רואנדה: האם אפשר ללמוד לסלוח?

אולם האסיפות של כלא גָאסָאבּוֹֹ הוא חלל רחב ידיים בעל קירות לבנים, גג מתכת וחלונות מסורגים המשקיפים על גבעות ירוקות. הוא נועד להכיל מאות אנשים, אך באותו אחר צהריים בחודש מאי היו בו רק 20 "זֶ'נוֹסִידֶרים" (génocidaires, מבצעי רצח העם) וקומץ מבקרים שהצטופפו במעגל של כיסאות וספסלים. ראשי האסירים היו מגולחים, ועורם הכהה עמד בניגוד בולט למדיהם הוורודים או הכתומים. תהיתי לגבי האסיר המצומק שישב לצדי, כמו לגבי כל אחד מהאחרים: כמה משכניו הוא רצח? באילו אמצעים? באיזו מידה של התלהבות? האם הוא עדיין מסוכן? ואם כן, האם הדרכתם של המבקרים תעזור לחולל בו שינוי לפני שישוב לעולם שבחוץ?

תהיתי לגבי האסיר המצומק שישב לצדי, כמו לגבי כל אחד מהאחרים: כמה משכניו הוא רצח? באילו אמצעים? באיזו מידה של התלהבות? האם הוא עדיין מסוכן?

גאסאבו הוא מתחם בעל שערי ברזל ומבנים גסים השוכן בסמוך לשוק הומה בקיגאלי, בירת רואנדה. הוא מכיל קרוב ל-5,000 אסירים, שכמחציתם נכלאו בגין חלקם באחד ממפעלי הרצח האתניים המחרידים ביותר מאז השואה. באפריל 1994 הורו מנהיגי ההוטו, קבוצת הרוב במדינה, על חיסול הטוטסי, קבוצת המיעוט. המשימה בוצעה על-ידי אנשי צבא ומשטרה, מיליציות שזכו לגיבוי הממשלה וליגיונות של אזרחים מן השורה. אף על פי שלעתים הם השתמשו בקליעים ורימונים, כלי הנשק המועדפים עליהם היו מצ'טות ואלות שעליהן קוצי מתכת. לפי ההערכות, כ-800,000 עד מיליון בני אדם נרצחו בטבח שנמשך שלושה חודשים, והסתיים כשמורדים מקבוצת הטוטסי המשתייכים ל"חזית הפטריוטית של רואנדה" (RPF) השתלטו על המדינה. המשטר החדש עצר 130,000 אשמים ברציחות; כ-30,000 כלואים עד היום. רובם, כמו הגברים שאיתם ישבתי, מרצים 15-20 שנות מאסר – וזה אומר שבקרוב הם יחזרו הביתה.

אסיפה של ה-RPF, תצלום: גרהם הולידיי

קשיים וחששות לקראת שחרור רוצחי-עם

זו אינה הפעם הראשונה שקבוצה גדולה של מרצחים רואנדים עומדת להשתחרר. כדי למנוע צפיפות אוכלוסין חמורה, בשנים 2003-2007 שוחררו כמה גלים של אסירים; הם שולבו מחדש בקהילותיהם, ורק תקריות אלימות בודדות נרשמו בעקבות שחרורם. אולם אלה שעדיין נמצאים בבתי הכלא לא יכולים להיות בטוחים שגם עתידם יהיה בטוח כל כך. אלה אנשים שנידונו למספר דו-ספרתי של שנות מאסר בגלל חומרת פשעיהם וחוסר נכונותם להודות במעשיהם בעת המשפט. רבים מהם היו מסורים בצורה יוצאת דופן ל"אידיאולוגיית רצח העם", כפי שמקובל לומר ברואנדה. הם עומדים לחזור לחברה שעברה שינוי רדיקלי בהעדרם. במהלך 20 השנה האחרונות, אומה זו בת עשרה מיליון אנשים הפכה לאחד מסיפורי ההצלחה הנדירים של אפריקה: הכלכלה פורחת, רמת שרותי הבריאות וההשכלה עלתה ואיסור חמור מוטל על הפרדה אתנית. שטף האסירים המשתחררים עלול לגרום כל מיני צרות, החל ממגפה של מקרי התעללות בבית וכלה בתחייה של התנועה הקיצונית “Hutu Power”. "כולנו מודאגים", אמר לי איש עסקים אמריקאי המתגורר במדינה. "איך אפשר שלא".

האסירים מחויבים לעבור שיעורי אזרחות, ויכולים לקחת גם קורסים מקצועיים ואחרים. אך מעבר לפגישות תפילה שעורכות עמותות ממשלתיות, במישור העמוק יותר, לא נעשה כמעט דבר כדי להכין אותם לשחרור. רואנדה עודה מדינה ענייה – היא אינה מסוגלת לספק לאסיריה יותר משתי ארוחות של תירס ושעועית ביום, קל וחומר שאינה מסוגלת לספק להם שירותי ייעוץ מקיפים. נוסף לכך, התרבות ברואנדה מייחסת חשיבות רבה לצנעת הפרט. "אזרחי רואנדה לא מדברים" - כך נוהגים המקומיים להגדיר זאת. אף על פי שבכל כלא יש פסיכולוג קליני, ואף על פי שעובדים סוציאליים מבקרים במתקני הכליאה דרך קבע, האסירים נמנעים מחשיפת הקשיים הנפשיים שלהם. אפילו עם חברים קרובים הם אינם ממהרים לדבר על כך.

מרכז מעגלי ההקשבה

משימתם של המבקרים באותו יום הייתה לדרבן אותם לחלוק את הקשיים שלהם. ראש המשלחת היה ג'ארד סייד, אמריקאי בן 52. סייד, גבר מקריח ומוצק בחולצה רפויה ומכנסי יוגה, לחץ את ידי כל האסירים והשתחווה בפניהם בסגנון יפני. ואז הוא מסר כדור סרוג לאחד האסירים, ורמז להם שיתחילו להתמסר ביניהם. לאחר שהגברים השתחררו קצת, הוא הציג את עצמו. "אני עובד בבתי כלא רבים בארצות הברית", הוא אמר. "אנחנו מנסים לעזור לאסירים לשבת יחד ולספר את סיפוריהם. אנחנו מדברים על כל מה שחי בתוכנו ומקשיבים זה לזה. אנחנו קוראים לזה 'מעגל שלווה'".

סייד הוא מנהל "מרכז מעגלי ההקשבה" (Center for Council), עמותה מלוס אנג'לס שמקדמת גישה המבוססת על מעגלי הדיבור ששבטים ילידיים רבים משתמשים בהם כדי ליישב סכסוכים ולקבל החלטות קהילתיות. אף על פי שלכל מסורת כזו דקויות משלה, העקרונות הבסיסיים פשוטים למדי: המשתתפים יושבים במעגל ומעבירים ביניהם "חפץ דיבור" שמעניק לאדם האוחז בו את זכות הדיבור ותשומת הלב של שאר המשתתפים. כל אחד מדבר בתורו והחפץ עובר לכל מי שמעונין בכך. אינדיאנים בארצות הברית משתמשים במונח council (המופיע בשם העמותה) כדי לתאר את הטקס הזה. בהוואי הוא נקרא ho’oponopono; בזימבאבווה הוא נקרא daré.

הגרסה שסייד משתמש בה פותחה בשנות ה-80 על-ידי ארגון בשם Ojai Foundation מדרום קליפורניה. במטרה לעודד אמפתיה ותחושת קהילתיות במסגרות שונות. חסידי הגישה אומרים שבאמצעות הקשבה מעמיקה אנחנו מפתחים חמלה; כשמקשיבים לנו, אנו מגיעים לתובנות לגבי עצמנו. וכשאנשים מתאספים ב"מרחב מקודש", תהיה זהותנו הדתית והתרבותית אשר תהיה, אנו נפתחים בצורות שלא היו אפשריות בשום מצב אחר.

עשרות בתי ספר בלוס אנג'לס אימצו את שיטת מעגל ההקשבה ביישוב סכסוכים גזעיים אחרי המהומות ב-1992. תאגידים ועמותות משתמשים בה ככלי להחדרת רוח צוות בעובדים. קבוצות מהמזרח התיכון משתמשים בה כדי לטפח הבנה בין ישראלים לפלסטינים. לאחרונה החלו גם בתי הכלא בקליפורניה להשתמש במעגלי הקשבה, כיוון שמנהליהם זקוקים נואשות לדרכים להפחית את שיעורי האלימות והרצידיביזם (הידרדרות חוזרת לפשיעה).

גם לרואנדה הייתה בעבר מסורת מעגלי הקשבה משלה, “ibitaramo”, אך היא הוחרמה על-ידי הקולוניאליסטים הבלגים בתחילת המאה ה-20. זו אחת הסיבות לכך שמנהיגי רואנדה מאמינים כי מעגלי ההקשבה הם כלי מבטיח שעשוי לגאול את ה"ז'נוסידרים" האחרונים שעוד כלואים – קבוצה שגם אנשים מן השורה יסכימו שפשעיה בלתי נסלחים.

קשה הדרך לגאולה: מאושוויץ לרואנדה

אולם גם עבור פושעים פחות איומים הדרך אל הגאולה יכולה להיות קשה. האם מעגלי ההקשבה הקליפורניים יסייעו למרצחים מרואנדה למצוא את דרכם?
מסעם של מעגלי ההקשבה אל רואנדה החל ב-2008, כשעִיסָא הִיגִירוֹ נתקל בהם באושוויץ. היגירו, שהיה אז בן 40, עבד כמנהל בית ספר בקיגאלי; הוא עזר לנהל עמותה למניעת רצח עם, שאותה הקים עם שותפים, לאחר שגילה אוסף גולגולות של ילדים קבורות לצד כביש. הוא נסע למחנה ההשמדה בפולין במסגרת שאורגנה על-ידי העמותה החברתית Zen Peacemakers, שנוסדה בניו יורק על-ידי נזיר בודהיסטי.

כשישב בין חורבות תאי הגזים, בשעה שניצולי שואה וצאצאי רודפיהם העבירו ביניהם חפץ דיבור, חש היגירו התרגשות עמוקה. "מעגל ההקשבה יצר מרחב שלֵו שבו יכלו אנשים להרגיש שווים, להרגיש חופשיים, להרגיש אמון", הוא נזכר. יחד עם אותה עמותה הוא ארגן סדרה של מפגשים דומים גם ברואנדה, וביקש מהנזיר לשלוח נציג שילמד את המקומיים כיצד לערוך מעגלי הקשבה. האדם הזה הוא סייד.

כתסריטאי ושחקן לשעבר (שפעם אחת שיחק בתפקיד ה"איש הרע" בפרק של "מיאמי ווייס"), וכבודהיסט אדוק, סייד התאהב במעגלי הקשבה בבית הספר היסודי של בתו בלוס אנג'לס. הוא הפך למדריך ב-Ojai Foundation ובסופו של דבר מונה לראש תוכנית מעגלי ההקשבה שלה, לפני שהקים אחת משלו. בינואר 2014 הוא יצא לרואנדה.

למרות הרקע השונה שלהם (סייד גדל כיהודי במנהטן: היגירו, בן המיעוט המוסלמי של רואנדה, גדל בגלות באוגנדה), נוצר בין השניים חיבור מידי. שניהם אנשי מכירות מלידה בעלי מוטיבציה אדירה כישרון תיאטרלי ויכולת מרשימה לרכוש חברים מועילים; שניהם חשו שקידום הבנה חוצת-תרבויות היא משימה שמסיבה סיפוק. בביקורו הראשון נפגש סייד עם היגירו וחברי עמותות נוספים מרואנדה ולימד אותם את יסודות מעגל ההקשבה - מספיק כדי שהם יוכלו בעצמם לנהל את מעגלי הקשבה, במפגש זיכרון במלאת 20 שנה לרצח העם.

טקס בבית הספר מורמבי, צילום: Kwibuka Rwanda

האירוע, שנערך באנדרטת מוּרַמבּי באפריל, הותיר רושם עז במשתתפים רבים. מורומבי הוא בית ספר טכני לשעבר, שבו נרצחו 50,00 מבני הטוטסי; שרידיהן של מאות גופות מצומקות מוצגות שם כעדות. אישה מבנות הטוטסי, שזרועותיה נכרתו, נכחה באירוע לצד גבר מבני ההוטו (כעת, למרבה התדהמה, הוא ידיד קרוב שלה) שתקף אותה ורצח את תינוקה. במעגלי ההקשבה חשפו חברים משתי הקבוצות את תקוותיהם וחרטותיהם בגילוי לב נדיר. סייד תיאר את תוכניותיו עבור מערכת בתי הכלא של קליפורניה: הוא רואה בעיני רוחו אסירים המלמדים אסירים אחרים כיצד לקיים מעגלי הקשבה. וחלק מהמקומיים טענו שתוכנית מסוג זה תהיה דרך חסכונית לשלב מחדש בחברה את ה"ז'נוסידרים" הכלואים.

היגירו הסכים. זמן קצר לאחר מכן הוא הקים עמותה חדשה: "מרכז מעגל ההקשבה של רואנדה" (“Rwanda Center for Council”). עד הסתיו הוא כבר הספיק לגייס עשרות חברים ולשכנע גורמים בכירים במערכת בתי הכלא שגישה זו, המיושמת בהצלחה באתרי מחנות ההשמדה הגרמניים, תניב פירות גם ברואנדה.
לא קשה לזהות מקבילות בין השואה לרצח העם ברואנדה: בשני המקרים ניסו הרשויות הלאומיות לחסל בשיטתיות קבוצות מיעוט, והיו קרובות מאוד להצלחה.
אך יש גם הבדלים בולטים. ראשית, הנאצים ניצלו דעה קדומה – אנטישמיות – שרווחה ברחבי אירופה זה מאות שנים. שנאת ההוטו לטוטסי, למרות עוצמתה, היא בעלת שורשים עמוקים פחות. שתי הקבוצות נהגו לחיות זו לצד זו בהרמוניה כקסטות חברתיות נזילות (איכרים ורועים, בהתאמה). הטוטסי היו כ-15% מהאוכלוסיה. אך כשהקולוניאליסטים הבלגים הגיעו ב-1918, הם הכריזו כי הטוטסי – שהיו גבוהים יותר בממוצע, ובעלי עור בהיר יותר – הם נעלים מבחינה גזעית, והחלו להפוך אותם לשליטים אכזריים. כשהאלימות נגד הטוטסי פרצה בשנות ה-50, הבלגים החליפו צד ועזרו לדמגוגים בני ההוטו לעלות לשלטון. לאחר שרואנדה קיבלה עצמאות ב-1962, המנהיגים האלה ארגנו שורת פוגרומים שהובילה עד ל"פתרון הסופי" ב-1994.

שני אירועי רצח העם נבדלים גם בשיטת ההרג. בעוד שיהודי אירופה נשלחו למחנות מרוחקים והועבדו עד מוות או חוסלו בשיטות תעשייתיות, הטבח ברואנדה נעשה באמצעים טכנולוגיים פשוטים יותר ואישיים להחריד. קרוב למיליון איש היו שותפים ישירים לרצח, ולפי ההערכות 200,000 ביצעו את הרציחות בפועל. הטבח התרחש בבתים ובמשרדים, בחצרות בתי הספר ובכנסיות, בבתי חולים וברחובות. שכנים רצחו שכנים. מורים רצחו תלמידים. רופאים רצחו מטופלים. כמרים סייעו לחוליות מוות לרצוח את בני קהילתם.

"בהתחלה אתה חותך בהיסוס, ועם הזמן מתרגל", נזכר אלפונס מבני ההוטו בספר "עונת המצ'טות" (2003) של העיתונאי הצרפתי ז'אן הצפלד, המביא עדויות של משתתפים ברצח. "חלק מאיתנו למדו בדיוק איך צריך להכות – בצד הצוואר או בעורף – כדי לזרז את הסוף". אך לעתים קרובות ההנאה הסדיסטית האפילה על היעילות. אחת הטכניקות המקובלות הייתה לכרות את ידיו ורגליו של הקורבן ולהותיר אותו למות. נשים נאנסו יחד בקבוצות גדולות, ואז כוסו בדלק והוצתו; אחרות שופדו דרך איברי המין על מוטות מחודדים. הורים הוכרחו להטביע את ילדיהם בבורות בתי השימוש לפני שהושלכו פנימה בעצמם. בני ההוטו שסירבו להרוג נטבחו גם הם. אחרי יום עבודה קשה נהגו הרוצחים לחגוג יחד: הם לגמו בירה וצלו בקר גנוב.

גם השלכות של השואה ושל האסון ברואנדה היו שונות אלה מאלה. בעלות הברית שפטו 22 מראשי הנאצים בנירנברג; 12 מהם נידונו למוות, ושבעה למאסר. מלבד כמה מאות פושעי מלחמה זוטרים, רוב פושעי השואה לא הוענשו. והיטלר ניצח בהיבט אחד מהותי: כמעט שלא נותרו יהודים בגרמניה.

חייבים ללמוד לחיות ביחד

אבל ברואנדה כ-300,000 מבני הטוטסי שרדו את רצח העם; קרוב ל-700,000 נוספים חזרו מגלות לאחר ניצחון החזית הפטריוטית. ה-RPF הכריזה שאזרחי רואנדה חייבים ללמוד לחיות שוב יחד כעם אחד; היא הקימה קואליציה ממשלתית עם גורמים מהאופוזיציה של ההוטו, ואסרה בחוק את האפליה על כל צורותיה. אלה היו מאמצי פיוס חסרי תקדים בקנה מידה של חבַרות שעברו רצח עם. "אף אחד מעולם לא ניסה לעשות זאת", מציין פיליפ גורביץ', שספרו “We Wish to Inform You That Tomorrow We Will Be Killed With Our families”, משנת 1998, הוא אחד מספרי ההיסטוריה החשובים ביותר בנושא רואנדה המודרנית. "אף אחד אפילו לא התקרב לזה".

המשטר החדש, תחת הגנרל פול קַגאמָה (שבהמשך מונה לנשיא), הבטיח גם צדק. אבל בתי הכלא היו מלאים עד אפס מקום, ומערכת המשפט כרעה תחת הנטל. לכן רואנדה יישמה חלופה בלתי שגרתית עבור רוצחים שלא השתייכו להנהגה: משפטי gaçaça, המתבססים על פרקטיקות מסורתיות. בין 2005 ל-2012 נשפטו באספות האלה – אשר שופטים נבחרים פיקחו עליהן וכפרים שלמים השתתפו בהן – שני מיליון אנשים. 65% מתוכם הורשעו. הנאשמים שהודו והתנצלו קיבלו גזרי דין מופחתים או נענשו בעבודות שירות קהילתי.

דיון בבית משפט Gaçaça ברואנדה. תצלום: אליזה פינוקיארו

מושג ה- gaçaça  טומן בחובו את ההנחה שפיוס חשוב יותר מאשר הענשה קפדנית של ה"ז'נוסידרים" הפשוטים. קגאמה הטיף לחזון של שינוי: הוא דיבר על רואנדה משגשגת, מאורגנת, מריטוקרטיה מודרנית – סינגפור של אפריקה. למטרה הזו אי אפשר להגיע במצב של דו-קיום קר ומלא טינה. אחדות אמיתית דורשת מין קורבן פסיכו-רוחני מצד העבריינים והקורבנות גם יחד. לאחר שהעבריין ישלם לפחות חלק מחובו לחברה, יעודדו אותו לבקש מחילה; את הניצוֹל יעודדו להעניק לו אותה.
"אין מזור מלבד עבודה משותפת", אמר קגאמה. "ביגוננו עלינו למצוא את הכוח".

במובנים אחדים, מעגל ההקשבה נראה כמו הכלי המושלם לשינוי גישה. ראיתי אותו בפעולה לראשונה ב-2013, כשסייד השיק את התוכנית שלו בכלא סָאלִינׂס וָאלִי במרכז קליפורניה – מצודה מלאה במבני כליאה וחצרות מאובקות המוקפים בגדר חשמלית של 5,000 וולט. עשרות אסירים התייצבו להכשרה בת יומיים: אפרו-אמריקאים, אינדיאנים אמריקאים, לטיניים וטרנססקסואל לפני ניתוח. סייד עודד את המשתתפים לדבר ולהקשיב "מכל הלב".

בהתחלה האסירים ישבו בקבוצות נפרדות מחולקים לפי מוצא אתני וזהות מגדרית, כשזרועותיהם המקועקעות משולבות בתנוחת התגוננות. אבל ככל שהזמן חלף, הם התחילו להתחבר. הם צחקו, בכו ואף הגיעו לתובנות עמוקות – באשר לאנשים שבהם פגעו, ובאשר לשריון שמאחוריו הם הסתתרו. כשהמפגש הגיע לסיומו הם נראו נפעמים מפריצות הדרך שהושגו. גם אני התרשמתי. במהלך החודשים הבאים השיג סייד מימון להשקת תכניות דומות ב-12 מתקני כליאה נוספים ברחבי קליפורניה. כשהוא קיבל את האישור להתחיל לפעול ברואנדה, הייתי נלהב לראות מה הוא יוכל לעשות עם אוכלוסיית אסירים מסוג אחר לגמרי.

ניסיון להתמודד עם האתגר בשטח, ברואנדה

כשהגעתי עם סייד לקיגאלי בפעם הראשונה, בספטמבר 2014, הוא נתקל בסבך בירוקרטי. נדרשו לסייד והיגירו שלושה שבועת לפרוץ אותו. בין הפגישות עם גורמי הממשלה, סיירה הקבוצה שלנו באתרי הטבח. היגירו – עם זקן תיש, עיניים נוקבות ומכשיר בלקברי שלעולם לא מפסיק לצפצף – ליווה אותנו. ביקרנו באנדרטה לזכר רצח העם בקיגאלי, שם טמונות 250,000 גופות בקברים המוניים. עברנו למתחם כנסיית נ'טאראמה, שם נרצחו 5,000 איש. הספסלים בכנסייה הקתולית היו מכוסים בבגדי הקורבנות, ובכיתה של לימודי יום א' נשאר כתם גדול, זכר למקום שבו הוטחו ראשי תינוקות בקיר.

במקומות אחרים ראינו חברה שעשתה צעדים גדולים בדרך להחלמה. השדרות היו מלאות בכלי רכב והולכי רגל. גורדי שחקים הלכו ונבנו. ביקרנו ב"כפר פיוס", שם מרצחים אשר הביעו חרטה חיים לצד משפחות קורבנותיהם בבקתות בטון. אף על פי שרוב תושבי רואנדה הם נוצרים, הפיוס הפך במובן מסוים לדת המדינה, והכופרים נענשים על-פי חוק ("הכחשת רצח עם" משמשת לעתים כאמתלה לכליאת עיתונאים עצמאיים ודמויות פוליטיות; היו שמתו בנסיבות חשודות). אך לא היה כל ספק שחברי מרכז מעגל ההקשבה של רואנדה הם מאמיני אמת בדת הפיוס.

סוֹלָאנְז' אוּוָנְטֶגָה, אישה בת 35 בעלת תווי פנים עדינים, שיקפה את רוח הקבוצה. כשהייתה בת 13, אביה עונה למוות על-ידי שוטרים בני הוטו. שנתיים לאחר מכן, במהלך רצח העם, נמלטה סולאנז' עם אחיותיה דרך שטחים לא מיושבים עד שהגיעו לאזור בשליטת ה-RPF. אמה ורבים מבני משפחתה נרצחו. במשך שנים הכעס כרסם בה, אך בה בעת היא השתוקקה להבין את תאוות הדמים.

סולאנז' עשתה תואר שני בלימודי רצח עם וראיינה משתתפים ברצח בבתי הכלא. "גיליתי שאין לָמָה", היא אמרה לי. אלה אנשים נורמליים שהופגזו כל חייהם על-ידי תנועת Hutu Power בתעמולה המזלזלת בערך חיי הטוטסי. הם היו משוכנעים שהטוטסי הם 'מקקים' בוגדניים שנחושים לרצוח או לשעבד את ההוטו, ולכן הם צייתו בחריצות כשפקדו עליהם להרוג. הגילוי הזה דרבן את סולאנז' לפעול למען השבת ההכרה בערך חיי אדם. היא החלה לעבוד עם המרכז ליישוב סכסוכים של אוניברסיטת רואנדה. וכששמעה על עמותת מעגלי ההקשבה של היגירו היא הצטרפה מיד.

סייד ערך סדנת הכשרה למתחילים במטה "אגודת יועצי הטראומה של רואנדה". בסופו של דבר נערך מעגל הקשבה שהפך לסימפוניה מופלאה של הבנה הדדית. בחדר ישיבות דמוי-צריף ישבו כ-30 אנשים – הוטו וטוטסי, אזרחי רואנדה וזרים, בני כמה דתות שונות – וחלקו סיפורים על משפחותיהם, פחדיהם, חלומותיהם, האוכל האהוב עליהם והתחביבים שלהם. לאחר שתיארתי את אחת המסורות השבטיות שלי (חג הפסח), אישה מוסלמית הביאה לי תכשיט כמתנה לאשתי.

גם כשהמסע שלנו הגיע לסיומו, עדיין לא הצלחנו לבקר בכלא.

בדומה לניצולים אחרים מרואנדה ששינו את עמדתם, גם סולאנז' אמרה לי שכאשר סלחה לאנשים שהתעללו ופגעו בה, הרגישה שעול כבד הוסר מעליה.

בדומה לניצולים אחרים מרואנדה ששינו את עמדתם, גם סולאנז' אמרה לי שכאשר סלחה לאנשים שהתעללו ופגעו בה, הרגישה שעול כבד הוסר מעליה. כמה וכמה מחקרים מדעיים מאשרים כי למחילה יש יתרונות רבים, החל משיעורים נמוכים יותר של דיכאון וכלה במספר נמוך יותר של התקפי לב. אך מחקרים מראים גם, שמחילה אינה פועלת תמיד לטובה. לדוגמה, כאשר נשים שעברו התעללות סולחות לבן זוגם שלא משנה את דרכיו, מצבן מחריף לעתים קרובות.

בית משפט במוסנזה, רואנדה. תצלום: פול פרייזר

קושי להסכים: מה היא מחילה?

בפני חסידי תהליך המחילה עומד אתגר נוסף: החוקרים חלוקים בדעתם לגבי הגדרת המונח. אחדים חושבים כי מחילה אינה אלא ויתור על הרצון לנקום בפוגע; אחרים מתעקשים שהיא טומנת בחובה בהכרח התפתחות של מחשבות או רגשות חיוביים. גורמים תרבותיים שונים עלולים גם הם לסבך את העסק. כשגזען לבן רצח לאחרונה תשעה שחורים בכנסייה בצ'רלסטון, דרום קרוליינה, כמה מקרוביהם סלחו ליורה בפומבי אף על פי שהוא עצמו לא הביע חרטה – תגובתם עולה בקנה אחד עם תפיסות הצדק והחסד של הנצרות. אך לפי כללי היהדות, אין לסלוח לפוגע בשם הנפגע; על כן אין מחילה על רצח, כיוון שהקורבן לא יכול לדבר בעד עצמו.

מחקרים השוואתיים מראים שמרבית האנשים בחברה המערבית חושבים שמחילה מתרחשת במרחב האישי שבין המוחל והנמחל. אולם אנשים מתרבויות פחות אינדיווידואליסטיות, כמו אלה שבאפריקה ובאמריקה הלטינית, מייחסים למחוות פיוס תפקיד מרכזי יותר. ברואנדה, "ז'נוסידר" שהביע חרטה על מעשיו מגלה את מיקומה של גופה נעדרת כדי שמשפחת הקורבן תוכל לקבור את שרידיו; לעתים הוא מציע לטפל ביבולים או בעדרים של אחד הניצולים.

אמנם מחוות כגון אלה משיבות תחושה של מהוגנות לחיים ברואנדה, אך את האמון קשה יותר להשיב. וכאן בדיוק מקווה סייד, ששם את הדגש על נרטיב משותף, להתערב ולעזור. רק במאי 2015 הוא קיבל סוף סוף רשות להיכנס לבתי הכלא ברואנדה, ושבנו לשם מלוס אנג'לס. יומיים לפני ההדגמה המתוכננת בכלא גאסאבו, במהלך פגישת הכנה, הוא הפיל פצצה: "אין לנו צוות שיכול להתחיל לעבוד". אף אחד במרכז מעגל ההקשבה של רואנדה לא היה מוכן דיו לתפקיד המנחה לפי אמות המידה האמריקאיות, שדורשות שלוש רמות של הכשרה והסמכה על-ידי פאנל של מומחים.

רוב הנוכחים בפגישה היו המומים, והיגירו רתח מזעם. לא זו בלבד שהיה זה זלזול בכישורים שלו, אלא שהעבודה שהוא תכנן לעשות עם האסירים עמדה בסכנה. "זה חייב להימשך", הוא אמר, וכמה מהנציגים המקומיים בפגישה גיבו אותו. הרגשתי כיצד הגשרים התרבותיים שנבנו בקפידה מתחילים לרעוד.

סייד התעקש שהתוכנית לא יכולה להתחיל בצורה רצינית עד להסמכתם של מנחים מקומיים, תהליך שעלול להימשך כמה חודשים. אבל כמה מהמממנים האח"מים שלו – המפקח הראשי של מערך בתי הכלא בקליפורניה ומפיק הוליוודי לשעבר – כבר היו בדרכם. לכן במועד שתוכנן מראש, הוא הלך וישב עם ה"ז'נוסידרים" באולם הגדול בגאסאבו.

לשבת עם הרוצחים, ולדבר

"בואו נתחיל עם הקדשה", אמר סייד והעביר את הכדור הסרוג לאיש הרזה שמשמאלו. היגירו שימש כמתרגם. "מה משמעות הפריטים האלה?" שאל האסיר והביט בפנים זעופות בחפצים שסייד הביא: נרות LED, אבנים צבעוניות, לבבות קרמיים, ותיק רפואה אינדיאני. "הוא חושב שזה 'ג'וג'ו' – כישוף", לחש סוהר באוזני. סייד הסביר שהפריטים האלה יכולים לשמש כחפצי דיבור, אבל האסיר נראה מסויג.

"במסורת שלנו", אמר אסיר אחר, "המשפחה נפגשת כי אחד המבוגרים בחר נושא. אז מה הנושא?"

"אין לי רשימת נושאים", אמר סייד. "אבל בקליפורניה גילינו שהתהליך הזה עוזר לאנשים להרגיש מחוברים לאחיהם ונותן להם הרבה כוח. אני רוצה להראות לך איך הוא עובד ולשאול אם אתה חושב שתוכלו להפיק ממנו תועלת".

האסירים עדיין נראו מהוססים. ואז היגירו קם והחל לנאום בקיניארואנדה (השפה המקומית) בעודו מחווה בידיו לעבר סייד, לעבר המעגל וגם למרומים. בסופו של דבר אסיר ענק בעל פנים מצולקות אמר: "אם באנו לדבר על הבעיות שלנו, אז הבעיה המרכזית שלנו היא מה יקרה אחרי שנצא מהכלא. אין לנו בעיה עם אף אחד, אבל להם יש בעיה איתנו".

האיש הרזה הרים נר, הדליק אותו והכריז: "אני רוצה להקדיש את זה לקורבנות שלי. אני מרגיש אותם ברוחי".

אדם בכובע צהוב נהג כמוהו: "אני מקדיש את הנר הזה לאדם שהכניס אותי לכלא. אלוהים אומר: 'אני אעמיד אותך במבחן', אבל אני די בטוח שעמדתי בו".

"אני רוצה לבקש שתאמרו משהו על השמות שלכם", אמר סייד בהקלה ניכרת. אבל היגירו לא טרח לתרגם אותו, כאילו כדי להמחיש עד כמה מוגבל כוחה של המיומנות של סייד.

"אמרו שלוש מילים על התחושות שיש לכם בלב ובגוף", חזר סייד וניסה.

כמה גברים אמרו רק "שלווה". אחרים הרחיבו בדבריהם– שוב, זה נותר לא מתורגם. ניכר בעיניו של סייד כי מחשבותיו נודדות. בסיום המפגש הוא ביקש מהקבוצה למחוא יחד כף פעם אחת נדרשו שלושה ניסיונות כדי להשיג את התיאום הנדרש, ולאחר מכן הם הלכו.

"ההשתתפות לא הייתה מדהימה", אמר אחד הסוהרים, "אבל אולי בפעם הבאה זה ישתפר".

"אני מבקש שתלמד ותקשיב", גער סייד בהיגירו, שבחר מצדו לא להגיב.

Justin Ngendahimana, נולד שנה לאחר רצח העם ב-1994. תצלום: GAC, AMC

רוצחים, אנשים טובים

מצב הרוח השתפר לאחר שהאח"מ הראשון נחת בקיגאלי. רוברט ברטון, המפקח הראשי של מערך בתי הכלא בקליפורניה, תובע לשעבר, גבר שרירי בעל קרחת בוהקת ומבט קר. הקבוצה שלנו התלוותה אליו לפגישה עם ראש מערכת בתי הכלא של רואנדה. ברטון - שחולש על 130,000 אסירים, כמו מערכת בתי הכלא של רואנדה בשיאה – שיבח את ההישגים של מארחיו. "התרבות שלכם עושה עבודה טובה יותר מאיתנו בשילוב מחדש של אוכלוסייה איומה הרבה יותר משלנו", הוא אמר להם. הוא שיבח גם את מעגלי ההקשבה ואמר כי מדובר בכלי שעוזר לאסירים לקבל אחריות וללמוד דרכים לא אלימות ליישוב מחלוקות. סייד והיגירו קרנו מאושר.

בבוקר שלמחרת ביקרנו בכלא נ'סינְדה, שעה מזרחית לקיגאלי. בתוך המתחם עבדו אסירים בשדות שמספקים מזון ל-7,700 דיירי המתקן. לבקשתו של ברטון, הרשו לנו להציץ באזור המגורים – מקבץ של אוהלים עצומים ובנייני כליאה דו-קומתיים הניצבים בשטח מוקף חומות.

במשרדו של מנהל הכלא ישבנו על ספות דמויות עור בשעה ששישה אסירים, כולם בגיל העמידה ומעלה, ישבו מולנו על ספסל עץ. סוהר הציג אותם בפנינו כחברים במועדון נגד רצח עם. המנהיג, אדם בעל פנים רכות ומשקפיים בעלי מסגרת זהב, עמד ודיבר. מאז שנוסד המועדון לפני שנה, הוא התפאר, "502 ז'נוסידרים כתבו 753 מכתבים למשפחות". במקרים רבים, המכתבים כללו מידע על גופות נעדרות.

"הבחורים האלה העלו את הרעיון והוציאו אותו לפועל", אמר בגאווה פקיד משירות בתי הסוהר. "הם אנשים טובים".

אנשים טובים? המילים סחררו את ראשי. ידעתי שהפקיד הזה שייך לטוטסי – לוחם גרילה לשעבר של ה-RPF שעזר להדיח את המשטר הרצחני. מי אני שאטיל ספק בכושר השיפוט שלו?

אפקט לוציפר

הרי לכם סוגיית המחילה על כל מורכבותה. בשעה שהאסירים יצאו מהחדר נזכרתי בכתם על הקיר של כיתת לימודי יום א'. נזכרתי גם בפסקה מהספר "אפקט לוציפר" (The Lucifer Effect, 2007) מאת הפסיכולוג החברתי פיליפ זימברדו, העוסק בתהליכים שהופכים אנשים טובים לרעים. זימברדו אחראי לניסוי הכלא של סטנפורד, מחקר פורץ דרך משנת 1971 שבו קבוצת סטודנטים חולקה לסוהרים ואסירים. אלה היו בחורים צעירים ממשפחות נורמטיביות; אף אחד מהם לא הפגין סימנים לאכזריות או אי-יציבות נפשית. אבל לאחר שבוע בתפקידיהם הפכו הסוהרים אכזריים כל כך, והאסירים מיואשים כל כך, עד שזימברדו נאלץ לעצור את הניסוי.

זימברדו מצביע על שלוש אמיתות פסיכולוגיות: "ראשית, העולם מלא בטוב וברע – כך היה תמיד וכך יהיה לעד. שנית, המחסום בין טוב לרע הוא חדיר ומעורפל. ושלישית, מלאכים יכולים להפוך לשדים... ושדים למלאכים".

במערב, כותב זימברדו, רוב המוסדות מתייחסים לפושעים כאל "חוטאים, אשמים, חולים, משוגעים, או בלתי רציונליים". אך ההיסטוריה מלמדת שכוחות חברתיים מסוגלים להפוך המוני אנשים הגונים לרעים. במטרה לרפא אותם קורא זימברדו ליישום של "מודל בריאות ציבורית" שבו הטיפול והשיקום מתרכז הן בפרט והן בקהילה. נדמה שתושבי רואנדה הגיעו בכוחות עצמם לתובנה דומה.

להפיג את האיבה, לא להרוג את הרוצחים

כשהקבוצה שלנו חזרה לוואן, התחלנו להחליף רשמים: השלווה שהקרינו הסוהרים, שלעתים אף כרכו זרוע סביב כתפיהם של האסירים. ההתנהגות המנומסת של האסירים, שלא הפגינו אף לא שמץ מהגינונים התוקפניים של מקביליהם האמריקאים. "אם זה היה כלא בארצות הברית", התפלא ברטון, "הם היו צורחים עלינו".

נסענו למחנה עבודה לאסירים העוסקים בשירות קהילתי בתמורה להפחתה בגזר הדין – תוכנית הידועה בשם TIG, (כלומר Traveaux d’interêts généraux, "עבודות לתועלת כללית"). הסוהרים כאן לא היו חמושים; הם סומכים על האסירים האלה, המכונים "טיז'יסטים" (כינוי הנגזר מראשי התיבות של שם התוכנית), שיישארו במחנה מרצונם. כ-200 אסירים משוחררים במדים כחולים, ובהם כמה נשים, ישבו באמפיתיאטרון פתוח. הם קמו לפני עלות השחר כדי לעבוד בבנייה, ונראו תשושים וסחוטים.

אבל לאחר נאומי המבקרים הם העלו מופע קצר של שירה וריקוד שבו השתתפו הסוהרים בשמחה.

לאחר מכן השתתפו האסירים במפגש של שאלות ותשובות עם המבקרים. הם עצרו את נשימתם בתדהמה כשברטון ציין את שיעורי האלימות הגבוהים בבתי הכלא בארצות הברית ואת 740 האסירים הממתינים כעת להוצאה להורג בקליפורניה. הם הזכירו לו שרואנדה ביטלה את עונש המוות ב-2007. לא היה צורך להזכיר ולציין שבמקומות אחרים – אפילו במדינה שתופסת את עצמה כאבירת זכויות האדם העולמית – רוב האנשים במחנה הזה היו נידונים למוות.

האישה הדקיקה שהובילה את השירה צעדה לפנים. "הממשלה הקודמת עודדה אזרחים רבים להשתתף בהרג", היא אמרה, "אבל הממשלה הזאת מעודדת אותנו להתאחד מחדש. היא העניקה לכל מי שהודה באשמה את החירות שאתם רואים כאן היום".

יכול להיות שהיא הייתה שתולה, ואולי סתם ניסתה להתחבב על סוהריה. אך ייתכן גם שהיא באמת חשה אסירת תודה על ההזדמנות לשלם את חובה לחברה ולהשתלב בה מחדש.

הגעתו של המפיק ההוליוודי הפיגה את מעט האיבה שעוד נותרה בין סייד להיגירו. סקוט באדניק בן ה-38 הוא איש נמוך והיפראקטיבי, פטפטן מיומן בעל שיער שחור קצוץ וזקן קוצני; לאחר שעשה מיליונים רבים מסרטי "בדרך לחתונה", הוא מקדיש כעת את כל מרצו לנושא היקר ללבו – שיקום פושעים. כמעט כל סוף שבוע הוא מנחה עבריינים קטינים, ואף הקים ארגון שמסייע לאסירים לשעבר ופועל למען זכויותיהם.

חזרנו לגאסאבוֹ עם באדְניק להדגמה נוספת של מעגל ההקשבה. שוב הגיעו כ-20 אסירים, אבל הפעם, במקום שיפרוס אוסף מאיים של פריטים על המחצלת במרכז, סייד הניח רק כלי שתייה עשוי דלעת – סמל לפיוס ברואנדה. ובמקום לצלול ישר לעניין, הוא החל בכמה הסברים. "אני עומד בראש עמותה שעוזרת לאסירים להשתלב מחדש בקהילותיהם, ועוזרת לקהילות לקבל אותם", הוא אמר, והיגירו תרגם. הגברים נראו להוטים להתחיל.

סייד פתח בשאלה: "מהו הדבר היפה ביותר בעולם מבחינתכם? בשבילי אלה העיניים של בתי".

"אשתי", אמר אסיר שכמה משיניו חסרות.

"המשפחה שלי והמדינה שלי", אמר אסיר רזה ושרירי בשנות ה-30 לחייו.

"האל שהגן עלי והביא שלום למדינה שלנו", אמר קשיש האוחז במטה.

כשהסבב הושלם, שלף סייד אבן רוז-קוורץ מהתרמיל שלו ואמר: "נתן לי את זה בקליפורניה, אסיר בשם דוני". הוא העביר את האבן בין האסירים וביקש מכל אחד מהם לומר את שמו של אדם שלא ראו זה זמן רב.

ואז האבן הגיעה לבאדניק. "החבְרה שלנו בארצות הברית מתמקדת יותר מדי בעונשים ופחות מדי במחילה", הוא אמר. "באנו לכאן ללמוד מכם. ונשמח להזמין אתכם לקליפורניה כשתשתחררו".

מובן שלא היה סביר שהם יוכלו להרשות זאת לעצמם, אלא אם הוא עצמו ישלם על נסיעתם. אבל הרואנדים האדיבים כתמיד רק צחקו.אנו מבקשים שתעשה כל שביכולתך לאחד את האמריקאים כדי שהקורבנות והעבריינים שפגעו בהם יחזרו להיות עם אחד

למחרת נסענו עם באדניק למחנה ה-TIG. חבריי למסע נראו שוב אופטימיים לגבי סיכויי ההצלחה של מעגל ההקשבה בבתי הכלא ברואנדה. בדרך לשם, בעודנו נוסעים בדרך עפר מטלטלת, ניסיתי לשקול את הסיכויים להצלחת הפרויקט. חמישה חברים במרכז מעגל ההקשבה של רואנדה התחייבו לעמוד בדרישות ההסמכה של סייד, הכרוכות בנסיעה ללוס אנג'לס ובביקורים של מדריכים אמריקאים ברואנדה. סייד הציע להגיש בקשה למענק. אך האם יהיה אפשר לגשר על הפערים התרבותיים? והאם החניכים יוכלו לעשות הפסקה בחייהם ולהשאיר מאחור את עבודתם ומשפחתם? אולי הם בכל זאת יחליטו שהאסירים לא זקוקים למעגלי הקשבה בסגנון הקליפורני. אולי הם ימציאו גרסה מקומית חדשה.

במחנה, צילם באדניק סרטון המיועד לבית הלבן. "הוד מעלתו, הנשיא אובמה", אמר אדם קירח בעל פנים חרושות קמטים, "אנו מבקשים שתעשה כל שביכולתך לאחד את האמריקאים כדי שהקורבנות והעבריינים שפגעו בהם יחזרו להיות עם אחד".

ואז החלו ה"טיז'יסטים" לרקוד שוב. סייד, היגירו וחברים נוספים בקבוצה שלנו הצטרפו אליהם. כשהוזמנתי להצטרף אל חבורת המכים על חטאם, לא יכולתי לסרב.

קנת מילר הוא כותב ועורך עטור פרסים.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.