רואים רחוק, רואים בגוף

אנו חשים שהעולם מולנו ושאנחנו עוקבים אחריו בראייה, אך את תמונת העולם אנו יוצרים באמצעות הגוף כולו
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

היכולת שלנו לחקור את העולם סביבנו קשורה למיומנות שלנו להיות בדיאלוג אינטימי עם הסביבה. מיומנות זו היא היכולת שלנו לקשור בין פעולה מוטורית לבין קלט סנסורי (sensorimotor contingencies or sensorimotor dependencies). לפני שנמשיך, חשוב לא ליפול למלכודת השפה. הפעולה המוטורית והקלט הסנסורי, החושי, באים יחד ולא ניתן להפריד ביניהם. אין כאן סובייקט אקטיבי ועולם פאסיבי או להיפך. יש כאן ריקוד, שבו שני הצדדים לוקחים חלק פעיל. ניתן אפוא לומר שכל תיאוריה של תנועה היא תיאוריה של קלטים סנסוריים, וכל תיאוריה שמנסה להסביר קלטים סנסוריים היא תיאוריה שמנסה להסביר מהי תנועה – אבל התיאוריה אינה של כל אחד מן הערוצים בנפרד, אלא של המעגל הסנסומוטורי כולו, לרבות העולם, הגוף והתודעה.

יש בנו מערכת מולדת הגורמת לנו להיות מכוונים למה שקורה סביבנו והיא חלק מהמבנה הגופני שלנובכל סוג של חקירה יש קשר שונה בין אופי הפעולה המוטורית לבין הקלט הסנסורי. הדוגמה הבאה יכולה להמחיש את הכוונה: טיל נורה על מנת לפגוע במטוס החומק ממנו – הטיל עוקב אחר המטוס באמצעות מצלמה. אפשר לחשוב על מספר חוקים סנסורי-מוטוריים (או לחילופין: סנסומוטוריים) בסיסיים, המאפשרים לו לעקוב אחר המטוס: כשהמטוס במצלמה נראה גדול יותר, הטיל "יודע" שהוא מתקרב אליו (יודע במובן של אם-אז ולא במובן של מערכת מרכזית); אם האובייקט גדל והטיל טס במהירות קבועה, הטיל "יודע" שהמטוס מאט; כשהמטוס נמצא בקצה השמאלי העליון של המסך, הטיל "יודע" שעליו לפנות שמאלה ולמעלה, על מנת להחזיר אותו למרכז המסך. אין בטיל מערכת מרכזית, הוא פועל על פי אוסף חוקים הקושרים תנועה לחישה. אפשר לחשוב על מערכות זהות הפועלות באמצעות זיהוי עקבות חום, על פי אפקט דופלר ועוד 1.

חיילים בריטיים יורים טיל נגד טנקים

חיילים בריטיים יורים טיל נגד טנקים. תצלום: RAF Defense Images

מכל מקום, כל המערכות פועלות יחד ואף מצליבות נתונים ומציירות תמונה, שעל פיה "יודע" הטיל מה מיקומו ביחס למטוס ואילו פעולות עליו לעשות כדי לפגוע במטוס – אפשר לתאר ידיעה זו במונחים של "אם-אז": חוקים הקושרים בין תנועה לבין תחושה, ולשם כך אין צורך במערכת מרכזית ודי במערך חוקים הקושרים בין תנועה מוטורית לבין קלט סנסורי ולהיפך. בפשטות, היכולת לדעת איך תנועה כלשהי תשנה את הקלט הסנסורי, היא בעצם היכולת של הטיל לעקוב אחר המטוס. חשוב להוסיף בנקודה זו כי אין לבלבל בין ידיעה מהסוג הזה לבין "ידיעה" בהקשר האפלטוני למשל – הידע כאן הוא ברמת ה'איך' ולא ברמת ה'מה'. אופי הידע הנוגע לקשר בין תנועה מוטורית ובין קלט סנסורי (ולהיפך) הוא ידע אימפליציטי (מרומז) וקדם רפלקטיבי ואין הוא דורש מערכת מרכזית. מדובר בידיעה פרקטית – כמו הידיעה של הצ'יטה מתי עליה לקפוץ על האנטילופה. אין זה ידע שאנו מודעים לו, כלומר לא מדובר בנתון מסוים אשר ניתן לשליפה באותו אופן שבו זיכרון אוטוביוגרפי ניתן לשליפה. אכן, בני אדם המתמחים בפעולות מסוימות, כגון חובטים במשחק בייסבול או חובטים במשחק קריקט, הנשאלים כיצד הם עושים את מה שהם עושים, מתקשים לתת תשובה מדויקת, וגם אם נבקש ממומחה, למשל מכונאי רכב, או קולע לסל במשחק כדורסל, לתאר מה הוא עושה בזמן שהוא מפעיל את מיומנותו, נגלה שעצם הניסיון לתאר, פוגם ביכולתו לפעול. ולרוב גם נגלה שהתיאור שנקבל שונה מאוד ממה שהמומחים עושים בפועל. למעשה, נראה שהניסיון להתערב ולהסביר את אותן פעולות אוטומטיות משבש אותן.

אנחנו חוקרים את העולם כפי שטיל עוקב אחר מטוס: אובייקט נצפה, תנועה, הנחות ביחס למה שיקרה מידמדובר במערכת חוקים אבולוציונית שאנו פועלים על פיה, נולדים איתה. חשוב להדגיש כי מערכת החוקים הזו אינה ממוקמת במאגר נפרד במוח, שכן אם כך היה הדבר לא היה מנוס מלחזור לתמונת העולם הדואליסטית, הגם שאיננו יודעים, לפחות בשלב זה, היכן בדיוק מצוי הידע הזה וכיצד מזוהה שיש בו צורך ברגע או בהקשר מסוימים. מערכת החוקים הזו נובעת מתוך המבנה הגופני שלנו כיצורים החוקרים את סביבתם ללא הרף. היא אינה סוג של תוכנת הפעלה. היא באה לידי ביטוי באופן שבו אנחנו פועלים בעולם והיא תולדה של המפגש שלנו עם העולם, ומופעלת רק כשאנחנו נמצאים בריקוד צמוד עם העולם. מערכת החוקים המאפשרת לנו להיות מכוונים כלפי מה שקורה סביבנו, היא הדבר הרחוק ביותר מהפונקציה הבלתי תלויה בחומר, היא אצורה במבנה הגופני שלנו, היא חלק ממי שאנחנו – יצורים החוקרים את העולם סביבם, אורגניזם אשר ספוג לחלוטין בעולם וכל מטרתו היא לשרוד בעולם, שלא פעם הוא עוין.

אנחנו חוקרים את העולם באותו אופן שבו טיל עוקב אחר מטוס, תוך שימוש במידע מהסוג של "אם-אז" (אם אנוע בכיוון מסוים, אז קלט חושי מסוים אמור להופיע). חשבו על האופן שבו אנחנו יודעים, למשל, שהקיר הזה אדום ולא צהוב – התנועה של העין על המשטח והקלט שנובע מתנועת הסקירה והסריקה ממונים על חוויית "הקיר הזה הוא אדום". ברמת חוש הראייה, אנחנו יכולים לחשוב על מערכת חוקים שלמה של שינוי האופן שבו האובייקט נראה כאשר הוא נע בין אור לצל וכאשר הוא נחשף לרמות שונות של אור – מערכת חוקים זו מייצרת את חוויית האדום. ניתן לחשוב על כך במסגרת של מערכת חוקים, שקושרת בין תנועה של אובייקט בחלל ביחס לסוגי תאורה שונים וההשפעה על הקלט החושי המתקבל. חשוב לשים לב: לא ניתן להפריד בין התנועה עצמה לקלט החושי – מדובר בחבילה אחת שאינה ניתנת להפרדה.

חבטה בבייסבול

חבטה בבייסבול. תצלום: פיטר מילר

יתרה מכך, התנועה עצמה (ביחס לקלט הסנסורי המתקבל) מאפשרת לנו לדעת איזה חוש פעיל. כאשר אנו מסובבים את ראשנו ימינה, פועלת חוקיות מסוימת – מה שהיה במרכז "נע" שמאלה כעת (התיאור הוא, כמובן, מנקודת מבט סטטית ולכן הפכי לתנועת הראש) ומה שהיה במרכז מוסט לפריפריה. חשבו על הניסוי הבא: הביטו בנקודה אחת מולכם. כעת עצמו את עין ימין וסובבו את הראש שמאלה, עד שהנקודה שקודם ראיתם תצא משדה הראייה שלכם. ברגע שזה יקרה, התחילו למצמץ בעין ימין. שימו לב, שהנקודה מופיעה ונעלמת משולי שדה הראייה של עין ימין ועין ימין בלבד. חשבו כמה מידע יש כאן: אנו לומדים שמצמוץ מוביל לחוויה ויזואלית מסוימת, ומעצם המצמוץ אנחנו למדים שאופי המידע הוא ראייתי ולא שמיעתי למשל. מדובר בעיקרון חשוב ביותר ואפרט מדוע: אנחנו יודעים שאזורים שונים במוח גמישים, כך שאצל אדם המתעוור, אזורי השמיעה עשויים "להשתלט" על אזורי הראיה. לכן אין לומר שפעילות באזור מסוים במוח מאפשרת לנו לדעת האם מדובר בקלט שמיעתי או בקלט ראייתי. העובדה  שמצמוץ גורם לאובדן ראייה רגעי, מאפשר למערכת לדעת (בידיעה אימפליציטית, כאמור) כי מדובר בקלט ראייתי ולהתייחס אליו ככזה. האפשרות שלנו לדעת את אופי מקור הגירוי היא פועל יוצא של הקשר בין תנועה מוטורית לבין קלט סנסורי תואם. אכן, מצמוץ אינו משפיע על גירוי צלילי, אבל תנועה של הראש משפיעה עליו. דוגמה נוספת: כשאנו מקרבים את ראשנו לאובייקט הוא "גדל", אך תהליך זה אינו מתרחש כשאנו מקרבים אליו את ידנו. נחזור לדוגמה שבה אנו מסיטים את הראש שמאלה וממצמצים בעין ימין. אנחנו מבינים שתנועת הראש שמאלה היא שגרמה לכך שהאובייקט יופיע רק בעין ימין, ואנו גם יודעים שכעת הוא נמצא בשולי שדה הראייה של עין ימין. כעת אנחנו יכולים להזיז את עין ימין בלי להזיז את הראש שמאלה וימינה. אם נתמקד באובייקט שנמצא בשולי שדה הראייה של העין נגלה שמתחיל לכאוב לנו – זה מידע נוסף על הקשר בין תנועה (או היעדר תנועה) לקלט סנסורי, אלא שכעת הקלט נוגע לחוויה גופנית, כך שאם נכריח את עצמנו להתמקד באובייקט שבפריפריה (בקצה הימני של עין ימין) נגלה שהראש שלנו מתחיל להימשך ימינה באיטיות, עד שהאובייקט חוזר למרכז שדה הראייה שלנו – זו דוגמה טובה לאופן שבו אופי הקלט "שולט" בתנועה. אנו רואים כאן את הקשר הישיר, ואת ההיזון החוזר, שבין תנועה לקלט סנסורי. התהליכים שמתוארים כאן לא מתרחשים באופן מודע אלא באופן לא מודע, מדובר, כאמור, בידיעה אימפליצטית, במערכת חוקים שמאפשרת לנו להבין מה אנחנו רואים – באוסף אינסופי של "אם-אז", הקושר בין פעולות מוטוריות לבין קלטים חושיים. כאשר יש בידינו מערכת חוקים ניתן לומר ש"אנחנו יודעים איך". למעשה, ניתן להקצין ולומר שעל מנת לראות, חובה לדעת איך לראות, כלומר לקשור בין תנועה לקלט סנסורי.

חשבו רגע על תפוח שאינו גלוי לעינינו, אבל אנחנו יכולים לגעת בו. אנחנו יודעים שאם נגלגל אותו, בשלב כלשהו הוא ייתקל בעוקץ שלו (שבו היה מחובר לעץ), וכשזה יקרה נדע איפה נמצא חלקו העליון, כך שאם ננסה להחזיק אותו רק בשתי נקודות, אצבע אחת ממעל ואצבע אחרת מלמטה, ברור לנו כי כשהאצבע העליונה תחוש בעוקץ, האצבע התחתונה תחוש בשקע. מדובר במערכת המייצרת ידע פרקטי הנוגע לתפוח, או לכל דבר אחר שאנחנו מכירים (ובמובן הזה אנחנו תמיד כבר נוכחים מראש בעולם אותו אנו מבקשים לחקור באופן מדעי),  מערכת של "אם-אז". כך אנחנו יודעים גם איזה צליל מפיק פלסטיק ואיזה צליל מפיקה זכוכית, אנחנו מסוגלים לחוש שוני במרקמים, בלחצים ובטמפרטורה, ודי לנו לתופף קלות בציפורן על בקבוק כדי לדעת אם הוא עשוי מזכוכית או מפלסטיק. זוהי דוגמה נוספת לקשר בין תנועה של היד למפגש עם החומר, ביחס לקלט הסנסורי הקולי המתקבל. כדאי לשים לב שהחוויה העשירה זו נעדרת כשאנחנו נזכרים במשהו או חושבים על אובייקט כלשהו – העושר הזה של החוויה מופיע רק כאשר אנחנו נוכחים בעולם, חוקרים אותו תוך הפעלת מערכות חוקים מגוונות הקושרות בין תנועה לבין קלט סנסורי מוטורי.

אם כן, על פי אוריגן ונואה  (O'Regan and Noe), לתפוש אין פירושו רק להוציא אל הפועל מערכת חוקים, הקושרת בין תנועה מוטורית לבין קלט סנסורי, אלא להיות מסוגלים להיות מכוונים (tuned to) לחוקיות הזו, משמע להיות מסוגלים לשלוט – גם באופן מכוון וגם לא באופן מכוון - באותה מערכת חוקים. ההשלכות קיצוניות: אם אין אנו מסוגלים לשלוט במערכת מהסוג הזה איננו מסוגלים לתפוש. במילים אחרות, בלי יכולת לשלוט בחוקיות הקושרת בין תנועה מסוימת לבין קלט חושי, אנחנו עיוורים. עלינו ללמוד לראות, ללמוד לתפוש, ללמוד לשלוט במערכת החוקיות הסנסורי-מוטורית. לא-לדעת-איך, פירושו לחיות בעולם הסגור בפנינו, בעולם לא מפוענח, בעולם כאוטי. כאשר אנו מסוגלים לשלוט במערכת הזו, אפשר לומר שאנחנו יודעים. אולם חשוב לציין, כי מדובר בידע פרקטי. הידע  הקושר בין תנועה לחישה בתנאים שונים ומשתנים – למשל, כאשר אנחנו מחפשים חפץ בחושך מוחלט ואין בידינו אלא רק ידע מוגבל (אנחנו חסרים את חוש הראייה ולכן המידע חלקי בלבד). ניתן אפוא לומר שלדעת-איך משמעו לדעת לפעול במצבים שונים.

הדיון בראייה או מישוש בלבד מטעה. בפועל אנחנו פועלים כאורגניזם שלם. הפעולה הפיזית של כל הגוף היא המייצרת את החוויה התלת-ממדית. מדובר בסוגייה קריטית הנוגעת לשאלת הייצוגים ואף נקשרת לבסיס הגותו של דקארט. מובן שלמערכת הקוגניטיבית יש תפקיד חשוב בהקשר המדובר כאן, אך תהיה זאת טעות להתעלם מתפקידו של הגוף כולו ביצירת תמונה תלת-ממדית.

במובן הזה מופעלות כל העת מערכות חוקים שונות, הפועלות הן ברמת החוש הבודד והן ברמה של אינטגרציה בין מערכות חוקים – אנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים כדי למצות עד תום את היכולת שלנו לאסוף (pick-up) מידע על העולם. בתהליך זה, אין אנו אוגרים מידע בראשנו (אך מובן שלמוח תפקיד חשוב בתהליך חקירה זה), העולם נמצא שם בשבילנו, אנחנו בדיאלוג מתמיד אתו, סוקרים אותו, סורקים אותו. ובהתאם, התמונה הרציפה שאנו מקבלים, אינה חיבור מלאכותי של תמונות בודדות זו לזו. העולם תמיד שם, והמפגש שלנו איתו (ורק המפגש שלנו איתו), המפגש שבו גם אנחנו וגם העולם ממלאים תפקיד פעיל, אחראי על תחושת הרציפות. המוקד אינו האורגניזם ואינו העולם עצמו, אלא המפגש וליתר דיוק, אופי המפגש.

החוויה שלנו אינה פועל יוצא של קלט העובר תהליך עיבוד מידע קוגניטיבי ונעשה ייצוג, אלא היא פועל יוצא של מפת האפשרויות שלנו לפעול בעולם על מנת לאסוף מידע עליו ועלינו. המפה הזו דינאמית ומשתנה בהתאם לאופי התנועה ואופי הקלט הסנסורי המתקבל כאן ועכשיו. כפי שראינו, השניים הם בלתי נפרדים. לתפוש פירושו לאסוף בעת ובעונה אחת מידע על עצמנו ועל העולם, לתפוש פירושו לדעת מה לעשות על מנת לחשוף את מה שאינו מולנו עכשיו, דהיינו להפוך מידע זמין אך בלתי נגיש (מידע שעל מנת לעשותו נגיש יש לפעול בעולם) למידע נגיש. לתפוש פירושו לדעת איך לפעול בעולם על מנת להבין אותו – ומעצם הפעולה והדיאלוג נוצרת המשמעות. אם איננו יודעים מה לעשות ואיך לעשות, אנחנו עיוורים כלפי העולם, כלומר העולם נסגר בפנינו. כדי להיות מסוגלים לתפוש חובה עלינו לדעת מהי התנועה הנדרשת ברגע זה ממש על מנת לאסוף מידע נוסף על אובייקט מסוים.

יד של ילד ממששת עלי מחטים של אורן

ילד ממשש עלי מחט. תצלום: barbara w

מנקודת מבט פנומנולוגית קשה להכחיש שלכולנו (למעט מקרים חריגים) יש החוויה שלפיה אנחנו רואים את העולם כולו כל זמן, מה שכמובן פשוט אינו אפשרי – זו אולי האשליה הגדולה ביותר שעליה מבוססת גישת הייצוגים במוח, האשליה שיש לנו ייצוג שלם של כל מה שאנחנו רואים מולנו. נואה סבור כי מקור הטעות קשור לכך שאיננו מבינים ממש מה פירוש 'לראות'. אין לנו ייצוג שלם של התמונה מולנו במוח, מה שיש מולנו הוא העולם עצמו, שאנחנו חלק ממנו ובו אנו ספוגים ומעורבים, בנוסף ליכולת שלנו לפעול באופן מידי על מנת לאסוף עליו עוד ועוד פרטים. הזמינות הזאת, האפשרות להפוך אזורים שונים לנגישים מתוך בחירה, תוך הפעלת מערכת חוקים מסוימת, היא-היא שאחראית על החוויה של "אני רואה את העולם כולו" – על אף שכאמור, בשום שלב איננו רואים את העולם כולו מולנו, הוא נגיש לנו חלקית בלבד, ואין לנו דימוי של העולם כולו.

כדי להבין את מקור החוויה, אפשר לחשוב על האופן שבו אנו "נזכרים". אכן, בחוויה שלנו (ברוב המקרים ורוב הזמן) כל הזיכרונות האוטוביוגרפיים שלנו נגישים לנו כל הזמן. אולם מובן שאיננו מודעים לכל הזיכרונות האלה כל הזמן. למעשה, אנחנו יודעים (באופן לא מודע) מה עלינו לעשות כדי להציף/להעלות זיכרון מסוים למודעות ובמובן הזה אמנם כל הזיכרונות האוטוביוגרפיים זמינים לנו ונגישים לנו כל הזמן. אוריגן טוען כי בדיוק כמו שאנחנו מרגישים שכל הזיכרונות האוטוביוגרפיים שלנו נגישים לנו כל הזמן, כך אנחנו מרגישים גם שאנו רואים כל הזמן את כל מה שיש לפנינו, אף על פי שברור שאין זה כך. יש להתייחס אל העולם כאל סוג של "זיכרון חיצוני". אנחנו פשוט יודעים (גם אם באופן לא מודע) מה לעשות כדי להפוך את הנסתר לגלוי, זמין ונגיש. הדבר נכון גם לגבי שליפת זיכרון אוטוביוגרפי וגם לגבי הפיכה של פרט כלשהו בחלל (נסתר ברמה כזו או אחרת) לזמין ונגיש. אנחנו יודעים איך לפעול בעולם על מנת לאסוף את הפרטים החסרים. אופי החקירה שלנו הופך את הנסתר לגלוי, וכפועל יוצא, מה שהיה עד רגע גלוי הופך לנסתר (חשבו על האופן שבו אנו מקיפים עץ). התנועה המתמדת הזו, שמייצרת כל העת קלט סנסורי משתנה, היא היוצרת את החוויה של "אנו רואים את העולם כולו". כרגע אתם קוראים את הדף הזה הנמצא מולכם, אבל אם תתבקשו, אתם יכולים בקלות להזיז את העיניים והמידע שבפריפריה יהיה במרכז, אתם מסוגלים לסקור את הספרים שעל השולחן ולזהות אותם, אתם מסוגלים להזיז את הראש לצדדים ולאסוף פרטים על העולם שמסביבכם. אתם יודעים כיצד לפעול על מנת להשיג את המידע החסר. החוויה הזו, של "העולם כולו מולי", היא פועל יוצא של האפשרות שלנו לפעול באופן מידי על מנת לאסוף מידע, אבל לא פחות חשוב, החוויה הזו היא פועל יוצא של הידע שלנו מה עלינו לעשות על מנת להפוך את הנסתר לגלוי. כאשר אנחנו בוחנים את עצמנו ושואלים את עצמנו, האם אני רואה 'X כל מה שעלינו לעשות הוא לפעול באופן מסוים על מנת לראות את X. הידיעה הזו עומדת בבסיס החוויה שלפיה העולם כולו מולנו.

אני סבור שדוגמה יכולה לעזור לנו להבין טוב יותר סוגיה זו. חישבו (או טוב יותר הניחו ידיכם מול) על מקלדת המחשב. כל האותיות ושאר המקשים "שם" כל הזמן, אך אנחנו יכולים לגעת לכל היותר בעשרה מקשים בו זמנית. ועדיין, המקלדת כולה שם לרשותנו, משום שאנחנו יודעים בדיוק מה לעשות כדי להפוך כל מקש לנגיש וזמין. אם ננסה לעשות זאת באופן מודע נתקשה בכך מאוד, ממש כפי שקשה להסביר לילד איך לקשור נעליים, אבל בפועל קל מאוד לעשות זאת. כאשר נדרשת פעולה מיוחדת במקלדת, כגון כתיבת אות גדולה או משוואה, אנו יודעים אילו פעולות עלינו לעשות. במובן זה, לא רק המקשים עצמם נמצאים מולנו אלא גם שילובים אפשריים ביניהם. מובן שגם העכבר או מסך מגע הם חלק ממערכת השליטה שלנו. המערכת כולה נמצאת כאן רק משום שאנחנו יודעים בדיוק כיצד לפעול, אילו חוקים סנסומוטוריים להפעיל, על מנת להפוך אותה לנגישה וזמינה. לתפוש את העולם פירושו להיות מיומן בפעולות הנדרשות כדי להפוך אותו לזמין. להיות מיומן פירושו לשלוט במערכת חוקים סנסומוטוריים, שליטה המייצרת את העולם הנגיש לנו. עלינו לדעת-איך לפעול בעולם כדי לפתוח אותו ולהיספג בו. אם נחזור שוב לדוגמת הטיל הרודף אחרי המטוס, העובדה שהמטוס אינו נמצא כעת על המסך אינה מעידה על כך שהטיל חדל לעקוב אחר המטוס. מה שחשוב הוא, שהטיל מצויד במערכות היודעות מה לעשות על מנת להחזיר את המטוס למסך. יש כאן מערכת חוקים, המאפשרת לטיל לתמרן כך שיקבל את הקלט הסנסורי הנדרש.

אצבעות נוגעות בקלידי סקסופון

נגיעה, מישוש. תצלום: Eden Lys

בעוד שבדוגמאות הללו קל להבין כיצד שליטה בחוקים סנסומוטוריים מאפשרת לנו לתפוש את העולם, קשה לנו להבין זאת במקרה של ראייה. אבל למעשה, חוש הראייה פועל באופן דומה הרבה יותר משנדמה לנו לחושים האחרים. מה שמבדיל אותו הוא אולי אופן הפעולה האוטומטי לגמרי שלו. פועל יוצא של אותה אוטומטיות היא הקושי (ואולי אף חוסר האפשרות) שלנו לעקוב אחרי מה שהעין עושה כשהיא סוקרת וסורקת את העולם. מדובר בפעולה מהירה כל כך, עד שהחוויה של "מישוש" שתיארנו קודם בניסיון לזהות אובייקט מוסתר כמעט ואינה עולה. אולם גם חוש הראייה פועל בדרך של מחקר – סוקר וסורק את האובייקט, ממשש אותו, לכאורה, בניסיון להבין במה מדובר. נסו לדמיין תהליך שבו אתם רואים משהו באופן מאוד מטושטש ושימו לב כיצד אתם מנסים להפוך אותו לברור ומובחן.

אך אין זו הסיבה היחידה שגורמת לנו לחוש שהעולם כולו נמצא מולנו כל הזמן. אנחנו רגישים מאוד לתנועה חיצונית לנו ואובייקטים הנעים בשדה הראייה שלנו מושכים באופן בלתי נשלט, מהיר וברור את תשומת לבנו. מרגע שזה קורה אנו יודעים איך עלינו לפעול, איזה חוקים סנסומוטוריים עלינו להפעיל על מנת לעקוב אחר האובייקט הנע. מרגע שאנו קולטים אובייקט בתנועה, מתחיל הריקוד שלנו איתו, תוך היזון חוזר של תנועה ביחס לקלט חושי. הרגישות הזו, שגורמת לנו להיות מודעים לשינויים בסביבתנו, בשילוב העובדה שאנחנו יודעים ששינוי בסביבה ימשוך את תשומת לבנו, תורמים רבות לתחושה שלנו שאנו רואים כל הזמן את העולם כולו.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב


תגובות פייסבוק