כמו שיר, סדרת סימנים או משוואה מתמטית, גם פרטי הלבוש שלנו הם צורת התבטאות משוכללת, אפילו פילוסופית. רצוי להקשיב להם, לא לזלזל.
X זמן קריאה משוער: 20 דקות
מתישהו בשנת 1932, סלבדור דאלי נפגש עם הפסיכואנליטיקאי ז׳אק לקאן. תמונה מוזרה להפליא, אפילו קווירית, מתעדת את השיטוטים שלהם ביחד ברחובות פריז, עוטים מעלי פרווה כה מהודרים, שהיו גורמים לליבראצ׳ה למות מקנאה. המעיל של דאלי תלוי על כתפיו בחופשיות כמו גלימה שחורה, ושיערו הפרוע, היורד אל צווארו, מעניק לו תדמית ערפדית. אבל לקאן, דעתו מוסחת, תוחב את ידיו בכיסים והמעיל, שהוא מין דבר פרוותי מפוספס, אולי מפרוות צובל, נראה כאילו נלבש לגמרי באגביות.
העובדה שלקאן היה גנדרן אינה אמורה להפתיע את מי שמכירים את כתיבתו על ״שלב המראָה״ בהתפתחות של תינוקות. עבור לקאן, שום תיאור של האגו אינו מושלם ללא נרקיסיות, המבט והבבואה – הרעיון כי העצמי כרוך באופן מהותי באופנים שבהם אנחנו נראים מבחוץ. בסרט מגורען משנת 1972 הוא נראה מרצה בפני קהל מוקסם באוניברסיטה של לֵוֶון [בבלגיה] – מלא רהב, אידיוסינקרטי, וכמתברר, גם חובב חולצות משי נשיות בדוגמת פייזלי. מדי פעם הוא יונק מסיגר שמן וידיו נמתחות ומתכווצות כשהוא מתאמץ להתנסח: ״השפה״, הוא אומר, ״לעולם אינה מאפשרת, היא לא מרשה לנו להתבטא...״
ואולי הבגדים אינם רק שיקוף של האישיות, ראיה להעדפה הבנאלית שלנו את האפור על פני הירוק, אלא ביטוי למשהו שטבוע עמוק יותר, בדרכים שבהן בני האדם חיו: תיעוד חומרי של החוויות שלנו וביטוי לשאיפותינו?
במקומות שבהם השפה אינה מספיקה, הבגדים עשויים לדבר. רעיונות, כך התרגלנו להניח, נמצאים בספרים ובשירים, מבוטאים במבנים ובציורים, מוצגים בהשערות פילוסופיות ובהיסקים מתמטיים. הם נלמדים בכיתות; באים לידי ביטוי במילים, מספרים ותרשימים. מסובך הרבה יותר לקבל את העובדה שבגדים עשויים גם הם להיות מובנים כצורה של מחשבה, הרהור ותובנות, ברורה לא פחות מכל שיר או משוואה. האם יתכן כי העולם יכול להיפתח בפנינו במשיכת חוט, והתעלומות שבו עשויות להיפרם כמו מכפלת? ואולי הבגדים אינם רק שיקוף של האישיות, ראיה להעדפה הבנאלית שלנו את האפור על פני הירוק, אלא ביטוי למשהו שטבוע עמוק יותר, בדרכים שבהן בני האדם חיו: תיעוד חומרי של החוויות שלנו וביטוי לשאיפותינו? מה אם נוכל להבין את העולם בגאומטריה המושלמת של קפל הדש, המידות הסדורות של חצאית קפלים, השלמות הרוגעת של מחרוזת פנינים הספוגה בחום העור?

בכל קפל, צבע, חומר, קמט והיעדרו של קמט: אמירה. בגדי עילית של Richard Anderson Ltd, ב-Savile Row, לונדון. תצלום: ג'וזף קנט
יש מי שאוהבים בגדים: הם אוספים אותם, מטפחים אותם ומדברים עליהם בקולי קולות, מתאמצים להציג את עצמם כראוי ושוקלים ברצינות רבה את הקניות שלהם. יש מי שעבורם ייצור ולבישה של בגדים הם סוג של אמנות, המעידה על טעמם ושיקול הדעת שלהם: בגדים מבחינים אותם מאחרים. עבור אחרים, בגדים ממלאים תפקיד, או מספקים מדים, וכמעט אינם ראויים למחשבה מעבר לדרישות ההכרחיות של צניעות, ויסות טמפרטורה ומילוי סתמי של מוסכמות החברה. אבל בגדים הם עמוסי זיכרון ומשמעות: הם מלאי קשרים והקשרים. בבגדים, אנחנו מחוברים לאנשים אחרים ולמקומות אחרים בדרכים מורכבות, חזקות ובלתי מעורערות.
איך נוכל להעמיד פנים שהאופנים שבהם אנחנו מתלבשים אינם קשורים לדחפי התשוקות וההימנעות שלנו, להתלהבות ולחששות שבהם אנחנו אוהבים ונאהבים?
אם הלבוש תובע מאיתנו תשומת לב כסוג של הבנה, זה משום שעל אף כל ההפשטות וההתנסחויות הנעלות של העצמי והנפש, בחיינו הפנימיים אנו לעתים קרובות עוטים כסות. איך נוכל להעמיד פנים שהאופנים שבהם אנחנו מתלבשים אינם קשורים לדחפי התשוקות וההימנעות שלנו, להתלהבות ולחששות שבהם אנחנו אוהבים ונאהבים? הבגדים שאנו לובשים מכילים את סודותינו ומסגירים אותנו ללא הרף, חושפים יותר מכפי שאנו מסוגלים לדעת או מתכוונים לחשוף. אם באמצעותם אנחנו מנסים להצהיר על מקומנו בעולם, על הביטחון והשייכות שלנו, אנחנו עושים זאת תחת מעטה של הונאה.
בגדים ישנים ואהובים עשויים להיות נאמנים כמו מאהבים, כשבגדים חדשים יותר מהפנטים ואז בוגדים בנו, בוגדניים ברגעים שבהם אנו זקוקים להם יותר מכל. ישנה תמימות בדרך המסוכנת שבה אנחנו בוטחים בבגדים שלנו. שייקספיר ידע זאת. המלך ליר מתעקש ברהב בפני תום העני לבוש הקרעים, כי ״בגדים בלוים חושפים פשעים גדולים/ גלימות פרווה הכול יסתירו״ – אף שהפאר שלו עצמו כבר אינו מסוגל להסתיר את השחיתות המוסרית. גם ראלף וולדו אמרסון, מתקן אותנו בלעג כשהוא כותב: ״ישנה סיבה נוספת להתלבש בהידור.. כדי שהכלבים יכבדו ולא יתקפו אותכם״.
עם זאת, הלבוש לעולם אינו מבטיח להגן עלינו מפני מתקפה חיצונית או מצוקה פנימית. כשהאורג מביא את ״הנביא״ של חליל ג׳ובראן לשיחה על בגדים, הנביא עונה לו בנימה חלומית:
״בגדיך מסתירים הרבה מיופיך, ועם זאת הם אינם מסתירים את מה שכעור. על אף החיפוש בהם אחר חופש של פרטיות, אפשר למצוא בהם כבלים ושלשלאות. עדיף לפגוש את השמש והרוח על עורך ופחות במלבושיך. כי נשמת החיים היא באור השמש ויד החיים היא ברוח״.
עור הפונה אל אור השמש. ההתענגות על החשיפה. אבל גם אי אפשר להסתיר את חוסר החן האמיתי שלנו בבגדים: את האמת המכוערת אי אפשר להלביש בבגד אחר. כפי שג׳ובראן אומר לנו, בגדים עלולים לכבול ולהגביל אותנו; הם מווסתים ומסדירים ומייצרים ניכור בינינו לבין המציאות העירומה, האמיתית והחופשית יותר. א.מ. פורסטר מזהיר אותנו ביובשות ״שלא לבטוח בכל היוזמות התובעות בגדים חדשים״, אבל האלגנטיות האנגלית האדווארדיאנית המתחסדת שלו עצמו היא שהעניקה לו בטחון נסתר, מיני ואחר.

"מנוחה" (1911), ג'ון סינגר סרג'נט. תצלום: ויקיפדיה
עם זאת, בגדים עשויים לספק מפלט, להציע חופה שתחתה אנחנו מסתירים את החרדות והמצוקות מפני מי שאחרת אנו חוששים מכוחם, כמו מלך עירום בשדה חשוף לסערה. אם ישנה מצוקה בחיים הנסתרים, יתכן שהלבוש מסייע לנו להרגיע ולהשקיט אותה. ועם זאת, הבטחון כי הבגדים שומרים על סודותינו, הוא עצמו מפתה.
יש אנשים שעבורם הבגדים הם תחפושת שבה אנחנו נעלמים, סוג של הסוואה שמאפשרת לנו לשמור משהו מעצמנו נסתר, כאילו כל מי שאנחנו וכל מה שיש לנו לעצמנו מסרב להיות מוגדר ונחלק עם החוץ. עבור אחרים, בגדים הם הכרה במודעות שלנו לחיים
יש אנשים שעבורם הבגדים הם תחפושת שבה אנחנו נעלמים, סוג של הסוואה שמאפשרת לנו לשמור משהו מעצמנו נסתר, כאילו כל מי שאנחנו וכל מה שיש לנו לעצמנו מסרב להיות מוגדר ונחלק עם החוץ. עבור אחרים, בגדים הם הכרה במודעות שלנו לחיים; אנחנו מאותתים זאת באופנים המטופשים והמוזרים שבהם אנחנו רוכסים את החגורה, תולים את העניבה, עונדים את התכשיטים שלנו. הבגדים שאנחנו אוהבים הם כמו חברים, השחיקה הופכת אותם רכים, הם גולשים על פני החמוקים והמישורים של גופנו, מזכירים את המידות והיחסים שנראה כאילו הם למדו בעל פה.
ישנם בגדים מסוימים שאנחנו כמהים אליהם, ולתוכם האיברים שלנו נשפכים ברגע שאנחנו מוצאים רגע של פרטיות: הסוודר שבו אתם, סוף סוף, נושמים לרווחה בסופו של יום, התחתונים שהם היחידים המפרידים בינך לבין המאהב שלך בשעות הלילה הארוכות. איננו צריכים להפגין את רגשותינו בגלוי, כי נדמה שהבגדים שלנו כבר יודעים את כל מה שאנחנו עשויים לומר ודברים רבים שלעולם לא נוכל למצוא עבורם מילים.
למרבה ההפתעה, הפילוסופיה מזהה רק לעתים נדירות את הידע שהבגד טוען לדעת, ומעדיפה במקום זאת לשקוע בהרהורים על קשריו עם המסווה וההסתרה. בחלקו, הדבר נובע מחובהּ הקדמון של הפילוסופיה לאפלטון. מאחר שהיא רדופה על ידי חרדתו של אפלטון בנוגע ליכולת להבחין בין אמת ל״מופע״ שלה, ומוטרדת ללא הרף על ידי הציווי שלו לראות מעבר לאשליית ״צללי המערה״, את המציאות שאליה מופנה גבנו, מושג האמת של הפילוסופיה תואם באורח שאינו ניתן להפרדה רעיונות של אור, גילוי וחשיפה. למדנו להעריך את עירומה של האמת ולכן לבוז למסכים ולהעמדות הפנים המסתירים אותה מפנינו. דמותה של האמת עצמה, אלתיאה, אינה לובשת בגדים במיתולוגיה היוונית, היא מתוארת כעירומה.

"מטמורפוזה של נרקיס", סלוודור דאלי. תצלום: קלוד ואלט
כשמרטין היידגר עסק במושג הקלאסי של אלתיאה, הוא לא דמיין דבר עז כמו האמת העירומה אלא משהו הדומה יותר להכרה הנובטת באיטיות בדבר מה שכבר נמצא שם: סוג הולך ומתבהר של היחשפות של העולם בפני היצורים שבתוכו. אבל למרות הכול, התובנות הפילוסופיות עדיין עומדות בסתירה להתלבשות.
'כדי לשחות יש לפשוט את הבגדים כולם – כדי לשאוף לאמת, חייבים להתפשט במובן פנימי עמוק הרבה יותר' - סרן קירקגור
ברשומה ביומנו משנת 1854, סרן קירקגור מציין כי ״כדי לשחות יש לפשוט את הבגדים כולם – כדי לשאוף לאמת, חייבים להתפשט במובן פנימי עמוק הרבה יותר״. אם כך, אפילו עבור הפילוסופיה המודרנית, האמת שבהכרת העצמי תובעת כנראה ויתור, הסרת הבגדים המטפוריים, אבל גם כל עיסוק חומרי או כזה שיש בו ראוותנות. אבל ישנה כאן גם השמטה מובלעת: עיסוקים חומריים הם ראוותניים. הבגדים הראוותניים הללו המופנים כלפי חוץ מונעים מאיתנו למצוא את האמת העירומה הפנימית.
לפני קירקגור, עמנואל קאנט כינה את האופנה בזלזול ״מטופשת״. ועם זאת, מושג ה״מראה החיצוני״ [או ״התופעה״] שלו הוליד את אחת הבעיות הפילוסופית המתמשכות. המחשבה הקנטיאנית מבחינה בין מציאות הדברים כפי שהם (noumena) לבין האופן שבו הם נראים לנו (phenomena), ותפקידה של הפילוסופיה הוא לטפל בסתירה שבין אלה – בעובדה שהעולם עשוי להתקיים בתנאיו שלו, וביכולות המוגבלות שלנו לתפוש אותו. בעוד קאנט מתייסר בשל ההבחנה הזו, הפילוסופיה האיקונוקלסטית להפליא של פרידריך ניטשה שיבחה את התופעות משום שאלה מאפשרות לנו לשחק ולהפוך רעיונות מקובלים. בדמותו של דיוניסוס, ניטשה רואה באמת לא יותר מסדרה של מופעים, תופעות ופני שטח, שמאחוריהם לא יכול להיות מוסר יחיד, בלתי משתנה ומהותי. העולם מופיע בתחפושות המשתנות ללא הרף, ויש לחוות אותן אסתטית.
אף ש״התופעות״ נותרות בעיה תפישתית ואפיסטמולוגית עמוקה בפילוסופיה, היא מנותקת לגמרי משאלות של מראה גופני או לבוש. ועם זאת, להתעלם מן המציאות החומרית של גופים לבושים פירושו להכחיש דבר מה מהותי באופנים שבני אדם רואים את העולם ומתקיימים בו.
יוצא הדופן הראוי לציון כאן הוא קארל מרקס. עבורו, הלבוש היה, כמובן, חלק טבעי מתיאור מטריאליסטי לגמרי של העולם. בגדים גילמו כנראה את המיסטיפיקציה של האובייקטים שהוא זיהה בתרבות המודרנית. בפרק הפותח את ״הקפיטל״ (משנת 1867), המעיל משמש דוגמה לטבע המעוות של כל הסחורות בחברה הקפיטליסטית. מרקס הבין זאת על בשרו. בקיץ של 1850, הוא הפקיד את מעיל הג׳נטלמן שלו אצל משכונאי מקומי, בתקווה לגייס סכום כסף באחת מתקופות העוני הרבות שלו. אולם לתדהמתו, הוא גילה שללא הבגד הראוי, הוא לא הורשה להיכנס לחדרי הקריאה בספרייה הבריטית. מה יש באובייקטים דוגמת מעילים שמאפשר להם לפתוח באורח פלא דלתות ולהעניק הרשאות? אפילו המעיל השייך למרקס בכבודו ובעצמו לא יכול היה לחמוק מן המנגנון הבלתי נמנע של המסחר והערך הקפיטליסטי.
כל הסחורות, ובכלל זה מעילים, היו, בעיני מרקס, דברים מסתוריים, טעונים במשמעויות משונות, השואבים את ערכם לא מן העבודה שהושקעה בייצורם אלא מן היחסים החברתיים המכוערים והתחרותיים של הקפיטליזם
כל הסחורות, ובכלל זה מעילים, היו, בעיני מרקס, דברים מסתוריים, טעונים במשמעויות משונות, השואבים את ערכם לא מן העבודה שהושקעה בייצורם אלא מן היחסים החברתיים המכוערים והתחרותיים של הקפיטליזם. ההכנה השגרתית והחוזרת על עצמה של פריטים כאלה התישה את העובדים, רוקנה אותם מרצון וכוח חיוּת, אבל מרקס שם לב גם לדרך המעוותת שבה סחורות יכלו, בתורן, לנכס ולחקות תכונות אנושיות, כאילו נכנסו בהן חיים שטניים משל עצמן. בגדים מייצגים את החיקוי הנורא הזה בבהירות מיוחדת: חשבו על היהירות השחצנית של נעלי ההתעמלות החדשות עם סמלי המהירות שלהן, או על השמלה שלכאורה יש לה, בתנועתה, אישיות פלרטטנית משלה; אפילו על עקבים גבוהים עד סחרחורת שמדברים על חיי לאות ללא מאמץ, רחוקים מרחק של עולמות שלמים מן הפועל שייצר אותם. פריטי לבוש כאלה נכנסים לשוק, בתוליים ולא נגועים, לאחר שכל סימן מן הידיים העמלות שדרכן חלפו נמחה.

Nike Air Force One Supreme '07 (Kobe), מהדורה מיוחדת לקובי בריאנט. תצלום: C. J.™
כשמרקס מגנה את ״הפטישיזם״ לסחורה הבולע כול בתרבות המודרנית, הוא גוזר את המונח מן המילה הפורטוגזית feitiço, שפירושה קסם או כישוף והיא מתייחסת במיוחד לפרקטיקה המערב אפריקנית של פולחן חפצים, שבו נתקלו מלחים בני המאה ה-15. לפטיש, המעריצים ייחסו כל מיני סוגים של תכונות פלאיות שאובייקטים כאלה לא ניחנו בהן במציאות. באותו אופן, הקפיטליזם המודרני, כך חשב מרקס, שיווק את החיים העל-טבעיים של חפצים. בגדים גם הם עוררו סוג כזה של סגידה שקרית. אנחנו מהללים נעליים, שמלות, ז׳קטים ותיקים כאילו יש להם איזה כוח משלהם, רוח או נשמה; אנחנו נותנים להם סיפורים, חיים, זהויות ובכך אנחנו מטשטשים את המקורות האמיתיים שלהם.
בעיני זיגמונד פרויד – שנודע בעצמו כמי שלובש חליפות שלושה חלקים איכותיות ומחויטות היטב – בגדים לא שימשו בעצמם נושא לחקירה אינטלקטואלית, אך נושא הלבוש מופיע בהנחת היסוד של הפסיכואנליזה עצמה, שהרי היא עוסקת ביחסים בין הנסתר לגלוי. כאשר פרויד מנגיד את התוכן הגלוי או המוחצן של החלומות עם המשמעות הלטנטית או המשוקעת שלהם, הוא מציין כיצד עבודת החלומות היא הקישור בין הפנים לחוץ, פני השטח והעומק. אנחנו מדברים, לעתים, על טוויית חלומות (weaving dreams) כאילו חלומות נארגים. ליתר דיוק, המודעות שלנו לבושה בחומר שממנו עשויים חלומותינו.
בתיאור של פרויד, זיכרונות נטווים. כשדיבר על תופעת הזיכרונות המסולפים (screen memories), פרויד קרא תיגר באורח קיצוני על אמינותם של זיכרונות הילדות. ״זיכרון המסך״, הזיכרון המסולף, לכאורה נולד מתוך חוויות מוקדמות נעימות, והוא מתעד סיפור בלתי משמעותי יחסית כדי לגונן או להגן על אירוע אסוני יותר שהוסתר. זיכרונות כאלה אינם ״אמיתיים״ אלא מסתירים זיכרונות אחרים. כשפרויד משתמש במונח ״מסך״, הוא מובן לרוב כמי שמשתמש באנלוגיה, כמתאר מסך קולנוע, מישור ויזואלי שעליו הדימוי מוטבע או מוקרן וכך מסתיר זיכרון אחר, אמיתי יותר; אבל המונח ״מסך״ עשוי גם לרמוז לשומר או תריס. המסך הוא בד, וממש כפי שחלומות מוגבלים וזיכרונות נטווים, כך גם הנפש, כפי שפרויד הבין אותה, עטופה ומכוסה, שכבה אחר שכבה.
במפגש הפסיכואנליטי, המטופל והמטפל כורכים יחד את חוטי הנפש, משחזרים נתיבים נשכחים שמובילים מטראומה לחוויה המקורית, כמו חוט אריאדנה המסמן את הדרך אל מחוץ למבוך. השזירה הזו, או ההרכבה של חיי הנפש, דורשות סוג של יצירתיות, אפילו בדיון, אם כי כזה הנולד מתוך האמת
המילה ״בד״ במובן של חומר [fabric, באנגלית] עצמה נגזרת מן ה-fabrica הלטינית, שמשמעותה סדנה או מקום ייצור, ומ-faber – אומן או יצרן שעובד בחומרים. היא מזכירה את ה-dhab ההודו-אירופית, שפירושה, כראוי, ״להתאים יחד״. במפגש הפסיכואנליטי, המטופל והמטפל כורכים יחד את חוטי הנפש, משחזרים נתיבים נשכחים שמובילים מטראומה לחוויה המקורית, כמו חוט אריאדנה המסמן את הדרך אל מחוץ למבוך. השזירה הזו, או ההרכבה של חיי הנפש, דורשות סוג של יצירתיות, אפילו בדיון, אם כי כזה הנולד מתוך האמת: ההרחבה רבת הדמיון של חלומות וכתיבה הנחשפת בדיבור מרפאה את כשלי השפה שמובילים אותנו בחזרה אל חוויות שיתכן כי לא יכולנו להתמודד איתן.

"צ'וליטה", אישה אינדיאנית בפרו: זהותה מובעת בבגדיה, גילוי והסתרה גם יחד. תצלום: פביאן קרוננברגר
אנחנו נוטים לפסול כגסה את האנלוגיה בין העצמי לבין חפצים, כאילו מהות הנפש נעלית מן הדברים החומריים שבאמצעותם אנחנו מנסים לבטא אותה. וקשה לא לקרא זאת ההקטנה של הלבוש בפילוסופיה, כחלק מתיעוב כולל יותר של דברים הקשורים לאימהות, ביתיות או נשיות. ״פני השטח״, כתב ניטשה, ״הם נפש האישה, שכבה נעה וסוערת של מים רדודים״. תחימת הנשים אל המקום הרדוד היא, כמובן, הכחשת העומק שלהן, אבל פני השטח שאליהם הן נידונות אינם נטולים איכויות: זרימה, תגובתיות, רגישות לרגע או לתחושה נתונים. סופרות הבינו זאת תמיד. ברומן ״בית השמחה״ של אדית וורטון (משנת 1905), לילי בארת מודה בפני עצמה באמת העזה של תשוקתה ללורנס סלדן:
״היא הייתה קרוב מאוד לשנוא אותו כעת; ועם זאת, צליל קולו, האופן שבו האור נפל על שיערו הדק והכהה, האופן שבו הוא ישב ונע ולבש את בגדיו – היא ידעה היטב שאפילו הדברים הטריוויאליים הללו היו ארוגים בחייה העמוקים ביותר״.
'רק אנשים שטחיים אינם שופטים אחרים על פי מראם. התעלומה האמיתית של העולם היא הנראה, לא הבלתי נראה' - אוסקר ויילד
כשאנחנו מדברים על כך שדברים ״ארוגים יחדיו״, אנחנו מתכוונים לקרבה, שייכות, אי יכולת להפריד, אבל אצל וורטון יש רמז ליותר מזה: אינטימיות קרובה כל כך, שהיא מכוננת. בן זמנה של וורטון, אוסקר ויילד, אמר בהומור בספר ״תמונתו של דוריאן גריי״ (משנת 1890) כי ״רק אנשים שטחיים אינם שופטים אחרים על פי מראם. התעלומה האמיתית של העולם היא הנראה, לא הבלתי נראה״. במעיליו המגונדרים ובציפורני הדש הירוקות שלו, ויילד דוחק אותנו בהתרסה לעבר החילוניות הגמורה של עולם חדש, שבו ניתן לזהות את הנשגב בקלות בבגדים ממש כמו באלוהויות.
אבל התובנה של וורטון חורגת אל מעבר להתייחסות אל המודרניות החדשה שפניה אל החוץ, והיא עמוקה יותר מן הפרדוקס המהופך של פני השטח שיכולים לדבר על העצמי הפנימי. לילי קשורה ללורנס לא רק באיזה נדר רומנטי של חיבה אלא בכל פרטי הפרטים הייחודיים של קיומו, כאילו תפר מהודק מחבר את ההתרשמויות החושיות הנאספות אצלה אט אט (קולו, שיערו, בגדיו) ואת החיים הפנימיים שבהם אלה כנראה נוגעים. וכמותה, כך אנו ארוגים אל תוך הדברים בעולם והאנשים שאליהם הדברים הללו מתייחסים או שייכים.
בהמשך לאותו רעיון של חיים עמוקים יותר ושלובים יחדיו, אנאיס נין כותבת בספרה ״סולמות של אש״ (משנת 1946), על אישה מאוהבת:
״אורגת ותופרת ומתקנת כי בו עצמו לא היה חוט של קשר... של המשכיות לתיקון... היא תפרה... כדי שהחום לא יזלוג אל מחוץ ימיהם ביחד, מן העור הפנימי הרך של יחסיהם״.

כלבים כחלק מהלבוש? אדית וורטון (1895), תצלום מאת E.F. Cooper, E.F. Cooper, הספרייה של אוניברסיטת ייל, ויקיפדיה.
כאן, התפירה היא פעולה חומרית וגם ביטוי מטפורי שארוגים יחד בצורה כלשהי, בסוג של עלייה אל פני השטח של הנפש. אנחנו מדברים ברצון על דרכים שבהן בגדים מביעים אישיות, אבל שמלה, תחפושת, טקסטיל ובד – והדרכים שבהן אנחנו לובשים, יוצרים, חיים וחושבים באמצעותם – ארוגים אל תוך החיים העמוקים ביותר שלנו. הטענה כאן אינה פשוט שבגדים עשויים לשקף את החיים הללו, אלא שהחיים עצמם מתרחשים בבגדים, ושיצירה, טיפול ומסירה ולבישה של בגדים ספוגים בתחושת העצמי שלנו, ומוטבעים בדרכים אינטימיות להפליא, על ידינו ועל ידי מי שסביבנו.
חוויות העצמי שלנו תחומות ומשורטטות על ידי דברים רבים, ובכלל זה בגדים, והדעות הקדומות שבגללן אנחנו מזלזלים בחשיבות ההופעה החיצונית או מגבילים את הלבוש לתחום היוהרה, הן מכשול לסוג משמעותי של הבנה
אין בכך כדי לומר כי בגדים הם העצמי, אלא להציע, כמחשבה מגששת, שחוויות העצמי שלנו תחומות ומשורטטות על ידי דברים רבים, ובכלל זה בגדים, ושהדעות הקדומות שבגללן אנחנו מזלזלים בחשיבות ההופעה החיצונית או מגבילים את הלבוש לתחום היוהרה, הן מכשול לסוג משמעותי של הבנה. כפי שסוזן סונטאג אומרת, בניגוד לאפלטון, אולי ״אין סתירה בין סגנון שאנחנו מאמצים לבין המהות ה׳אמיתית׳ שלנו... כמעט בכל מקרה, המראה שלנו מעיד על האופן שבו אנחנו חיים״.
אולי אנחנו פשוט בתוך הבגדים. ובתוך הבגדים, גרסאות האני השונות שלנו נתונות למודיפיקציות, שינויים ושחיקה. זה קורה בדרכים מגושמות – המשקפיים שקיוויתם שיעניקו לכם מראה רציני, השפתיים הצבועות אדום המחקות עוררות מינית – אבל גם באינספור דרכים מעודנות יותר: העקב שמטה את הגוף ומשנה את צורת הצעידה שלכם, העניבה שמקשיחה את הצוואר וזוקפת את עמוד השדרה שלכם. חלק מן הבגדים מגבילים ומעצבים אותנו גופנית מחדש, אבל גם, לעתים, רגשית. וישנם פריטי לבוש שאנחנו מסוגלים להרגיש, שמגרדים ומשפשפים, שקל לחוש בהבדל בין מרקמם למרקם עורנו, כאילו הם ואנחנו נפרדים. באלה, אנחנו מודעים לחוויית היותנו בגופנו, באופן שסותר לכאורה את שאר העולם החולף בקלות על פנינו, ונראה חסין בפני אי הנוחות. בבגדים כאלה, גם, אנחנו תמיד מודעים לגופניות הנוכחת תמיד של גופנו.
אולי ישנם רגעים שבהם אנחנו שואפים להיראות ואחרים שבהם אנחנו מבקשים סוג של בלתי-נראות. אנחנו מתעצמים ומדלדלים בתוך מה שאנחנו לובשים. בבגדים, ישנן תמיד אפשרויות להבדל ושינוי
לעומת זאת, ישנם בגדים שאנחנו לובשים כמעט בלי להרגיש, שהם קלים או עדינים כל כך, עד שהם בקושי נראים או מורגשים, כאילו אנחנו עטופים באוויר. ישנם בגדים שאנחנו כל כך רגילים אליהם, שאנחנו מתנהלים כמעט בלי לחשוב על הגוף שהם עוטפים. אם העצמי נחווה באופן כלשהו, אז אולי ישנם רגעים שבהם אנחנו שואפים להיראות ואחרים שבהם אנחנו מבקשים סוג של בלתי-נראות. אנחנו מתעצמים ומדלדלים בתוך מה שאנחנו לובשים. בבגדים, ישנן תמיד אפשרויות להבדל ושינוי.

הטישרט, הז'קט, ואז גם הכישוף של הבחור: ג'יימס דין בסט של Rebel Without a Cause (משנת 1955). תצלום: האחים וורנר, ויקיפדיה
עם זאת, ככל שאפשרויות השינוי הללו הן מרגשות, הן גם מסוכנות, כי הן מערערות את בטחונו של העצמי שיכול להאמין כי הוא יציב, רגוע ובלתי משתנה. איך, למשל, יתכן שאנחנו מחקים אחרים בלבושנו בקלות רבה כל כך, כאילו העצמי שלנו ניתן להחלפה, אינו נבדל ואינו מובחן לגמרי? אנחנו מקלים ראש בתחפושות ותלבושות, ועם זאת עצם אפשרותן מערערת את האקסקלוסיביות הפריווילגית של העצמי. בתחפושת, אחרי הכול, ישנה בגידה, התפוגגות הקסם במקום הטלת כישוף, חשיפה להעמדת הפנים שהיא האותנטיות: אם אני יכול בקלות כזו להתלבש כמוך, איך יתכן שכל אחד מאיתנו הוא הוא-עצמו?
חרדת האותנטיות לעולם אינה רחוק מן הלבוש. אנחנו מחפשים בגדים שהם 'אנחנו', וישנה עזות מצח מובלעת בבגדים המוכנים ללבישה, מייצור המוני, שאנחנו בוחנים בחנויות. חוצפה שמערערת אותנו כשהיא מציעה כי המידות המדויקות שלנו עשויות להיות גנריות, צפויות מראש וממוצעות
חרדת האותנטיות לעולם אינה רחוק מן הלבוש. אנחנו מחפשים בגדים שהם ״אנחנו״, וישנה עזות מצח מובלעת בבגדים המוכנים ללבישה, מייצור המוני, שאנחנו בוחנים בחנויות. חוצפה שמערערת אותנו כשהיא מציעה כי המידות המדויקות שלנו עשויות להיות גנריות, צפויות מראש וממוצעות. ועם זאת, יכולה להיות רכות עצומה באופנים שבהם הבגדים שלנו מספרים את הסיפורים של העצמי הנתון לשינויים מכל הסוגים: המרירות-המתוקה של ״לגדול״ אל תוך מעיל שירשנו מהורה שכבר מזמן איננו; ההנחה בצד של שמלת הריון שלעולם לא תהיה לך סיבה ללבוש שוב. לפעמים, ישנה רק מצוקה: כתם דם על טישירט מאותם ימים נוראיים כל כך. בגדים מסמלים את יכולתנו להשתנות. בשינוי הקל של צבעיהם וזוהרם, הם מקבילים לתהפוכות חיינו, והם נמתחים עם הזמן.
אבל ישנה בלבוש גם הבטחה. הפילוסופית הצרפתית הלן סיקסו כותבת על המעצבת סוניה ריקייל והשמלה המושלמת – השמלה שבה אולי, סוף סוף, אפשר יהיה להרגיש נוח, כמעט בטבעיות (אם לא בעורך, אז לפחות בשמלתך): ״השמלה שבאה אלי... מסכימה איתי, ואני איתה, ואנחנו דומות זו לזו... השמלה מלבישה אישה שמעולם לא הכרתי ושגם היא אני״. השמלה הזו היא חלום, או חלום לבוש כשמלה, הבורא את הלובשת מחדש אבל גם מאשר דימוי של עצמה שהיא שמחה למהר ולהציג. בשמלה הזו, סיקסו אינה רדופה על ידי חרדות גופה, יופייה, גילה ומינה – תחושת המושלמות או השלמות שהיא מעניקה לה, היא כמעט שמיימית:
״אני נכנסת לשמלה, כאילו נכנסתי למים. אני נכנסת לשמלה כאילו נכנסתי למים שעוטפים אותי, בלי למחות אותי, מסתירים אותי באורח שקוף... והנה אני, לבושה במקום הקרוב ביותר לעצמי. כמעט בעצמי״.

"מישל אובמה" (2018), איימי שרלד. National Portrait Gallery, וושינגטון
אולי הכוח של השמלה הנכונה מגיע בהכרח לעתים נדירות בלבד, כמו הכרה עצמית שנולדת במאמץ רב, שהאמת הזוהרת שלה אינו יכולה לעמוד בביקורת רבה
כאן אין קרע או חוסר המשכיות, רק בד שנדמה בתחושה כי הוא הגוף עצמו, משדר מבעדו את האמת של העצמי, בלי פגם. באופן משונה, אולי שמלת השמלות הזו שואפת לסוג של שקיפות או בלתי נראות, שבאמצעותה אנחנו עשויים להיראות כפי שאנחנו באמת, במיטבנו, באור שאינו מעומעם, אמיתיים לגמרי וצודקים.
חלקנו מאמינים אולי שיש להם שמלה כזו, פריט נדיר שנשמר באהבה ונחשף לאור היום בזהירות בלבד; אחרים שואפים לאפשרות הזו ומגלים שכל רכישה חדשה שלהם אינה אלא מתחזה, והדבר עצמו חומק לנצח מאחיזתם או מבטם, כמו פני המתים שבאים אלינו בחלומות בלבד. אולי הכוח של השמלה הנכונה מגיע בהכרח לעתים נדירות בלבד, כמו הכרה עצמית שנולדת במאמץ רב, שהאמת הזוהרת שלה אינו יכולה לעמוד בביקורת רבה. הפילוסופיה אולי שכחה את הלבוש, אבל כל מה שהשפה אינה מסוגלת לנסח – חיי התודעה, גחמות הגוף – נמצא כאן, מוכן להיקרא, ממתין להילבש.
שאהידה בארי (Bari) היא מרצה לתולדות התקופה הרומנטית באוניברסיטת קווין מרי בלונדון. מאמריה התפרסמו בין השאר ב-Financial Times, בגארדיאן ובמוסף הספרותי של הטיימס. ספרה האחרון Keats and Philosophy: The Life of Sensations ראה אור בשנת 2012.
AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter
תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי
תמונה ראשית: בשבוע האופנה של פריס, סתיו/חורף 2016/2017: יצירה של סוניה ריקייל בידי נטלי ריקיי. תצלום: Pierre Suu, אימג'בנק / גטי ישראל
תגובות פייסבוק
ראש של כלב
Psychology Todayהם בעלי החיים הראשונים שבייתנו, והם התפתחו לצדנו כיוון שגידלנו אותם כדי...
X רבע שעה
אל תספר לאף אחד שהצלתי אותך!
ג'ונתן ווטרלאוגם תחת משטר האימים של סטלין, נתיני המדינה הסובייטית סיפרו בדיחות פוליטיות:...
X 7 דקות
הגשר הנעלם אל האמת
תומר בר עוזאנחנו משתמשים במלים ותלויים בהן מאוד. אבל מה אפשר להסיק מהן על...
X 12 דקות