימברידג׳. היא חוקרת את ההיסטוריה והפילוסופיה של הפסיכותרפיה בת זמננו.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מבט עם נמשים. תצלום: כריסטופר ברנס, unsplash.com

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סאהאניקה ראטניאקה, AEON.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

6 תגובות על רגיעה בשקל תשעים

01
יונתן

אין תרופות קסם לענייני הנפש, ושום טיפול לא יפתור בעצמו את כל הבעיות. בדיוק כמו טיפול פסיכותרפי, כלי עזרה-עצמית וכו׳, מדובר בכלי שעוזר ומוסיף, אבל לא פותר ולא הרמטי.

02
אורן

הבעיה איננה במיינדפולנס עצמו, אלא במחשבה שהוא הפתרון לכל בעיה. מי שמציג אותו כך לא ממש מבין את העניין. מה שבטוח הוא שבלי המרכיב הזה של מיינדפולנס נבין עוד פחות על עצמנו מאשר איתו; ולכן, לא, זה לא רק בשביל להפחית מתחים בסוף היום, וגם תחושת הניכור מהמחשבות היא תחושה...שווה להתבונן גם בה.

03
טל

מורתי הבודהיסטית אמרה: "אל תאמינו תמיד למחשבות שלכם". הדגש הוא על תמיד. כשמתרגלים מדיטציה של מיינדפולנס נוטים לקבל את המחשבות והרגשות שלנו באופן יותר פרופורציונלי - לעיתים הם מועילות להבנה ותיקון התנהגויות לא מועילות ולעיתים הן פשוט ... מחשבות ותו לא.
בנוסף, למדתי מהבודהיזם חוסר שיפוטיות כלפי עצמי ואחרים. כן ללקיחת אחריות ותיקון ולא לאשמה ובושה.

04
גליה

הבודהיזם אכן הוא לא בדיוק מיינדפולנס וזה לא כל כך משנה. הוא טכניקה שעוזרת לראות רגשות ומחשבות בפרופורציות.
אבל הבודהיזם גדול מזה. הוא עוזר להבחין במחשבות שקיבלנו מבחוץ ולראות אותן כלא שלנו. הוא גם עוזר לבדוק את האגו, לראות עד כמה הצורך בחשיבות עצמית מעוותת את מה שאנחנו עושים וחושבים ולכן סובלים ללא צורך.

הפסיכולוגיה יכולה לעזור בזה שהיא תבטא את ההבנות של המיינדפולנס ותקצר את הזמן שבהם האדם מגיע לתובנות אלו.

מבחינת הבודהיזם, הרעיון הוא לא רק אין אני, שעל זה ניתן להתווכח, אלא בעיקר לתפוס את האני האוניברסאלי. ואז האדם רואה איך הוא נמצא בתוך מערך היקום כיחיד.

כלומר, במקום לבטל את רעיון הבודהיזם ולהקטין את המיינדפולנס רצוי לאמץ אותם כי בלעדיהם העולם הוא מכאני עם בעיות שצריך לפתור ולא פילוסופיה שמשנה את היחס לעולם בצורה שמשנה את החיים.

05
הראל ח

מיינדפולנס יכול בהחלט להיות גם כלי אבחוני - להבין את האופי שלנו כפי שאת קוראת לזה במאמר. זה לא חייב להיות רק לתת למחשבות או לרגשות לעבור.

06
אליאן לירז

לדעתי המאמר מתבסס על הנחות יסוד שגויות ולכן, ההשוואה בין מיינדפולנס לבודהיזם אינה מדוייקת ומכאן כי אני מוצאת את המסקנות מוטלות בספק. בודהיזם הוא מושג רחב ולכן מן הראוי להתייחס אליו באופן ספציפי ולא כעיסקת חבילה. בבודהיזם הטיבטי אותו אני מכירה לא נאמר שאין אני. נאמר שאין אני שקיים מצד עצמו! והאני מתפקד במציאות הקונבנציונלית! זהו הבדל משמעותי. מכאן כי אין שלילת רגשות, תחושות והעדר נסיון להבין אותם או להוציאם מקונטקסט אישי ומקונטקסט רחב. נהפוך הוא, הבנת שני ההקשרים הללו, האישי והרחב יותר, היא זו שמקדמת אותנו בדרכנו הרוחנית. יש פרשנות שונה לרגשות מעבר לזו לה אנו רגילים במערב. ביחס,לסוגיית הארעיות, אני לא מכירה בבודהיזם הטיבטי מזרם המהיינה אותו אני מתרגלת, מדיטציה בה מתמקדים במחשבות ונותנים להן לחלוף. או בשמוש בעקרון זה על מנת שלא להתבונן ברגשות. אני מכירה את זה בתרגול ויפאסנה מעברי הרחוק.
משתמשים בעקרון הארעיות כזרז להתקדמות בדרך הרוחנית שחלק חשוב ממנה הוא להתבונן בתחושות וברגשות, להכיר בהם ואז להחליט מה עושים איתם.
קיצורי דרך בדרך אל האושר מוטלים בספק ואם מישהו יצליח, אשמח מאד לדעת.
ובדרך, על מנת להצליח בה, כדאי להיות מדוייקים.