שורשי האכזריות

האם הרוע הוא מחלה? ייתכן שהבנה חדשה תעזור למנוע רציחות המוניות והקצנה של צעירים
X זמן קריאה משוער: 11 דקות

כיצד קורה שבחור צעיר, נורמלי ככל הנראה, נושר מלימודיו באוניברסיטה, נעלם וצץ שוב זמן מה לאחר מכן בסרטון שבו הוא מוציא להורג אדם אחר, בדם קר, בשם הג'יהאד? זוהי תעלומה שאנו נאלצים להרהר בה מאז שהארגון המתכנה דאעש הכריז מלחמה על הכופרים. אבל לפני שבעים שנה שאלנו שאלה דומה לגבי השומרים הנאצים במחנות הריכוז וההשמדה – ולמרבה הצער היו בין לבין שפע הזדמנויות נוספות להרהר בכך.

המחשבה שאדם מתורבת עלול להיות מסוגל למעשים ברבריים היא זרה לנו כל כך, שאנו תולים את האשמה לכך באינסטינקטים החייתיים שלנו

מה הופך אדם מן השורה לרוצח? המחשבה שאדם מתורבת עלול להיות מסוגל למעשים ברבריים היא זרה לנו כל כך, שאנו תולים את האשמה לכך באינסטינקטים החייתיים שלנו – האזורים הקדומים יותר של המוח, ה"פרימיטיביים", שמשתלטים על האזורים הרציונליים וחותרים תחתם. אך כעת גישה חדשה הופכת את ההסבר המקובל הזה על פיו. גישה זו אומרת שאנשים מבצעים מעשי אכזריות דווקא בגלל שהאזורים ה"גבוהים" המפותחים יותר של המוח הולכים צעד אחד רחוק מדי. שורת השינויים המוחיים המעורבת בתהליך זה זכתה לשם תסמונת E – האות E מייצגת את המילה Evil, "רוע".

עולמנו משופע ברציחות אידיאולוגיות ואנו זקוקים עד מאוד לתובנות חדשות לגבי הבעיה הזאת. אבל ישנה מחלוקת בכל הקשור להצגת הרוע כמחלה. יש החושבים שנקודת המבט הזאת עלולה לתת צידוק למעשים נתעבים, או לתת לארגונים קיצוניים מתכון להקצנת צעירים רבים. אחרים טוענים שהצגת הרוע כמחלה היא בבחינת התכחשות לעובדה שבכולנו טמון הפוטנציאל לרוע. מן הצד האחר, חסידי הגישה אומרים שאם הרוע הוא אכן פתולוגיה, החברה צריכה לנסות לאבחן את האנשים המועדים למחלה, כדי להקטין את שיעור ההידבקות. ואם נצליח בכך, אולי נוכל גם לבלום את ההקצנה ואף לצמצם את שיעור הקיצוניים בעולם.

אם הרוע הוא אכן פתולוגיה, החברה צריכה לנסות לאבחן את האנשים המועדים למחלה, כדי להקטין את שיעור ההידבקות

לאחר מלחמת העולם השנייה החלו מדענים לחקור את התנהגותם של השומרים הנאצים במחנות הריכוז וההשמדה. יש חוקרים שראו בהם מוציאים להורג שהשתתפו בהרג ברצון, מסיבות אידיאולוגיות, ואילו אחרים חשבו שהם מילאו פקודות באופן אוטומטי ובלי מחשבה. הדיון התלקח מחדש באמצע שנות התשעים בעקבות רצח העם ברואנדה והטבח בסְרֶבְּרֶניצה שבבוסניה. ב-1996 פרסם כתב העת The Lancet מאמר מערכת, שהצביע על כך שאיש אינו מנסה לבחון את הרוע מנקודת מבט ביולוגית. מנתח המוח יצחק פריד מאוניברסיטת UCLA החליט להיענות לאתגר.

אתר הנצחה, רואנדה, טבח

אתר ההנצחה לחללי הטבח ברואנדה. תצלום: Deutsche Welle

במאמר שהתפרסם ב-1997 הוא טען כי השינוי המתחולל בבני אדם לא אלימים שהופכים לרוצחים (ורוצחים שוב ושוב) כולל שורת תסמינים המעידים יחד על קיומה של בעיה בשם תסמונת E. הוא טוען שהתסמונת נוצרת כתוצאה מ"שבר קוגניטיבי" המתרחש כאשר הקורטקס הפרה-פרונטלי – אזור "גבוה" של המוח המעורב בתהליכי החשיבה הרציונלית וקבלת ההחלטות – מפסיק להתייחס לאותות המגיעים מאזורים פרימיטיביים יותר של המוח ונכנס למצב של פעילות יתר.

פריד מסביר שהטענה הזאת מרתקת, מכיוון שמשמעותה היא שהיא מאפשרת להתחיל לאפיין ולתאר את הפגם הבסיסי הזה במצב האנושי. "בדיוק כפי שאוסף של תסמינים, כמו חום ושיעול, עשוי לאותת על דלקת ריאות, הגדרת אוסף של תסמינים המיוחסים לתסמונת הזאת עשויה לעזור לנו לזהות אותה בשלבים מוקדמים". כשפריד הגה את התיאוריה, לא היו ראיות שיגבו אותה. אבל מאז עבר חקר המוח כברת דרך משמעותית, ולכן פריד ארגן השנה כנס בפריז שמטרתו לבחון מחדש את הנושא.

ברמה היסודית ביותר, כדי להבין מדוע אנשים רוצחים עלינו להבין תהליכי קבלת החלטות, ובדיוק בכך התמקדו חוקרי המוח שהשתתפו בכנס. התיאוריה של פריד מבוססת על ההנחה שבדרך כלל, לאנשים, יש סלידה טבעית מפגיעה בזולת. אם הוא צודק, הרי שאזורי המוח הגבוהים של אנשים עם תסמונת E מבטלים את הנטייה הזאת. כיצד זה קורה?

אטיין קוֹקְלן (Koechlin) מ"אֵקוֹל נוֹרְמַל סוּפֶּרְיֱיר" (École Normale Supérieure) בפריז הצליח לשפוך מעט אור אמפירי על העניין, כשבחן אנשים המצייתים לכללים שסותרים את נטיותיהם האישיות. הוא הכניס מתנדבים לסורק מוח ונתן להם לבחור בין שתי משימות פשוטות. על בסיס ניסיון העבר הם היו צריכים לבחור איזו משימה תביא להם תגמול כספי גבוה יותר (שישה אירו לעומת ארבעה). לאחר זמן מה, הוא שילב באקראי מבדקים המבוססים על כללים: הוא שידר להם איתות צבע שהראה להם באיזו משימה לבחור, ואמר למתנדבים שאם לא יישמעו לאיתות, לא יקבלו כסף.

לא מפתיע שהמתנדבים צייתו לכלל, גם אם משמעות הדבר הייתה שעליהם לבחור במשימה שתניב להם, לפי ניסיונם, תשלום נמוך יותר במבדקי הבחירה החופשית. אבל דבר בלתי צפוי קרה. אף על פי שההכרח לציית לכלל היה אמור לייצר תהליך פשוט יותר של קבלת החלטות, המתנדבים התלבטו זמן רב יותר, כאילו הם מתמודדים עם קונפליקט פנימי. בסריקות המוח נראתה פעילות רבה גם באזור הלטרלי ובאזור המדיאלי של הקורטקס הפרה-פרונטלי. האזור הלטרלי ידוע כאזור הרגיש לכללים, ואילו האזור המדיאלי מקבל מידע מהמערכת הלימבית – אזור קדום יותר של המוח המעבד מצבים רגשיים, קרי אזור הרגיש להעדפותינו הפנימיות. במילים אחרות, אף שהנבדקים צייתו לכלל, הם עדיין שקלו את ההעדפה האישית שלהם, אלא שהפעילות באזור הלטרלי של הקורטקס הפרה-פרונטלי ביטלה אותה.

מובן שיש הבדל גדול בין משחק על מטבעות אירו ספורות ובין ההחלטה להרוג בני אדם. אבל קוקלן מאמין שתוצאות הניסוי מלמדות כי הערכים האינסטינקטיביים שלנו ממשיכים להתקיים גם כשהמשחק משתנה. "כללים לא משנים ערכים, אלא רק התנהגויות", הוא אומר. לדעתו, הניסוי שלו מלמד כי מצב שבו המוח הגבוה חוסם את האותות המגיעים מהמוח הפרימיטיבי, הוא נורמלי ולא פתולוגי. אם פריד צדק בהנחותיו, הרי שבתסמונת E התהליך הזה רק מואץ, וכך אפשר להסביר מדוע אדם מן השורה מתגבר על סלידתו מרצח. ייתכן שאותם תהליכים מוחיים אחראים לניסויים המפורסמים שערך הפסיכולוג סטנלי מילגרם מאוניברסיטת ייל בשנות השישים – ניסויים שהראו עד לאיזה מרחק מוכנים אנשים ללכת בשם הציות לגורמי סמכות, כולל מתן שוקים חשמליים קטלניים-כביכול לזרים.

פריד טוען שכאשר אנשים הורגים בפעם הראשונה הם חווים תגובה רגשית, אך חלקם מאבדים במהרה את הרגישות להרג. וייתכן שכאשר אנחנו "בסך הכול ממלאים פקודות" קל לנו יותר להתגבר על האינסטינקט הראשוני שלא להזיק לזולת. במחקר שטרם התפרסם, פטריק הגארד (Haggard) מיוניברסיטי קולג' לונדון השתמש בסריקות מוח כדי להראות שפקודות אכן גורמות לנו להרגיש אחראים פחות למעשינו. "יש בכפייה משהו שמייצר חווית פעולה שונה", הוא אומר, "כאילו אנחנו מסוגלים באופן סובייקטיבי להרחיק את עצמנו מהאירוע הלא נעים הזה שגרמנו לו".

אבל הדבר המדהים לגבי תיאורים רבים של רציחות המוניות, בימינו ובעבר גם יחד, הוא שלעתים קרובות החליטו הפושעים להרוג אפילו כשלא הורו להם לעשות זאת. בספרו "אנשים רגילים", ההיסטוריון כריסטופר בראונינג מספר על יחידה נאצית בשם יחידת המילואים 101 של משטרת הסדר. אף אחד לא כפה על חברי היחידה להרוג. מיעוט קטן מחבריה הרג בלהיטות כבר מהתחלה, אבל אלה היו אנשים עם נטיות פסיכופתיות או סדיסטיות. עם זאת, מבין חברי היחידה שהסתייגו מהרג, הרוב המכריע עבר במהרה שינוי מהותי ונעשה אכזרי לא פחות. בראונינג מכנה אותם רוצחים "מכוח השגרה": כאילו מרגע שהחליטו להרוג, ההרג הפך במהרה להרגל.

גדוד 101, משטרת הסדר, מילואים, נאצים, בראונינג

מסדר של גדוד המילואים 101 של משטרת הסדר, בעיד לודז', סתיו 1940 או אביב 1941. תצלום: ויקיפדיה

מקובל לראות בהרגלים התנהגויות חצי-אוטומטיות, נטולות מחשבה, שהמוח הגבוה אינו מעורב בהן. תפישה זאת מאששת את ההנחה שהמוח הפרימיטיבי הוא שגורם לאנשים מן השורה להפוך לרוצחים. אבל מחקר חדש של חוקרת המוח אן גְרֵייבּיל (Graybiel) מ-MIT קורא תיגר על הפרשנות הזאת. גרייביל חוקרת אנשים בעלי הפרעות נפשיות נפוצות, כמו התמכרות ודיכאון, שגורמות להם לקבל החלטות רעות דרך קבע. במצבים של סיכון גבוה הם נוטים לזלזל במחיר שהם עלולים לשלם ולקבל על עצמם רמות סיכון לא בריאות. המחקר של גרייביל מלמד שהמוח הגבוה הוא האשם בכך.

גרייביל וקבוצת החוקרים שלה אימנו עכברושים לרכוש הרגלים – ללכת באותם מסלולים קבועים במבוכים. לאחר מכן ריסנו החוקרים את הפעילות הנוירולוגית באחד מאזורי הקורטקס הפרה-פרונטלי שחוסם את האותות המגיעים מאזור המוח הפרימיטיבי המכונה "אמיגדלה". העכברושים שינו מיד את אופן הריצה שלהם – ההרגל נשבר. "ההנחה הישנה, שהמוח הקוגניטיבי אינו מסוגל לבחון ולהעריך התנהגות הרגלית, שהיא מחוץ להישג ידו, שגויה", אומרת גרייביל. "יש לו שליטה הערכתית שוטפת". וזאת תגלית מלהיבה, לדבריה, מכיוון שהיא רומזת לנו שיש דרך לטפל באנשים עם הרגלים מזיקים כמו טורדנות כפייתית, ואפילו, בפוטנציה, תסמונת E.

הניסוי הזה התאפשר בזכות טכניקה בשם אופטוגנטיקה, שמאפשרת לחוקרים לווסת באמצעות אור את פעילותם של נוירונים מהונדסים-גנטית בקורטקס הפרה-פרונטלי של העכברוש. הטכניקה אינה מותרת לשימוש בבני אדם, אבל ייתכן שטיפולים קוגניטיביים או התנהגותיים או תרופות, ייצרו תופעות דומות. גרייביל חושבת שאולי אפילו יהיה אפשר למנוע מאנשים לקבל את ההחלטה להרוג מלכתחילה, על-ידי הרחקתם מניתוחי עלות-תועלת מהסוג שעלול לגרום להם, למשל, להתפוצץ באוטובוס עמוס נוסעים. בניסויים אחרים שנערכו בעכברושים, הצוות של גרייביל מצא כי השימוש בכלים אופטוגנטיים להפחתת הפעילות בסטריאטום, אזור במערכת הלימבית המְתַקשר עם הקורטקס הפרה-פרונטלי, גרם לעכברושים דווקא לסלוד מסיכונים: "אנחנו יכולים פשוט לסובב חוגה ולשנות באופן קיצוני את התנהגותם", היא אומרת.

גרייביל עצמה מודה שהפן המוסרי-חברתי של טיפולים מסוג זה הוא כבר עניין לדיון אחר. מי שנראה בעיני אדם אחד טרוריסט עשוי להיות לוחם חופש בעיני אחר. מי קובע מהי התנהגות מזיקה? האנתרופולוג סקוט אטראן (Atran) מאוניברסיטת מישיגן, שדיבר השנה מול מועצת הביטחון של האו"ם על אודות המחקר שערך בנושא אלימות בעלת מוטיבציות אידיאולוגיות, שם את הדגש על עניין זה: "אל-קאעידה ודאעש טוענים שההתקפות על הירושימה ונגסקי, שלא חסו על חיי אזרחים, הן רוע", הוא אומר.

אטראן מתנגד להצגת הרוע כמחלה, ואחרים חולקים את חששותיו. הפסיכולוגי החברתי סטיבן רייכר (Reicher) מאוניברסיטת סנט אנדרוז בסקוטלנד אומר שהבעיה בתסמונת E היא חלוקת העולם ל"אנחנו" ו"הם". המושג תסמונת E מתבסס על ההנחה שרק אנשים בעלי מוחות לקויים מסוגלים לרוע, כשבפועל כולם מסוגלים לרוע בהקשר הנכון (או המוטעה). לדבריו, אם ברצוננו להפחית את רמת האלימות בעולם, עלינו לבחון את ההקשר. ודבר זה דורש מאיתנו להביט בקבוצה, ולא בפרט.

רייכר אומר כי ההערות שכתב מילגרם במהלך ניסוייו המפורסמים הן מאירות עיניים, כי אנו לומדים מהן שהנבדקים הפגינו את טווח התגובות המלא, החל מהשתתפות נלהבות וכלה בסירוב בפועל, כתוצאה מחרדה וחוסר יכולת לקבל החלטה. הגורם שקבע את תגובתם של הנבדקים הוא ההזדהות: האם הם הזדהו עם עורך הניסוי – גורם הסמכות – או עם הקורבן. הוא חושב ששאלת המפתח היא איך מבצעי הרציחות ההמוניות מגדירים את עצמם – מי הקבוצה שהם מזדהים איתה ואת מי הם תופשים כאיום מתוקף היותו מחוץ לקבוצה.

הגישה הזאת נראית הגיונית לאור הדברים הידועים לנו על אודות התנהגות קבוצתית.  בני אדם התפתחו כיצורים אולטרה-חברתיים, שהישרדותם תלויה בחברוּת בקבוצה. נטייתנו להתכנס בקבוצות חזקה כל כך, עד שדי בהבזק של צבע כדי שנזדהה עם אדם זר הלובש צבע דומה. חוקרת המוח ז'וּלי גְרֶז (Grèzes), גם היא מאֵקוֹל נוֹרְמַל סוּפֶּרְיֱיר, טוענת שאפילו ההשתייכות לקבוצה קטנה וארעית כזאת משפיעה על האופן שבו אנו תופשים זרים. אנחנו חשים פחות אמפתיה לאנשים מחוץ לקבוצתנו ואף עלולים להתעלם לחלוטין מאנושיותם.

מכיוון שיש לנו נטייה לאמץ את התפישות והערכים של כל קבוצה שאנו מזדהים עמה, הקבוצות שלנו משפיעות גם על התנהגותנו כלפי זרים. "הדבר הרעיל באמת", אומר רייכר, "הוא גיבוש מערך של קבוצות פנים וקבוצות חוץ, שהופך רצח עם למעשה של סגולה ומציג את הרוצחים כחברי הקבוצה האציליים ביותר".

אבל קבוצות יכולות גם להיות כוח חיובי ומתרבת. למעשה, ההתנגדות לאלימות היא לרוב תופעה קולקטיבית, כפי שאפשר לראות במקרה של שלושת הצעירים האמריקניים שסיכלו ניסיון ירי ברכבת בצרפת באוגוסט. טיפוסים מתבודדים, לעומת זאת, הם טרף קל יותר לגורמים המעודדים הקצנה אלימה.

כעת אנו מזהים את שני צדי המטבע. רייכר טוען שעלינו לעודד חברוּת בקבוצה, מכיוון שזאת ההגנה הטובה ביותר נגד התפישה הלא בריאה שאנחנו מוסריים יותר מאשר אנשים הנמצאים מחוץ לקבוצה שלנו. הוא גם מוסיף שעלינו לחנך את ילדינו להיזהר מהבחנות מוסריות של שחור ולבן.

מלאכי הגיהינום, תהלוכה, אופנוענים

תהלוכת לוויה של "מלאכי הגיהינום" בלונדון, תצלום: דייוויד ג'ונס.

זהו את התסמינים

אז איפה אנחנו עומדים? גם רייכר וגם אטראן חושבים שהמחקר העתידי צריך להקדיש פחות תשומת לב לסיבות שבגללן אנשים מחליטים לבצע מעשים קיצוניים, ולהתמקד בגורמים המושכים אותם לארגונים קיצוניים מלכתחילה. כשאטראן דיבר מול מועצת הביטחון של האו"ם הוא טען שצעירים צריכים לחלום. דיבורים על מתינות לעולם לא יעשו רושם על "צעירים המשתוקקים להרפתקאות, לתהילה, לחשיבות", הוא אמר.

פריד, מצדו, מעודד מהממצאים המאששים את קיומה של תסמונת E. הוא עדיין חושב שאנחנו יכולים להפיק תועלת מבחינת התהליכים המתחוללים במוחו של רוצח. יתר על כן, דינמיקות קבוצתיות עשויות לעזור לנו להסביר מדוע הקורטקס הפרה-פרונטלי הוא שורש כל הרוע. אחרי הכול, אזורי המוח הלא-פרימיטיביים מגיבים לכללים בדיוק מפני שכללים הם חיוניים לתפקודן של קבוצות. הסיכון שתגובה זאת תהיה מופרזת הוא המחיר שאנו משלמים על כך.

פריד אינו תומך בשימוש בתרופות לטיפול בתסמונת E. הוא חושב שאנחנו צריכים להשתמש בידע שלנו לגבי המוח כדי לזהות הקצנה כבר בשלב מוקדם, לבודד את האנשים האלה ולעזור להם להשתנות.  "עלינו להבהיר לציבור מהם הסימנים והתסמינים, כדי שיהיה ניתן לזהות אותם", הוא אומר. הוא חושב שחינוך הוא ככל הנראה המפתח למניעה. לפחות בנקודה הזאת הוא מסכים עם מבקריו.

לורה סְפּיני (Spinney) היא כותבת המתגוררת בפריס

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2016 by The New Scientist. Distributed by Tribune Content Agency.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

תמונה ראשית: מתוך "טבח התמימים", רובנס, 1611-1612, על פי הבשורה לפי מתי, פרק ב'. תצלום: ויקיפדיה, Art Gallery of Ontario

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי לורה ספיני, New Scientist.

תגובות פייסבוק

2 תגובות על שורשי האכזריות

01
חוה

מה היתה פרופ' קרול גיליגן אומרת על ההטיה הקאנטיאנית-גברית הטמונה בטענה ש"אזורי המוח הלא-פרימיטיביים מגיבים לכללים בדיוק מפני שכללים הם חיוניים לתפקודן של קבוצות"?