רעבים? הכול בראש

קשה לשלוט ברעב כי הוא פועל מחוץ לתודעה. כדי לגבור עליו, עלינו לדעת מה מפעיל אותו.
X זמן קריאה משוער: 17 דקות

החלטתי לנסות להתמודד עם הבעיה הגדולה של תקופתנו: איך לרזות בקלות. אז עשיתי ניסוי על עצמי. הייתי מועמד מצוין, אם להודות על האמת. שמונה חודשים חלפו מאז שהתחלתי ואני שוקל יותר מ-20 קילו פחות, לכן ברור שמשהו עבד כמו שצריך. הגישה שלי לבעיה הייתה שונה מהמקובל. אני פסיכולוג, לא רופא. יצאתי מנקודת הנחה שוויסות המשקל הוא עניין פסיכולוגי, לא פיזיולוגי.

אילו משקל היה עניין של כניסת ויציאת קלוריות בלבד, כולנו היינו במשקל הרצוי לנו. כולנו מכירים את עיקרון "אכלו פחות".

אילו משקל היה עניין של כניסת ויציאת קלוריות בלבד, כולנו היינו במשקל הרצוי לנו. הרי כולם קיבלו את המזכר. כולנו מכירים את עיקרון "אכלו פחות". הרזייה אינה אמורה להיות קשה יותר מבחירת צבע לחולצה. אך משום מה זה לא המצב, וארצות הברית רק הולכת ומשמינה. הגיע הזמן לבחון את הבעיה דרך משקפיים אחרים.

סיכומו של דבר, רעב הוא מצב נפשי מוטיבציוני. פסיכולוגים חוקרים מצבים נפשיים מסוג זה כבר מאה שנה לפחות. כולנו מרגישים רעבים לפני ארוחת הצהריים ומלאים לאחר ארוחת החג, אבל הרגעים האלה הם רק קצה הקרחון. רעב הוא תהליך שתמיד מלווה אותנו, תמיד "רץ ברקע", ורק לעתים קרובות פולש לתודעה. הוא דומה יותר להלך רוח. כשהוא גובר באטיות או שוכך שוב, אפילו כשהוא מתחת לסף תודעתנו, הוא משפיע על קבלת ההחלטות שלנו. הוא מעוות את סדר העדיפויות שלנו ואת מידת ההשקעה הרגשית שלנו במטרות ארוכות-טווח. הוא אפילו משנה את התפיסות החושיות שלנו – לעתים קרובות באופן מהותי.

המבורגרים

המבורגרים. תצלום: ניקלס רוזה.

אתם מתיישבים לאכול ואומרים: "ההמבורגר הקטן, הפצפון הזה? למה הוא צריך להיות קטן כל כך? אני אצטרך לאכול שלושה רק כדי להיות שבע". "הֲלַךְ הרעב" (קרי הרעב כהלך רוח), הוא הסיבה לכך שהמנה נראית קטנה מדי. כשאתם שבעים, אותו המבורגר בדיוק נראה עצום. וזה אינו רק האוכל עצמו. דימוי הגוף שלכם מתעוות. כשהלך הרעב גובר, אתם מרגישים מעט רזים יותר, אתם מרגישים שהדיאטה עובדת ושאתם יכולים להרשות לעצמכם להתפנק. כשהשובע נכנס לפעולה, אתם מרגישים כמו לווייתנים.

רוב הקלוריות שאנחנו אוכלים מגיעות מחטיפים בין הארוחות. אבל כששואלים אותנו, אנחנו מכחישים. אנחנו מופתעים לגלות בדיוק כמה נשנשנו.

הרעב מעוות אפילו את הזיכרון. נניח שאתם מתעדים כל דבר שאתם אוכלים. האם התיעוד שלכם מהימן? לא רק שאתם שופטים באופן שגוי לחלוטין את גודל ארוחותיכם, אלא שכמעט בטוח ששכחתם פריטים מסוימים. גם אם זללתם שלוש פרוסות לחם, הרי שבגלל מצב הרוח הרעב שלכם אתם עלולים, באמת ובתמים, לזכור שאכלתם רק אחת. מחקר שנערך לאחרונה מצא שרוב הקלוריות שאנחנו אוכלים מגיעות מחטיפים בין הארוחות. אבל כששואלים אותנו, אנחנו מכחישים. אנחנו מופתעים לגלות בדיוק כמה נשנשנו.

קשה לשלוט בהלך הרעב בדיוק מכיוון שהוא פועל מחוץ לתודעה. אולי זו הסיבה שקשה כל כך לפתור את בעיית השמנת היתר.

הלך הרעב נשלט על-ידי גזע המוח. החלק במוח שאחראי יותר מכול לוויסות הרעב ומצבים מוטיבציוניים אחרים הוא ההיפותלמוס, הממוקם בתחתית המוח שלכם. יש לו חיישנים שטועמים את הדם, ממש כך. הם מזהים רמות שומן, חלבון וגלוקוז, וכן את לחץ הדם וטמפרטורת הדם. ההיפותלמוס אוסף את הנתונים האלה ומשלב אותם באותות חישה שמתפשטים אל מערכות אחרות במוח – מלאוּת הקיבה, התחושה, הטעם והריח של המזון, מראה המזון ואפילו פרק הזמן ביום ותנאים סביבתיים נוספים.

המעגלים העצביים לומדים את הרגלי האכילה שלנו על סמך כל הנתונים האלה. זאת הסיבה שאנחנו נעשים רעבים בזמנים מסוימים במהלך היום – לא מפני שהקיבה ריקה, אלא בגלל מעבד עצבי מתוחכם שצופה את הצורך בתזונה נוספת. כשאתם מוותרים על ארוחה, בתחילה אתם חשים רעב חריף, אבל אז אתם מתחילים להרגיש רעבים פחות מכיוון שזמן הארוחה הרגיל חולף. זאת גם הסיבה לכך שאנחנו מתמלאים בסוף הארוחה. שוב, זה לא קורה כי הבטן מלאה. אם זה הסימן היחיד שלכם לשובע, אז אתם אוכלים הרבה יותר מדי. זה עלול להישמע לא הגיוני, אבל ישנו פער בריא בין תחושת שובע לבטן מלאה בפועל. שובע פסיכולוגי הוא תחושת דַיוּת שמקורה בחישוב מורכב הרבה יותר. ההיפותלמוס אומר לכם, בעצם: "ברגע זה סיימתם לאכול המבורגר. אני יודע, על סמך חוויות עבר, שבעוד כשעתיים רמות החלבון והשומן בדמכם יעלו. לכן, כהכנה לכך, אני מכבה עכשיו את תחושת הרעב שלכם". המערכת לומדת, צופה ומווסתת. היא פועלת ברקע. אנחנו יכולים להתערב בפעולתה באופן מודע, אך לרוב זה לא עוזר יותר מדי.

הנה מה שקורה כשאתם מתערבים בפעולת ההיפותלמוס, כלומר כשיש התנגשות בין עצה רפואית לפסיכולוגיה. נניח שהחלטתם לצמצם את צריכת הקלוריות. במשך יום אחד אתם אוכלים פחות מהרגיל. התוצאה? כמו להחריד נמר מרבצו. הלך הרעב שלכם גובר ובמהלך חמשת הימים הבאים אתם אוכלים ארוחות גדולות יותר וחטיפים רבים יותר. ואולי אתם בקושי מודעים לזה. יש לנו נטייה לשפוט את כמות המזון שאכלנו, בין היתר, לפי תחושת המלאוּת שאנו חשים לאחר הארוחה. אך התחושה הזו היא פסיכולוגית בחלקה, ולכן אם הלך הרעב שלכם גבר אתם עלולים לאכול יותר מהרגיל ועדיין לחשוב שהפחתתם באכילה. אתם עלולים לטעות ולחשוב שאתם מתקדמים.

ככלות הכול, אתם שומרים על ערנות. נכון, פה ושם אתם מועדים, אבל אתם מיד לוקחים את עצמכם בידיים ומתעשתים. אתם מרגישים טוב לגבי עצמכם עד שאתם עולים על המשקל ושמים לב שהתוצאות אינן כפי שציפיתם. ביום נתון המשקל שלכם עשוי לרדת, אך ביומיים הבאים הוא חוזר ועולה. הלך הרעב מעקצץ מתחת לסף התודעה ומעוות את תפיסותיכם ואת קבלת ההחלטות שלכם.

אינני מתכחש לעובדות הפיזיקליות. אם תצרכו פחות קלוריות, תרדו במשקל. אבל אם תעשו מאמץ מפורש להפחית את צריכת הקלוריות, סביר להניח שהתוצאה תהיה ההפך הגמור. כמעט כל מי שמנסה לרזות עובר את הקרב הזה, הקרב על הבליטה. דיאטות מובילות למאבק הפסיכולוגי שמוביל לעלייה במשקל.

 

אימון ביום גשום

אימון ביום גשום. תצלום: Aplonid

נאמר שהחלטתם להישמע לעצה מקובלת נוספת: התעמלות. אם תשרפו קלוריות בחדר הכושר בטוח תרזו, נכון? הרי זה עיקרון פיזיקלי פשוט, לא? העניין הוא שלאחר האימון אתם עייפים כל כך למשך כל היום שאתם עלולים לשרוף פחות קלוריות ביום שבו התאמנתם מאשר ביום רגיל. וכאילו לא די בכך, האימון משכך את תחושות האשמה. מידת ההשקעה הרגשית שלכם במטרה פוחתת. ואתם מתפנקים במַאפִין שוקולד. אולי תנסו להיות ילדים טובים ולוותר על המַאפִין, אבל האימון מגביר את הלך הרעב העדין שאורב מתחת לפני השטח, ואז אתם כבר לא מודעים לכך שאתם אוכלים יותר מדי. ארוחות גדלות אף על פי שנדמה לכם כי הן קטנות. חטיפים נוספים מתגנבים למסיבה.

אם משקל הוא עניין של בקרת קלוריות, הרי שהבעיה היא חולשת האופי שלכם. זאת אשמתכם. זה המסר שהתרבות שלנו משדרת מכל כיוון אפשרי.

נאמר שניסיתם את כל העצות המקובלות, את כל הדיאטות שיש בשוק. חלקן עשויות לעזור לזמן קצר, עד שאתם מועדים ומטפסים למשקל גבוה יותר מבעבר. לאחר זמן מה אתם מתחילים לפקפק בכוח הרצון שלכם. אם התיאוריה הרפואית הרווחת היא נכונה, אם משקל הוא עניין של בקרת קלוריות, הרי שהבעיה היא חולשת האופי שלכם. זאת אשמתכם. זה המסר שהתרבות שלנו משדרת מכל כיוון אפשרי.

אבל פסיכולוגים מתעבים את מושג כוח הרצון. שליטה קוגניטיבית היא עניין מתוחכם, מורכב ומוגבל הרבה יותר משנדמה לפי התפיסה הפופולרית של כוח הרצון. התפיסה הזו היא מוטעית ומזיקה לבריאות הנפשית. מה זה בכלל "כוח רצון"? זו הצבה של תגמולים בטווח הארוך כנגד תגמולים בטווח הקצר, ובמוקדם או במאוחר אתם תמעדו. עם כל מעידה אתם גורמים לעצמכם יותר נזק משתוכלו לתקן גם אם תקומו שוב ותחזרו לצעוד בדרך הישר. וגם כשנדמה לכם שאתם צועדים בבטחה, רוב רובה של המורכבות הפסיכולוגית מתרחשת מתחת לסף התודעה ולכן אינכם מסוגלים כלל להבין עד כמה אתם מחבלים במאמציכם.

איפה זה מותיר אתכם?

בסופו של המסלול הזה, הבלתי נמנע לכאורה, אתם מיואשים ומדוכאים. אתם מצליחים בכל תחום אחר בחייכם, אך דווקא על המשקל אינכם מצליחים לשמור. וכך אתם גולשים במורד מדרון חלקלק והרסני. אם אתם הולכים להיות אומללים ממילא, למה לא להתפנק. לפחות האוכל מספק מעט נחמה. אתם מתחילים לאכול מתוך רחמים, משל הייתם חולים או מכורים, ומאבדים כל מוטיבציה. אתם שוקעים בחלקה העמוק ביותר של הביצה הפסיכולוגית, וסיכויי ההתאוששות קלושים. מחקר שנערך לא מזמן הראה שלאנשים הסובלים מהשמנת יתר יש סיכוי נמוך יותר מאחוז אחד לחזור לטווח המשקל הנורמלי.

רוב הרופאים, המאמנים ואנשי המקצוע בתחום הבריאות בוחנים את נושא המשקל מן ההיבט הכימי. קלוריות נכנסות מול קלוריות יוצאות. אכלו פחות, התעמלו יותר. אסכולות שונות מאמינות שכל הקלוריות שקולות בערכן, או שקלוריות של שומן הן רעות במיוחד, או שיש להימנע בעיקר מקלוריות של פחמימות. כל הגישות האלה מתמקדות באופן שבו הגוף מעכל קלוריות ומנצל אותן. הן מתעלמות מההיבט הפסיכולוגי. רוב המחקרים מתייחסים לפן הפסיכולוגי של הרעב כאל מטרד. מחקר שנערך בצורה נכונה ושעובר בקרה "ראויה" מאלץ את המשתתפים לאכול כמות קבועה של קלוריות, וכך בולם את השפעתה של ההתנהגות האנושית האוטונומית. עם זאת, למרות כל מה שלמדנו מהגישה הרפואית המקובלת הזו, העצות שאנחנו מקבלים על בסיסה מכשילות אותנו. יותר משני שלישים מתושבי ארצות הברית סובלים מעודף משקל. יותר משליש סובלים מהשמנת יתר חריפה.

כאשר בחנתי את העלייה המייאשת בשיעורי השמנת היתר החריפה בארצות הברית ובעולם, וכן את ההתכווצות המייאשת של המרחק בין הכרס שלי לשולחן העבודה, נראה לי שהפוקוס הרפואי המקובל הוא מוטעה כמעט לגמרי. מגפת השמנת היתר אינה עניין של קלוריות או כוח רצון. התחלתי לחשוד שהבעיה שלנו עם השמנת יתר נובעת מהרעלת מערכת הוויסות הנורמלית שלנו. המערכת שלנו מתוחכמת ומכוילת לעילא. היא התפתחה לאורך מיליוני שנים והתמקצעה בעבודתה. היא אמורה לפעול ברקע, ללא מאמץ מודע, אך אצל שני שלישים מאתנו זה לא קורה. מה אנחנו עושים לעצמנו? כיצד אנו משבשים את מערכת הרעב והשובע?

במשך כשנה ערכתי ניסוי על עצמי. השתמשתי במה שמכונה “event-related design” (תכנית עבודה המבוססת על אירועים), שדרשה ממני הקרבה מפרכת (או לפחות מידה מסוימת של שעמום). אם לפשט את העניין, אכלתי את אותם הדברים המחורבנים כל יום כדי לייצר בסיס עקבי. מדדתי משקל וקו מותן ותיעדתי כל דבר שהעליתי בדעתי. ואז שיניתי פרט אחד בארוחת אחת וניטרתי את השפעתו הזעירה, המערערת, במהלך הימים הבאים. כשהמדדים חזרו לקו ההתחלה, ניסיתי להפר את האיזון בצורה חדשה. כל שינוי זעיר בפני עצמו יצר איתות קטן, אבל לאחר זמן מה יכולתי לשקלל אירועים רבים ולזהות את הדפוס המתגבש. מובן שלא היו לי אשליות שאגלה תגלית חדשה. זה לא היה ניסוי מדעי רשמי. גודל המדגם היה אחד. הכוונה הייתה לגלות איזו מבין כל העצות הסותרות שמסתובבות להן בחוץ תואמת את הנתונים האישיים שלי. במה אני אמור להאמין?

כפי שקורה פעמים רבות, החלק המאלף ביותר בניסוי היה תובנה מקרית שצצה כך פתאום. בכלל לא שינה אם סוג מסוים של מזון גרם לי להשמין או עזר לי להרזות; שמתי לב שפעולות מסוימות מגדילות או מצמקות את מידת הרעב שלי. הרגשתי שהלך הרעב שלי גובר, גם אם לא חשתי רעב במודע, כיוון שאיכשהו מצאתי את עצמי יוצא לאכול צהריים מוקדם. ובתום הארוחה היה נדמה לי שאכלתי פחות מבדרך כלל. אולי הם תחמנו אותי ונתנו לי סנדוויץ' קטן מהרגיל?

כשהלך הרעב שלי היה נמוך, סדרי העדיפויות שלי היו משתנים והייתי שוקע בעבודה. איכשהו ארוחת הצהריים הייתה מתעכבת בשעה. קבלת ההחלטות שלי, ברמה הרגעית, התעוותה. בכל פעם שזה קרה, היה נדמה לי שיש סיבה אחרת, אבל לא יכולתי להתעלם מהדפוס שצץ ברשימותיי.

נראה היה ששלושה הרגלים רעים מגבירים את הרעב שלי בעקביות. אני מכנה אותם "תפריט עתיר פחמימות קטלניות", "שיגעון המוצרים דלי-שומן", ו"מלכודת ספירת הקלוריות".

תפריט הפחמימות הקטלני מקובל כיום בארצות הברית. אנחנו קמים בבוקר ואוכלים קרואסון, או פנקייקים עם סירופ, או מַאפִין. או קערת דגנים בחלב. בדגנים יש המון פחמימות. ואז מגיעה ארוחת הצהריים. נניח שאינני מקפיד על בריאות והולך לחטוף משהו במקדונלדס. אנחנו חושבים שזה מזון שומני, אבל מעבר לשומן יש בהמבורגר גם לחמנייה, והקטשופ הוא משחת סוכר. בצ'יפס יש המון פחמימות. המשקה המוגז הוא מי סוכר. השומן הוא רק חלק קטן מהארוחה. אולי אתם מרגישים נעלים מבחינה מוסרית אם בחרתם לאכול ארוחת צהריים "בריאה", כמו כריך בגט. עם חטיף צ'יפס ליד. וכוס משקה מוגז. פחמימות ועוד פחמימות.

החטיף של אחרי הצהריים הוא משקה סוכרי כלשהו ועוגייה בסטארבקס. או חטיף אנרגיה, שהוא למעשה חטיף מתוק עם טוויסט. אם אתם ילדים טובים, אולי בננה, אחד הפירות העשירים ביותר בפחמימות. לארוחת ערב? ערמה של תפוחי אדמה, פסטה, אורז, לחם. אנחנו חושבים שאנחנו בריאים כי אכלנו סושי, אבל גם סושי הוא בעיקר אורז. אולי הלכתם על מרק חם ובריא. את המרק הסמיכו בקמח והוסיפו לו נודלס ותפוחי אדמה. וכל ארוחה מלווה במשקה מוגז, או במיץ, או בתה קר, או באיזשהו משקה ממותק. ואז קינוח. ואז חטיף לפני השינה. פחמימות ועוד פחמימות. בכל ביקור בסופר אתם מותקפים על-ידי פחמימות מכל כיוון. יש המבחינים בין פחמימות מורכבות לסוכר מזוקק. יש אמת בדבריהם, אבל גם אם ניפטר מהסוכר המזוקק, נישאר עם כמות מדהימה של פחמימות. התפריט הסופר-עשיר בפחמימות קטלניות עיוות את תפיסת הנורמליות שלנו.

יכול להיות שמתנגדי הפחמימות צודקים מהסיבות הלא נכונות. החל מרוברט אטקינס – קרדיולוג אמריקני והראשון שהזניק את הפופולריות של הדיאטה דלת-הפחמימות – קמה לה תיאוריה פיזיולוגית חדשה. לפי התיאוריה הזאת, אם תפחיתו די הצורך בפחמימות, הקטונים שבגופכם יחליפו את הגלוקוז בתפקיד המולקולה המרכזית שאחראית להובלת אנרגיה בדם. בזכות השימוש בקטונים הגוף מתחיל להשתמש במאגרי השומן שלו. יתרה מכך, על-ידי הפחתת רמת הסוכר בדם אתם מפחיתים את האינסולין, ההורמון העיקרי שמעודד אגירת שומן בגוף. פחות פחמימות, פחות שומן. התיאוריה נשמעת טוב, ואולי יש לה מידה מסוימת של תוקף, אך השפעתה על בעיית השמנת היתר עודה שנויה במחלוקת. ונדמה כי מאמר שפורסם לאחרונה קוטל אותה לחלוטין.

המחקר הזה עקב אחרי שתי קבוצות של אנשים. במשך שישה ימים אכלה קבוצה אחת תפריט דל-פחמימות, והאחרת תפריט דל-שומן. שתי הקבוצות אכלו אותו מספר קלוריות תחת פיקוח הדוק. התוצאה? הקבוצה שאכלה תפריט דל-פחמימות לא רזתה יותר. למעשה, הקבוצה שאכלה תפריט דל-שומן רזתה יותר. גם אם חברי הקבוצה שאכלו תפריט דל-פחמימות הפחיתו את רמת האינסולין שלהם, הרי שהתיאוריה לא היתרגמה לירידה קסומה במשקל. מה אפשר ללמוד מהסתירה הזאת על הגישה דלת-הפחמימות?

גם אם התיאוריה והניסויים צודקים בדרכם, הרי שהם מפספסים את הדבר החשוב ביותר. הם שמים את הדגש על האופן שבו הגוף משתמש בקלוריות במקום לשים את הדגש על הרעב כמצב מוטיבציוני. אשמח לראות עוד מחקרים הבוחנים כיצד הרגלי אכילה שונים משפיעים על ויסות הרעב. כעת כבר ידוע שתפריט עשיר בפחמימות מגביר את הרעב. תפריט דל-פחמימות מפחית אותו. בהתחשב בכל הידוע לנו, הראיות מראות שתפריט דל-פחמימות אינו עוזר לכם לרדת במשקל מפני שהוא משפר את יכולת ניצול האנרגיה שלכם, אלא כי אתם אוכלים פחות. במילים אחרות (ואולי מדויקות יותר), תפריט הפחמימות הקטלניות המגוחך מתסיס את מנגנון הרעב שלכם, ולכן אתם אוכלים ללא שליטה.

מכיוון שהלך הרעב פועל ברובו מתחת לסף התודעה, קל להשליך את התוצאה על גורמים אחרים. אך בסופו של דבר, אם תדבקו בתפריט של פחמימות קטלניות, תשימו לב בהכרח להשפעתו על תאבונכם. אנשים הסובלים מהשמנת יתר חמורה מגיעים למצב שבו הם תמיד רעבים אך לעולם אינם מלאים. הם מסוגלים לאכול כמות מזון השווה לשש ארוחות ערב; הם חשים נורא, קיבותיהם מתוחות ומלאות עד להתפקע, אבל המוח אינו שבע.

גישת "שיגעון המוצרים דלי-שומן" פועלת בצורה דומה. אני גדלתי בתקופה שבה פרסומות טלוויזיה שהוגשו כשירות לציבור התריעו מפני סכנות השומן. ייתכן שנתונים בעייתיים וקפיצה למסקנות הם שהביאו את הקהילה הרפואית לפרסם את ההמלצות האלה. אל תאכלו חמאה. אל תאכלו ביצים. אל תשתו חלב מלא. הורידו את העור מהעוף. אכלו יוגורט דל-שומן (הוא עדיין מלא בסוכר). אמנם ייתכן שלשומן יש חסרונות רפואיים; אני חושב שהנתונים עדיין אינם חד-משמעיים. אבל ויתור על שומן הוביל לאסון. כפי שמחקרים רבים כבר הראו, שומן מפחית רעב. אם נסיר אותו מהמשוואה, הלך הרעב ירקיע שחקים. זאת אינה מערכת יחסים פשוטה, וההשפעה היא הדרגתית. זכרו, ההיפותלמוס שלכם משקלל נתונים מורכבים ולומד קשרים לאורך זמן. תנו לו כמה חודשים עם תפריט נטול שומן, והוא כבר יקפיץ את תחושת הרעב שלכם.

אבל יכול להיות שהמתקפה הזדונית ביותר על מנגנון הרעב היא הדיאטה הכרונית. מלכודת ספירת הקלוריות. ככל שאתם מנסים להגביר את שליטתכם במנגנון הרעב האוטומטי על כל היבטיו, כך אתם משבשים באופן חריף יותר את הדינמיקות שלו. אם תדלגו על ארוחת הבוקר, תפחיתו קלוריות בארוחת הצהריים, תאכלו ארוחת ערב קטנה, תהיו מודעים בכל רגע ורגע לספירת הקלוריות שלכם, אתם תחרידו את נמר הרָעָב מרבצו. אתם רק מכניסים את עצמכם למעגל קסמים שבו אתם מנסים להפגין כוח רצון – ונכשלים. או אז מתחילה ההידרדרות.

קפקייקס

קפקייקס. תצלום: Clare and Dave

השפעותיהן של שלוש הגישות האלה – ריבוי פחמימות, מיעוט שומן וספירת קלוריות – מתגלות עוד ועוד בספרות המדעית התזונתית, והן התגלו גם באבחון העצמי שלי. למרבה התדהמה, גם שינוי קטן בארוחה אחת ביום אחד השפיע בצורה ניכרת על הלך הרעב שלי.

בסופו של תהליך האבחון העצמי, לאחר כל ההרהורים, הגיע הזמן להביא את ההלכה אל המעשה. ניסיתי נוסחה פשוטה. ראשית, תפריט דל-פחמימות מתון. טהרני אטקינס וחסידי ה"פליאו" ילעגו לי. הפחתתי את צריכת הפחמימות שלי בכ-90%, ובכל זאת אפילו לא הייתי קרוב לדיאטה דלת-פחמימות. רציתי להימנע מתפריט של פחמימות קטלניות שרובנו אוכלים רוב הזמן. שנית, מעט יותר שומן. אני יודע שלדיאטות עשירות בשומן יש מעריצים קנאים שזוללים להנאתם חפיסות חמאה שלמות. אינני בטוח מה המחקר אומר לגבי הדבר הזה, אבל אני בסך הכול רציתי להימנע מתפריט קיצוני נטול שומן. שלישית, הרשיתי לעצמי לאכול כמה שרציתי בכל ארוחה. זה היה הדבר הקשה ביותר. כשרוצים לרזות, קשה לשכנע את עצמך שמותר לאכול יותר. הייתי צריך לשים את מבטחי בטוויסט פסיכולוגי מוזר: אם אנסה לאכול פחות, סופי שאוכל יותר.

הייתי יכול להציג כאן רשימת מאכלים – סלמון, בוטנים, חמאה, צלעות חזיר, תפוחים, עגבניות, עוף עם העור, טופו, ביצים וכן הלאה – אבל האמת היא שהרעיון הכללי חשוב יותר מהפרטים. הדיאטה הזאת בכלל אינה קשורה לעצות הרפואיות המקובלות. היא אינה קשורה להשפעתם הכימית של המאכלים האלה על גופי. לא חשבתי כל הזמן על העורקים או הכבד או רמות האינסולין שלי. הגישה הזאת נועדה לדבר עם מנגנון בקרת הרעב הלא מודע שלי ולעודד אותו לאכול פחות. ואט אט היא נחלה הצלחה, קרוב לקילו בשבוע, עד שבסופו של דבר הגעתי למשקל נעים הרבה יותר. 20 שנות צבירה, 20 קילוגרמים מיותרים (אני נחרד להודות בזה), נעלמו להם תוך חודשים ספורים.

היופי הוא שהשיטה לא דרשה כל מאמץ. כשאני אומר "מאמץ", אני מתכוון לאותו רעיון מפוקפק בדבר כוח רצון. העמדת מטרות ארוכות-טווח כנגד תגמולים קצרי-טווח. כשהלך הרעב גובר אנו חווים מאבק אישי צורב. אני מכיר את המאבק היטב, והדבר המוזר הוא שיש בו משהו קוסם. גם אם הוא נורא, גם אם הוא מסכל את ניסיונותינו, הוא מעורר בנו את ההרגשה שאנחנו עושים משהו. החברה מתרשמת מן העבודה הקשה. חשבו על כל האנשים שמתעמלים אחוזי תזזית בתוכנית "לרדת בגדול". אנחנו חושבים שהתקדמות אמורה לטמון בחובה עונש, ואנחנו מעריצים את האנשים שמשקיעים מאמצים על-אנושיים. גם זו מלכודת פסיכולוגית, אני מניח. מסתבר שההלקאה העצמית כלל לא הייתה הכרחית. הייתי צריך להשלים עם גישה עצלנית-כביכול. אין אפילו שמץ של מאמץ בדיאטה שבה אני אוכל כמה שאני רוצה מתוך תפריט של מזון מנחם בעל כמויות שומן מתונות. היה עלי רק להתרווח ולתת לגזע המוח לעשות את שלו.

אינני חושב שאני היחיד שחוויתי זאת. אחרים ניסו גישה דומה, גם אם מסיבות אחרות. המטרה שלי אינה לקדם דיאטה מסוג מסוים. הנה המסר שלי: המשקל שלכם הוא, בעיקרו, מדד פסיכולוגי. הוא קשור להלך הרעב שלכם. השמנת יתר היא בעיה חברתית מזיקה, אך לרוע מזלנו המחקר התעלם באופן כמעט גורף מההיבט הפסיכולוגי שלה. ראו במאמר זה קריאה למדענים: התמקדו הרבה יותר בפסיכולוגיה של הלך הרעב.

במובנים מסוימים מערכת הרעב דומה למערכת הנשימה. למוח יש מנגנון לא מודע שמווסת ומסדיר את הנשימה. נניח שהמערכת הזאת הייתה נכבית כך שהיה עליכם לשלוט בנשימתכם באופן מודע ולהתאים את מהירותה ועומקה לגורמים כגון רמת החמצן בדם, הפחמן הדו-חמצני, מידת המאמץ הפיזי וכולי. מה היה קורה? הייתם מתים תוך עשר דקות. הייתם מאבדים את השליטה במדדים החיוניים.

המוח המודע, האינטלקטואלי, אינו טוב כל כך בכל מה שקשור לוויסות הסביבה הפנימית. מוטב להשאיר את המלאכה למערכות הייעודיות שהתמקצעו בתהליך אבולוציוני. מה שאתם כן יכולים לעשות בעזרת המוח המודע הוא להגדיר פרמטרים כלליים. שימו את עצמכם במקום שבו המערכות האוטומטיות שלכם יוכלו לפעול נכונה. אל תטמנו את הראש בשקית של מצרכים. אל תעברו לתפריט סופר-עתיר בפחמימות קטלניות, או לתפריט דל-שומן. אל תספרו קלוריות בניסיון לשלוט בגזע המוח שלכם. אולי תופתעו לגלות עד כמה הבריאות שלכם יודעת לווסת את עצמה.

מייקל גרזיאנו הוא חוקר מוח, סופר ומלחין. הוא מרצה למדעי המוח באוניברסיטת פרינסטון. ספרו האחרון הוא Consciousness and the Social Brain (ראה אור ב-2013).


AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי מאת מייקל גְרַזיאנו, AEON.
§ מאמר | # בריאות
- דימוי שערכרוביות. תצלום: אימג'בנק, גטי ישראל


תגובות פייסבוק

> הוספת תגובה

4 תגובות על רעבים? הכול בראש

01
פאול ארז

אומרים שמי שיש לו רק פטיש, רואה כל בעיה כמסמר. פביכולוג עוסק באספקטים התנהגותיים, ולכן הוא קובע שהרעב הוא תופעה פסיכולוגית. ברור שיש אספקטים פסיכולוגיים לאכילה, אבל הקביעה שזאת רק פסיכולוגית איננה כנראה נכונה. למשל: עיון הכתבין של ד"ר ג'ק קרוז יגלה שהשמנת יתר נגרמת בגלל פגיעה במח כתוצאה מדלקתיות כרונית בהיפותלמוס - בעקבות זה, מתפתחת התנגדות ללפטין והגוף מתחיל לחשוב שהוא מורעבץ ולכן הוא מבצעה פעילויות כמו הפרשת הורמונים, ושנוי קצב חילוץף החומרים, כדי "להציל" אותנו מתוצאות הרעב. הורמוןנים מכתיבים התנהגויות רבות - ואנו חווים את פעולתם כ-"רצון" לעשות משהו - כאשר הרצון הוא החוויה הסוביקטיבית של דחף חזק שמקורו הורמונלי.