רואים את האור

מנתחי מוח מתקשים להבדיל בין רקמה סרטנית לרקמה נורמלית. יכול להיות שהמצב הזה עומד להשתנות בזכות עקרבים קטלניים, אמזון והמורשת שהותירה אחריה נערה גוססת
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

ב-2004 בילה דוקטור ריצ'רד אלנבוגן כמעט 20 שעות בניתוח של נערה בת 17 עם גידול במוח. בסופו של דבר הוא החליט שלא להסיר חלק מהגידול כי חשב שמדובר ברקמת מוח בריאה. פחות משנה לאחר הניתוח, הסרטן חזר והנערה מתה. בשבוע שבו מתה הנערה הציג אלנבוגן את המקרה לצוות שלו בפגישה השבועית שלהם בבית החולים לילדים בסיאטל. "חייבת להיות דרך להוציא חלק גדול יותר מהגידול בלי לפגוע בפעילות המוח", הוא נאנח בתסכול. אלנבוגן לא הצליח להשתחרר מההרגשה שהוא היה יכול להסיר נתח משמעותי יותר מהרקמה הסרטנית. הייתה לו דילמה: לו היה מסיר יותר מהגידול, סביר להניח שהוא היה מסיר יחד איתו רקמת מוח בריאה ומסתכן בגרימת נזק חמור לנערה. מנתחי מוח חייבים להיות אגרסיביים, ולפעמים אף להכריח את עצמם ללכת רחוק מאוד, אבל כולם מצייתים לעיקרון הידוע: "ראשית, אל תגרום נזק".

במקרי הסרטן המתועדים הראשונים השתמשו רופאי מצרים העתיקה ב"צריבה" (השימוש בכלים מלוהטים כדי להסיר רקמות ולסגור פצעים, cauterization) כדי לחסל גידולים ולטפל במגוון של זיהומים, מחלות ונגעים מדממים. עד אמצע המאה ה-18, ניתוח היה האופציה היעילה היחידה לטיפול במגוון של בעיות. אבל זה היה הליך קשה וכואב, כפי שאפשר ללמוד מהמקרה של מאדאם פרנסס ד'ארבלה, סופרת אנגלייה שהתגוררה בפריז.

פורטרט של מאדאם פרנסס ד'ארבלה.

פורטרט של מאדאם פרנסס ד'ארבלה.

לפני שניתח אותה ב-1811, הרופא של ד'ארבליי לא הסתיר מהמטופלת שלו את הכאב שהיא תחווה במהלך כריתת השד שעמדה לעבור – ללא חומרי הרדמה. "צפי לסבל, אני לא רוצה להטעות אותך – את עומדת לסבול – סבל גדול!". לאחר מכן כתבה ד'ארבליי: "כאשר הפלדה האיומה ננעצה בחזי – וחתכה ורידים, עורקים, בשר, עצבים – לא הייתי זקוקה לאישור שיתיר לי ליילל בבכי. פצחתי בצרחה שנמשכה ללא הפסקה במשך החיתוך כולו... האוויר נדמה לי כגוש עשוי פגיונות חדים ומשוננים החופרים בשולי הפצע". אבל הניתוח עבר בהצלחה, וד'ארבליי חיה 29 שנים נוספות.

ב-1846 החלו רופאים להשתמש באֶתֶר כחומר הרדמה, והכאב חלף. השפעתו הייתה גדולה כל כך, עד שמאה השנים הבאות נודעות בשם "מאת המנתח". אך אפילו במאה ה-21, מנתחי מוח המסירים גידול עדיין צריכים להסתמך בעיקר על חושי הראייה והמישוש שלהם. לעתים, ההבדלים בין תאים סרטניים לתאים בריאים הם מזעריים כל כך, שקשה להבדיל ביניהם. אלנבוגן אומר שבמוח הרך והג'לטיני גידולים עשויים להרגיש כמו "חתיכות פרי בג'לי": לעתים קרובות הגידולים מעט קשים יותר ובעלי מרקם מעט עורי יותר. אבל לפעמים המרקם שלהם זהה למרקם של רקמת המוח. אפשר להבחין ביניהם לפי הצבע, אבל גם הבדלי הגוון עלולים להיות קלים. אלנבוגן מספר לי על מטופל עם גידול שבינו לבין רקמת מוח נורמלית לא היה אפשר להבדיל אלמלא גוון צהבהב קל ביותר.

אנחנו "עדיין בימי הביניים" מבחינת ניתוחי סרטן, אומר האונקולוג ג'ים אולסון. "אם תסתכל על שיעור האנשים שמגלים שנשאר אצלם סרטן אחרי הניתוח, תראה שהוא גבוה להחריד – בחלק מהסרטנים, כמו סרטן מוח, הוא מגיע ל-50 אחוז״

יש כמה טכנולוגיות דימות שעוזרות למנתחים להביט בתוך הגוף לפני שהם חותכים, ורבות מהן פותחו כדי לעזור באבחון סרטן. הראשון שהשתמש באולטרסאונד – טכנולוגיה המקפיצה גלי קול בתדירות גבוהה על גבי מבנים בתוך הגוף במטרה להבין איך הם נראים – למטרות רפואיות היה קרל דוסיק, נוירולוג מאוניברסיטת וינה, בשנת 1942; הוא ניסה, למעשה, לאתר גידולי מוח בעזרת השיטה שמאפשרת לעטלפים לנווט בחשיכה. ב-1 באוקטובר 1971 עזרה סריקת הטומוגרפיה הממוחשבת הראשונה (CT) לזהות גידול באונה קדמית של מטופל כשיצרה תמונות בחתכים שונים של מוחו. סריקות ה-CT טובות בדימות של חומרים דחוסים כמו דם ועצם, ולכן מנתחים משתמשים בהן אם, למשל, הם חוששים לגבי דימום במוח, טראומה לעצמות או גידולים בעצמות.

אחת מטכנולוגיות הדימות הנפוצות ביותר, בייחוד בכל הקשור לרקמות רכות כמו המוח, היא דימות תהודה מגנטית, או MRI. בעזרת שילוב של גלי רדיו ושדה מגנטי חזק מאוד, ה-MRI מספק מידע על מיקומו של הגידול באופן כללי וביחס למבנים אחרים בגוף. גרסה שפועלת "בזמן אמת" בשם דימות תהודה מגנטית תפקודי (fMRI) עוזרת גם היא למנתחים למפות את האזורים שבטוח או לא בטוח לנתח. מכיוון שהסריקות האלה מראות פחות או יותר אילו אזורי מוח, הקשורים לתפקוד המוחי, מושפעים מהגידול, המנתחים יכולים לתת למטופלים מושג טוב יותר לגבי תהליך ההתאוששות הצפוי.

לאחרונה נוהגים לשלב fMRI עם MRI "פנים-ניתוחי" (iMRI), טכניקה שפותחה לפני 20-15 שנה. היא מספקת סריקות מוח בקבועי זמן במהלך הניתוח, כדי לנטר את התקדמות ההליך. הדבר עוזר להפחית את הסיכון לניתוח חלקי או מזיק, אומר קונור מאלוצ'י, המייעץ לניתוחי מוח בבית החולים לילדים "אלדר היי" בליברפול. "המטרה שלנו היא שאף מטופל לא יחזור לחדר הניתוחים בגלל הליך שלא בוצע כהלכה", הוא מוסיף. אבל למרות שכל הטכנולוגיות האלה שיפרו את המצב משמעותית, הן עדיין לא מדויקות מספיק, בייחוד כשמדובר בגידולי מוח. אנחנו "עדיין בימי הביניים" מבחינת ניתוחי סרטן, אומר האונקולוג ג'ים אולסון. "אם תסתכל על שיעור האנשים שמגלים שנשאר אצלם סרטן אחרי הניתוח, תראה שהוא גבוה להחריד – בחלק מהסרטנים, כמו סרטן מוח, הוא מגיע ל-50 אחוז. בסוגים שכיחים יותר, כמו סרטן השד, זה 30 אחוז".

שיטה שכן מצליחה להלהיב אותו היא "דימות פלואורסצנטי" – טכנולוגיה שמאירה את הגידולים, מילולית, כדי שהמנתחים יוכלו לראות אותם. לא מדובר בפוטנציאל גרידא: הטכנולוגיה הזאת מסייעת למנתחים בזמן אמת כבר עכשיו. 5-ALA, הידוע גם בשם "גליולן", הוא צבע שגורם לגידולי המוח לזרוח באדום תחת אור אולטרה-סגול. מדובר למעשה בתרופה שהמטופלים נוטלים 3-4 שעות לפני הניתוח כדי שלצבע יהיה זמן להצטבר בתאים הסרטניים. הוא אושר לשימוש באירופה בספטמבר 2007, אבל בארה"ב הוא עדיין נמצא בשלב הניסויים הקליניים; מנהל המזון והתרופות האמריקאי סירב עד כה לאשרו בטענה ש"שיעור הישרדות כולל" לא היה המדד העיקרי של הניסוי המקורי.

דימות פלואורסצנטי יוכל לעזור למנתחים לזהות רקמות שיש להסיר – כמו גידולים – ורקמות שיש להימנע מהן – כמו כלי דם ועצבים. התמונה החזותית תוכל גם לעזור להם לקבוע אם גידול הוא בר-הסרה בניתוח, ואיזה סוג של טיפול המשך נדרש - כימותרפיה או הקרנות – אם בכלל. הטכנולוגיה הזאת מספקת למנתחים ומטופלים תובנות נוספות שעוזרות להם לקבל החלטות לגבי הטיפול. בשנים האחרונות יש שפע של ניסויים קליניים הבוחנים טכנולוגיות דימות פלואורסצנטי לניתוחים. אבל ישנה שיטה שעשויה להיות טובה אף יותר מאשר 5-ALA, והיא זוכה לתשומת לב רבה בקהילה המדעית ובתקשורת. היא נקראת צבע גידולי (tumor paint).

להכניס אור לסרטן

ד״ר ג׳ים אולסון.

ד״ר ג׳ים אולסון.

ג'ים אולסון זוכר שלעגו לו: השנה הייתה 1989, והוא היה בעיצומה של ההגנה על הדוקטורט. סוללת הבוחנים באוניברסיטת מישיגן שאלה מה היעד הבא שלו. "אם אפשר להכניס רדיואקטיביוּת לגידולים האלה כדי לערוך סריקת PET, אני רוצה למצוא דרך להכניס אור לסרטן כדי שמנתחים יוכלו לראות את הגידול בזמן הניתוח", אמר להם אולסון. הפרופסורים צחקקו. "בסדר, באק רוג'רס", הקניט אותו אחד מהם, "אבל מה אתה באמת הולך לעשות?". טומוגרפיית פליטת פוזיטרונים, או סריקת PET, משתמשת בסמנים רדיואקטיביים כדי לאתר תאים סרטניים. בניגוד לאולטרסאונד ו-CT, היא לא מאתרת הבדלים ברקמות על בסיס מבנה, אלא על בסיס שינויים מטאבוליים מסוימים – ספיגת הסוכר, למשל. כך אפשר להבחין בין גידול חי לגידול שטופל, או גידול גוסס. אבל מנתחים משתמשים בטכניקה הזו לעתים רחוקות בלבד מכיוון שהיא נחשבת לא מדויקת מספיק. יתרה מזו, היא לא מתאימה לילדים כי חשיפת גופיהם ומוחותיהם המתפתחים לקרינה עלולה לגרום סרטן מסוגים אחרים בהמשך החיים.

סוגי הסרטן השכיחים ביותר אצל ילדים מתחת לגיל 19 הם גידולים במוח ובמערכת העצבים. מדי שנה, בארצות הברית לבדה, כ-1 מכל 285 ילדים – קרוב ל-16,000 בסך הכול – יאובחנו כחולי סרטן לפני שיגיעו לגיל 20, ואצל יותר מרבע מהם יהיה זה גידול במוח

תהיה זו מהפכה – בייחוד עבור ילדים – אם נצליח לפתח שיטה מדויקת יותר ונטולת קרינה, המתמקדת ישירות בתאים סרטניים. לכן כשריצ'רד אלנבוגן דיבר באותה פגישה בסיאטל ב-2004, ג'ים אולסון, שישב מולו, זקף את אוזניו. הסרטן עלול לתקוף בכל גיל. סוגי הסרטן השכיחים ביותר אצל ילדים מתחת לגיל 19 הם גידולים במוח ובמערכת העצבים. מדי שנה, בארצות הברית לבדה, כ-1 מכל 285 ילדים – קרוב ל-16,000 בסך הכול – יאובחנו כחולי סרטן לפני שיגיעו לגיל 20, ואצל יותר מרבע מהם יהיה זה גידול במוח. ברוב גידולי המוח המתגלים אצל ילדים, הסרה מוחלטת משפרת את שיעור הישרדות הכללי. אולסון אף זיהה סרטן אצל תינוקות בני יום, ולעתים אף לפני הלידה.

הדבר הקשה ביותר לאונקולוג, אומר אולסון, הוא לומר להורים – קל וחומר לילדים – שהסרטן חזר. "מספיק קשה לומר, 'לילד שלכם יש סרטן וזאת התוכנית, וזה מה שאתם צריכים לצפות לו'", הוא אומר. "אבל קשה הרבה יותר להתחיל שיחה ולומר, 'לילד שלכם יש רגרסיה, ודי נדיר שמישהו שורד רגרסיה...'. אתה מכין אותם למוות ולנס בו בזמן".

ויולט אודל, בת 11, לא זכתה בנס. היה לה גידול נדיר וגדול במוח. הסרטן התמקם בין תאי העצב הבריאים שבגזע המוח – החלק הנמוך ביותר במוח, שמקשר בינו לבין חוט השדרה ומעורב גם בפונקציות בסיסיות כגון נשימה, פעימות לב, לחץ דם וכמה רפלקסים, כמו בליעה. היה בלתי אפשרי להסיר את הגידול בלי להרוג אותה. יום האבחון היה מבעית, מספרת לי ג'ס, אמה של ויולט, אך בה בעת הייתה בו גם מן ההקלה: תחושה של, "בסדר, עכשיו אנחנו יודעים". במשך זמן מה הייתה ויולט נרדמת בכיתה, וזה היה רק הראשון בסדרה של שינויים התנהגותיים משונים. "במשך חודשים היא התנהגה בצורה מוזרה ולוחמנית, בלעה מילים ומעדה... כל הזמן הייתי אומרת לאנשים שאני לא יודעת לאן היא הלכה לי... שזאת לא ויולט שאני מכירה". לאחר חצי שנה של בדיקות, הגידול התגלה בסריקת MRI. את האבחנה נתן להם אולסון בבית החולים לילדים בסיאטל.

אולסון זוכר את השיחה שניהל עם ויולט כשהיא הגיעה למעבדה שלו. כמה ימים קודם לכן היא ראתה שעל רישיון הנהיגה של אמה יש סמל של לב, שאומר כי ג'ס היא תורמת איברים. ויולט שאלה אם היא תוכל להיות תורמת גם, אבל ג'ס לא הייתה בטוחה, בגלל הסרטן. ויולט, אז בת עשר, הבינה שיש לה סרטן שאי אפשר להסיר בניתוח וידעה שהיא עומדת למות. ואחרי שהיא פגשה את הצוות של אולסון ולמדה על עבודתם, היא רצתה לדעת איזה מחקר עושים בנוגע לגידול הספציפי שלה. זאת הייתה שאלה קשה. אולסון אמר לה שזה לא פשוט, כי לחוקרים אין חומרים – גידולים – לעבוד איתם. הילדה השיבה: "כשאני אמות, אני רוצה שאתה תעשה את הנתיחה, תיקח את הגידול שלי ותשים אותו בעכברים. ככה אתה תוכל לחקור את הסרטן שלי ולעזור לילדים חולים אחרים".

שנה לאחר מכן ויולט מתה בבית סבתה וסבה, ליד בני משפחתה וחיות המחמד שלה: כלבלב, שני לברדורים וחתול. שבועיים לאחר מותה, אולסון חנך פרויקט חדש על שמה – "פרויקט ויולט". הוא קיווה שהפרויקט הזה יחולל מהפכה בתחום ניתוחי הסרטן בעזרת תרופה ממקור יוצא דופן.

ארס של עקרב צהוב

פרופסור הראלד זונטהיימר

פרופסור הראלד זונטהיימר

פרופסור הראלד זונטהיימר, שעבד אז באוניברסיטת אלבמה, מעולם לא התעניין בסרטן. הוא לא נהג להתעסק בדברים שלא הגיעו מהתאים האהובים עליו, תאי גלייה – סוג של תא במערכת העצבים שממנו מתפתחים רוב סוגי גידולי המוח. בתחילה, היה מקובל לחשוב שכל תפקידם של תאי גלייה הוא לדאוג שהכול יהיה דבוק יחד (המונח “glia” גזור מהמילה היוונית ל"דבק"), אבל לפני כ-30 שנה גילו מדענים שלתאים האלה יש יכולות רבות נוספות. הם לא רק מקיפים נוירונים ומחזיקים אותם במקומם; לתאי גלייה יש שלוש פונקציות מרכזיות נוספות: אספקת חומרי מזון וחמצן לנוירונים; בידודם אלה מאלה; חיסול פתוגנים והסרת נוירונים מתים. הם גם מסייעים בשמירה על "מחסום הדם-מוח", שמסנן חומרים לפני שהם מגיעים למוח, ובוויסות, תיקון ושיקום רקמות שספגו נזק.

ישנם כ-130 סוגים שונים של גידולים במוח; הסוג השכיח ביותר, שנקרא "גליומה", מתפתח מתאי הגלייה. ב-1995 חקר זונטהיימר גידולים שמקורם בתאי גלייה. הוא וצוותו גילו ש"תעלות הכלוריד" – מנגנונים חשובים בתאים – מעורבות איכשהו בהתפתחות גידולים החודרים לרקמות מוח. הם התנסו עם חומרים שונים בניסיון לחסום את תעלות הכלוריד. מכולם, היעיל ביותר היה כלורוטוקסין, חומר שמקורו בארס של העקצן הצהוב. העקצן הצהוב הוא אחד העקרבים הקטלניים ביותר בעולם. הוא מצוי באזורים צחיחים או היפר-צחיחים בצפון אפריקה ובמזרח התיכון (וידוע גם בשם "עקרב צהוב פלסטיני", או "עקרב מדבר ישראלי"). אף שאורכו אינו עולה על 8-10 סנטימטרים, הוא מסוגל להרוג יצור הגדול ממנו פי כמה אלפים. העוקץ שלו עלול לגרום לבני אדם כאב מחריד, עוויתות, שיתוק ואף מוות (כתוצאה מאי-ספיקת לב וכשל של מערכות הנשימה), אבל רוב בני האדם יסבלו רק מכאב חריף באזור העקיצה, וכן התנמנמות, תשישות, כאבי ראש חדים וכאבי מפרקים. התסמינים האלה עלולים להימשך חודשים. הם נובעים מהארס החזק של העקרב, הכולל תערובת של נוירוטוקסינים – רעלים שפועלים על מערכת העצבים – ובהם כלורוטוקסין.

זונטהיימר וחבריו לצוות לקחו גידול מוח ממטופל אנושי, הכניסו אותו למוח של עכבר, ואז הזריקו לעכבר כלורוטוקסין סינתטי שהם פיתחו במעבדה. הם גילו דבר יוצא דופן ובלתי צפוי. הכלורוטוקסין הסינתטי הצטבר בגידולים – ורק בגידולים – ולא השפיע על תאים נורמליים ובריאים. החומר הפגין גם יכולת מרשימה להגיע למוח בלי שמחסום הדם-מוח יעצור בעדו. כפי שזונטהיימר הסביר במאמר שפורסם לאחר מכן: "הם פותחים את מחסום הדם-מוח בדיוק היכן שהם הם נעים לאורך כלי הדם. למעשה, הם עוטפים את כלי הדם, ותוך כדי כך שוברים בהדרגה את המחסום כדי לאפשר חדירה פעילה של המולקולה למוח באותה נקודה".

ב-2004 שלח ריצ'רד אלנבוגן את אחד ממנתחי המוח המתמחים שלו, פטריק גביקיאן, למעבדה של אולסון במרכז פרד האצ'ינסון לחקר הסרטן כדי להשלים שנת מחקר. שם התחיל גביקיאן לחפש תרכובות שבהן יוכלו אלנבוגן ואולסון להשתמש כדי להאיר תאים סרטניים. יום אחד נתקל גביקיאן בתרכובת שאולסון זיהה כמועמדת טובה למחקר: כלורוטוקסין. ב-2007, אולסון, אלנבוגן, גביקיאן וחברי צוותם כתבו מאמר המתאר כיצד הם בודדו כלורוטוקסין מארס של עקצן צהוב וחיברו לו מולקולה פלואורסצנטית. התוצאה הייתה חומר ש"מדליק" תאים סרטניים. כמו זונטהיימר, גם המעבדה של אולסון משתמשת בגרסה סינתטית של חלבון הכלורוטוקסין, אבל המולקולה הפלואורסצנטית שנוספה לו מתנהגת כמו פנס – היא נדלקת רק כשהיא נקשרת למטרה.

"פרויקט ויולט" הוא פרויקט מדעי אזרחי שהותנע בעזרת קמפיין מימון מקוון, המבוסס במקור על תוכנית אימוץ תרופה – תמורת תרומה של 100 דולר יכול כל אחד "לאמץ" מטרה אפשרית לתרופה, והכסף יועבר לטובת המחקר שלה

הם מעריכים כי המטרה של המולקולה היא מבנה המכיל את החלבון אנקסין A2. בתאים בריאים, לא סרטניים, הוא נמצא בתוך התא, אבל נדמה – מסיבות שעדיין אינן ידועות – שברקמות סרטניות הוא נמצא דווקא על חלקם החיצוני של פני התא. כשהכלורוטוקסין נקשר אל המבנה הזה, הוא נע לתוך התא ונושא איתו את מולקולת הפנס. וכשזה קורה, המנתחים יכולים למקד את הלייזר באזור שפולט אור, שאותו ניתן לגלות על-ידי מגוון מכשירים.

גם אם ה"צבע הגידולי" הזה – שמו הרשמי BLZ-100 – יאיר כיסים קטנים בלבד של תאים סרטניים, הוא יעזור למנתחים לקבוע בזמן אמת את המיקום והגודל המדויקים של הגידול הראשוני ושל הגידולים המשניים (אזורים גידוליים קטנים יותר הממוקמים בסמוך לגידול הראשוני). אולסון החליט שמחקר הזה ראוי לשם "פרויקט ויולט". ולאחר שהוא זיהה את הטכנולוגיה, נותר לו רק למצוא מימון.

צבע גידולי

לעתים נדרשות שנים כדי לקבל מענק ממשלתי, וזאת בהנחה שהבקשה אושרה. אולסון החליט לפני זמן רב שתהליך הגשת המועמדות למענקים מעכב את המחקר שלו. כיום, עיקר המימון שלו מגיע מאנשים פרטיים, משפחות, או קרנות שהוקמו על-ידי משפחות. אלה אנשים ששמעו על המחקר שלו והתעניינו בו. הוא מספר לי על אב שהביא את בתו למרפאה לחיסון נגד שפעת, שמע על המחקר של אולסון והשאיר צ'ק על סך 100,000 דולר. "לומר 'לא' לג'ים זה כמו לתת לעצמך אגרוף בפרצוף", אומרת ניקול פרטאפאס, יועצת בתחום התרומות הפילנתרופיות בקרן פרד האצ'ינסון לחקר הסרטן, "האכפתיות שלו כלפי המטופלים, ולאור זאת, הכישרון שלו בגיוס כספים – אלה דברים שחשובים לנו מאד". בשנתיים האחרונות לבדן, אולסון גייס שישה מיליון דולר מגורמים פרטיים.

אבל הכסף הזה מוקצה לעלויות הצוות ולמגוון פרויקטים אחרים שיש לאולסון בקנה. כשפרויקט הצבע הגידולי החל לקרום עור וגידים, הוא ידע שיש לו רעיון מנצח ללא תקציב. אז הוא החליט לעשות סרט קצר. “Bringing Light” הוא סרט תיעודי בן שלוש דקות שיצרו ברט קלייסי, כריס ברון וג'יימס אלן סמית. הוא היה אחד מ-20 פיינליסטים בתחרות Focus Forward Filmmaker ב-2013, וזכה בפרס חביב הקהל. הסרט נולד כשקלייסי, המפיק, חיפש רעיונות, ואשתו נזכרה בפרזנטציה שנתקעה לה בראש מאז שראתה אותה בכנס, שמונה שנים קודם לכן. את הפרזנטציה העביר אולסון, והוא דיבר בה על מה שידוע כיום כצבע גידולי.

הסרט העניק לאולסון הזדמנות. הוא חשב שהוא יוכל להשתמש בו כדי לרתום לשירותו שניים מן הכלים החזקים ביותר של היזם המודרני: רצון טוב ומימון המונים. הסתבר שלא רחוק מהמעבדה שלו ישבו המשרדים של קמעונאית האינטרנט הגדולה בעולם: אמזון. הוא שלח להם לינק לסרט והזמין צוות מאמזון לבקר במעבדה, לשבת עם המדענים על בירה ופיצה, ולשמוע עוד על הפרויקט. אולסון ציפה שכ-20 איש יגיעו, אך בפועל הגיעו יותר מ-70 (מכיוון שהוא אופטימיסט נצחי, הוא הכין כיבוד ל-80 איש, "לכל מקרה שלא יבוא"). תוך כמה שבועות בלבד, 25 מהם הקימו צוות מתנדבים שבמשך שנה הקדיש את ימי שני בבוקר לתכנון האתר של "פרויקט ויולט" והפצת השמועה בפייסבוק ובטוויטר.

"פרויקט ויולט" הוא פרויקט מדעי אזרחי שהותנע בעזרת קמפיין מימון מקוון, המבוסס במקור על תוכנית אימוץ תרופה – תמורת תרומה של 100 דולר יכול כל אחד "לאמץ" מטרה אפשרית לתרופה, והכסף יועבר לטובת המחקר שלה (האפשרות הזו הוסרה מאז כי אנשים, לפי אולסון, נבהלו מהבקשה לאמץ תרופה; הם לא ידעו אם הם חכמים מספיק לבחור את המטרה ה"נכונה"). תוך פחות משלוש שנים גייסו אולסון וצוותו חמישה מיליון דולר דרך האתר של "פרויקט ויולט", אירועים הקשורים אליו ותרומות פרטיות. קמרון ו' ברנן, מנתח מוח במרכז הסרטן ע"ש סלואן קטרינג בניו יורק, מדבר על מפעל הגיוס ללא שמץ של ציניות. למעשה, הוא משבח את הסיקור העיתונאי: "אולסון צריך למקד את גיוס הכספים ואת המחקר בדברים שתהיה להם השפעה על הפרקטיקה". ואולסון כבר הוכיח בעבר שהוא ממש טוב בזה.

נדרשו לו כמעט 25 שנים, אבל אולסון מתקרב להגשמת החזון שלו ושל אלנבוגן. בניסויים טרום-קליניים עם עכברים וכלבים שנערכו בין 2005 ל-2011, התגלה שהצבע הגידולי "רגיש" פי 5,000 מאשר MRI. הוא יכול להאיר כמויות קטנות להפליא של תאים סרטניים – גם 200 בלבד, בעוד שהגבול התחתון של ה-MRI הוא חצי מיליון לפחות.

בניגוד ל-5-ALA, בצבע הגידולי אפשר להשתמש בזמן אמת, תוך כדי ניתוח, ואולסון מציין שהוא גם חוצה את מחסום הדם-מוח, מתחבר לתאים סרטניים ונטמע בהם. ה-5-ALA, לעומתו, לא נצמד לתאי סרטן ומתאים רק לאיתור גידולי מוח מדרגה גבוהה (גידולים ממאירים מאוד, המצטיינים בפלישה לרקמת מוח סמוכה). לצבע הגידולי יש פוטנציאל להתבייתות על גידולים בדרגה נמוכה – דבר חשוב מאוד, לפי אולסון, "כי גליומות בדרגה נמוכה שלא מוסרות בשלמותן הופכות לעתים קרובות לגליובלסטומות מדרגה גבוהה במהלך העשורים הבאים".

ב-25 במאי, 2015, החל הניסוי הקליני הראשון של הצבע הגידולי בבית החולים לילדים בסיאטל (שבו שוכן המרכז הגדול ביותר בצפון-מערב ארצות הברית לחקר גידולי מוח בילדים). את הניסוי עורכת חברת Blaze Bioscience Inc. השלב הראשון כולל 27 אנשים הסובלים מגידול מוח (מתינוקות ועד לצעירים עד גיל 30), שבמהלך הניתוח שלהם ייעשה שימוש בצבע הגידולי. "אני חושב שהרבה מאוד אנשים מנסים לזהות את ההבדל בין סרטן מוח לרקמה בריאה, אבל הם לא יודעים מה לעשות עם המידע הזה ברגע שהוא בידיהם", אומר אולסון. "הם מפרסמים מאמר ואז עוברים הלאה". הוא מקווה שהצבע הגידולי יוביל לתוצאות ממשיות.

ואם הצבע יאושר לשימוש, הוא יעזור להנציח את שמה של ויולט. "כל הבניינים והאוניברסיטאות נקראים על-שם תורמים עשירים", אומר אולסן. אני רוצה שיהיה בעולם משהו יפה באמת שייקרא על שם הילדה הקטנה הזאת".

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אלכס אובריאן, Mosaic.


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על רואים את האור

01
מיכאל פרץ

בתור חולה של סרטן במוח שעבר 4 ניתוחים והקרנות במשך 4 שנים באחד המרכזים המובילים בארה"ב התרגשתי מאוד מהכתבה. אני זוכר כל פעם שהרופאים אמרו לי: מיכאל, אנחנו מזהים גידול נוסף ליד הגידול שהוסר בפעם הקודמת והדילמות שלהם כמה להסיר בכל פעם על מנת שלא לפגוע לי ביכולות הקוגנטיביות והתפקודיות...ומסתבר שהתאים הסרטניים "התחבאו" בכל פעם ולא התגלו בביופסיה. העולם מתקדם מהר מאוד - האם הוא מתקדם מספיק מהר בשבילי?