שאף פעם לא די לה

ממטה קסמים למטאטא

לא פעם אני נעזרת במועדיהן של מלחמות ישראל כדי להיזכר במועדיהם של אירועים בחיי. מתי עזבה משפחת המוצא שלי את תל אביב? סמוך למלחמת יום הכיפורים; מתי התחלתי את מִשְרָתי הארוכה ביותר בתחום התוכנה? כמה ימים לפני מלחמת לבנון השנייה; מתי התחלתי לעבוד במקום העבודה הנוכחי? זמן קצר לפני מלחמת השבעה באוקטובר. המלחמות במחוזותינו נוראות מספיק כדי שמועדיהן ייחרתו בזיכרון האישי, ותדירוֿת מספיק כדי לשמש כ"אבני זמן". תופי המלחמה קוצבים את חיינו, ולא במובן יחיד. אני רוצה להרהר בה, במלחמה. במהותה, במידת ההכרחיות שלה, ובעמדתי כלפיה עכשיו וכאן.

עד גיל שש הייתי בת יחידה לְאָב שנשא בתוך ברכו השמאלית קליע תועה מאחת המלחמות שהתרחשה טרם הולדתי. בתוך חזהו השמאלי הוא נשא גאווה גדולה על אות גבורה בצורת מאובן של תולעת שסגר על פתח כניסת הקליע, וגם חמיצות לא קטנה על כי טרם זכה בבן זכר שאל מוחו המתגבש יוכל להערות עלילות גבורה אישיות ולאומיות. באין בן, עִמו ידפדף באלבומי הניצחון שכה אהב, הסתפק בבתו בכורתו. אינני זוכרת את סיפורי הגבורה. אני זוכרת את התלהבותו של אבי, את מגעם החלק של דפי הכרומו, את צליל חיכוכם באצבעותינו, את הקִרְבה הפיזית והנפשית שזימן לנו העיון המשותף, את כלי המלחמה המבהיקים ואת החיילים (ופה ושם חיילות) שכה יפו בעיני וכה קסמו לי במדיהם, ציודם, עייפותם, ותווי פניהם מאובקי הקרבות. לעיתים הם יצאו מִדַּפֵּי האלבומים ונראו בצבע ברחובות העיר ובאוטובוסים, מאובזרים במנעלים וכומתות ורובים.

ולמרות שלא אחת הסנפתי את חומרי הבעירה שפלט וחוררתי ביד רועדת איברים של דמויות קרטון מאיימות, לא תפשתי את עצמי כמי שמטלטלת על כתפה כלי הרג, אלא כמי שמצייתת לכללים לא לה

אני חושבת שבתקופה ההיא, תפשתי "רובה" כחפץ מסתורי ואסתטי שמתקיים על הרצף שבין מחבט טניס לבין מטה קסמים. הוא היה שייך לאותם שדות פתוחים ורחוקים שהצמיחו חיילים גיבורים, ג'יפים דוהרים וטנקים מְזָרֵי אבק: שדות הקרב. שנים אחר כך, כטירונית וצוערת מצאתי את עצמי לא פעם נשרכת בדרכים כשרובה M16 מיטלטל מכתפִי. לא חשתי אז כמי שהגשימה חלום ישן להימנות עם פרחיו של שדה הקרב. את הרובה חוויתי כמעין מטאטא מגוחך, אחד מכמה סימנים שנתנה בי המערכת הצבאית כדי לנכס אותי אליה. בימים ההם גם נחשפתי באופן בלתי אמצעי לביצועיו של הכלי עליו הופקדתי. ולמרות שלא אחת הסנפתי את חומרי הבעירה שפלט וחוררתי ביד רועדת איברים של דמויות קרטון מאיימות, לא תפשתי את עצמי כמי שמטלטלת על כתפה כלי הרג, אלא כמי שמצייתת לכללים לא לה. תעיד על כך בין השאר התקרית בה שכחתי את הרובה "שלי" בחצר הבסיס כי מיהרתי לחדר השירותים שהתפנה. שילמתי על כך במשפט צבאי ובתהליך הדחה שלא התממש.

תמיד יש פנים לכאן ולכאן, וגם M-16 אינו מבטיח ודאות. תצלום: מוזיאון הצבא, שבדיה, ויקיפדיה

ובכל זאת, במהלך השירות הצבאי היה כובד משקלן של הדרגות שעל כתפַי גדול בהרבה מהגרמים הבודדים של המתכת ממנה היו עשויות. הן סיפרו לי על עצמי סיפור של הצלחה ומסוגלוּת ששאב את תוקפו מסיפור רחב יותר, שסיפר לעצמו כמעט כל מי שהיה אז בסביבתי. והוא בתורו שאב את כוחו מסיפור חברתי לאומי שסופר, ועדיין מסופר ומתעצב תוך כדי היותו מסופר. הסיפור הרחב הזה, כמו תוכנה ותיקה שמתוחזקת בידיים לא מקצועיות, מתאים את עצמו לנסיבות המשתנות בזריזות לא אלגנטית. הסיפור הזה מורכב ורחב יריעה. הוא מבליע בתוכו פרטים היסטוריים ופרטים מיתולוגיים, אקסיומות, ערכים, והגדרות. הוא יוצר מִדרג בין טובים יותר לטובים פחות, פוער תהום בין "אנחנו" לבין "הם". כמו וירוס עמיד הוא מתנחל בלבבות ובמוחות שטועים להניח שמחשבותיהם הן שיצרו אותו, ולא להפך.

תימהון

מתי בפעם האחרונה אפשרתי למציאות לבלבל אותי? השנים מכבירות בי מידע והרגל, מצמצמות תעיה והיקסמות. אוטוסטרדות כבושות היטב משמשות לתעבורה המוחית שלי, מותירות סביבן דרכים זנוחות אי שימוש ועתודות של אפור בתולי. אך במה שקשור למלחמה, התהליך הפוך: ככל שאני מתבגרת, אני "יודעת" פחות. הילדה שגלגלה על לשונה מילון מונחים צבאי, הפכה לצעירה ש"עשתה צבא" כברירת מחדל, ולמבוגרת שלא מצליחה לשבץ מילים כמו "תקיפה", "כתישה" או "חיסול" במארג מחשבתי קוהרנטי. ואין לחשוד בי ביְפִי נפש. לרוב אני מסלקת בתנועה מחשבתית מורגלת את התימהון המבקש להתעכב, לתהות על מילים ומשמעותן, לעַבֵּר בתוכי הרהור חדש. הרי התנועה המחשבתית המסלקת את מה שמבקש להתעכב היא מן המורגלות בתנועותיי. עכשיו אני רוצה לשהות מעט בתימהון, לזכור כי "סְפֵקוֹת וְאַהֲבוֹת עוֹשִׂים אֶת הָעוֹלָם לְתָחוּחַ" (עמיחי) וכי "אין שאלות דחופות משאֵלות תמימות" (שימבורסקה).

איך זה ש'מלחמה' וצבא המילים הקשורות אליה הן כה שגורות? איך זה שלרוב, כשצלילן מתדפק על עור התוף, הוא אינו כרוך ברעמי תותחים, בזעקות הנפצעים והנופלים אל מותם, בנהי האוהבים והננטשים, באנקת גסיסתה של התקווה? איך נסביר את הקלות שבה מתגלגלת על לשוננו משפחת מילות המלחמה, לעומת הקושי הרווח להגות מילה כמו "סרטן", שרבים טורחים לעקוף כדי להימנע מהמשמעויות הנלוות אליה?

וכשהדברים אמורים בעולם המלחמה, עולות בי שאלות "תמימות". חלקן אחוזות ברובד המילולי. משפחת מילות המלחמה נפוצה במחוזותינו. הן מככבות, במשמעותן המילולית ובהשאלה, במהדורות חדשות, במשחקי ילדים, ביצירות ספרות ובשיחות חולין. כשאני חושבת על המילה השגורה כל כך ועל נרדפותיה ונגזרותיה, אני מבינה שהמלחמה הצליחה לבלבל אותי. איך זה ש"מלחמה" וצבא המילים הקשורות אליה הן כה שגורות? איך זה שלרוב, כשצלילן מתדפק על עור התוף, הוא אינו כרוך ברעמי תותחים, בזעקות הנפצעים והנופלים אל מותם, בנהי האוהבים והננטשים, באנקת גסיסתה של התקווה? איך נסביר את הקלות שבה מתגלגלת על לשוננו משפחת מילות המלחמה, לעומת הקושי הרווח להגות מילה כמו "סרטן", שרבים טורחים לעקוף כדי להימנע מהמשמעויות הנלוות אליה? ואיך כל זה קורה בשפה שבה מילת הברכה הרווחת היא היפכה של מלחמה? איך יתכן שבאותה שפה, הייחול לאי מלחמה והשיח המלחמתי נהגים באופן כה אגבי ומרפרף? ואיך אנחנו הוגים מבלי משים ביטויים שמתפקדים כמו נשאים של "וירוס הנרטיב הלאומי"? כאלה שמגלמים בתוכם את הסתירה הפנימית של האתוס הלאומי ("טוהר הנשק"); כאלה שממסכים שימוש בבני אדם והחפצתם ("מגש הכסף"); כאלה שעוטים עור כבש על אלימות מאורגנת ("סיכול ממוקד").

וירוס הנרטיב הלאומי נוכח לא רק במילים, אלא גם במחשבות ובמעשים, ואלה מעלים עוד "שאלות תמימות". איך "כל אם עברייה" (כמעט) מסכימה באופן "טבעי", ללא התנגדות, ולא פעם בגאווה, לגדל ילדים שבגיל 18 יהיו שייכים, לפרק זמן מוגבל, למסגרת שעושה שימוש בהם ובחייהם? כיצד אנשים צעירים בראשית בגרותם נכונים "באופן טבעי", ולא פעם מתוך שכנוע פנימי עמוק, לתרום את זמנם, ולעיתים את בריאותם ואף את חייהם ולא פעם משקיעים מאמץ כדי להשתלב במשימות מסוכנות, שהווירוס הלשוני עשוי לכנות "הרואיות"? איך קורה שידיעה חדשותית על "מחבל שחוסל" מפעילות בגופי מערכות תגובה שונות לחלוטין מחדשות על "לוחם שנפל בקרב"?

יעקב שבתאי ב-1949. האיש צולם, הדמות הייתה לארכיטיפ, מיתוס ישראלי. תצלום: צלם זר, נחלת הכלל, ויקיפדיה

ויש שאלות על מלחמה ומוסר. מה מפגיש בתוך ספר אחד את "לא תרצח" עם "לך והכית את עמלק [..] והמת מאיש ועד אישה מעולל ועד יונק"? איך יכולה תרבות אחת ומערכת חינוך אחת לקדש את חיי האדם וגם את המוות בעד ארצנו? ואיך משתלבת המלחמה עם הדימוי העצמי והחברתי התרבותי-מתורבת שלנו?

מלחמה אינה משתלבת גם עם התבונה, מגדל האור של עידן הנאורות. הרי מיליוני בני אדם סיימו את חייהם במלחמות מאז הביע קאנט ודאות מלומדת בכך שהאנושות נמצאת בפתחו של עידן תבוני בו היא תממש את חירותה מְעריצוּת היצרים. ואיך ניתן להסביר את המלחמה מפריזמה אבולוציונית בעיקר בעידן שבו פוטנציאל ההשמדה שלה עצום והיא מסכנת את הישרדות הגנים? ומפריזמה כלכלית-תועלתנית? מלחמה עולה בחיי אדם, ברווחה נפשית של אוכלוסיות שלמות ובמשאבים חומריים שנגזלים מתחומים התומכים בחברה האזרחית. אז כיצד זה שממשלות מתעדפות בזו אחר זו התחמשות על פני חינוך, שכר מצביאים על פני שכר מורים? הוגים קפיטליסטים הניחו ששיקולים מסחריים ופיננסיים ייצרו בריתות שייתרו את המלחמות. הוגים תועלתנים סברו שמלחמה תיכחד משיקולי עלות-תועלת. זה לא קרה. דומה אפוא שהמלחמה חומקת מכל הוודאויות ומערכות הכללים המסדירות את חיינו.

מישהו חייב ללכלך

יש לנו נטייה לאפיין תופעות כואבות והרסניות כמו מכשירים תקולים, ירידות בבורסה, תאונות דרכים ואפילו מוות, כ"תקלות", מקרים מצערים ש"מקלקלים את השורה". הנטייה הזו מתבטאת גם באופן שבו אנו משתמשים בשם התואר "אנושי": לרוב אנו כוללים בו את התכונות ה"טובות" שיש בבני אדם, ולא את ה"רעות". וכך גם ביחס למלחמות. שימבורסקה כתבה ש"אחרי כל מלחמה מישהו חייב לנקות" ורמזה, בין השאר, לכך שההיסטוריה האנושית נדונה להיות מלֻווה במלחמות, ש"מישהו חייב ללכלך". מבט לאחור מאשש את ההבחנה הקודרת הזו: מלחמות ליוו את האנושות בתצורות ההתארגנות השונות שלה: שבטית, אימפריאלית, לאומית. במילותיו של חנוך לוין, "כשדופקים על הדלת, אז אנחנו שלושה, את ואני והמלחמה הבאה". אפשר שהנטייה לראות מלחמות כ"תאונות מצערות" קשורה להיותנו "חיה מפרשת", שמעניקה ערך מוסרי או אסתטי לתופעות טבע נטולות ממד ערכי.

גם מאמצים לשלום מלווים את האנושות, כפי שהבחין שטפן צוויג כשכתב שחלום הפיוס העולמי עתיק כמו המין האנושי (האחדות הרוחנית של העולם, 1936). נוכחותם ההדדית והתמידית של שני כוחות שבתפיסה האנושית הם "מנוגדים", עשויה להוביל אותנו לראות במלחמה, במובנה הרחב, מעין עיקרון קוסמי. כך, ביוונית, המילה מלחמה (πόλεμος, polemos) קשורה להתנגשות קוסמית יוצרת בין כוחות טבע. דחף המוות המתקיים לצד דחף החיים במשנתו של פרויד, והתפיסה המעגלית של הקיום בהינדואיזם (בנייה, שימור והרס) הם וריאציות על הרעיון לפיו מלחמה אינה תקרית מצערת, וסינרגיה נצחית אינה יעד ריאלי, ושני המצבים הם התגלמויות של עקרונות קוסמיים פריטטיים. אם נרצה לשוות לזה נופך מדעי, נוכל לדבר על "חוק שימור ההרס".

ניתן לראות שהקיום האנושי מוקף מנגנונים משמרי מלחמה. זה מתחיל בגוף, בביולוגיה. בתהליך האבולוציה פונקציות חדשות אינן מחליפות פונקציות ישנות יותר, אלא מתווספות אליהן. הרציונליות האנושית איננה מחליפה את הדחפים. היא יכולה לווסת אותם, אך לא להעלימם

אין לי כלים להפריך או לאשש את "חוק שימור ההרס", אך גם ללא עיקרון קוסמי כזה, ניתן לראות שהקיום האנושי מוקף מנגנונים משמרי מלחמה. זה מתחיל בגוף, בביולוגיה. בתהליך האבולוציה פונקציות חדשות אינן מחליפות פונקציות ישנות יותר, אלא מתווספות אליהן. הרציונליות האנושית איננה מחליפה את הדחפים. היא יכולה לווסת אותם, אך לא להעלימם. התרבות אינה מחליפה את הפרא, ערכי המוסר אינם מחליפים את חוקי הג'ונגל. כל זה מותיר אותי, פריט מהסוג הומו סאפיינס, כשאני אזוקת כללי תרבות, חמושה בכלי חשיבה ובכלים טכנולוגיים, דוברת מוסרית-שוטפת, וגם נושאת בתוכי בלוטות שמתיזות הורמונים קדמוניים, מיצי מלחמה המבעבעים בצינורות דם.

חייל אמריקני בסיור במלחמת וייטנאם: דוגמה לפרקטיקה מקובלת, חוזרת בכל מקום ו בכל זמן. תצלום: manhhai (תצלום AP )

כריס הדג'ס טוען בין השאר ש'מלחמה היא שיקוי מפתה': מצבי קצה של סכנת חיים ואחווה קבוצתית הדורשת הקרבה מטעינים במשמעות ותכלית, ושוברים את תחושת התִפלות והריק הקיומי

גם מנגנונים פסיכולוגיים הופכים את המלחמה לפרקטיקה שהיא כאן כדי להישאר. הסופר והכתב הצבאי כריס הדג'ס כתב על זה ספר שלם (War Is a Force That Gives Us Meaning, משנת 2002). הוא טוען בין השאר ש"מלחמה היא שיקוי מפתה": מצבי קצה של סכנת חיים ואחווה קבוצתית הדורשת הקרבה מטעינים במשמעות ותכלית, ושוברים את תחושת התִפלות והריק הקיומי. אין להאשים את הדג'ס בעידוד מלחמה, באשר הוא עצמו סובל מפוסט טראומה עקב חשיפה למוראותיה. אני יכולה להבין את זה. אני זוכרת את קוקטייל התחושות הייחודי של פחד ועוררות סקרנית שחוויתי בתקופה בה חליתי במחלה קשה. באופן פרדוקסלי, דווקא קִרבה למוות עשויה לעורר זרמי חיים עלומים.

גם אריך פרום תופש את התוקפנות הייחודית לאנושות כאמצעי להתמודד עם תחושת היעדר משמעות. אך הוא רואה בה פתרון שטחי שמקורו בפחד ובהימנעות מהעול הקיומי של החירות. אני יכולה לראות כיצד תגובה תוקפנית יכולה להשתיק זמזום טורדני המאותת ש"משהו לא בסדר". כמי שאכילה רגשית אינה זרה לה, אני מזהה קווי דמיון בין תגובה תוקפנית לבין אכילה רגשית. בשני המקרים מדובר בפתרון נקודתי, יקר וממכר. אפשר אפוא ששנאה ותוקפנות הם מעין “סוכרים ריקים” רגשיים שממלאים במהירות את הריק הקיומי אך מותירים אחריהם תופעות לוואי של ניכור, חורבן וסבל, ואולי גם סוג של התמכרות לפתרונות אלימים. המנגנון הזה, כמו אחרים, יכול להתקיים לא רק ברמה האישית, אלא גם ברמה הקבוצתית.

בתרבות האולטרה תקשורתית שלנו, אנו מעכלים דיווחים חדשותיים כמו שאנו מעכלים עופות ובקר, תוך ניתוק מהפיכתו של הסובייקט החי הבוטח, העוצמתי, לחרד, רדוף, עקוד, שחוט; לאובייקט. הסבל מתקהה בין האחו לצלחת, בין שדה הקרב לכורסה בחדר האורחים. היכולת הזו נשענת על מאפיין בסיסי של התודעה: אפשרות לראות את עצמנו, ובעיקר את הזולת, הן כסובייקט והן כאובייקט. במובן מסוים, המעבר מראיית אדם (או חי אחר) כסובייקט לראייתה כאובייקט הוא מעין "רצח קטן", צמצום הקיום שלה. ולפי ההגדרה הזו, אספתי בחיי לא מעט רציחות קטנות, פרי של פחדים קטנים וגדולים לראות את האנשים שסביבי במלוא מורכבותם, ואת עצמי משתקפת בעיניהם במלוא מורכבותי.

מלחמה היא צורת תקשורת בין קבוצות. נראה כי מרגע שקיימים בעולם אנשים ממשיים שאנו מחילים עליהם את המושג המופשט "קבוצה", אנו מתחילים להקנות לקבוצה שמות תואר באופן שהולך ומעמעם את ההטרוגניות שלה. אולי כמו שאנו הופכים את הזולת לאובייקט, אנו נוטים להתייחס לקבוצות אנשים, בעיקר כאלה שאיננו משתייכים אליהן, כאל אובייקט שהוא פשוט לתיאור ולהבנה, ובתוך כך שומטים מהתודעה ומהלב את המהות האנושית, החיה, המרגישה ממנה עשויות קבוצות. מתוך ההתכוננות ההדדית של הפרט וקבוצות השייכוּת שלה, עולה רצון טבעי להשתייך לקבוצות שהן טובות, אף יותר מאחרות. לכן קל להבין מנגנונים חברתיים של הקטנת קבוצות "אחרות", עד כדי דמוניזציה שלהן.

וכמו שקל לנו יותר להתייחס לעצמנו כאל סובייקט מאשר להתייחס לזולת כאל סובייקט, קל לנו לפתח רגישות לקבוצות השייכות שלנו, ואף להילחם למענן. השתייכות קבוצתית עשויה ליצור תחושת התמזגות עם הקבוצה, עד שפגיעה בקבוצה נחווית כפגיעה אישית. ההרחבה הזהותית הזו מזינה לא פעם אתוס של הקרבה למען הקבוצה.

שייכות חברתית יכולה גם ליצור השטחה של העצמי. לעיתים נוצרת בהדרגה התכנסות בערכים ובתפיסות של חברי קבוצה, אולי בדומה לאוסף חגבים נפרדים ושונים שבתנאים מסוימים הופכים לנחיל ארבה בעל התנהגות ומראה אחידים. גם תחושת האחריות האישית יכולה להתפוגג בתהליך בו כל פרט חווה את עצמה כתא באורגניזם השלם.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה חוויתי את שתי הפנים הללו של ההשתייכות הקבוצתית. הייתי בגיל הגן והורי לקחו אותי לחגיגות יום העצמאות במה שהייתה אז "כיכר מלכי ישראל". רשת הרמקולים ניגנה, לא בלי עיוות, שירי חג ומולדת; פנסים חגיגיים צבעו את האפלה; המוני אנשים, שמפאת קוטְנִי יכולתי לראותם בעיקר מבטנם ומטה, הקיפו אותי. אבל החוויה החזקה ביותר הייתה חווית השמחה הקולקטיבית של מי שעמדו ומי שפיזזו ומי שנאמו. אני זוכרת את השמחה הזו מרחיבה אותי ומאיינת אותי בו זמנית, הופכת אותי קלת לב, בטוחה, ולחלוטין לא בודדה. הייתי מחוברת להמון ועם זאת מחוברת אל עצמי במין אוסמוזה שיצרה אופן חדש של קיום.

תפקיד מכריע ביצירת הדבוקה האנושית יש למערכת הלשונית והסימבולית. היא מתנהגת לעיתים כנחיל דבורים שמבצע האבקה עצמית של רעיונות וערכים קבוצתיים, עד שנוצר נרטיב קבוצתי יותר ויותר הומוגני, יותר ויותר מפושט. בנרטיב כזה ברור מה טוב וצודק ומי טוב (אנחנו!), מה רע ומי רע. בגבולות הנרטיב ברורה מחויבותו של הפרט לקבוצה וברורות הנסיבות המצדיקות מלחמה על הגנת ערכי הקבוצה

תפקיד מכריע ביצירת הדבוקה האנושית יש למערכת הלשונית והסימבולית. היא מתנהגת לעיתים כנחיל דבורים שמבצע האבקה עצמית של רעיונות וערכים קבוצתיים, עד שנוצר נרטיב קבוצתי יותר ויותר הומוגני, יותר ויותר מפושט. בנרטיב כזה ברור מה טוב וצודק ומי טוב (אנחנו!), מה רע ומי רע (ה"אויב" החיצוני לקבוצה או זה שנמצא בתוכה אך מחזיק בסיפור אחר). בגבולות הנרטיב ברורה מחויבותו של הפרט לקבוצה וברורות הנסיבות המצדיקות מלחמה על הגנת ערכי הקבוצה.

כאשר אנו מאורגנים תחת מבנה מדינתי, יכולות המגמות שתוארו למעלה להתעצם. מלחמה יכולה להפוך לכלי להגנת הטוב, להיות נגישה, זמינה ומגובה בטכנולוגיה עילית. נרטיבים מהוקצעים יכולים לפרנס אלפי נאומים בשבח ההקרבה ומיגור האויב; צוותים של מומחים בתחומים מבוזרים יכולים להגיע בקלות לפתרונות מלחמתיים משיקולים מוסריים, ביטחוניים, טכנולוגיים או פוליטיים; צבא של מורים (ובעיקר מורות) יכול לגדל צבא של צעירים וצעירות שבאופן פלא מחזיקים בנרטיב המדינתי, ורוצים להימנות עם גיבוריו.

החזון התממש ובלי צורך במדינה, והדברים אינם מתחייבים מעצם קיומה של מדינה. תצלום: איוון רדיץ'

בשבח האיטיות

אני חיה בתקופה שבה מלחמות, כמו להיטי קולנוע, מקבלות מספור סדרתי: מלחמת לבנון הראשונה והשנייה, וכך גם מלחמות איראן. המספור ממשטר, מנרמל, משטיח את הכאוס המלחמתי, ומתחזק את הנרטיב של עם שחי על חרבו. אני חיה בתקופה שבה אני מהססת בכל פעם שאני פותחת את חלון הממ"ד, מחשש שלא אספיק לסגור אותו בהישמע אזעקה; בתקופה בה אני חוששת לקבוע חופשה עתידית, שמא תתבטל עקב מלחמה; בתקופה שבה אופנוע שמאיץ במהירות או מוסיקה שעולה בחדות לטונים גבוהים מציפים את גופי באדרנלין.

ואולי דווקא הפיכתן של מלחמות ישראל לדבר שבשגרה שוחקת אנוּשוֿת את הנרטיב הישראלי-ציוני. כתלמידת בית ספר טובה, אך לא ביקורתית במיוחד, הפנמתי אותו היטב. אני זוכרת את עצמי עומדת בראש מורכן בצפירות יום הזיכרון ורואה בעיניים עצומות חיילים מסתערים בתנועות הרואיות ומתעופפים אל מותם (כתלמידה טובה לא ראיתי חיילות). דקות הדומייה הללו עבדו מצוין, הן חוללו בי קתרזיס שהורכב מעצב עמוק, אסירות תודה לגברים הצעירים שהקריבו את חייהם למען בטחוני, וחיבור רגשי לאתוס הלאומי ולמה שהוא מגדיר כ"גבורה". היום אני עומדת בצפירות בראש כבד, בצער גדול על  הנעורים שבאו פתע אל סופם, בתימהון על ההקרבה-מרצון השיטתית, המתמשכת, ובתחושת היעדר כיוון לנוכח גסיסתו העקבית של האתוס שארגן פיסות משמעותיות מעולמי. ככל שמתרבים הסדקים בנרטיב שפעם קיבלתי כברור מאליו, גוברת בי תחושת אי הוודאות, גדל התימהון, ומתרבה החשיבה התרה אחר פשר חדש. ואין לי פשר חדש, וכנראה גם לא יהיה. יש לי רק כמה תובנות וכמה הרהורים שאנסה לארגן לכדי פסקאות בודדות.

אני חווה את הזמינות והעוצמה של הדחפים, את המובחנות שלהם מעולם המחשבות והערכים, גם באינטראקציה עם בעלי חיים, בעיקר כלבים. לרגעים אני יכולה להרגיש איך מתכשכשת בי עצם הזנב, איך מתייתרות המילים לנוכח העושר הבלתי אמצעי שמעניק הפרא המתעורר בי, האציל יותר או פחות

ואינני "יפת נפש". להפך. אני פוגשת בכוחות ההרס שלי על בסיס יומיומי, ואולי משום כך נוח לי לחשוב עליהם כעל עקרונות קוסמיים. אני פוגשת בהם על הכביש, ובתורים מתארכים, ובפגישות עבודה שבהן שיח מקצועי נדמה לי כקצף המכסה על תהומות של יצר אימתני. אני יכולה לדמיין כיצד ישיבות כאלה מועתקות למקום אחר או לזמן אחר והופכות לזירות התגוששות אלימות. אני חווה את הזמינות והעוצמה של הדחפים, את המובחנות שלהם מעולם המחשבות והערכים, גם באינטראקציה עם בעלי חיים, בעיקר כלבים. לרגעים אני יכולה להרגיש איך מתכשכשת בי עצם הזנב, איך מתייתרות המילים לנוכח העושר הבלתי אמצעי שמעניק הפרא המתעורר בי, האציל יותר או פחות.

דווקא החיבור לפראי, או אולי הניתוק הרגעי מהתפקוד החושב, מזכיר לי שמלחמות אינן יצר מזוקק הפורע בעולם. מלחמות הן תוצר תרבותי, שכמו תוצרים תרבותיים אחרים מבוסס על אינטגרציה בין דחפים לבין יכולות של תכנון, שיפוט וארגון. מבחינה זו, מלחמת המפרץ והמונה ליזה והמסדר של אימא תרזה הם בעלי מעמד אונטולוגי דומה: הם יצירות תרבות שבבסיסן מיזוג של דחפים ומחשבות לכדי ישות חדשה. ואולי מנחם להיזכר שכמו שמלחמות מלוות את האנושות מראשיתה, כך גם תוצרי תרבות ממשפחת השלום.

ידע דבר או שניים על מלחמה ועל שלום, על דחפים אנושיים, על תרבות, מוסר ואסתטיקה: טולסטוי באחוזת יסנאיה פוליאנה (1908), הדפס ליטוגרפי מאת סרגי פרקודוין-גורסקי. תצלום: ויקיפדיה

הכללים לפיהם אנו שופטים את תוצרי התרבות, למשל מוסר, אסתטיקה ומתודה מדעית, הם עצמם תוצרי תרבות, אף כי יש לנו נטייה לתפוש אותם כערכים מוחלטים. התינוק האנושי נפרד מהפרא הצרוף בשלב מוקדם של התפתחותו ונזרק לתוך מערכת קואורדינטות תרבותית. מרגע זה כל פעולה שלו, כיחיד או במסגרת קבוצתית, היא פעולה תרבותית: מושפעת מהתרבות, נשפטת על ידי התרבות ויוצרת יצירות תרבותיות, כלומר כאלה שהן תרכובת של דחפים ומחשבות. ומכיוון שהשוק התרבותי הוא עשיר ומגוון, הוא מכיל גם מערכות ערכים מגוונות, כך שגדול הסיכוי שתימצא מערכת ערכים שתצדיק מלחמה כזו או אחרת. מנקודת המבט הזו, מלחמות, כמו שלום, כמו יצירות אמנות, וכמו תיאוריות מדעיות, יהיו ויתפתחו כל עוד יהיה להן הד בשוק התרבותי. ואפשר שתמיד יהיה הד, ואפשר שיחדל לאיזה זמן.

ואולי ברמת הפרט זו המשמעות של מימוש עצמי: היכולת המודעת להאט, לא להתפתות אחר הקל והזמין, לעמול על יצירה תרבותית שלמה המבטאת את מכלול היכולות האנושיות

ובכל זאת, ההקבלה בין מלחמה המפרץ לבין המסדר של אימא תרזה אינה מלאה. מבט אל המוח האנושי מלמד שתגובות המוּנָעות מתוך פחד הן ישירות ומהירות. הן מנוהלות באזור ייחודי ויעיל (אמיגדלה) ומשפיעות במהירות על התגובה של האורגניזם כולו. לעומת זאת, תגובות המוּנָעות מתוך רגשות קרבה או חמלה דורשות אינטראקציה בין מספר אזורי מוח, ולכן הן מורכבות ואיטיות יותר. במובן זה, מגננה ותוקפנות הם מעין "סוכרים ריקים": פתרונות מהירים, חלקיים וממכרים לבעיות שניתן לא פעם לפתור באופן איטי ויסודי יותר.

תוצרי תרבות המבוססים על מגננה ותוקפנות יכולים להיות מהירים ומפתים, וגם מתוחכמים ומפותחים, אך לא פעם חסר בבסיסם "מותר האדם": היכולת המודעת להאט כדי לתור אחר פתרון המשלב באופן עמוק ויצירתי בין דחפים למחשבות, ובמונחים מוחיים, בין המערכת הלימבית לאונה הקדם מצחית. ואולי ברמת הפרט זו המשמעות של מימוש עצמי: היכולת המודעת להאט, לא להתפתות אחר הקל והזמין, לעמול על יצירה תרבותית שלמה המבטאת את מכלול היכולות האנושיות.

לימור לוטן היא עובדת סוציאלית העוסקת בטיפול במסגרת ציבורית ובמחקר. מאחוריה גם שנים ארוכות של עבודה בתחום מערכות המידע כמתכנתת, מנתחת מערכות ומנהלת פרויקטים.

תמונה ראשית: מתוך "עירום נשי שוב" (1913-1914), אדוורד מונק, המוזיאון לאמנות בהמבורג. תצלום: נורית מלצר-פדון