שושלת הדם הפראי

"דמים אמריקניים" (American Bloods) – איזו כותרת! הרי קשה מספיק להסכים על משמעות המילה "אמריקני", ואם מוסיפים לקלחת גם דם – הנוזל הגופני היקר שלנו, שהדמיון הפשיסטי הקודח מזהה בו הזדמנויות אינספור להרעלה – עוד עלולה לפרוץ פה קטטה. אבל כותרת המשנה של הספר החדש מאת ג'ון קאג, The Untamed Dynasty That Shaped a Nation ("השושלת חסרת העכבות שעיצבה את פני האומה") מנסה להרגיע את הרוחות, כי היא מרמזת לנו ש־Blood במקרה הזה הוא בכלל שם משפחה – בְּלאד. אלא שבעצם, גם כותרת המשנה פרובוקטיבית למדי: אם שושלת בלאד עיצבה את פני האומה, למה לא שמענו עליה מעולם?

קאג (Kaag) הוא מרצה לפילוסופיה מאוניברסיטת מסצ'וסטס בלואל, והוא מתגורר על גדות נהר הקונקורד, בבית שנבנה ב־1745 על ידי מתיישב בשם ג'וזָיָה בלאד. כעשר שנים לאחר מכן, באותו בית, נולד תדיאוס בלאד. הוא ורובה המוסקט שלו היו בזירת הקרב ב־19 באפריל 1775 כשנורתה "הירייה שנשמעה סביב העולם" (ביטוי המתייחס לקרבות בלקסינגטון ובקונקורד, שפתחו את מלחמת העצמאות האמריקנית), ובזקנתו ראיין אותו ראלף ולדו אמרסון על החוויה ההיא. קאג הבין ששושלת בלאד תיתן לו הזדמנות לחקור את נקודות ההשקה בין רעיונות גדולים לחיים פרטיים: להתחיל קרוב לבית ומשם להרחיב את המבט, לשזור את חייהם של בני המשפחה בהיסטוריה התרבותית ובפילוסופיה ולנסות לשאול מאין באנו ולאן אנחנו הולכים.

זו אינה הפעם הראשונה שבה קאג משלב את הפילוסופיה בסיפורים בגוף ראשון על אודות חייו האישיים. בספרו American Philosophy: A Love Story (משנת 2016) הוא מספר לנו על שני נישואיו הראשונים דרך שיחות עם "גיבוריו האינטלקטואלים", ההוגים מניו אינגלנד: אמרסון, הנרי דייוויד תורו וויליאם ג'יימס. בספרו Hiking With Nietzsche: On Becoming Who You Are(משנת 2018), הוא מטפס על הר או שניים באלפים בחברת פרידריך ניטשה. הפרויקט החדש שלו הרבה יותר שאפתני. קאג גייס צוות דמויות גדול יותר, חולש על זירה רחבה הרבה יותר, ולמעשה מקווה לפענח את סודות האמריקניות. אין פלא שהמאמץ ניכר.

קאג מנסה להתחקות צמיחתה של האומה, כפי שהם משתקפים בקורותיה אחר של אחת ממשפחות החלוצים הראשונות והגדולות ביותר של אמריקה

קאג מנסה להתחקות אחר צמיחתה של האומה ("וכאבי הגדילה המייסרים שלה"), כפי שהם משתקפים בקורותיה של "אחת ממשפחות החלוצים הראשונות והגדולות ביותר של אמריקה", שהתגוררה בין היתר בבית שהוא עצמו גר בו. סקר גנאלוגי פרטי מלמד אותו שבביתו עברו אלפי בלאדים, מארון ועד זֶבּיוּלון. בנוסף לג'וזייה ותדיאוס, קאג בוחר קומץ בני משפחה משונים ומסקרנים שחיו בין 1618 ל־1838 ונכחו באירועים הסוערים של ההיסטוריה האמריקנית, או נתקלו באופן כזה או אחר בהוגים אמריקנים מפורסמים.

קאג טוען כי "בניגוד לשושלות אמריקניות ידועות או איקוניות יותר" (הוא מזכיר משפחות כמו קאבוט, לואל, אסטור, רוזוולט), משפחת בלאד משקפת אתוס חלוצי מסוים בעקביות מדהימה: הגנאלוגיה שלהם מעידה על ה"פראות" שתורו דיבר עליה, על רוח חסרת עכבות ומקורית שתדעך אמנם בתהליך יצירתה של אמריקה, אך לעולם לא תגווע לגמרי. אף שארה"ב קמה על יסודות של "חיים, חירות וחתירה לאושר", תמיד היה בה משהו בלתי מאוזן, פרוע, שלוח רסן, מפוחד.

מורשת של עצמאות מחשבתית, אפילו פראות טבעית ודעתנות מובהקת: הנרי דייויד תורו (1856), ב.ד. מקסהם. תצלום: National Portrait Gallery, ויקיפדיה

ב"יצירתה של אמריקה" הוא מתכוון להתפשטות מערבה, להקמת ציביליזציה במקום שבו הייתה עד אז, כפי שאמר הפוריטן ויליאם ברדפורד, "שממה מחרידה מלאה בחיות פרא ובאנשי פרא". קאג טוען שהמתיישבים של ניו אינגלנד מתחו קו מפריד חד וברור בין המתורבת לפראי, אבל מסביר שלשושלת בלאד היה אתוס מורכב יותר: בני המשפחה "חקרו ללא הרף את החיים על צורותיהם הקיצוניות", והפנימו כי "הקיום האנושי אינו מתחלק למשבצות נפרדות שכן הוא פראי מיסודו".

אילו סיפורים על התנהגות חסרת עכבות מסתתרים מתחת לפני השטח של החברה הפחות או יותר מתפקדת שלנו? עד כמה מושרשת כאן הפראות שפעם הגדירה את מדינתנו?

קאג, כמו רבים אחרים בימינו, מנסה להבין מה הסיכוי שאמריקה תידרדר לתוהו ובוהו. בספרו הוא שואל, "אילו סיפורים על התנהגות חסרת עכבות מסתתרים מתחת לפני השטח של החברה הפחות או יותר מתפקדת שלנו? עד כמה מושרשת כאן הפראות שפעם הגדירה את מדינתנו?" הוא מזהיר אותנו לא לצפות לתשובות של כן ולא, ובכל זאת הוא אינו מתאפק ומדביק תוויות כמעט "זליגיות" למדגם הקטן של בני משפחת בלאד המככבים בספרו.

אופורטוניזם טהור היה הדחף שהניע את הדמות הראשונה בספר: תומס בלאד, שלא היה אמריקני, אבל היה הדמות הידועה ביותר לשמצה במשפחה. לראיה: ב־1671 הוא ניסה לגנוב את יהלומי הכתר ממצודת לונדון. הנוכל והגנב תומס נותן את הטון לענף האמריקני של המשפחה, אשר מתחיל עם אחייניו המגיעים לאמריקה מתישהו בשנות השלושים של המאה ה-17 והופכים להיות מראשוני המתיישבים בניו אינגלנד. באמצע המאה, רוברט בלאד כבר הספיק להקים חווה בגודל 12 אלף דונם מצפון לקונקורד. האזור הזה נחשב אז לפאתי הציביליזציה. רוברט ה"בעייתי" היה אזרח טוב כשזה התאים לו, ומורד כשהתקרבה השעה לשלם מסים. אבל הוא הבין שההגנה הטובה ביותר מפני איומים קטנים היא שיתוף פעולה בין שכנים. לפי קאג, הריקוד הזהיר שהוא רקד עם הרשויות המקומיות, "מנבא בזעיר אנפין את הדינמיקות הפוליטיות" שנוצרו כשהמושבות החלו למרוד בכתר הבריטי.

אמרסון ותורו הטרנסצנדנטליסטים, חביביו של קאג, שחרתו על דגלם את העצמאות התרבותית של אמריקה ורוממו את הנפש הפרטית, מופיעים בספר החדש אחרי שהמחבר מדלג כמאה שנה קדימה ומתחיל לבחון את הקשר של משפחת בלאד לתסיסה המקומית. תדיאוס, חימֵשוֹ של רוברט, עשה רושם גדול על אמרסון, מכיוון שהסופר התפעל מהאומץ הנדיר שהוא הפגין כלוחם באותו קרב בקונקורד. קאג טוען (אך אינו מוכיח) ששיחה שניהל אמרסון עם תדיאוס ב־1835 היא שדחפה את אמרסון ל"התמרדויות" שלו. הוא מתכוון בכך לשני נאומים שהוא נשא בשנים שלאחר מכן: "המלומד האמריקני" ו"נאום בבית הספר לדת" המטלטל, שבו הוא מתנער מהדת המאורגנת (ובייחוד מה"אוניטריאניזם הקר כגווייה", כפי שאמר במקום אחר) [אמרסון עצמו היה כומר אוניטרי].

רלף וולדו אמרסון (1857): ממבשרי הדת האמריקנית החילונית, תעוזה, להט והסתערות: "הסתכמות עצמית". תצלום: ויקיפדיה

ב"המלומד האמריקני" הוא קורא לסוג חדש של אזרח אמריקני משכיל, אינטלקטואל פעיל ומעורב המתמסר בתעוזה לסערתהּ הרוחשת של האומה החדשה – כמה נפלא לראות את אמרסון בן ה־34 מפשיל שרוולים ו"רץ בלהט אל ההמולה המהדהדת", כדי לתפוס את מקומו "בזירה, ולסבול ולעבוד"! אבל הבלאד הבא של קאג, פֶּרֶז, בנו של תדיאוס, נרתע מההמולה. הוא היה מתבודד ואסטרונום חובב, ואת רוב ימיו העביר בצריף על כיסא מסתובב שממנו הביט ברקיע מבעד לטלסקופ שלו. קאג אינו מתרגש ומוצא דרך להראות שגם הוא נמשך לפראי: הוא טוען שלפרז הייתה חברות "מתמשכת ועמוקה" עם תורו, ושהוא עזר לו "להגדיר את תפישת החופש האנושי" שלו. במשפט הראשון בחיבורו "ברגל" (שראה אור במקור ב"אטלנטיק" ב־1862, לאחר מותו), תורו קושר בין הפראות ו"החופש המלא" – ומנגיד אותם ל"חופש והתרבות שיש בקיום אזרחי גרידא" (כפי שתרגום בן ציון הרמן). לפי קאג, גם פרז וגם תורו שחררו את עצמם מ"הסחות הדעת ההמוניות של החיים המודרניים", ובזכות האסטרונום הזקן והאקסצנטרי הצליח תורו "לראות את צורתו הפנימית, האצילית, של אדם פשוט לכאורה".

ג'יימס יצא מערבה במסגרת מבצע של מתנגדי עבדות שנועד למנוע מקנזס להפוך למדינת עבדים, וקנה שם קרקע מהשבטים הילידיים בתפקידו כסוכן וכסייר

ההמולה המהדהדת חוזרת עם ג'יימס קלינטון בלאד, אחד ממייסדי העיר לורנס בקנזס וראש העיר הראשון שלה. במהלך פעילותו הוא נתקל אפילו בג'ון בראון, שהתקפותיו העקובות מדם על מתיישבים מיליטנטים תומכי עבדות הן אחת הסיבות שקנזס של התקופה ההיא זכתה לכינוי "קנזס שותתת הדם". ג'יימס יצא מערבה במסגרת מבצע של מתנגדי עבדות שנועד למנוע מקנזס להפוך למדינת עבדים, וקנה שם קרקע מהשבטים הילידיים בתפקידו כסוכן וכסייר. הוא שרד את טבח לורנס ב־1863 (שבו לוחמי גרילה מהקונפדרציה הרגו כ־150 גברים ונערים לא חמושים), ובעשורים שאחרי המלחמה "צפה בהנאה בעיירת הספר הזו מתרבתת את עצמה".

אתוס אמריקני מהדהד: ״דניאל בון מלווה מתיישבים דרך מעבר קמברלנד, מערבה בדרך לקנטקי״ (תמונה מ-1851), ג׳ורג׳ קיילב בינגהם. תצלום: Bridgeman Art Gallery, ויקיפדיה

ג'יימס אמור לייצג את הבלאדים הרבים שהשתתפו בהתיישבות האמריקנית במערב ו"הגיעו למסקנה שאזורי הגבול הם מרחב פרדוקסלי שבו הבריות האכזריות ביותר עשויות להיות גם הפגיעות ביותר". איני בטוח לאילו בריות קאג מתייחס כאן או מה כוונתו. הוא מבין היטב שאי אפשר לעסוק ב"קנזס שותתת הדם" אלא אם עוסקים גם במלחמה ההרסנית נגד התועבה המוסרית המכונה "עבדות" וברצח העם שבוצע באוכלוסייה הילידית. בפרקים שלפני כן הוא מזכיר כמה מהעבדים שנמכרו ונקנו על ידי חברים שונים ממשפחת בלאד במאה ה-18, וכאן הוא מתאר את גורלם העגום של שבטי המישורים הגדולים, תושבים ילידיים שאדמתם נגנבה מהם, או שהמתיישבים גירשו או חיסלו אותם. אבל קאג אינו מספר לנו אם ג'יימס עצמו רכש את הקרקעות שלו בעסקאות הוגנות, או מה עלה בגורלם של הבלאדים חסרי העכבות האחרים בגל ההתיישבות המערבי. זה אינו נראה כמו הרגע הנכון להתחמק. להיפך, חשוב לזכור שהסיפורים שאנחנו מספרים על ההתיישבות במערב הפרוע, משפיעים על התפישה העצמית שלנו כאומה.

דמותה של ויקטוריה וודהאל היא דמות קיצונית והפכפכה הממחישה היטב מגוון תגובות שונות ובלתי שגרתיות לטראומה של מלחמת האזרחים

ספרו של קאג אינו סקירה היסטורית אינטלקטואלית מקיפה. אפילו רצף עלילתי אין בו. יתרה מזו, קאג אינו מבסס את טענתו שבני משפחת בלאד "שימשו בכל תקופה ככוח מניע של ההיסטוריה האמריקנית מתחת לפני השטח". אל תתנו למטאפורת ה"בלאד/דם" המתחכמת לבלבל אתכם: תורשה אינה מסבירה את נוכחותן העקבית של אידיאולוגיה או רוח מסוימות במשך מאות שנים. במקום לספר סיפור בעל רצף, קאג צייר אוסף של דיוקנאות. אחדים מעניינים יותר מאחרים, ורמת העניין נקבעת בעיקר על ידי קרבתו של בן המשפחה הזכרי המדובר לאנשים דגולים אחרים. בשלב כלשהו הוא מתייחס ל"נרטיב־מַראָה שכמעט ונשכח: נשות בלאד". אבל תרומתו המשמעותית היחידה לנרטיב המראה הזה הוא להכיר לנו את ויקטוריה וודהאל (Woodhull), פעילת זכויות נשים כריזמטית שנישאה לקולונל ג'יימס הארווי בלאד, איש צבא האיחוד לשעבר וחסיד נלהב של הכנסייה הספיריטואליסטית. קאג אומר שוודהאל היא "ככל הנראה המפורסמת והשערורייתית ביותר מכל הענף האמריקני של משפחת בלאד", וברור לחלוטין מדוע הוא החליט לאמץ אותה לספרו: היא דמות קיצונית והפכפכה הממחישה היטב מגוון תגובות שונות ובלתי שגרתיות לטראומה של מלחמת האזרחים.

ג׳יימס הארווי בלאד: קצין בצבא הצפון במלחמת האזרחים, חי עם פמיניסטית חלוצה, תצלום: המוזיאון ההיסטורי של מיזורי, ויקיפדיה

ויקטוריה פגשה את ג'יימס בסנט לואיס באמצע שנות השישים של המאה ה-19. היא הייתה אז יפהפייה בת 26 שעבדה כמתקשרת וכ"רופאה רוחנית", וג'יימס בא לקבל אצלה טיפול לפצעיו מהקרבות. היא נכנסה לטראנס והכריזה שגורלותיהם שלובים זה בזה. זה מצא חן בעיני ג'יימס, ויחד הם צייתו לרוחות, עזבו את סנט לואיס ונטשו את בני זוגם. הנישואים שלהם החזיקו מעמד בקושי עשור – אבל זה היה עשור עמוס אירועים.

בניו יורק, הבלאדית החדשה עברה מתִקשור לייעוץ השקעות (אפילו קורנליוס ונדרבילט המזדקן גמע בשקיקה את עצותיה), וויקטוריה עשתה "הון עצום מפראותה", לדברי קאג. היא הקימה עסק של תיווך ועיתון אקטיביסטי שבועי וניהלה קמפיינים למען אהבה חופשית ושוויון זכויות. קאג מודה ש"השיטות" של ויקטוריה כמרפאת וכמתקשרת "היו הונאה – ואפשר לומר, פראיות מכדי שנאמין להן". הוא אינו מנסה לתהות על נוכלותה וגם אינו מגנה את הצביעות הבוטה שהיא הפגינה במשך: אחרי שעזבה את ג'יימס, היא נישאה לבנקאי אנגלי עשיר והתנערה מהרדיקליזם כדי להשיג לעצמה "מעמד והצלחה שנשים מדורות קודמים אפילו לא חלמו עליו". קאג מניח לקוראיו להבין בכוחות עצמם כיצד גלגוליה השונים מתיישבים עם הקו הכללי שלו בנוגע למשפחת בלאד.

ויקטוריה וודהאל, אשת חזון ותעוזה: האישה הראשונה שרצה לנשיאות ארה״ב (תצלום משנות ה-60 של המאה ה-19), תצלום:המוזיאון לאמנות של הארוורד, ויקיפדיה

אחרי שסיירנו בגלריית "חיות הפרא" הזו, ובה גוונים שונים של חוסר העכבות האמריקני, עולה השאלה מה פירוש המילה "פראי" מבחינת קאג עצמו. איני בטוח. אבל ברור שאחד השלבים החשובים ביותר במסעו ליצירת מרחב "לסתירות ולמתחים ולפרדוקסים" של חיי היומיום, הוא ההתמודדות עם דמותו של בנג'מין בלאד, משורר-פילוסוף מוכשר וחריג. המיסטיקניות, המוזרות והחיוּת הקמאית של בנג'מין, שאותן הוא ביטא בדרכו הפיוטית, הילכו קסם על ויליאם ג'יימס (James), מגיבוריו של קאג. בנג'מין לימד אותו כי "סוד ההוויה", לדברי ג'יימס, "אינו המרחב האפל האינסופי ששוכן מחוץ לגבולות הידע, אלא הבית, הצד הזה של הקיום, השוכן מתחת לכפות רגלינו, הצד שהידע נוטה להתעלם ממנו".

ב־86 שנות חייו בנג׳מין בלאד היה ממציא, מהמר, מתעמל ומתאגרף, וגם משורר, מטאפיזיקאי וכותב כפייתי של מכתבים לעורך – בקיצור, האנטיתזה של הוגי הספריות והארכיונים

את בנג'מין בלאד, שנולד ב־1832 בצפון מדינות ניו יורק, אפשר להגדיר כאידיאליסט מעשי, אדם בעל עקרונות רמים שבכל זאת ירד אל העם (יש שכינו אותו "המיסטיקן של היומיומי"). ב־86 שנות חייו הוא היה ממציא, מהמר, מתעמל ומתאגרף, וגם משורר, מטאפיזיקאי וכותב כפייתי של מכתבים לעורך – בקיצור, האנטיתזה של הוגי הספריות והארכיונים. העיסוק הפילוסופי ייגע אותו – הוא אמר לג'יימס שהוא "חש צורך לצאת לחיים פעילים יותר", והלך לעבוד עשר שעות ביום במפעל מקומי. "היו לי מלבושים רבים", התרברב, "אני קוסמופוליטי, ליברלי בעיני זולתי, ושבע רצון מעצמי". עיסוקיו האינטלקטואליים היו, לדברי קאג, "משניים לפעולה, עוד נדבך אחד בחיים שמוצו עד תום".

ג'יימס התרשם עד מאוד מעלון שבנג'מין פרסם בעצמו בשם "התגלות בהרדמה ומהות הפילוסופיה (משנת 1874), יצר קשר עם המחבר ובסופו של דבר אף התנדב להפוך אותו למפורסם. הוא קיים את הבטחתו: המאמר האחרון שהוא כתב אי פעם, "מיסטיקן פלורליסט" (משנת 1910), הוא שיר הלל למעלותיו הלא שגרתיות של בנג'מין בלאד.

רוחה של אמריקה, פשוטה, ישירה ופראית: ״הנער הכחול״ (1876), וינסלו הומר. תצלום: ויקיפדיה

ג'יימס מפנה את תשומת לבנו לפסקה יוצאת דופן שבנג'מין מסביר בה ש"ליקום יש טעם של בשר ציד  פראי ככנף של בז". בנג'מין מתרפק על המקרי ועל החלקי ומכריז ש"הטבע הוא נס בהתגלמותו. אין בו חוקים. דבר אינו נשנה בו פרט להשתנות". לעולם לא נוכל לתפוש את המציאות: ההבנה שלנו, לדבריו בנג'מין, "אף פעם אינה מתממשת". או כפי שג'יימס עצמו התעקש, כשהתבונן באי נוחות במאה ה-20, כי תהליכי הביורוקרטיה וההתמקצעות שהתרחשו בה נראו לו דכאניים, "אין הכללה מוחלטת, אין נקודת מבט מקיפה".

קאג אומר לנו שהפראות מלווה אותנו בכל עת, היום כמו אתמול. אפילו הזנים המסוכנים, המושחתים והנכלוליים שלה. אבל הוא מוסיף כי ישנו גם זן נדיב של פראות, והוא משאיר לנו מקום לחקירה, לרעיונות חדשים ולאורחות קיום חדשים

קאג מברך על תפישת החלקיות הזו, על נקודות השקפה שאינן שלמות והעשויות טלאים-טלאים. ליתר דיוק, היא מתסכלת ומעודדת אותו בעת ובעונה אחת. ובכל זאת, הוא אינו מתאפק ומנסה לכפות על כל הדמויות בספרו לדור בכפיפה אחת. בניסיונו לקשור את כל הקצוות יחד, הוא טוען שהפילוסופיה הפלורליסטית והבלתי הרמטית של בלאד – שנשארת פתוחה אל העולם, בין היתר דרך מגע פעיל איתו – "הנחתה [איכשהו] את משפחת בלאד מרגע לידתה". אבל הטענה שכל מצבת הדמויות הזו, החל מתומס, עבור בפרז וכלה בוויקטוריה, פעלה מתוך אותו אתוס, אינה עולה בקנה אחד עם גישתו של בנג'מין, שלפיה "הגאונות שבהוויה היא גחמנית, לא עקבית".

איך כל זה קשור לאמריקה? קאג אומר לנו שהפראות מלווה אותנו בכל עת, היום כמו אתמול. אפילו הזנים המסוכנים, המושחתים והנכלוליים שלה. אבל הוא מוסיף כי ישנו גם זן נדיב של פראות, והוא משאיר לנו מקום לחקירה, לרעיונות חדשים ולאורחות קיום חדשים. תמיד תהיה קיימת האפשרות להתאגדות מושלמת יותר, אלא שהיא אף פעם אינה מתממשת.

אדם ביגלי (Begley) חיבר את הספרים Updike (משנת 2015), The Great Nadar: The Man Behind the Camera (משנת 2018) ו־Houdini: The Elusive American (משנת 2020).

Copyright 2024 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תורגם במיוחד ל״אלכסון״ על ידי תומר בן אהרן

תמונה ראשית: הרוח האמריקנית: צייד פסיונים בקנזס. תצלום: מיץ׳ קזאר, Design Pics, אימגבנק / גטי ישראל