שוות אך נפרדות

יש כיום 174 מועדני כדורגל לנשים בעולם, אך הם עדיין מפגרים אחר ספורט הגברים בהקשר של ממון, יוקרה ופוליטיקה. על היחס לנשים במגרש המשחקים
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

כעשור ומחצה לאחר מלחמת העולם השנייה, משנות ה-60 ואילך, התרחב המאבק הפמיניסטי כמעט לכל תחום. מהספרות הרבה שהופיעה באותם ימים ולאחריהם ניתן להסיק שהמאבק התמקד לא רק בהשגת שוויון זכויות בתחום מסוים, למשל זכות הבחירה, אלא בשוויון זכויות בקביעת תהליכים (זכות ההיבחרות): להיות שותפות מלאות בקביעת הכללים שעל פיהם נקבעים הזכויות השונות וחלוקת המשאבים. בקצרה, נשים ביקשו להמיר את האוטונומיה היחסית שלהן, תלוית הגברים, באוטונומיה מלאה.

כבעבר, הובילו את המאבק נשים שמשאביהן ותודעתן הכשירו אותן לנהל מאבק כזה. בחלוף הזמן התרחב מעגל המשתתפות במאבק והצטרפו אליו נשים מקבוצות אתניות שונות כגון נשים שחורות בארצות הברית או נשים מהמעמדות הנמוכים במדינות אירופה, ולאחריהן באסיה ובדרום אמריקה. בנות המעמדות הבינוני והגבוה הן שהובילו את המאבק הפמיניסטי בכל אחת מהמדינות. בדרך כלל אלו היו מדינות שאפיוניהן אפשרו את המאבק הזה, כלומר במדינות הקפיטליסטיות באירופה ובצפון אמריקה. מאוחר יותר, במדינות מחוץ לשתי היבשות הנ"ל, נתקל המאבק הפמיניסטי בגורמים שביקשו לכלות אותו, בעיקר הממסד הדתי, שרבה השפעתו (ורב נזקו) במדינות במזרח התיכון, באסיה ובאפריקה.

ואולם חרף הפולמוס המתמשך בנוגע למעמד האישה, שהחל לאחר מלחמת העולם השנייה ונמשך מאז עד לימי כתיבת הספר הזה, אפשר להיווכח שהמאבק הניב פֵּרות של ממש בתחומים נרחבים: נשים מכהנות בתפקידים פוליטיים, במשרות ניהול בכירות, במשרות כלכליות ובפרופסיות ברמה הגבוהה ביותר. נשים מכהנות כראשות ממשלה ושׂרות, נשיאות של תאגידים עסקיים, נשיאות של מוסדות אקדמיים, מוסדות תרבות ועוד. עם זאת, ההערכה חייבת התייחסות היסטורית: לעומת העבר – נניח, ראשית המאה ה-20, אפשר לומר בבטחה שהשינויים מפליגים ממש; ואולם בהווה עדיין ישנו פער במדדים שונים בין נשים לגברים, כאשר, כצפוי, במדינות או בקהילות המכונות "מסורתיות" הפער עדיין גדול מאוד. במישרין או בעקיפין, פערים אלו השפיעו ועודם משפיעים על מעמד הנשים בספורט בכלל ובכדורגל בפרט.

השתתפות נשים בתחרויות באולימפיאדה, שהחלה מאפס וכיום עומדת על למעלה מ-40% מהמשתתפים, היא עדות לשינוי ביחסים שבין גברים לנשים: הספורט על ענפיו השונים כבר אינו של גברים בלבד, כולל ענפים כמו כדורגל שנחשבים גם היום "גבריים"

ההגמוניה של הגברים בערכאות המרכזיות של החברה המערבית התחלפה בדומיננטיות. כלומר, כוחם אינו מתבסס עוד על הפנמה-הסכמה (ורפיון) מצד הנשים, מכיוון שהגברים הם אלו שיוצרים ומשמרים את הערכים הנכונים, אלא על שליטתם הבלתי אמצעית במוסדות החברתיים-כלכליים-תרבותיים, ומכאן על יכולתם לפקח על הכניסה למוסדות אלו. מוסדות הספורט הם דוגמה מוצלחת ביותר בהקשר של דומיננטיות גברים בערכאות אזרחיות: בכל מוסד ספורט ארצי – ההתאחדויות המקומיות או הבין-לאומיות: פיפ"א (כדורגל), פיב"א (כדורסל), הוועד האולימפי וכו' – השליטה נתונה בידי הגברים, והיא מתגלמת בכך שהמשרות הבכירות במוסדות האלה מאוישות בעיקר בגברים. אבל גם בהם נפרצו החומות, ונשים החלו להשתתף בענפי הספורט השונים בשלושה תפקידים מתבקשים מאליהם: שחקניות, צופות ומנהלות. למעשה, למרות הדומיננטיות הנמשכת של הגברים בענפי הספורט, הם כבר אינם בבעלותם המלאה; הנשים תפסו עמדות בענפים אלו, אשר בעבר היו חסומים לחלוטין בפניהן. לדוגמה, השתתפות נשים בתחרויות באולימפיאדה, שהחלה מאפס וכיום עומדת על למעלה מ-40% מהמשתתפים, היא עדות לשינוי ביחסים שבין גברים לנשים: הספורט על ענפיו השונים כבר אינו של גברים בלבד, כולל ענפים כמו כדורגל שנחשבים גם היום "גבריים".

עם זאת, הפולמוס המגדרי עדיין לא תם, מכיוון שהספורט ממשיך לסמל גבריות. לדוגמה, ביקורת פמיניסטית מדגישה את עולם התוכן הגברי של הספורט וטוענת שבכך הוא מתנכל לזהות הנשית, מכיוון שהוא מחייב אותה "להשתוות" לזהות הגברית שמשמשת מודל לחיקוי: מי שרוצָה להיות ספורטאית נדרשת לאמץ לעצמה תכונות שנחשבות גבריות כגון כוח פיזי ולהוכיח את קיומן, כלומר להתאקלם בחוויה גברית. בד בבד יש מי שחולקת על כך שהספורט הוא למעשה חוויה מגדרית קוהרנטית ועל כן הוא אינו חוויה גברית בהכרח, כפי שהוא נחשב. המסקנה המתבקשת היא שנשים אינן צריכות לחשוש מפני השתתפות בספורט כאילו הן חוות חוויה לא להן.

ברם, האל (Hall) טוענת: מה שהיה הוא מה שעדיין ישנו; הספורט העכשווי אינו מנותק מהתרבות ומהערכים הדומיננטיים של החברה. תרבות הספורט נשענת על יסודות העצמיות וההישגיות, שתי תכונות שמיוחסות לגבריות, ולמעשה הן מהיסודות שעליהם נשענת התרבות (הקפיטליסטית) האמריקאית. אם כך, אי אפשר להתחמק מהמסקנה שלמעשה חוויית הספורט היא גברית, ועל כן אין לנשים ברירה אלא לנסות להשתוות אליה. יתרה מזאת, ניסיון לשנות את תרבות הספורט מאלץ להתייחס גם לפרמטרים חיצוניים לספורט כגון פרמטרים כלכליים ופוליטיים. המסקנה הנגזרת מהדברים האלה היא שהעצמת האוטונומיה של כדורגל הנשים אינה יכולה להיווצר מתוך עצמה – מהכדורגל עצמו – אלא נדרשת כאן התערבות חיצונית.

עטיפת הספר

עטיפת הספר

מכיוון שההכרה שיש לפתוח את הספורט על ענפיו השונים (כולם) לנשים חדרה למודעות החברה, ומכיוון שלהכרה הזאת נלוותה גם הסכמה מצד שני המגדרים לכך שהמצע הביולוגי של הנשים והגברים שונה, ועל כן התעלמות משוני זה תדיר את הנשים מהשתתפות בתחרויות, כולל בנבחרות לאומיות (מכיוון שבכל מקרה ייבחרו מי שרצים מהר יותר, בועטים חזק יותר או מוסרים מהר יותר וכו'), התקבל פתרון מעשי שנשען על עקרון הצדק היחסי: "שוות אך נפרדות". כלומר, יש להפריד בין ספורט הגברים לספורט הנשים, כאשר כל מגדר מתחרה רק עם עצמו – עיקרון שגם מדינות מסורתיות יכולות להסכים לו. בו-בזמן יש לגרום לכך שהמשאבים יחולקו באופן שספורט הנשים לא יקופח. משתמע מכך שמוסדות הספורט בכל מדינה צריכים לקיים רגולציה והתערבות, שכן הסתמכות על כוחות השוק בלבד, כפי שמתבקש במדינות קפיטליסטיות, תיטה בדרך כלל לטובת ספורט הגברים. ואכן, למעט כמה ענפי ספורט כמו טניס, ספורט הגברים נהנה ממשאבים כלכליים רבים יותר מספורט הנשים, מן הסתם, מכיוון שהוא נמכר טוב יותר בשוק התרבות: בעלי ההון הגדול, נותני החסות ואמצעי התקשורת, בייחוד הטלוויזיה, מעדיפים להשקיע את ממונם (או לרכוש זכיות) בספורט הגברים. התבוננות מהירה במה שמתרחש בספורט בארצות הברית מלמדת שבשלושת הענפים הבולטים: הפוטבול, הבייסבול והכדורסל (וכמו כן בענפים פופולריים נוספים כמו הוקי קרח), עיקר ההון מושקע במועדוני הגברים. ליגות הנשים בענפים אלו ובאחרים מתקיימות בקושי רב, ומדי פעם בפעם הן נסגרות ונפתחות מחדש בעזרת סיוע ממקורות נדיבים. שכרו של שחקן כדורסל בליגה האמריקאית עולה כמה וכמה מונים על שכרה של שחקנית כדורסל בליגת הנשים (כאשר היא נערכת). ככל הנראה, העיקרון "נפרדות אך שוות" מתממש רק בנוגע למחציתו הראשונה של העיקרון – "נפרדות": עיון במקורות שונים מעלה שספורט הנשים בהווה מקרטע, בלשון המעטה, אחר ספורט הגברים בהקשר של ממון, יוקרה ופוליטיקה. הפוליטיקה עשויה לסייע למימוש מחציתו הראשונה של העיקרון, לפחות בעקיפין: באמצעות מאבק פוליטי ותרגומו לחקיקה בנוגע לחלוקת משאבים אפשר לשפר את המצב הכלכלי של ספורט הנשים.

אכן, בארצות הברית התחברה הפוליטיקה לספורט הנשים כדי להעצים את מחציתו השנייה של העיקרון הנ"ל – "שוות". לאחר מאבק לשוויון בתחום הספורט בקמפוסים עלה הנושא לדיון בבתי המחוקקים האמריקאים: בשנת 1972 העביר הקונגרס תיקון לחוק ובו סעיף המכונה "סעיף 9" שעוסק באפליה על בסיס מגדר. תיקון זה קובע ששום תוכנית או פעילות חינוכית שמקבלת תמיכה פדרלית לא תהדיר מהשתתפות מישהו/מישהי על בסיס מינו ולא תמנע ממנו/ה תגמולים. הפירוש המעשי של התיקון הזה אילץ את המכללות ברחבי ארצות הברית לארגן מחדש את תוכניות הספורט שלהן ולהציע אותם ענפי ספורט לגברים ולנשים בנפרד. כמו כן חויבו מחלקות הספורט במכללות להקים ולנהל מערכת תקציב שבה יוקצה לתוכניות הגברים ולתוכניות הנשים מימון על פי היחס האמיתי של הנשים בענפי הספורט התחרותיים במכללה. ראשי התאגדויות הספורט במכללות (בשליטת גברים) גילו התנגדות לסעיף זה, מחשש שתיפגענה תוכניות הספורט של הגברים. לאחר סדרה של ערעורים בפני בתי המשפט הפדרליים שב הקונגרס ואישר את הסעיף כלשונו: המכללות ובתי הספר התיכוניים שמקבלים סיוע פדרלי חייבים לנהוג על פי לשון סעיף 9, וָלא – יעמדו לדין ויחויבו בתשלום פיצוים לנפגעים. האיום בסנקציה זו היה לגורם מרתיע יעיל.

בשנת 1972 העביר הקונגרס תיקון לחוק ובו סעיף המכונה "סעיף 9" שעוסק באפליה על בסיס מגדר. תיקון זה קובע ששום תוכנית או פעילות חינוכית שמקבלת תמיכה פדרלית לא תהדיר מהשתתפות מישהו/מישהי על בסיס מינו ולא תמנע ממנו/ה תגמולים

למרבה האירוניה, תוצאה בלתי צפויה של סעיף 9 הייתה מיזוג של התאגדות הספורט של הגברים במכללות עם התאגדות הספורט של הנשים במכללות; אמנם המיזוג יצר שותפות, אך הותיר ואף הרחיב את הדומיננטיות של הגברים בניהול ואת השליטה שלהם בחלוקת המשאבים המקומיים. בראש ובראשונה נועד סעיף 9 להעצים את מעמד הנערות-נשים בספורט ולהגדיל את מספר המשתתפות בענפים השונים. ואכן, ההישגים מרשימים: בבתי הספר התיכוניים עלה מספר המשתתפות מ-300 אלף בשנת 1970 ליותר משני מיליון בשנת 1992. נערות-נשים נכנסו לענפים שבעבר לא הייתה להן דריסת רגל בהם כגון הוקי קרח, בייסבול וכדורגל. גם בספורט המכללות חל גידול מרשים בהשתתפות נשים: מ-16 אלף בשנת 1970 ל-160 אלף בשנת 1980, והמגמה ממשיכה לטפס כלפי מעלה. בראשית שנות ה-90 היה שיעור הנשים 34 אחוזים מכלל הספורטאים במכללות, וכצפוי וכנדרש הן קיבלו כשליש מהמלגות המיועדות לספורטאים.

אך בתחום חיזוק המנהיגות בספורט, כלומר השתתפות נשים בניהול הספורט ובקביעת חלוקת המשאבים באמצעות ייצוג במוסדות השונים, חלה אכזבה. בעקבות יישומו של סעיף 9 מוזגו מחלקות הספורט של הגברים והנשים בבתי הספר ובמכללות באחריות המדינה ובפיקוחה, ותחתיהן הוקמו מחלקות משותפות לשני המגדרים. לאחר האיחוד הסתבר שכמעט בכל מקום נבחר גבר לעמוד בראש המחלקה, ואת משרות הניהול מאיישים גברים יותר מנשים. בד בבד, במשרות האימון בענפים השונים של ספורט הנשים חלה ירידה במספר הנשים המאמנות ועלה מספר הגברים, כל זאת בעקבות עליית השכר במשרות אימון אלו אשר הניעה גם גברים רבים לבקש לאייש אותן.

אין ספק שבלא התערבות פוליטית של המוסדות המחוקקים בארצות הברית לא היו הנשים מעצימות את כוחן בספורט בבתי הספר התיכוניים ובמכללות. נדמה שבמקרה הזה מאבק הנשים לשוויון בספורט המכללות התנהל כסחר חליפין: כל צד במאבק ויתר בנושא אחד וזכה בנושא אחר. על ספו של המילניום השלישי, תמונת המצב היא זו: במקומות שבהם מתקבלות ההכרעות החשובות לספורט המכללות האמריקאי עדיין השליטה היא בידי גברים; אמנם הפטריארכיה הצטמצמה ונחלשה לעומת העבר, אך לא התבטלה. מחוץ למכללות, בספורט המקצועני, נותרו הפערים בין נשים לגברים גדולים כשהיו. ואכן, הם גדולים עד מאוד.

בשלב כלשהו אימצו גם רשויות הספורט הבריטי את עקרון "שוות אך נפרדות", אך עד שההכרה הפכה להוויה, היחס לספורט הנשים היה שלילי ולא אחת אף מעליב. כאמור, האהדה שזכו לה קבוצות הכדורגל של הנשים בזמן מלחמת העולם הראשונה התפוגגה לאחר המלחמה, והחרם על כדורגל הנשים נמשך עד לשנות ה-70 של המאה ה-20. החרם הסתיים, בין השאר, מכיוון שאופ"א (התאחדות הכדורגל האירופי) דרשה מההתאחדות האנגלית לסיים את החרם וליצור שיתוף פעולה עם התאחדות הכדורגל לנשים.

היחס לכדורגל הנשים באנגליה לא היה חריג, הוא ניזון מהיחס הכללי לספורט נשים. הסיוע הכלכלי שהוענק לספורט הנשים היה אפסי לעומת הסיוע שקיבל ספורט הגברים. המועצה המרכזית של בריטניה לפעילות גופנית (The Central Council of Physical Recreation) העניקה לפעילות הגברים תמיכה רבה יותר מהתמיכה שניתנה לנשים. אבל שלא בכוונה תחילה, הרפורמה שיזמה המדינה בתחום החינוך חוללה (גם) תפנית ביחס לספורט הנערות-נשים, למשל הקמתם של בתי ספר מקיפים שפתחו את שעריהם לבני כל המעמדות. בתי ספר אלו אימצו תוכניות ספורט דומות לתוכניות שפעלו בבתי הספר הפרטיים היוקרתיים ועודדו נערות לעסוק בפעילות גופנית ובספורט תחרותי. גם הקמת מרכזים קהילתיים שהפעילו תוכניות ספורט עודדה נשים לפעילות גופנית ולספורט. יותר ויותר ילדות, נערות ונשים מן המעמדות הנמוכים באנגליה החלו לעסוק בספורט. מן הסתם, אפשר שלא במישרין, השפיע השינוי במדיניות גם על כדורגל הנשים – יותר ויותר נערות החלו לגלות בו עניין ולהצטרף למועדוני כדורגל בעיירות ובערים ברחבי בריטניה.

בדומה לארצות הברית, מניעת אפליה של נשים בספורט נזקקה לתמיכת המערכת הפוליטית. בשנת 1975 חוקק הפרלמנט האנגלי את החוק למניעת אפליה, שמשמעותו שוויון בין גברים לנשים בתחומים רבים. מסיבות כלשהן, החוק הזה לא חל על הספורט, אך הוא הכיר בהפרדה בין בנות לבנים בכדורגל, כלומר הכיר בקיומו הלגיטימי של ספורט נשים, ודבר זה הועיל וסייע להתרחבותו של כדורגל הנשים.

לאחר מלחמת העולם השנייה, וכפי הנראה תחת ההשפעה הגוברת של המחאה הפמיניסטית, החלו-המשיכו בעיקר המדינות המערביות לעודד נשים להשתתף בענפי הספורט השונים, כולל, כמובן, ענף הכדורגל. מדינות אלו העצימו את המדיניות שנשענת על עקרון "שוות אך נבדלות", כשהן מציעות פתרונות מעשיים שונים. כולן הציעו נגישות שווה לגברים ולנשים לענפי הספורט השונים, כמובן בד בבד עם שמירה על ההפרדה בין המגדרים. נשים רבות נענו להצעה, וספורט הנשים על ענפיו השונים החל לצמוח ולהתפשט. אך בכל האמור בניהול מוסדות הספורט, עדיין שלטו הגברים שליטה כמעט מוחלטת.

במדינות שבאסיה, באפריקה, במזרח התיכון ובדרום אמריקה, אפשר להבחין בהתעוררות של ספורט הנשים בדגש מוקפד על ההפרדה בין המגדרים

אין ספק שתמונת ההווה שונה מתמונת העבר, היא מגוונת יותר: בנורבגיה החוק קובע נגישות שווה לנשים ולגברים אך אינו מונע הקמת ארגוני ספורט לנשים בלבד. בגרמניה ארגוני הספורט משולבים מבחינה מגדרית, כאשר עמדות קבלת ההחלטות במוסדות הספורט מאוישות גם בנשים, אך עדיין ניכר רוב לגברים. גם בצרפת, היכן שנשים הקדימו לפרוץ לענפי ספורט שונים והספורט של שני המגדרים נתמך כיום על ידי הממשלה, רוב משרות הניהול של הספורט הן בידי הגברים. בספרד אין עתה ארגוני ספורט לנשים בלבד, אבל ישנם סקטורים מיוחדים לנשים בארגוני הספורט השונים. בצ'כיה אין מועדונים ארציים לנשים בלבד, המועדונים משותפים, אך גם שם לגברים שליטה במוסדות הספורט. בדרום אפריקה, לאחר שבוטל משטר האפרטהייד, התפנו מוסדות הספורט לטפל בנושא הפנים-מגדרי ללבנות ולשחורות. לצורך זה הוקמו ועדות שנועדו לצמצם את הפער בין הנשים לגברים. גם שם, נשים הן מיעוט בעמדות של קבלת ההחלטות במוסדות הספורט. קנדה הקימה ארגון לאומי לקידום נשים בספורט, וארגוני הספורט בה הם לנשים וגברים כאחד. גם שם, כצפוי, לגברים יתרון בעמדות הניהול.

מן הסתם, המדינות המערביות מייצגות את מודל החיקוי ליישום העיקרון "שוות אך נפרדות" עבור המדינות האחרות שנחשבות מסורתיות. ואכן, במדינות שבאסיה, באפריקה, במזרח התיכון ובדרום אמריקה, אפשר להבחין בהתעוררות של ספורט הנשים בדגש מוקפד על ההפרדה בין המגדרים. במדינות שהאליטות השולטות בהן הן דתיות, ההפרדה כוללת גם איסור על נשים לצפות במשחקי הגברים ולהפך. בשורה התחתונה, כמו בעבר כך גם בהווה, כמעט בכל מקום, מודרני או מסורתי, ידם של הגברים על העליונה: שליטתם במוסדות ענפי הספורט השונים עדיין שרירה וקיימת.

כדורגל נשים לאחר המלחמה

כדורגל נשים, צרפת, 1921. צילום: ג׳יל / גטי אימג׳ס

כדורגל נשים, צרפת, 1921. צילום: ג׳יל / גטי אימג׳ס

קהל של 9,000 אנשים נכח במשחק שבו השתתפה קבוצת הנשים המפורסמת דיק קר'ס, שנערך בסאוטפורט באוגוסט 1921. ייתכן שבגלל הפופולריות שלה, משחק הנשים הוחרם על ידי התאחדות לכדורגל בטענה ל"אי סדרים" בניהול הקרנות שגויסו על ידי הנשים במשחקי צדקה במשך המלחמה [...] מדוע תקעה ההתאחדות סכין בכדורגל הנשים? האם על הדשא רגליהן כבדות מרגלי הגברים? 78 שנים מאוחר יותר, בשנת 1999, באצטדיון רוז בול בפאסדינה (קליפורניה), בנוכחות קהל שמנה למעלה מ-90,000 צופים, בהם נשיא ארצות הברית דאז ביל קלינטון, זכתה נבחרת הנשים של ארצות הברית בגביע העולם בכדורגל.

הנשיא קלינטון ביקר בשני חדרי הלבשה [...] ראשית הוא ביקר אצל הסיניות ואמר: "אני רוצה לומר לכל הצוות עד כמה אנו מעריצים את ביצועכן בגביע העולם [...] כבוד גדול הוא לנו לארח אתכן בארצנו" [...] אחר כך הוא ביקר אצל האמריקאיות ואמר: "בראש ובראשונה, אני סבור שכל אחד באצטדיון בכה מרוב אושר. זה היה אירוע הספורט המלהיב ביותר שצפיתי בו מימיי" והוסיף: "למדנו היום הרבה על כדורגל, על אתלטיות נשים, על אומץ וסבילות ועל ספורטיביות אמיתית".

לאחר מלחמת העולם השנייה חלה תמורה של ממש בכדורגל הנשים. אמנם משחקי גביע העולם בכדורגל נשים בחסות פיפ"א החלו רק בשנת 1991, אך כבר בשנים שקדמו למשחקי הגביע שיחקו הנשים כדורגל במסגרות מקומיות

לאחר מלחמת העולם השנייה חלה תמורה של ממש בכדורגל הנשים. אמנם משחקי גביע העולם בכדורגל נשים בחסות פיפ"א החלו רק בשנת 1991, אך כבר בשנים שקדמו למשחקי הגביע שיחקו הנשים כדורגל במסגרות מקומיות, כאשר כדורגל הנשים הולך ומתפשט ברחבי העולם. בתחרויות המוקדמות של גביע העולם מתחרות כיום למעלה מ-170 נבחרות של נשים. מרשימת הנבחרות המשתתפות ניתן להסיק שכדורגל הנשים כבש לו מקום הן במדינות המכונות מפותחות והן במדינות המכונות המסורתיות. דירוג הנבחרות הלאומיות של הנשים מצביע על הדומיננטיות של המדינות המפותחות המערביות בכדורגל הנשים, ואליהן מצטרפות מדינות בעלות מסורת כדורגל ארוכה יחסית, למשל ברזיל או מדינות כמו סין שנמצאות בתהליך של מעבר למודרניזציה, כלומר לקפיטליזם. על פי הנתונים שפיפ"א מספקת, בשנת 2001 שיחקו כ-20 מיליון נשים כדורגל בעולם (מהן שמונה מיליון בארצות הברית) במסגרות מקומיות וארציות. הסיפא של עקרון "שוות אך נפרדות" הולכת ומתעצמת בקצב נמרץ, ואילו הרישא של העיקרון הזה עדיין רחוק מלהשביע רצון, בלשון המעטה, במרבית המדינות שכדורגל נשים מתנהל בהן.

כדי לשרטט את קווי ההתפתחות הארגונית והמוסדית של כדורגל הנשים, מוגש להלן תיאור קצר של התפתחות כדורגל הנשים בכמה מדינות מערביות שבהן כדורגל נשים כבר זכה למעמד של קבע. מדינות אלו היו הראשונות שכבשו להן מקום בכדורגל המקומי והעולמי, והיו מודל חיקוי לנשים בחברות אחרות שמטעמים ידועים איחרו לכונן כדורגל משלהן. מכיוון שאנגליה היא מולדת הכדורגל, ובה נוצר וננצר מודל המשחק, מאז ומעולם קיבל כדורגל הנשים האנגליות מקום רחב יותר משאר העולם, אף על פי שלאחר מלחמת העולם השנייה כדורגל הנשים במדינות אחרות עלה עליו מבחינת הישגיו.

אנגליה

באנגליה היה נדמה שלאחר המלחמה יחול מפנה ביחס של ההתאחדות האנגלית לכדורגל נשים, אבל בשנת 1946 אשררה ההתאחדות את החלטתה משנת 1921 להחרים אותו. בשנת 1950 הודיעה התאחדות הכדורגל של אסקס לכל חבריה שאין לשתף פעולה עם התחרות הקרובה בין קבוצת הנשים צ'למוספורד לקבוצת הנשים מאלדון, אבל משחק זה דווקא משך אליו כארבעת אלפי צופים. כדורגל הנשים לא נבל, נהפוך הוא. מועדון הנשים מנצ'סטר קורינטיאס רכש לעצמו מוניטין, ובשנות ה-60 נסעה קבוצת הכדורגל של המועדון לסדרת משחקים בדרום אמריקה, בג'מייקה ובאיטליה, והמשחקים האלה משכו קהל רב. "אבל משחק הנשים קיבל תנופה רק לאחר ניצחונה של אנגליה בגביע העולם בשנת 1966". שוב חזרה התופעה הידועה – הכדורגל ניזון מסביבתו, קל וחומר כדורגל הנשים.

עוד בתקופה שבין שתי המלחמות עלה מספר הנשים בקרב הצופים במגרשים. בין השאר, בעקבות ההצלחה של הפמיניזם בתחומים אחרים כמו פוליטיקה. הגברים האנגלים סברו שמשחק הכדורגל הוא אחוזה גברית, ולפיכך לא ראו זאת בעין יפה וכינו אותן "מזייפות נאמנות" וחסרות ידע של המשחק הזה. אבל הסטטיסטיקה מלמדת ששיעורן בקהל הצופים הלך וגבר, אף על פי שהמחאות מצד הגברים לא פסקו, כשהם שבים לתזה החביבה עליהם מימים ימימה שלפיה "כדורגל אינו משחק של נשים". אף על פי כן המשיכו הנשים לכבוש להן מקום באצטדיון: במרוצת הזמן הן נעשו לחלק בלתי נפרד מיציעי מגרשי הכדורגל באנגליה, ושיעורן נע בהווה בין 15% ל-25%, על פי הדמוגרפיה והמיקום של האצטדיונים. בשנת 1965, לאחר כארבעים שנה של פעילות בשדה המשחק באנגליה ומחוצה לה, שכללו כ-800 משחקים, כולל משחקים בין-לאומים, התפרק מועדון הכדורגל דיק קר'ס ליידיס. זה היה האות לסיומה של תקופה אחת ולתחילת של תקופה חדשה בכדורגל הנשים באנגליה.

בקיץ 1966 נערך המונדיאל באנגליה שהיווה גם נקודת מפנה עבור כדורגל הנשים. הפעם, שלא כבעבר, תרמה לכך רבות תנועת הנשים – הפמיניזם הפוליטי – שעודדה נשים לכבוש לעצמן מקום במשחקים שנחשבו גבריים, כשמשחק הכדורגל בלט מכולם. מספר מועדוני הכדורגל של נשים הלך וגדל, ונוצרו צורך ועניין למצוא לכולם מסגרת משותפת. בנובמבר 1969 הוקמה התאחדות הכדורגל של הנשים (WFA). בעת היווסדה, היו בהתאחדות כדורגל הנשים 44 מועדונים. בתוך שלוש שנים, בשנת 1972, עלה מספרם ל-182 מועדונים. בשנת 1970 נערכה באיטליה תחרות גביע הכדורגל לנשים בהשתתפות שש נבחרות, ביניהן נבחרת הנשים של אנגליה, שיוצגה על קבוצת הכדורגל עמק צ'לטרן, אלופת מזרח אנגליה.

ביוני 1971, בעצרת של התאחדות הכדורגל האירופית (UEFA), התקבלה החלטה שתובעת מההתאחדויות המדינתיות החברות בהתאחדות לפקח על מועדוני כדורגל הנשים במקומותיהן, כלומר לשתף עמם פעולה. ראשי ההתאחדות האנגלית נאלצו להכיר בהתאחדות הכדורגל של הנשים, להסיר את החרם על מועדוניהן ולהקים ועדות יעוץ משותפות. תידרשנה עוד כ-12 שנים עד אשר התאחדות הכדורגל של הנשים תסופח להתאחדות הכדורגל האנגלית (הגברית), אבל כדורגל הנשים באנגליה החל לצבור תאוצה והיה נראה שאין מי שיוכל לעצור אותו.

ביוני 1971, בעצרת של התאחדות הכדורגל האירופית (UEFA), התקבלה החלטה שתובעת מההתאחדויות המדינתיות החברות בהתאחדות לפקח על מועדוני כדורגל הנשים במקומותיהן, כלומר לשתף עמם פעולה

בשנת 1984 הגיעה נבחרת הנשים האנגלית לגמר גביע אופ"א לאחר ניצחון על הנבחרת הדנית. היא הפסידה לנבחרת השוודית בסדרת בעיטות עונשין. התקשורת האנגלית התעלמה ממשחק הגמר הזה על שני פרקיו (למעשה נערכו שני משחקים, אחד בשוודיה והשני באנגליה). אבל כדורגל הנשים עשה עוד צעד חשוב: הוא קיבל הכרה בין-לאומית, ושחקניותיו החלו להיות מבוקשות על ידי מועדונים בעולם. שחקניות אנגליות (סו לופז, עדנה נאליס, רוז ראידלי) נרכשו על ידי מועדונים אירופיים (לדוגמה, באיטליה), ועבורן היה הכדורגל מקור להכנסה כלכלית נכבדה באופן יחסי. התקשורת, שעד כה התעלמה מהן, החלה לגלות עניין בכדורגל הנשים ובשחקניות, בייחוד לנוכח מעברן של שחקניות למועדונים אירופיים. בינואר 1987 שידר הבי.בי.סי. תוכנית תיעודית שחשפה את כדורגל הנשים בפני הציבור הרחב. בשנת 1988, כאשר נבחרת הגברים של אנגליה ספגה מפלות מבישות במשחקי גביע אופ"א, נבחרת הנשים של אנגליה זכתה בגביע המונדיאלטו (גביע העולם הקטן), לאחר שבמשחק הגמר גברה על נבחרתה של איטליה בתוצאה 2:1. בשנת 1989 שודר גמר גביע התאחדות הכדורגל לנשים על ידי ערוץ 4 של הטלוויזיה, כששניים וחצי מיליון צופים בו. כדורגל הנשים באנגליה הלך וסימן בכוחות עצמו מקום על המפה.

החשיפה התקשורתית עודדה את הקמתן של קבוצות נשים נוספות באנגליה, אך בו-בזמן היא גירתה את קנאתם של חוגים גבריים שכדורגל הנשים היה לצנינים עבורם. למרות ההתנגדות, כדורגל הנשים המשיך להפגין נוכחות כדי להישאר. חיזוק רב חשיבות לכדורגל הנשים (לא רק באנגליה) בא מצִדה של פיפ"א, כאשר בשנת 1983 תבעה מהתאחדויות המדינתיות ליטול על עצמן גם את האחריות לפיתוחו של כדורגל נשים. בלית ברירה נאלצה ההתאחדות האנגלית לכדורגל להסתגל למצב חדש. היא לא יכלה עוד להתעלם מכדורגל הנשים, ובתוך עשור שנים היא תאמץ אותו תחת כנפיה.

בשנת 1990, בסיוע כספי של ארגון נאמנות ציבורי לתמיכה בספורט הקהילתי, הוקמה הליגה הלאומית לנשים שכללה שמונה מועדונים. בשנת 1991 היו 334 מועדונים חברים בהתאחדות הכדורגל לנשים, ובהם 9,000 שחקניות. בשנת 2000 נמנו 700 (ועוד 750 קבוצות של נערות) מועדונים, ובהם 35,000 שחקניות. כדורגל הנשים באנגליה גדל בקצב מרשים, ויש המכתירים אותו כספורט הצומח ביותר באנגליה. מספר המועדונים וסך השחקניות באנגליה עדיין נמוך ממספרם בארצות הברית, באיטליה, בצרפת ובהולנד, אך לעומת העבר התמורה בכדורגל הנשים באנגליה משמעותית הן בכמות והן באיכות.

אך למרות כל זה, כדורגל הנשים באנגליה ממשיך להתקיים בשוליים, כמעט בהיחבא, וקהל הצופים בו קטן מאוד. סקר שנערך בשנת 1997 העלה שרק אחוז אחד מהציבור האנגלי צפה במשחק כדורגל מליגת-העל של הנשים. התנאים שעומדים לרשות הכדורגל הזה אינם טובים בלשון המעטה: המשחקים של כדורגל הנשים – כולל הבין-לאומיים – נערכים במגרשים של מועדוני הליגות הנמוכות. הליגה מתקשה להשיג תמיכה של חסויות והטלוויזיה אינה נלהבת לשדר את משחקי ליגת הנשים. עם זאת, הענף אינו נסוג לאחור אלא ממשיך לצמוח: החל משנת 1969 ועד לסגירתה של ליגת הכדורגל לנשים עם הצטרפותה להתאחדות הכדורגל האנגלית בשנת 1993, היא התעצמה והחזיקה מעמד למרות הסיוע הכספי הדל והעוינות מצד ממלאי תפקידים בהתאחדות הכדורגל האנגלית. ליגת הנשים אפשרה לנשים לשחק כדורגל במסגרות עונתיות וגם בתחרויות בין-לאומיות. ההתעקשות של השחקניות ושל מי שניהלו את המועדונים ואת הליגה נשאה פֵּרות.

בשנת 1993 התבטלה העצמאות של ליגת הנשים מרצונן ובהסכמתן, והיא הסתפחה להתאחדות הכדורגל האנגלית. לכאורה, בכך הסתיימה תקופת ההדרה והמחסור, לאחר שההתאחדות האנגלית לכדורגל נטלה על עצמה את כיסוי הגירעון הכספי של ליגת הנשים. במסגרת השתתפות בהתאחדות לכדורגל הוקמה 'ברית הכדורגל של הנשים', כדי שתשמש פורום למועדוני הנשים. כמו כן נקבעה משרה של מתאמת כדורגל הנשים, שבאחריותה הפיקוח על כדורגל הנשים והנערות. אישה אחת, לשעבר שחקנית כדורגל ובהווה בעלת הסמכה לשמש כמאמנת, מונתה לנציגת המגדר במועצת ההתאחדות לכדורגל – מועצה שמונה כמה עשרות נציגים ממוסדות שונים שמקצתם אינם קשורים להתאחדות (לדוגמה, הצבא והאוניברסיטאות) ומנציגי ליגות הכדורגל, כולם גברים.

כיום, 174 נבחרות לאומיות משתתפות בתחרויות גביע העולם לנשים; מספר זה מתקרב מאוד למספר נבחרות הגברים החברות בפיפ"א (204). על סמך הכללים הנהוגים בפיפ"א, יש להניח שבמרבית החברות בהתאחדות הבין-לאומית לכדורגל ישנה ליגת נשים כלשהי

בשנת 1999 הקציבה לראשונה ההתאחדות מיליון לירות אנגליות לעידוד וטיפוח כדורגל הנשים. ליגת הנשים קיבלה חסות כספית לארבע שנים. נבחרת הנשים זכתה לחסות של אומברו (Umbro), ענקית מוצרי ספורט. לראשונה נראה שכדורגל הנשים נשען על בסיס כלכלי איתן. יתרה מזאת, כדורגל הנשים החל ליהנות מהשירותים השונים של ההתאחדות לכדורגל, כמו למשל קורסי מאמנים וניהול, וממנגנון החשיפה התקשורתית – המחלקה ליחסי ציבור – שעמד לרשות התאחדות לכדורגל. כדורגל הנשים החל להיחשף לציבור בדרך שלא נחשף מעולם בשידורי טלוויזיה ובמדורים בעיתונות היומית. התאחדות החלה לטפח כדורגל בקרב נערות צעירות באמצעות הקמת מרכזי מצוינות באזורים השונים של אנגליה. בשנת 1998 נמנו 1000 מועדונים של צעירות ובהם 20,000 שחקניות. עוד קודם לכן, בשנת 1995, ייסדה ההתאחדות לכדורגל את ליגת-העל של הנשים שחולקה לשלוש חטיבות: הליגה הלאומית (עשר הקבוצות הטובות ביותר), הליגה הצפונית והדרומית (בכל אחת עשר קבוצות) ועשר ליגות אזוריות, שמהן ניתן להתקדם לליגות הבכירות. ליגות אלו קיבלו מעמד של ליגות מקצועניות (השחקניות קיבלו תשלום עבור השתתפותן), ולידן הוקמו ליגות חובבניות של בוגרות ושל נערות, שכללו את מאות המועדונים האחרים.

כעשרים שנה ויותר קודם לכן (1972), כלומר לפני ההצטרפות להתאחדות האנגלית, בתנאי מחסור והדרה, מינתה התאחדות הכדורגל של הנשים ועדה לבחירת השחקניות לנבחרת הכדורגל הראשונה של נשים. ואילו בשנת 1993 נטלה ההתאחדות לכדורגל אחריות מלאה על נבחרת הנשים ומימנה את ההוצאות השונות הכרוכות בהכנת הנבחרת ובעריכת המשחקים. כך, בשנת 1972, עם הקמת נבחרת הנשים הונח היסוד, ומאז החל מסע שנמשך עד היום: כדורגל הנשים באנגליה משתלב בתחרויות הבין-לאומיות שנערכות בחסות אופ"א או בחסות פיפ"א: נבחרת האחת עשרה של אנגליה נמנית עם צמרת כדורגל הנשים בעולם.
ועדיין, כדורגל הנשים ממשיך להתמודד עם התנגדותן של דמויות בכירות בכדורגל. לדברי רון אטקינסון, אחד המאמנים הבכירים באנגליה, "נשים צריכות להיות במטבח, בדיסקוטק ובבוטיק, אך לא בכדורגל". ההיסטוריה דילגה מעל אטקינסון ואחרים שניסו לדחוק את כדורגל הנשים. נשים נוכחות בכדורגל האנגלי כשחקניות, כמאמנות, כשופטות מוסמכות (כרגע, בשיעור של אחוז אחד מסך השופטים המוכרים באנגליה) וכדירקטוריות במוסדות הכדורגל השונים. כפי שצוין, בשנות ה-90 המאוחרות כבר הייתה אישה אחת במועצת ההתאחדות לכדורגל. כ-50 נשים שימשו אז בתפקידי ניהול במועדוני הכדורגל של הליגה הבכירה וליגות המשנה, כמה מהן בתפקיד של דירקטוריות או אף יושבות ראש של מועדון, למשל בבירמינגהם, בבלקפול, בנוריץ ובעוד כמה מועדונים. שיעור הנשים בתפקידי מפתח בכדורגל האנגלי עדיין נמוך בהרבה מזה של הגברים, אבל הן נוכחות. מולדת משחק הכדורגל, שהחל כאחוזה גברית מובהקת שלא ניתנה בה דריסת רגל לנשים, חזרה בתשובה ואימצה את כדורגל הנשים: אמנם כ"נפרדות", אך עדיין לא כ"שוות".

ארצות הברית

בארצות הברית היה כדורגל הנשים לספורט עממי נפוץ: למעלה משמונה מיליון וחצי נשים – ילדות, נערות ובוגרות – שיחקו כדורגל בבתי הספר, במכללות ובליגות החובבות האזוריות בראשית המאה ה-21. מן הסתם, הכמות יוצרת גם איכות; לא בכדי הנבחרת הלאומית של נשות ארצות הברית נמנית עם הצמרת של הכדורגל בעולם. הנבחרת הזאת זכתה במקום ראשון בגביע העולם בסין 1991; במקום השלישי בתחרויות הגביע העולמי בשוודיה 1995; במדליית הזהב האולימפית באטלנטה 1996 ובגמר גביע העולם בפסדינה 1999. בזה לא תמה שרשרת ההישגים של נבחרת הנשים האמריקאיות. בשונה מכדורגל הנשים במדינות אחרות, נבחרת הנשים הלאומית הקדימה את הכדורגל המקצועני: הצלחות הנבחרת, בייחוד ההישג בשנת 1999, הניחו את כדורגל הנשים "על המפה" והניעו גורמים פרטיים שונים לייסד ליגת כדורגל נשים מקצוענית. זה היה השאור שבעיסה: כדורגל היה לענף הספורט בה"א הידיעה של נשים בארצות הברית. כמאמר אחת השחקניות הבכירות של הנבחרת לשעבר, "כולן משחקות כדורגל".

נראה שישנו מתאם בין היותו של הכדורגל ספורט מסורתי ודומיננטי במדינה כלשהי לבין הצלחת כדורגל הנשים במרחב הבין-לאומי – כמובן, למעט ארצות הברית וקנדה החריגות מבחינת מסורת כדורגל אצל הגברים

בדומה לענפי הספורט האחרים בארצות הברית, נבנה כדורגל הנשים המקצועני במתכונת של "בועה" שמגוננת עליו מפני מה שמכונה "כוחות השוק": מספר המועדונים המשתתפים נקבע על ידי הנהלת הליגה. הליגה הזאת סגורה: אין ירידות ואין עליות, והצטרפות של מועדון נוסף לליגה אפשרית רק כאשר הנהלת הליגה מסכימה ומאשרת. המייסדים של ליגת הנשים המקצוענית (WPS) הלכו בעקבות מייסדי ליגת הכדורגל המקצוענית של הגברים: הם הקימו מנגנון מרכזי של פיקוח על חלוקת המשאבים – מימון ושחקניות – בד בבד עם הצבת רף לגובה התקציב של כל מועדון. אמנם גם כדורגל הנשים מוגן מכוחות השוק החופשי, אבל מה שנוסה בהצלחה בכדורגל המקצועני של הגברים לאחר המונדיאל של שנת 1994 (שנערך בארצות הברית) לא הצליח עד כה אצל הנשים. הליגה המקצוענית סבלה ממחסור במימון והושעתה מהמשחקים. ואולם למרות ההשעיה והקשיים שניצבים בפניו, כדורגל הנשים בארצות הברית ממשיך לעמוד לרוב בזכות עצמו:

מה שהוכיחו גביע העולם וליגת הכדורגל המקצועית של הנשים הוא שספורט נשים יכול לשרוד לאורך זמן גם ללא בסיס מסורתי של כדורגל גברים. [...] מה שמעורר תמיהה הוא שעניין זה התפתח תוך כדי איפול תקשורתי. תארו לעצמכם מה היה קורה אם התקשורת הייתה מעניקה לנשים חמישית מהכיסוי שהיא מעניקה לגברים. כדורגל הנשים בארצות הברית עדיין נפוץ בבתי הספר העממיים, במכללות ובשכונות. בארץ שמכונה "ארץ לא כדורגל", בשל המעמד הנמוך של המשחק הזה אצל הגברים, מעמדו של כדורגל הנשים נותר איתן גם בלא ליגה מקצוענית.

מערב אירופה

בדירוג העולמי של פיפ"א לשנת 2012, ב-20 המקומות הראשונים (במקום הראשון ממוקמת ארצות הברית), נמצאות 12 נבחרות ממערב אירופה, וככל הנראה, הדבר אינו מקרי. ככלל, הדירוג לשנה זו דומה לדירוגים מהשנים הקודמות, למעט שינויים קלים. נראה שישנו מתאם בין היותו של הכדורגל ספורט מסורתי ודומיננטי במדינה כלשהי לבין הצלחת כדורגל הנשים במרחב הבין-לאומי – כמובן, למעט ארצות הברית וקנדה החריגות מבחינת מסורת כדורגל אצל הגברים. נוסף על מדינות מערב אירופה, נמנות עם עשרים הנבחרות הטובות בעולם גם סין, יפן, צפון קוריאה, רוסיה וברזיל. בכמה מהן, כמו ברזיל, היה הכדורגל (של גברים) ספורט דומיננטי עוד קןדם למלחמת העולם השנייה, ואילו באחרות, כמו יפן, היה הכדורגל לענף ספורט פופולרי רק מהעשורים האחרונים של המאה ה-20 ואילך. מכל מקום, וכצפוי, מדינות מערב אירופה הן הגרעין המרכזי של פיפ"א מבחינת איכות הכדורגל שלהן, וחשוב במיוחד מעמדן הכלכלי אשר בזכותו התאחדות הכדורגל האירופית היא העשירה ביותר מבין כל שאר ההתאחדויות האזוריות. אמנם כדורגל הנשים במדינות אלו אינו נהנה מרווחה כלכלית כמו כדורגל הגברים, אך גם ענף זה נהנה באופן יחסי, כמובן, ממשאבים כלכליים ופוליטיים שמקנים לו מעמד מיוחד בכדורגל הנשים בעולם.

אוטונומיה יחסית

שער של כתב העת ״לה פטיט ז׳ורנל״ מ-1923. צילום: לי אימג׳ס

שער של כתב העת ״לה פטיט ז׳ורנל״ מ-1923. צילום: לי אימג׳ס

כיום, 174 נבחרות לאומיות משתתפות בתחרויות גביע העולם לנשים; מספר זה מתקרב מאוד למספר נבחרות הגברים החברות בפיפ"א (204). על סמך הכללים הנהוגים בפיפ"א, יש להניח שבמרבית החברות בהתאחדות הבין-לאומית לכדורגל ישנה ליגת נשים כלשהי. לאחר שנים רבות של הדרה, הטרדה, הגבלה וכיו"ב, היה כדורגל הנשים לנוכחות של ממש בהתאחדות הכדורגל הבין-לאומית. לאחר שנים רבות של אדישות, בלשון המעטה, סוף-סוף קלטה פיפ"א להיכן נושבת הרוח הפוליטית בעולם ונטלה על עצמה את עידוד ענף כדורגל הנשים, כשהיא תובעת מההתאחדויות המקומיות לסייע בהקמתן של ליגות כדורגל לנשים. בכך העניקה פיפ"א גושפנקה רשמית לתלות של כדורגל הנשים בכדורגל הגברים, לא כל שכן במוסדות שניהלו את הכדורגל וממילא נשלטים כולם על ידי גברים. כך נוצר מודל של חסות שנשען על עקרון "שוות אך נפרדות": כדי לקבל הכרה, סיוע במשאבים והשתתפות בתהליכי קבלת החלטות, כדורגל הנשים נאלץ לקבל עליו את מרות ההתאחדות המקומית, אשר הייתה (ונשארה עד היום) בגדר מעוזם של הגברים שפינו מקום נפרד בתנאים מגבילים לנשים. ואולם השוויון לא בא עם ההפרדה.

למעשה, המודל שנוצר עבור כדורגל הנשים הוא מודל שמכונה כאן "אוטונומיה יחסית": דרך ההתארגנות של הכדורגל הזה ותכניו תלויים בדרגות החופש שמוענקות לו על ידי ראשויות הכדורגל במדינה אשר נשלטות בידי גברים. השליטה הזאת ניזונה משליטתם של הגברים גם בערכאות המרכזיות של המדינה. כלומר, כבעבר, מודל האוטונומיה היחסית בכדורגל הוא בעל זיקה לסביבה הפוליטית-תרבותית-כלכלית ומושפע מנגזרותיה. לפיכך, כדי לעמוד על התפתחות הכדורגל בכלל וכדורגל הנשים בפרט, יש להתמקד במידת השפעתם של הפרמטרים שמעצבים את הסביבה שלהם.

כדי לקרב ככל האפשר למציאות את המודל שנוצר והתפתח עבור כדורגל הנשים, אשר כאמור נשען על כמה הכללות היסטוריות וסוציולוגיות, יש לחלק את הרשימה של 174 מועדוני כדורגל הנשים לשתי קטגוריות לפחות: קטגוריה אחת כוללת את המדינות שבהן החל כדורגל הנשים את דרכו קרוב למדי לכדורגל הגברים, בעצמו, ללא סיוע של מוסד מקומי או חיצוני, כאשר הוא מושפע או גם מעורב בתהליך ארוך של עיצוב הפמיניזם – המאבק לשוויון זכויות לנשים. עם קבוצה זו נמנה כדורגל הנשים שנוצר וכונן במדינות אירופה, בארצות הברית, בקנדה וככל הנראה גם בכמה מקומות בדרום אמריקה. אפשר לציין כמה גורמים שיצרו את "תחום ההזדמנות ההיסטורי" להופעת כדורגל הנשים: המודרניות או הקפיטליזם שעצבו את החברות האלה. מסיבות שלא כאן המקום לפרטן נוצר עבור הנשים תחום הזדמנויות להרחיב את חופש הפעולה שלהן. בהקשר זה היה הפמיניזם גורם בעל משקל רב במיוחד שהשפיע על היווסדו ועיצובו של כדורגל נשים במישרין או בדרך כלל בעקיפין. כאשר קיבלו הנשים זכות בחירה והיבחרות, כאשר הן היו לכוח של ממש בפוליטיקה של המדינה, או אז הייתה בידן האפשרות להשפיע גם על הספורט בכלל ועל הכדורגל בפרט, ולהפקיע אותו מידי השליטה הגברית האבסולוטית. במדינות אלו חדל הכדורגל להיות ספורט "לגברים בלבד" כבר בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה. כאשר כדורגל הנשים העמיק שורש במדינות אלו, וכאשר נוכחו מוסדות הכדורגל המקומיים והבין-לאומיים (שנשלטו על ידי המערב) שאין להם ברירה אלא להתחבר אליו, הוא היה לחלק בלתי נפרד של התאחדויות המקומיות, בעוד שארגוני הכדורגל הבין-לאומיים סידרו לנשים מסגרות תחרותיות רב-שנתיות: גביע אירופה וגביע העולם. עם הזמן, לכל אלו מצטרפת הקטגוריה השנייה.

עם הקטגוריה השנייה נמנות המדינות שכדורגל הנשים נוסד בהן מאוחר יחסית, והוא הגיע אליהן כחבילה מסודרת, בין השאר בהשפעת הגופים הבין-לאומיים של הכדורגל שתבעו את הקמתן של ליגות כדורגל במדינות החברות בהם. אבל גם ברבים מהמקומות שכדורגל הנשים הגיע אליהם "כחבילה מסודרת" הוא לא התקבל בקלות ונתקל בהתנגדות מצד ארגונים דתיים, בחשש מאובדן ההגמוניה של הגברים וגורמים אחרים. כל אלו הציבו בפני כדורגל הנשים מכשולים כדי להניא את הנשים מלהשתתף בו. בכמה מהמדינות בקטגוריה זו חלה ההגבלה על השתתפות נשים בכדורגל גם על צפייה במשחק. כיום, השפעת הגברים על כדורגל הנשים בקטגוריה זו רבה יותר מהשפעתם של הגברים על כדורגל הנשים בקטגוריה הראשונה. נדמה שאף על פי שהגדרות בין המדינות המכונות מודרניות לבין המדינות המכונות מסורתית הולכות ומתנמכות, כדורגל נשים מהווה בוחן תקף למידת המודרניות-ליברליות של חברה כלשהי ביחס לנשים, ובכלל.

לעומת כדורגל הגברים, כדורגל הנשים הוא מיעוט. מספר המועדונים ומספר השחקניות הפעילות נופל בהרבה ממספרם של הגברים. ההתמסחרות של הכדורגל מיטיבה עמו מעט, אך מקשה עליהן הרבה: ככל שההתתמסחרות מעמיקה והכדורגל נעשה תלוי יותר ויותר בכוחות השוק, כדורגל הנשים מתקשה יותר ויותר לשווק את עצמו, כלומר לגייס משאבים. מספר הצופים (למעט משחקי הגמר של גביע העולם) מועט, לעתים רבות אפסי. השידורים של משחקי הליגה בטלוויזיה (מקור הכנסה נאה בכוח) בודדים ונדירים. מכאן, שנותני החסויות אינם נוטים להשפיע מכספם על כדורגל הנשים. גם כאשר ההתאחדויות המקומיות תומכות בקבוצות ובשחקניות, הכסף אינו רב. לא אחת, גם התמיכה הזאת נכפית עליהן על ידי מוסדות הכדורגל הבין-לאומיים ועל ידי גורמים פוליטיים מקומיים, בדרך כלל על ידי ארגוני נשים או נשים בעמדות כוח פוליטיות. מכל מקום, רק במדינות אחדות כדורגל הנשים זוכה למעמד של ממש בתהליכי קבלת החלטות הנוגעות לו. במרבית המדינות הוא בחזקת קרובת משפחה ענייה – זו שבמסיבות משפחתיות יושבת בפינת השולחן.

המאמר מבוסס על פרק מספרו של אמיר בן-פורת ״כך לא עושות כולן״ הרואה אור בימים אלה בהוצאת רסלינג. 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי אמיר בן-פורת.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על שוות אך נפרדות