רק לב שבור יכול לאהוב

אי-אפשר להימנע מכאב בעקבות אבדן. הניסיון לחמוק מהכאב מזיק לנו. לכאב יש יכולת לקרב אותנו אל עצמנו, לגלות לנו אמיתות חשובות, ולהוביל אותנו אל האהבה, אל הצמיחה
X זמן קריאה משוער: רבע שעה

חשבו על חוויה שהכאיבה לכם נפשית יותר מכל. למעשה, קחו רגע וחשבו על זה.

בעודכם חושבים, שימו לב שכל מה שנדרש כדי לחזור אל החוויה הזו היו תריסר מילים שנכתבו על ידי אדם שכנראה מעולם לא פגשתם.

הכאב הזה שחשתם זה עתה קרוב כל כך לחייכם, ותמיד יישאר כזה.

האובדן כואב. זאת הצרה.

כאב עז הוא סימן שיש לעצור ולשנות כיוון כדי להימנע מנזק – ממש כמו שידכם עושה, אוטומטית, כשאתם נוגעים במחבת חמה. אפילו לפני שאתם לגמרי מודעים למה שאתם חשים, היד משנה בדרמטיות את מסלולה. אם התגובה מהירה מספיק, היא עשויה למנוע חלק מן הנזק לרקמות, שעלול היה להיגרם כעבור עוד מספר חלקיקי שניה.

אותות ברורים של כאב חמור, יובילו אתכם בוודאי גם הם לעצור ולשנות כיוון. ללמוד להימנע מאירועים הקשורים לכאב הוא תהליך נושן.

ישנן צורות  של כאב נפשי שלא ניתן לסלק או לצמצם באמצעות שינוי כיוון. לא ניתן לטפל בהן באמצעות הירתעות, בריחה או התחבאות

כל אורגניזם שהתפתח מאז תקופת הקמבריון (ואין יצורים שהתפתחו לפניה) מפגין זאת. אלה חצי מיליארד שנות אימון. אנחנו די טובים בללמוד כיצד להימנע.

אבל ישנן צורות – צורות רבות – של כאב נפשי, שלא ניתן לסלק או לצמצם באמצעות שינוי כיוון. לא ניתן לטפל בהן באמצעות הירתעות, בריחה או התחבאות. הן קבועות ונוכחות תמיד.

קחו למשל אובדן של אדם אהוב. תחושת האובדן של מישהו או משהו, שאין תקווה לקבל אותו אי פעם בחזרה, תובעת גישה שונה מהותית מן ההירתעות מהמחבת החמה. אבל האתגר שהיא מציבה ברור יותר ואינו ניתן להכחשה: הוא אינו יוצא דופן. עד מותכם, תהיו רחוקים מרחק של מילים ספורות בלבד מכל כאב משמעותי או אובדן שאי פעם חוויתם. בכל זמן, בכל מקום, ההכרה האנושית יכולה לעורר אותו. כאלה הם היחסים המנטליים והזיכרון.

קורנליס הולשטיין, ונוס ואמור מתאבלים על מותו של אדוניס

"ונוס ואמור מתאבלים על מותו של אדוניס" (1647), קורנליס הולשטיין, תצלום: Lib Art, ויקיפדיה

כשאדם אהוב מת, האובדן עוקב אחריכם מחדר לחדר, מרגע לרגע. הוא קבוע וגם נוכח תמיד. אף שאנו יודעים שהאובדן לא יסתלק, בני אדם התאמנו אינספור שנים בניסיון להימנע מכאב. בטיפשותנו אנחנו מנסים ליישם את המורשת הזו אפילו כשאנו חווים את אובדן אהובינו.

אנחנו נמנעים מלחשוב על רגעים מתוקים עם אהובינו, ומתפתים להדחיק את הזיכרונות בשל האפקט המרגיע קצר המועד

אנחנו עשויים לנסות לא לחשוב על המוות או להסיח את דעתנו במטלות אחרות – בתקווה חסרת תכלית שהמחשבה על משהו אחר תקטין את הכאב. אנחנו עשויים לנסות להדחיק את תחושת העצב. אנחנו נמנעים מלחשוב על רגעים מתוקים עם אהובינו, ומתפתים להדחיק את הזיכרונות בשל האפקט המרגיע קצר המועד. אנחנו עשויים להעמיד פנים שהאובדן לא התרחש או להתכחש להשלכותיו – לסרב אי פעם לשנות את חדרם של אהובינו, כאילו היא או הוא יחזרו לגור בו.

להדחקה והימנעות יש מחיר גבוה. הן מקטינות את יכולתנו לעשות דברים אחרים. המאמץ להדחיק ולברוח הוא מתיש ובסופו של דבר כושל. מציאות האובדן הכואב חוזרת ומופיעה תמיד. הכאב לא באמת נעלם כשמדחיקים או מתעלמים ממנו. הוא נמצא שם, מתחת לפני השטח. הימנעות אינה מקטינה את העצב. היא מגדילה את הבעיה, משום שאתם ממשיכם לעבוד קשה יותר ויותר כדי להדחיק.

כאב האובדן הוא חשוב, לא רק בגלל שהוא מאתגר אותנו בדרכים עמוקות יותר מן הכיריים החמות. הוא מלמד אותנו שיעור חשוב, וההימנעות מסתירה מאיתנו מקור משמעותי לחוכמה. כאב הוא בעצם מדריך לאכפתיות. הוא מספר לנו שאנחנו פגיעים. שאכפת לנו כשכואב לנו – וכואב לנו כשאכפת לנו. מתנת הכאב היא מסר על אודות מה שחשוב בחיים. היא לא רק מספרת לנו איך לאהוב. היא גם מספקת לנו הזדמנות לגלות מקורות של כוח וגמישות בתוכנו ועוזרת לנו לשגשג. ההתבוננות אל תוך הכאב מרחיבה אותנו, מעודדת אותנו לגדול ולחיות חיים בעלי משמעות. לפתוח את הלב לכאב פירושו לפתוח את הלב לאושר.

האובדן נמצא בכול מקום

אמי מתה לפני שנים אחדות, בגיל 92. אחותי שלחה לי הודעה שדלקת הריאות שלה החמירה פתאום. טיסה בהולה הובילה אותי בדיוק בזמן כדי לחזות בשעות האחרונות לחייה. ידעתי שסצנה כזו התרחשה אינספור פעמים בהיסטוריה, אבל הייתה לי תחושה שמדובר באירוע עמוק ומיוחד, והדבר מילא אותי בכבוד לשבריריותם של החיים. זה היה מדהים – כואב להפליא ועם זאת יקר להחריד.

אחותי ואני שמענו את הנשימות שלה הופכות תדירות פחות ופחות. "לא עוד הרבה זמן", אמרה האחות בשקט. ואז באה הנשיפה שאחריה לא הגיעה שאיפה. היא אבדה לי לנצח, מלבד בזיכרוני.

המילה Grief (אֵבל, באנגלית) מקורה במילה הצרפתית העתיקה gréve שפירושה "משא כבד". כשמתאבלים על אובדן, נאלצים לשאת משא כבד. אם תגידו לעצמכם שהאובדן אינו כבד, או שהגיע הזמן להתגבר עליו, אתם מכחישים את הכאב שאתם חיים. אתם מכחישים את קיומו של הפצע וכך מונעים ממנו להחלים.

הטקסים מלמדים אותנו שכאב האובדן הוא עשיר ומגוון ומשקף את רגשותינו וקשרינו

חלק מטקסי המוות העתיקים ביותר שלנו כוללים את חוכמת הכאב. אנשים מתאספים יחד, בדרך כלל מספרים סיפורים על המעשים המתוקים, הטיפשיים או האוהבים שהאדם עשה בחייו. אנחנו מכבדים את האומץ שלהם, העמידות והתרומה לחיינו ובו בזמן אנחנו בוכים, בשל הידיעה שלעולם לא נראה אותם שוב. הטקסים מלמדים אותנו שכאב האובדן הוא עשיר ומגוון ומשקף את רגשותינו וקשרינו. אנחנו מכבדים את מה שאהובינו האמינו בו ומבטיחים להמשיך את דרכם. אנחנו מכירים במגרעות שלהם ונשבעים לא לשחזר אותן. אנחנו מוצאים בחייהם הוראות בנוגע למה שיש להעריך ולהוקיר. אנחנו צוחקים ואנחנו בוכים ואנחנו מבטאים מגוון מחשבות ורגשות שמלווים את האובדן של כל מה שחשוב לנו.

פרחים, נבילה, ורדים

אובדן. תצלום: אורנלה ביני

אובדן הוא חלק מתבשיל מתוק-מריר של אהבה וחוכמה, הנוגעות למה שחשוב. ממש בתוך הכאב ישנה הזדמנות לראות את כל רגעי ההווה שלנו באופן שעוזר לנו לחיות את החיים באורח משמעותי ומלא. אבל איננו יכולים ללמוד את השיעור הכלול בכאב אם ניאבק בו או נברח ממנו.

חוסר התועלת המוחלט בניסיון הזה נחשף על ידי תכיפות האובדן בחיי היומיום. אם לא נלמד איך להתמודד עם כאב האובדן באופן נדיב ומלא חמלה עצמית, הפיתוי לברוח ולהימנע עשוי להשתלט על רגעינו.

למשל, בין האובדנים הנפוצים שארוגים בחיינו נמצא אובדן האמון בגוף או במוח שלנו, בין אם בשל מחלה המאיימת על חיינו, התקף חרדה או התקף דיכאון. נכון, יכול להיות שתחלימו, אבל אין כפתור מחיקה בהכרה האנושית. אחרי מחלה קשה, אי אפשר שלא לדעת שהגוף או המוח שלכם אינם ראויים לאותו אמון כמו קודם.

השבועה הקטנה שלא להיות פגיעים בפעם הבאה היא שבועה שלא להתקרב כך יותר לָעולם

חוויה נפוצה נוספת היא אובדן האמון באחרים כתוצאה מבגידה או התעללות. כולנו חשנו נבגדים באהבה וקרוב לוודאי שנדרנו שלעולם לא ניפגע כך שוב. אלא שהשבועה הקטנה שלא להיות פגיעים בפעם הבאה היא שבועה שלא להתקרב כך יותר לָעולם, משום שעל פי הגדרה אחרים יכולים להכאיב לנו רק אם הם חודרים את חומות ההגנה שלנו. אם נצליח לעטות שריון מגן מעל תשוקות המוח, המחיר יהיה אובדן נוסף – אובדן היכולת לתקשר ולאהוב.

החיים עלולים גם לכפות עלינו אובדן של תחושת ביטחון, בשל הטבע הגחמתי של פגיעה ישירה בנו, או אפילו חשיפה לאלימות בתקשורת. האם מישהו יכול לומר "המגדלים התאומים" מבלי לרעוד מעט? כשבחדשות המקומיות מדווחים על פשע אלים בשכונה שלכם, האם אתם נועלים את הדלת לפני שאתם הולכים לישון? מציצים מבעד לחלונות? אתם יכולים להוסיף לסביבה שלכם דברים שנועדו לנסות להשיב לכם את תחושת הביטחון – שערים בַּשביל המוביל לשכונה או מצלמות על המרפסת הקדמית – אבל ההכרה האנושית גורמת לכך שהתמימות שחוויתם לפני שידעתם מה עלול לקרות נעלמה, ולעולם לא תוּשב לכם.

ההתבגרות לבדה מביאה איתה אובדן של נוחות ותפקוד בגלל הופעת כאב כרוני או שבריריות. חלק מהתפקודים אולי יחזרו וחלק מן הכאב יירגע, אבל חלקים אחרים לעולם לא.

בכל זמן, בכל מקום, כל אובדן עשוי לחזור ולבקר אתכם, משום שכזו היא ההכרה האנושית: היא כוללת את היכולת לזכור. מה אפשר לעשות בנוגע לזה?

מצוף, ים

זיכרון צף. תצלום: אלכס בלאיאן

טיפול לא נכון בכאב: היזון חוזר מהגיהינום

העולם המודרני מחויב כיום כל כך להימנעות, עד שהוא אינו מותיר מקום למה שכולנו יודעים בעומק נפשו: אהבה ואובדן כרוכים זה בזה. חיוניות נפשית ופתיחות לכאב הם שני צדדים של אותו מטבע. אם אינכם מסוגלים להסתכן באובדן, אינכם מסוגלים לחיות חיים שיש בהם חיוניות. אם אינכם מוכנים להיפגע, אינכם מסוגלים לאהוב.

התרבות הנוכחית משאירה מקום זעיר, אם בכלל, להכרה ולטיפול בחוויית האובדן – וגם כמעט לכל חוויה אחרת של קושי. קחו למשל את הגרסה החדשה ביותר של התנ"ך הפסיכיאטרי, המהדורה החמישית של ה-DSM , המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות. הוא מתיר שבועיים של אבל – כל תקופה ארוכה מזו נחשבת להפרעה וקרוב לוודאי תדרוש  טיפול תרופתי. שבועיים! יתכן שהייתם נשואים ארבעים שנה, אבל יש לכם 14 ימי אבל על בן זוג שמת, ואז זמנכם תם!

אין צורך בעותק של ה-DSM5 כדי להבין שהתרבות כולה מכחישה כאב ואובדן. פרסומות בטלוויזיה טוענות ללא הרף שאנחנו יכולים וצריכים לשלוט ברגשות שלנו בעזרת הבירה הנכונה, משחק המחשב החדש, יעד החופשה המושלם, המכונית החדשה. המוצר האמיתי שאנשים קונים הוא ההבטחה להימנע מכל רגש קשה. מחקרים מראים ששימוש בחפצים כדרך להימנע מאי נוחות וכדי להרגיע רגשות קשים למעשה מחריף את החרדה, הדיכאון, ההערכה העצמית השלילית והיעדר הסיפוק בחיים.

אנחנו רואים בכאב בעיה שיש לפתור, במקום לעסוק בה וללמוד איך לחיות איתה כחלק ממסלול חיינו

במקום להכיר באובדן כחלק לא נעים, בלתי נמנע ובעל משמעות עמוקה בחיים, אנחנו מתייחסים אליו כאל מחלה. אנחנו רואים בכאב בעיה שיש לפתור, במקום לעסוק בה וללמוד איך לחיות איתה כחלק ממסלול חיינו. הדבר מעניק לכאב כוח לא בריא לשלוט בחיינו – ובאורח אירוני גם נוטה להגביר את כאבנו וליצור מלכודת של היזון חוזר מהגיהינום.

למדתי את השיעור הזה על בשרי לפני כמעט 40 שנה, כשפיתחתי הפרעת חרדה. ברגע שהחרדה הפכה למשהו שלא הייתי אמור להרגיש, התחלתי לחרוד בנוגע לחרדה. ונכנסתי למעגל של מחשבה, התעצמות ותגובה וחוזר חלילה.

רק כשמצאתי דרך לחזור לעבר החרדה – בסקרנות ומתוך חמלה עצמית – היה לי סיכוי להבין מה יכולים רגשותיי ללמד אותי. זיכרונות שהדחקתי זמן רב, של עצב ופחד שחשתי בעקבות האלימות במשפחה שהייתי עד לה כילד, חזרו ועלו. החרדה שלי הייתה רחוקה מלהיות משא כבד, והיא עזרה לי להבין מה אני רוצה לעשות בחיי – היא הייתה נעוצה בכמיהתו של ילד קטן לעזור להוריו.

מלכודת ההיזון החוזר של כאב שאינו מטופל קיימת לא רק במאבקים האישיים שלנו. היא נוכחת גם בנתונים הסטטיסטיים על אודות בריאות עולמית. בכל העולם, מספר הסובלים מכאב כרוני ומנכות גדל במהירות. למרבה התדהמה, זה קורה רבות במדינות שיש בהן מערכת בריאות מקיפה וחוקי עבודה מצוינים. שוודיה, נורווגיה והולנד מוציאות ארבעה אחוזים מן התוצר הלאומי הגולמי שלהן על טיפול בנכות, ורוב ההוצאות קשורות לכאב כרוני.

בארצות הברית, אותה מלכדות היזון חוזר מהגיהינום ניכרת במגפת השימוש באופיואידים. בשנת 2015 העולם צריך61 מנות "שוות ערך למיליגרם" לאדם. האמריקנים השתמשו במינון גבוה פי 11. למעלה מ-46 איש מתו בכל יום בשנה שעברה ממינון יתר, בעיקר מאופיואידים שניתנו במרשם רופא.

הכאב המטופל מתחיל לעתים קרובות ככאב אנוש. אבל בטיפול בכאב עצמו כמשהו שמתמקדים בו או בורחים ממנו, באמצעות תרופות רבות עוצמה, טמונה סכנת ההפיכה של כאב אנוש לכאב כרוני. כאבי גב כרוניים הם משהו ש-40 אחוז מהאוכלוסייה מרגישים. יתכן כי טיפול בכאב כזה באמצעות תרופות ממכרות אינו הצעד החכם ביותר. המחקר הנרחב על גמישות פסיכולוגית רומז כי אם לא נטפל היטב בכאב, הוא כבר ידאג "לטפל" בנו.

כאב, לוס אנג'לס, אופיואידים

מגפת הכאב. לוס אנג'לס. תצלום: קמיל אורגל

גמישות מנטלית: הדרך להחלמה

במהלך 35 השנים האחרונות, עמיתיי ואני פיתחנו שורה של יכולות שמסייעות לאנשים לשגשג. רמזים למרבית היכולות הללו ניתן למצוא בטקסים שהתפתחו עם הזמן ונועדו לסייע לנו להתמודד עם מותו של אדם אהוב.

ביותר מאלף מחקרים, גילינו שנוכחות או היעדר היכולות הללו חוזה מי עתיד לפתח חרדה, דיכאן, טראומה או התמכרויות לחומרים ומה יהיו משך הבעיה וחומרתה. בקרב הסובלים מבעיות אלה, היעדר היכולות מנבא מי יפתח לאחר מכן בעיה נוספת. היעדר היכולות מסייע להסביר את משבר האופיואידים ואת העלייה בחרדה ובדיכאון בקרב בני נוער. והוא מסייע להסביר את פרדוקס העולם המודרני: אנחנו סובלים, למרות השפע.

הכישורים הללו, שנבנו סביב קבלת רגשות והכרה בערכם החבוי, נועדו להעניק גמישות פסיכולוגית – היכולת לחוש או לחשוב בפתיחות, ללא הגנות, ממש כפי שטקסי הקבורה הבריאים שלנו מבקשים מאיתנו לבכות ולצחוק ולכבד ולהעריך. פירושו להיות מסוגלים לטפל במה שנמצא מבפנים ובמחוץ, בגמישות, בזרימה ומרצון. אנחנו לומדים מן הרגשות שלנו במקום להפוך אותם לאויבים.

עם גמישות פסיכולוגית, אנשים יכולים לפנות לעבר הכאב הבלתי נמנע, ללמוד את הלקח שהוא מכיל ואז להשתמש בו כדי ליצור חיים עשירים ומלאי משמעות. בתוך הבכי על האובדן תמצאו כבוד עצמי וכבוד לחיים שהייתה להם משמעות. גמישות מנטלית מאפשרת להסיט את תשומת הלב מהכאב לדרכים שבהן ניתן לבנות איכויות כאלה בעצמנו.

יש מי שפוחדים שמא עמידה מול הכאב והיפתחות אליו יטביעו אותם במבול של רגשות, ושהם יהיו המומים מרוב כאב – כאילו הכאב גדול מהם. כאילו אם לא יגעו בו, הוא לא יוכל לאיים עליהם. אבל זוהי רק אשליה. הכאב כבר נמצא שם.

עצב אין פירושו שמשהו שבור וצריך לתקן אותו. פירושו שמשהו חשוב אבד לכם. אתם חייבים להקדיש זמן כדי להתבונן ולזהות מהו

אם, במקום זאת, תיגשו אליו בנדיבות ובחמלה, תוכלו אט אט להרהר במה שכואב ובמה שאתם מחמיצים. עצב אין פירושו שמשהו שבור וצריך לתקן אותו. פירושו שמשהו חשוב אבד לכם. אתם חייבים להקדיש זמן כדי להתבונן ולזהות מהו.

אנחנו יכולים ללמוד להיות נוכחים בכאב בלי לשנות אותו בשום צורה או דרך. אנחנו יכולים ללמוד להכיר ולקבל את האובדן שלנו ואת השפעתו הרגשית בלי להדחיק אותו. ובתוך התהליך הזה אנחנו לומדים למקד את תשומת הלב במה שמעשיר את החיים ומקנה להם משמעות, לומדים לחיות חיים מחוברים לערכים ולכמיהות העמוקות שלנו. כשאנו לומדים את שיעור האובדן, אנחנו לומדים איך להיפתח ולחיות. אובדן הופך למעודד צמיחה.

לב, גרפיטי, פירנצה, גאולה, הצלה

כי האהבה יכולה להציל אותנו, גרפיטי בפירנצה, איטליה. תצלום: ניק פיואינגס

התמודדות עם המוות לעומת כיבוד החיים

לאחרונה, כשהנחיתי סדנה על תרפיה באמצעות קבלה ומחויבות, שיטה שעמיתיי ואני פיתחנו כדי ללמד גמישות פסיכולוגית, ביקשתי מתנדב מן הקהל. אישה עלתה לבמה ורצתה לדבר על מות אחותה חודשים ספורים קודם לכן. אחותה התמכרה קשות לאופיואידים בגלל כאב כרוני ונמצאה מתה בביתה מסיבות שאינן ידועות. המתנדבת עדיין חשה אבל, והאשמה גרמה לה להימשך לרעיון כי המוות יכול היה להימנע אם היא הייתה מצלצלת או מבקרת את אחותה.

לא רציתי לסלק את האבל או האשמה שלה. רציתי יותר למצוא את המקור החי לכאבה: האהבה שהיא חשה כלפי אחותה.

כששאלתי מה היא אהבה באחותה, היא התעוררה מיד לחיים. עיניה נצצו כשדיברה על היצירתיות של אחותה, על האנרגיה והכוח הפנימי שלה, איכויות שהיא העריצה בה. כן, היא הודתה, אחרים ראו בה אדם שהלך והתבודד, אישה שהפכה לנוירוטית והתמכרה לאופיואידים. אחר כך היא החלה לבכות ואמרה את מה שהיא רוצה באמת: שאחותה תזכה להערכה כוללת לאישיותה.

בשיחה, התברר מה המתנדבת רוצה וזקוקה לו. היא רצתה לאפשר לחייה של אחותה לקרון – על ידי כך שתרשה לעצמה לאמץ את תכונותיה הטובות ביותר של אחותה. לנגד עיניי, ולנגד עיניהם של מאות משתתפים בסדנה, היא הפכה את כאב האובדן לאנרגיה וצמיחה שרק אהבה יכולה לספק.

האישה חיפשה אותי לאחר מכן, כדי לחלוק את מחשבותיה. "כשהתנדבתי", היא אמרה, "חשבתי שאני זקוקה לעזרה בנוגע להתמודדות עם מותה של אחותי". היא השתתקה לרגע ובחיוך מתוק ודמעות נוספות, הוסיפה, "עכשיו אני יודעת שהמשימה האמיתית שלי היא ללמוד מחייה".

 

אם הגעת עד לכאן....

...יש לנו בקשה קטנה. קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב העת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: עריכה, תרגום ורכישת זכויות פרסום בחו'ל. אם הערכים והרעיונות ש'אלכסון' מקדם קרובים לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת.

לתמוך באלכסון

סטיבן סי. הייז הוא פסיכולוג קליני ופרופסור באוניברסיטת נבדה. בעבר, שימש כנשיא ה-Association for Behavioral and Cognitive Therapies. סטיבן הייז פרסם כמעט 30 ספרים ומאות מאמרים אקדמיים.

Copyright 2018 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: לב על חוט. תצלום: קלי סיקמה, unsplash.com

Photo by Kelly Sikkema on Unsplash

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי סטיבן סי. הייז, Psychology Today.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על רק לב שבור יכול לאהוב

הכול נכון מאוד מאוד. ובכל זאת: הפחד מפני שקיעה בתחושת האובדן - קיים, הדאגה מפני החיים ללא האדם שאבד - ישנה, הגעגועים הנואשים אל מי שאבד - לא נעלמים אם כי עוקצם ניטל במשך הזמן, ואחרון אחרון לא חביב ואי אפשר בלעדיו: הידיעה שהמוות לא ניתן להמרה/עידון/שליטה חלקית אפילו/ המתקה /שיכוך/המרה בקנס כספי/ מכאיבה ומפחידה, ובמקום שאפשר יהיה יהכילה - היא פשוט קורית. למי? לכל אחד.