שיבת הח'ליף

המיתוס שממנו נובע כוח המשיכה של דאע"ש איננו זר למערב כפי שהוא נראה -- הוא ניזון מאותו כוח שקיים ב״שר הטבעות״
X זמן קריאה משוער: 12 דקות

איך זה שארגון המדינה האסלאמית (דאע"ש) מצליח להמשיך ולפתות מתגייסים משיקגו, ברדפורד או מלבורן? השנה הפכה השאלה הזו לשאלה בהולה עבור פרשנים וקובעי מדיניות באירופה ובארצות הברית. הצלחות הארגון בשדה הקרב, שאיפותיו הטריטוריאליות ומפגני האכזריות הוויראליים שלו נעשו מאיימים אף יותר בזכות זרזיף המתגייסים הבלתי פוסק שזורם אליו ממדינות דמוקרטיות עשירות. חלק מההסברים לכך מוכרים לנו היטב: הדרה וניכור של מיעוטים מוסלמיים במערב; קנאות דתית שמתעלה על הבנליות של החיים החילוניים; אפילו החזון האפוקליפטי הקיצוני והמלהיב של הקבוצה. לא קשה לתפוס את דאע"ש כעוד תופעת לוואי מבעיתה של הקפיטליזם הדמוקרטי המודרני, אחת משורה של תנועות טרור וגרילה שניזונות מחוסר שביעות הרצון של תקופתנו והפסיכוזות של חבריהן.

 

ביוני שעבר הכריז על עצמו מנהיג דאע"ש, אבו בכר אל-בגדאדי, כעל ח'ליף. סביר להניח שאפילו רבים מהמשכילים שבלא-מוסלמים לא הפנימו את הגרנדיוזיות של הטענה הזאת. תפקיד הח'ליף לא אויש כבר 1,000 שנים

אבל בסיפור הופעתה של דאע"ש והכריזמה העולמית המתמשכת שלה יש היבט מסוים המבחין בינה לבין תנועות אחרות: רעיון הח'ליפות. ביוני שעבר הכריז על עצמו מנהיג דאע"ש, אבו בכר אל-בגדאדי, כעל ח'ליף. סביר להניח שאפילו רבים מהמשכילים שבלא-מוסלמים לא הפנימו את הגרנדיוזיות של הטענה הזאת. תפקיד הח'ליף לא אויש כבר 1,000 שנים, ועל האדם המבקש להחזיק בתואר לעמוד בקריטריונים מסוימים: על הח'ליף לשלוט בטריטוריה, לאכוף בה את חוקי השריעה, ובנוסף עליו להיות צאצא לשבט קורייש, שבטו של הנביא מוחמד (השליטים העות'מאנים לקחו לעצמם את התואר, אבל יומרתם לא זכתה לתמיכה נרחבת מכיוון שהם אינם צאצאי שבט קורייש). מבחינת חסידי דאע"ש, הצהרת אמונים לח'ליף אמיתי, כשיש כזה בנמצא, היא דבר המחייב את כל המוסלמים באשר הם. ובעוד שהצהרתו של בגדאדי עוררה מחלוקת רבה גם בעולם הג'יהאדיזם האלים, נראה שקיימות קבוצות בניגריה ובלוב שנשבעו לו אמונים.

מנהיג דאע"ש, אבו בכר אל-בגדאדי

מנהיג דאע"ש, אבו בכר אל-בגדאדי

מפרשנויות בשפה האנגלית עולה כי רעיון הח'ליפות, עם הקסם הניכר שלו, הוא אקזוטי ומגוחך גם יחד. "נראה שסוג זה של אסלאם טרנס-לאומי קוסם במיוחד לאירופאים צעירים הלכודים בין זהויות מתנגשות", כתב מאליס רות'וון ב"ניו יורק ריוויו אוף בוקס" בפברואר. על כל האלימות של דאע"ש, רעיון הח'ליפות צופן בחובו "סדר מוסרי שמתעלה לא רק על גבולות המדינה הלאומית, אלא גם על ההיגיון המוסרי שבבסיסה". או, במילותיו של ניק דנפורת', כפי שכתב ב-Foreign Affairs בשנה שעברה, זוהי "פנטזיה פוליטית – לוח חלק" בכל הקשור לדרישותיה ושאיפותיה של הפוליטיקה המקומית.
בין אם מטרתו העיקרית היא חלום סתוּם על ריבונות דתית בעלת לגיטימציה ובין אם היא אשלייה שכל אחד מתאים לצרכיו, את תמצית הקסם של דאע"ש אפשר להבין גם במונחים המוכרים גם לאנשים שאינם נמנים על שורות האסלאם הקיצוני. במילותיה החדות של האמנית הניו יורקית מולי קראבאפל, דאע"ש הוא "ח'ליפות קוספליי"1, פסטיבל תחפושות של נוסטלגיה עקובה מדם, שיומרותיו ללגיטימציה קדומה מסמנות אותו כחידוש מודרני מהסוג המבחיל ביותר".

דאע"ש והאידיאולוגיה שלו הם אלימים, ריאקציוניים, מנוגדים לחלוטין לאתוס הדמוקרטיה והקדמה שהחברות החילוניות המודרניות מוקירות. אבל המיתוס שממנו נובע כוח המשיכה של הארגון – וההתחפשות ההיסטורית שבה הוא עוסק, כביכול – איננו זר כפי שהוא נראה. אנשים רבים אוהבים קוספליי. "אחד מהסרטונים האלימים פחות של המדינה האסלאמית מראה קבוצת של ג'יהאדיסטים ששורפים את הדרכונים הצרפתיים, הבריטיים והאוסטרליים שלהם", דיווח גרהאם ווד במחקר מעמיק על האידיאולוגיה של דאע"ש שהתפרסם ב"אטלנטיק" במרץ. "מוזר שמישהו שמתכוון לחזור ולפוצץ את עצמו בתור ללובר יעשה מעשה כזה". מסתבר שהאנשים האלה באמת רוצים לחיות תחת ח'ליף.

את מיתוס הח'ליפות אי אפשר להגדיר בפשטנות כדחף אסלאמי או פנטזיה של חנון – משהו שאפשר לעסוק בו "במרתף של אמא", כפי שאמר מומחה ללוחמה בטרור; הוא מתקשר לחלומות על לגיטימיות נשגבת הנטועים עמוק בתרבות ובספרות האירופאית. אם חשקה נפשנו בסיפור על סמכות ריבונית שאבדה זה מכבר אך עדיין זכאית לנאמנותם של כל צדיקי העולם, כזו שעתידה לשוב ולעלות ברגע הנכון, כל שעלינו לעשות הוא לפתוח את ספרי "שר הטבעות"2.

את מיתוס הח'ליפות אי אפשר להגדיר בפשטנות כדחף אסלאמי או פנטזיה של חנון – משהו שאפשר לעסוק בו "במרתף של אמא", כפי שאמר מומחה ללוחמה בטרור; הוא מתקשר לחלומות על לגיטימיות נשגבת הנטועים עמוק בתרבות ובספרות האירופאית

האפוס רחב היריעה והמזדחל של ג'.ר.ר. טולקין – המהווה בעצמו מין קוספליי ספרותי – רק ממשיך לצבור הצלחה מסחרית וביקורתית מאז שראה אור לראשונה. בלב הסיפור שוכנים הגילוי שאראגורן הוא הוא מלך בני האדם ושיבתו לכס המלכות הקדום של אבותיו שעמד ריק זה זמן רב. בתחילת הסיפור אראגורן מפגין כישורים על-טבעיים ובכל זאת אופיו מחוספס משהו. עם הזמן הוא מתגלה לא רק כיורש חוקי אלא גם כיורש ראוי לאבותיו המלכים. סמכותו הנשגבת מבליחה לעתים, כמו "מלך גולה השב לנחלתו". הילות של אור מופיעות סביב ראשו ברגעים מלכותיים במיוחד, למשל כשהוא משכנע בעלי ברית פוטנציאליים להעניק לו עזרה באיומי חרב.

תחפושות של יפנים

קוספליי בטוקיו, שביפן. צילום ג׳ייקוב אנמארק

עם או בלי הילה, בעיית הלגיטימיות והנאמנות מלווה את הסיפור לכל אורכו. השושלת המלכותית נעלמה מהממלכה 1,000 שנים קודם לכן, ובמהלך תקופה זו קם שלטון של עוצרים לא מלכותיים. אבל "10,000 שנה לא יספיקו" כדי להעלות את העוצרים לדרגת מלכים. סימני המלכות הקדומים – והחשובה שבהם, חרב בת 3,000 שנה – חיוניים למאמציו של אראגורן לשכנע את העם נטול המלך לקבלו. הוא זועק את שמו של בן שושלתו המהולל ביותר בעודו מסתער לקרב, וכן גורר ביטויי נאמנות מעט לא ריאליסטיים. "אור של ידע ואהבה ניצת" בעיניו של אדם שהחלים בזכות מתת הריפוי הייחודית – והמלכותית - של אראגורן. "אדוני, קראת לי. הנני. מה מצווה המלך?"

הישגו יוצא הדופן של טולקין נובע מכך שהוא יצר היסטוריה ארוכה ורחבה לא פחות מזו של אירופה, ואז הוא הציב במרכזה את רעיון הזכות הנשגבת, שבניגוד למקור ההשראה ההבלותי שלו בעולם האמיתי, באמת מצליח להניע את גלגלי העלילה

רגעים כאלה, קיטשיים במידה מה, לא מעבירים בצורה הולמת את כוח המשיכה הטמון במיתוס זה של לגיטימיות אינהרנטית. טולקין לא עשה לו שם בזכות כישוריו בתיאור קרבות או באפיון דמויות. הישגו יוצא הדופן נובע ממקור אחר לחלוטין. הוא יצר היסטוריה ארוכה ורחבה לא פחות מזו של אירופה, ואז הוא הציב במרכזה את רעיון הזכות הנשגבת, שבניגוד למקור ההשראה ההבלותי שלו בעולם האמיתי (אמונתם של מלכי אירופה בזכותם האלוהית לשלטון), באמת מצליח להניע את גלגלי העלילה. ההיסטוריה של טולקין היא מכונה בעלת לב פועם.
הדמיון בין חזון הרסטורציה של טולקין לבין זה של בגדאדי מוגבל. אראגורן מפגין רוחב לב בניצחון ואין הוא עורף את ראשיהם של יריביו. המיתולוגיה של טולקין, בניגוד לזו של דאע"ש, אינה אפוקליפטית כלל. אבל נראה שרבים מקוראיו נלהבים מעצם המחשבה שימצאו מלך שיוכלו ללכת אחריו בלב שלם וללא היסוס. יש הטוענים כי הפוליטיקה הילדותית המאפיינת את הארץ התיכונה של טולקין מייצגת מודל אמיתי ורלוונטי גם עבור אנשים מהעולם האמיתי.

כשסמכות לגיטימית הנשענת על קשרי דם ומידות טובות פונה אל העבר ההרואי ומחקה אותו, היא יכולה לפרוץ את ההדדיות הפרגמטית של האמנה החברתית המודרנית. הרומן של טולקין אף רומז על כך בעקיפין דרך דמותה של ארוון החצי-אֶלפית, ארוסתו של אראגורן. כשהיא נאלצת לבחור בין חיי נצח אֶלפיים לחיי תמותה לצד המלך השב, היא בוחרת באפשרות השנייה. התנגשות הזהויות שלה נפתרת במחווה הרואית זו. היא מקריבה את הזכויות הרמות והנוחות של הציביליזציה האלפית ושורפת את הדרכון שלה.

בסיפורו על שושלת המלכים האבודה השבה לגדולתה, טולקין מאמץ דפוס מסוים מסיפורי האגדות, אשר כונה במאה ה-19 על-ידי החוקר האנגלי אדווין סידני הארטלנד בשם "הגיבור הנרדם". הגיבור הנרדם, או "המלך על ההר", הוא דמות דגולה שמתקיימת במעין מצב של "חיות מושהית" עד לרגע של משבר היסטורי. יש לציין שלא אראגורן ולא אף אחד מאבותיו ניסו לטעון לכס המלכות של גונדור במהלך דיון לאומי על בניית כבישים. למשמע אות – לעתים קרובות תקיעת חצוצרה – הגיבור הנרדם מתעורר ומשיב את הסדר על כנו.

הדוגמה האנגלית הידועה ביותר היא המלך ארתור, "מלך העבר והעתיד", האפוף בערפילי אבאלון עד לזמן של מצוקה נוראה. ארתור הוא מקבילו של המלך ואצלב מבוהמיה, שלפי סיפורים מסוימים יוצא לרכוב מדי לילה עם פרשיו, ושעל שובו תבשר פריחתו שלא בעונה של עץ מסוים (טולקין לא מתבלבל ומעניק גם הוא לאראגורן עץ קדוש משלו להשיב לגונדור). לגרמניה יש את פרידריך ברברוסה, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, שמת במסעות הצלב ומחכה מאז להתגלות שוב.

פרידריך ברברוסה בתמונת פסיפס המוצגת בכנסיית אוגוסטה ויקטוריה

פרידריך ברברוסה בתמונת פסיפס המוצגת בכנסיית אוגוסטה ויקטוריה

הארטלנד טען שכל גיבור נרדם היה גרסה בעלת נופך היסטורי של אל פגאני שחוסל על-ידי הנצרות. אבל ישו עצמו הוא שילוב בין דמויות הנצר האבוד והגיבור הנרדם. לפי הבשורות, ההמונים בירושלים בירכו את הנביא הגלילי כמרפא וכ"משיח בן דוד", יורש לשושלת מלכותית שכוננה על-ידי אלוהים ואבדה למשך 500 שנה, השב כעת לגאול את העם משעבודו לאימפריה הרומית. בה בעת, הנוצרים מודים שהוא "ישוב בהוד לשפוט את החיים ואת המתים", ובכך חוזרים על הבטחות רבות שתועדו בברית החדשה. מיתוס של שלטון אוניברסלי המקביל לח'ליפות מעולם לא תפס מקום מרכזי בחיים הנוצריים האירופיים. אבל תפילות לשיבת ישו בעתות רעב, מגיפה ושלטון אכזר במיוחד אכן נשמעו באירופה.

תפקידו של ישו באסכטולוגיה של דאע"ש – הוא ישוב להרוג את צבאות "רומא" בקרב האחרון – אינו שונה כל כך מתפקידו בכתיבה האפוקליפטית הנוצרית

חלק גדול מהנצרות האמריקאית עושה זאת כיום. חזונות שיבתו של ישו לא תמיד היו שלווים ופייסניים. תפקידו של ישו באסכטולוגיה של דאע"ש – הוא ישוב להרוג את צבאות "רומא" בקרב האחרון – אינו שונה כל כך מתפקידו בכתיבה האפוקליפטית הנוצרית.

עם דעיכת הפולקלור האירופי במאות ה-19 וה-20, נאלצו הגיבורים הנרדמים להגר, יחד עם דמויות אגדיות רבות אחרות, מהמיתוס הקהילתי לתרבות הספרותית המודרנית. אפילו ישו הפרוע והמסוכן שהאיכרים המורדים והנזירים המטורפים של ימי הביניים קיוו שיבוא, בוית כמעט לחלוטין על-ידי התיאולוגיה הפוליטית.

אבל קרה דבר מוזר: עולם זה של פרסום לשווקי המונים, קואליציות פרלמנטריות וערים תעשייתיות אהב את הגיבורים הישנים לא פחות משתרבות העל-פה שבראה אותם אהבה אותם. התחייה הארתוריאנית פלשה למגוון צורות אמנות, החל משירה רומנטית, עבור בסרטי אנימציה ורצועות קומיקס וכלה בברודווי. קבוצות אזרחיות שונות קמו לשחזר את דרכיהן של אגדות המלך ארתור. והוא לא הדמות היחידה שאליה פנו בני הלאומים השונים בעת משבר. היטלר קרא לפלישתו לברית המועצות על-שם פרידריך ברברוסה.

עלייתה של התשוקה לחלופות בלתי מעורערות הייתה צפויה למדי לאור השחיקה, או הקריסה המוחלטת לעתים, של המוסדות הפוליטיים והדתיים של אירופה. סיפורים המקפלים בתוכם עבר, הווה ואת השנים השחונות שביניהם, סיפורים על גבורה אבודה וזכות מוּלדת המכניעות את פשרות ההווה, זכו לחשיבות מחודשת. מאסלן ועד קפטן אמריקה, גיבורים נרדמים וצאצאים אבודים התעוררו ויצאו לממש את התשוקה לגיבורים. מלכות עתיקה וטהורה – ואפילו הדים אנאכרוניסטיים-במודע למלכות כזו – יכלו לסחוף אנשים שרוסקו במלחמת המעמדות ורוששו על-ידי מנהיגים כושלים. בימינו, לא קשה לשמוע את ההדים האלה -- בעולם המוסלמי ואף מעבר לו.

רוח הלגיטימיות האישית הנשגבת עדיין רודפת את העולם המודרני. היא נמצאת בבסיס כל ניסיון דמוקרטי לייצר שושלת פוליטית. היא אפילו עשויה להתקשר לכוחות אימפרסונליים

התשוקה לראות את הגיבור הנרדם מתעורר ושב בפרץ של סמכות בלתי מעורערת אינה רק חלום ילדותי. היא אינה ראקציה שנארגה בפנטזיות הספרותיות של המאה ה-20. רוח הרפאים של הלגיטימיות האישית הנשגבת עדיין רודפת את העולם המודרני. היא נמצאת בבסיס כל ניסיון דמוקרטי לייצר שושלת פוליטית. היא אפילו עשויה להתקשר לכוחות אימפרסונליים. תנועה של חוקרים וגורמים אחרים בארצות הברית מאפיינת את החוקה עצמה כ"שהייה בגלות", וממתינה לשיבה שתתרחש בזכות התמסרות לאקטיביזם משפטי.

אנחנו נמצא שהרוח הזאת רודפת גם את התרבות הגבוהה. בשירו הארוך ביותר, "The Wreck of the Deutchland" מ-1875-6, מתאר ג'רארד מאנלי הופקינס את התחדשות אנגליה הקתולית. זהו חזון המשקף את תהליך המרתו שלו, את תחינתו בפני האל לנקוט באמצעים קיצוניים. הוא מתפלל שישו ישוב לאנגליה – "טוב לב, אך תובע במלכותיות את השייך לו".

"זכור אותנו בדרכים, גן העדן-המקלט של הגמול:
מלכנו שב, הו, אל הנשמות האנגליות!
מי יתן ויפעם בנו, ויהא יום אביב לקדרותנו, ויהא לנו שמש מעוטרת ארגמן,
להאיר אותה, את בריטניה היקרה הנדירה, בשלטונו המתמשך
גאווה, שושנה, נסיך, גיבורנו, כהן-עליון
להבת האח המבעירה את צדקת לבנו, אדון להמונים, לאבירות דעתנו.

התפילה הזו מציירת, כמובן, תמונה שונה מאוד מהשאיפות הסדיסטיות של דאע"ש. היא לא מציגה גל של אלימות מטהרת. אפילו מבחינה סגנונית השיר אינו ריאקציוני; כשהופקינס כתב אותו, הוא היה חדשני מדי מבחינת סגנון ותוכן בשביל העורך של מגזין Jesuit הבריטי. הוא לא ראה אור עד 1918, עשרות שנים אחרי מות המשורר.

אבל אז, כמו היום, השילוב בין הצורה המודרנית להפליא לבין פנטזיה עתיקה יצר כוח משכנע שנוסטלגיה לבדה לא מסוגלת להשיג. המלך, הגיבור, האדון הנעדר זה מכבר, קורא לסדר, בצורה אישית וסמכותית, את מוחותיהם הנקלים והוללים של האנגלים ומשיב אותם לאבירות ולגדולה. הארץ סבלה מהעדר הכנסייה האמיתית של ישו במשך שלוש מאות שנה. היא התמודדה עם מתחזים – עוצרים, אמירים – נטולי ייחוס, יושרה, או שניהם. היא סבלה ממה שגרהאם ווד, בהסבירו את הקסם של דאע"ש ב"אטלנטיק", מכנה "הצביעות וחוסר העקביות של החיים", מגלישתה האטית לעבר אמונה רדודה ושאיפות דלות. אני לא אנגלי וגם לא קתולי, אבל בכל פעם שאני קורא את הבית הנ"ל אני מזדהה עם הציפייה הטמונה בו.

שליט שמבטיח להתעלות על התן-וקח הקודר של הפוליטיקה הדמוקרטית והסחורות הפגומות והמוגבלות ביותר שהיא מתיימר להבטיח לנו, עלול להלך עלינו קסם מוכר. לא רק המזרח התיכון מועד לסכנה שדמות כזו צופנת בחובה

הלוחמים הזרים של דאע"ש "מאמינים שהם מעורבים אישית במאבקים שחורגים מעבר לחייהם", אומר ווד, "ושעצם ההיסחפות בדרמה, העמידה לצד הצדק, היא זכות". ייתכן שנחשוב כי מוטיבציות מעין אלה אינן אלא פתולוגיות, ואולי סלידה מהמודרניות הנובעת מעוני ודיכוי. אבל נוכל לחשוב כל זאת רק אם נתעלם מתפקידן המשמעותי של המוטיבציות האלה בסיפורים מערביים.

האלימות המחרידה של דאע"ש מעלה שאלות שהמקבילות הספרותיות לא יכולות לענות עליהן. לא כולם נהנים מיריב היסטורי אבסולוטי כמו האורקים (או, במקרה של הופקינס, האנגליקנים). אבל שליט שמבטיח להתעלות מעל הקח-ותן המייגע של הפוליטיקה הדמוקרטית ומעל הסחורות הפגומות והמוגבלות ביותר שהיא מתיימרת להבטיח לנו, עלול להלך עלינו קסם מוכר. לא רק המזרח התיכון מועד לסכנה שדמות כזו צופנת בחובה.

ייתכן שכמות מעטה יחסית של אנשים, בעולם האסלאמי או מחוץ לו, מאמינים באמת ובתמים שהפוליטיקה תובס על-ידי סמכות לגיטימית נשגבת. אבל רבים מאיתנו נהנים לחלום על זה בצורה כזו או אחרת, ובניגוד לפרשיו של המלך ואצלב, חלומות כאלה לא תמיד נמוגים עם עלות השחר.

 

בנג'מין דיוהולם הוא כומר בכנסיית המשיח הלותרנית בוואוקונדה, אילינוי.

(c) AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow them on Twitter.

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי בנג'מין דיוהולם, Aeon.


תגובות פייסבוק

3 תגובות על שיבת הח'ליף

02
שמעי גלעדי

ההשוואה במאמר מעליבה את אראגורן שמהווה דמות אצילית ורחומה בבסיסה. דמות שנרתעת ממלחמה אך משתמשת בכוחה בלית ברירה כדי להגן על החלשים ועל אורח חיים חופשי לכל... אני חושב שההשוואה לדאעש מופרכת ושמאמר זה מצטרף לשורה תמוהה של כתבים שמשווים לדעאש איזשהי הילה שלא ברור מדוע היא מגיעה לו לאור היותו הארגון האכזרי והברברי ביותר שנראה בתקופתנו

    תגובות מבסוג הזה מפתיעות אותי כל פעם מחדש:
    "הכותב לא כתב את מה שאני הייתי כותב. הוא כתב על זווית אחרת, ולכן הוא אדיוט".

    אם אתה מראש לא מוכן לקרוא שום נקודת מבט שאתה לא מכיר אותה מראש, למה אתה בכלל טורח לקרוא?