שינה זה לא לוקסוס

מיליארד בני אדם בעולם סובלים מדום נשימה בשינה, ורובם אינם מודעים לכך. מדובר בסכנה בריאותית חמורה ובאתגר לרפואה
X זמן קריאה משוער: 23 דקות

חשבתי שאני עומד למות.

במהלך היום הייתי כל כך עייף שברכיי היו קורסות. כשנהגתי, ראשי היה צונח ואז הייתי מתעשת פתאום. פניו היו חרושות קמטים מתשישות.

בלילה, הייתי ישן ללא מנוחה, רגליי נעות ללא הרף ואז הייתי מתעורר בבהלה, משתנק ולבי פועם במהירות.

הרופא שלי היה מבולבל. הוא שלח אותי לבדיקות דם, שתן, אק״ג – הוא חשב שאולי יש לי מחלת לב. דפיקות הלב האלה בלילות...

לא, הלב שלי היה בסדר. הדם שלי היה במצב טוב.

הוא שלח אותי לבדיקת קולונוסקופיה. זה היה בשלהי 2008 ואני הייתי בן 47 – וממילא כמעט הגיע הזמן שאלך לבדיקה כזו. אז נאלצתי לבלוע במאמץ ארבעה ליטרים של חומר משלשל כדי לשטוף היטב את המעי שלי, כך שהגסטרואנטרולוג יוכל לראות בדיוק מה קורה בתוכו. המעי שלי היה נקי, כך אמרה לי הרופאה כשחזרתי להכרה. שום סרטן. אפילו לא פוליפים מדאיגים.

ובכל זאת, הייתה בעיה.

״כשהיית מורדם״, הוא אמר, ״היה שלב שבו הפסקת לנשום. כדאי שתבדוק את זה. יכול להיות שאתה סובל מדום נשימה בשינה".

מעולם לא שמעתי על זה.

*

השינה מתאפיינת בשינויים דינמיים ברחבי הגוף. היא מורכבת משלבים שונים, וכשאתם עוברים משלב לשלב, הנשימה, לחץ הדם וחום הגוף עולים ויורדים. המתח בשרירים נותר כמעט זהה לרמתו בזמן הערות – מלבד בשלבי שנת החלום (REM) שהם רבע ממשך השינה. במהלך שלבים אלה, רוב קבוצות השרירים העיקריות רפויות במידה ניכרת. אבל אם שרירי הגרון שלכם רפויים מדי, מעברי האוויר שלכם קורסים ונחסמים. התוצאה היא דום נשימה בשינה (sleep apnea – מן היוונית ápnoia, שפירושו ״חסר נשימה״).

בגלל דום נשימה בשינה, אספקת האוויר מופרעת ללא הרף וגורמת לרמות החמצן בדם לצנוח. אז אתם מתעוררים בבהלה, משתנקים ומנסים לנשום. הדבר עלול לקרות מאות פעמים במהלך הלילה, והנזקים הם רבים וחמורים

בגלל דום נשימה בשינה, אספקת האוויר מופרעת ללא הרף וגורמת לרמות החמצן בדם לצנוח. אז אתם מתעוררים בבהלה, משתנקים ומנסים לנשום. הדבר עלול לקרות מאות פעמים במהלך הלילה, והנזקים הם רבים וחמורים.

דום נשימה מאמץ את הלב, אשר מגביר קצב כדי לפמפם דם במהירות גדולה יותר ולפצות על המחסור בחמצן. רמות חמצן משתנות גם הן גורמות להיווצרות פלאק על דפנות העורקים, ומגדילות את הסיכוי למחלות לב וכלי דם, לחץ דם גבוה ושבץ. באמצע שנות התשעים, ה- US National Commission on Sleep Disorders Research, גוף חוקרים שמתמקד בהפרעות שינה, העריך כי 38 אלף אמריקנים מתים מדי שנה ממחלות לב המוחמרות בשל דום נשימה בשינה.

ישנן גם עדויות מצטברות לכך שהמצב משפיע על ניצול הגלוקוז בגוף ותורם לפיתוח תנגודת לאינסולין – מצב המוביל למחלת סוכרת מסוג 2 – ומעודד עלייה במשקל. וישנה גם התשישות של מי שלעולם אינם ישנים שינה מלאה, והקשורה באובדן זיכרון, חרדה ודיכאון. היעדר שינה גורם גם להפרעות בריכוז ועלול לגרום לתאונות דרכים. מחקר שנערך בשנת 2015 בדק נהגים בשוודיה וגילה כי מי שסבלו מדום נשימה בשינה נטו להיות מעורבים בתאונות דרכים פי 2.5 מנהגים אחרים. התסמונת גם כרוכה בהיעדרות מהעבודה, ואנשים הסובלים ממנה מפוטרים ממשרותיהם בתדירות גבוה יותר מאחרים.

תאוונה, תאונה דרכים, רכב

כשנהגים נרדמים על ההגה, לא פעם הסיבה היא עייפות בשל דום נשימה בשינה. תצלום: טוביאס טוליוס.

באחד המחקרים נמצא כי אנשים הסובלים ממצב קשה של דום נשימה בשינה נמצאים בסיכון גבוה פי שלושה למות בשנה וחצי שלאחר המחקר לעומת מי שלא סובלים מהתסמונת. אבל ממש כפי שקרה בעשורים שלאחר התגלית שלפיה העישון הוא קטלני, ישנו ניתוק בין הנזק שגורמת התסמונת לבין תפישת הסיכון בקרב הציבור. ״אנשים אינם מקשרים בין דום נשימה בשינה לבין התחלואה החמורה הנלווית אליו״, נאמר בדו״ח של האקדמיה האמריקנית לרפואה השינה, המעריך כי התסמונת פוגעת בכ-12 אחוזים מן המבוגרים בארה״ב – אבל 80 אחוזים מאלה אינם מאובחנים. שיעור הסובלים מדום נשימה בשינה בעולם זהה: ממחקר שנעשה בשנת 2019 עולה כי כמעט מיליארד בני אדם בעולם סובלים מן המצב בדרגת חומרה בינונית עד חמורה.

המחקר מתאמץ כעת להדביק את הפער. המחקר הרפואי השקיע מאמצים אדירים כדי למצוא פתרון – החל במחקרי עומק של היפוקסיה – האופן שבו הגוף מגיב למחסור בחמצן – ועד סוגים חדשים של ניתוחים ומתקנים לטיפול במצב. אבל ברמות הגבוהות, הרפואה אינה מגלה עניין. כאשר הוכרז כי פרס נובל לשנת 2019 בפיזיולוגיה ורפואה הוענק למחקר על האופן שבו התאים מגיבים לשינויים ברמות החמצן, הוזכרו מחלות כמו סרטן ואנמיה, אבל המחלה הנפוצה ביותר הכרוכה בהיפוקסיה, דום נשימה בשינה, זכתה להתעלמות מוחלטת.

כשהבנתי שיתכן כי אני סובל מבעיה שאינה נחקרת מספיק אבל עלולה לסכן את חיי, הדאגה המרכזית שלי הייתה פשוטה: איך אוכל לתקן את המצב?

מבין כמיליארד בני האדם בעולם הסובלים מדום נשימה בשינה – ורובם כנראה אינם מודעים לכך כלל, ובוודאי אינם מקבלים טיפול – אני מכיר מקרוב את הפסיכולוגיה של אחד בלבד: שלי. כשהבנתי שיתכן כי אני סובל מבעיה שאינה נחקרת מספיק אבל עלולה לסכן את חיי, הדאגה המרכזית שלי הייתה פשוטה: איך אוכל לתקן את המצב?

לדום נשימה בשינה יש אמנם גורמי סיכון מוכרים – כמו עודף משקל חולני, צוואר גדול או שקדים גדולים, לסת קטנה וגם הזדקנות – המצב אינו מתגלה אלא אחרי שאנו נרדמים. הדרך היחידה לאבחן זאת היא לנטר את השינה.

ולכן בראשית 2009, בעקבות דבריו של הרופא והתשישות שחשתי, קבעתי תור במקום הקרוי Northshore Sleep Medicine בנורת׳ברוק, אילינוי. שם פגשה אותי ליסה שייבס (Shives), מומחית לרפואה שינה. היא הציצה אל תוך גרוני, ואז הציעה שאשתתף בבדיקת פוליסומנוגרפיה, בדיקת שינה שכוללת מעקב אחרי הנשימה שלי, רמות החמצן בדם, קצב הלב ופעילות המוח והשרירים.

לשם כך חזרתי למקום אחרי שבועות ספורים, ביום חמישי בתשע בערב – שעה משונה לבדיקת רופאה. בחוץ היה חשוך. הטכנאית הובילה אותי לחדר שינה קטן שהכיל מיטה זוגית ושידה. מאחורי המיטה היה חלון אופקי שצפה אל חדר מעבדה עמוס בציוד. לבשתי מכנסי שינה מפלנל וקראתי לטכנאית שתחזור. היא הצמידה אלקטרודות לחזה ולראש שלי, ונתנה לי ללבוש חולצת רשת שהחזיקה את כל החוטים במקומם.

ראיתי את עצמי במראה שעל השידה. ״מראה גרוע״, מלמלתי אל הבבואה. פנים כחושים, אלקטרודות שהוצמדו למצחי, ללחיים ולסנטר בפיסות של נייר דבק – נראיתי כמו גבר בגיל העמידה. ועייף.

בערך בעשר בלילה כיביתי את האור ומיד נרדמתי.

התעוררתי בארבע וחצי לפנות בוקר וניסיתי, בישנוניות, לחזור לישון, אבל הטכנאית אמרה שיש להם שש שעות של נתונים ושאני חופשי ללכת. אחרי שהתלבשתי היא אמרה לי שדום הנשימה שלי הוא ״חמור״ ושהרופאה תיתן לי פרטים מאוחר יותר. תכננתי לקחת את עצמי לארוחת בוקר חגיגית, אבל במקום זאת הלכתי הביתה. לא הייתי רעב. הייתי מפוחד.

שבועות ספורים לאחר מכן חזרתי לנורת׳שור, והפעם באור יום. שייבס הושיבה אותי מול מסך מלא שרבוטים צבעוניים ומספרים, ובפינת המסך נראה סרטון בשחור לבן שבו אני ישן. זה היה מטריד, כמו לראות זירת פשע ובה דמותי שלי, מתה.

ואגב מוות, שייבס אמרה לי שהפסקתי לנשום במשך כ-112 שניות – כמעט שתי דקות.

גרפיטי, סיוט

שינה רעה היא סיוט בפני עצמו. תצלום: George Pagan III

רמה תקינה של ריווי חמצן בדם, בעת מדידה במעשיר אוקסימטר, היא בין 95 ל-100 אחוזים. אצל אנשים עם מחלות ריאה חסימתיות כרוניות התוצאה עלולה להיות בין 80 ל-90 אחוזים. שלי צנחה לעתים ל-69 אחוזים.

כמה זה חמור? ארגון הבריאות העולמי, בחוברת הדרכה לרופאים, מציע כי אם רמת החמצן בדמו של חולה צונחת ל-94 אחוזים או פחות, כדאי לבדוק אותם מיד כדי לוודא שכלי הנשימה שלהם אינם חסומים, שהריאה לא קרבה או שאין להם בעיה במחזור הדם.

היו לי מעט אפשרויות. יכולתי, כך אמרה שייבס, לעבור הליך הקרוי אובולופטופארינגופלסטיה (Uvulopalatopharyngoplasty), והוא מזעזע לא פחות משמו: הסרת רקמות מהחך הרך והרחבת מעבר האוויר באחורי הגרון. אבל זה ניתוח לא נעים וההחלמה ממנו ארוכה ומטרידה. שייבס העלתה את האפשרות הזו אבל מיהרה לפסול אותה, ובדיעבד אני חושד שהיא נועדה למנוע את התנגדותי לאפשרות השנייה: המסכה.

ב-15 השנים הראשונות לאחר שהרפואה זיהתה את דום הנשימה בשינה, הייתה רק אפשרות טיפול אחת

ב-15 השנים הראשונות לאחר שהרפואה זיהתה את דום הנשימה בשינה, הייתה רק אפשרות טיפול אחת. אפשר היה לעבור פיום קנה: ניתוח שבו יוצרים חור בתחתית הצוואר, בקנה הנשימה ומחדירים לתוכו צינור, כדי ליצור פתח אוויר שעוקף את מערכת הנשימה העליונה. ההליך מספק הקלה בטוחה אבל טומן בחובו אפשרויות לסיבוכים משמעותיים.

״בהתחלה, הרופאים לא ידעו הרבה״, אומר אלן שוורץ (Schwartz), שלאחרונה יצא לגמלאות מתפקידו כמרצה לרפואה באוניברסיטת ג׳ונס הופקינס בבולטימור, אחרי שנים של מחקר חלוצי של מחלות שינה. ״בשנות השמונים, כשהתחלתי לחקור בתחום, ראינו את קצה הקרחון, את חולי דום הנשימה הקשים ביותר. הם נהגו להתעורר עם כאבי ראש, כך שהגוף שלהם התפתל ולא קיבל מספיק חמצן. הם היו עייפים מאוד, כצפוי. סבלו מדיכאון ושינויים במצבי הרוח, ועצבנות״.

על אף המצוקה, החולים – שלא במפתיע – חששו לעבור ניתוח להחדרת צינור, הנחשב היום לטיפול רק במצבים שבהם אין כל ברירה אחרת ומבוצע רק במקרי חירום קיצוניים.

״תמיד נחרתי בקול רם והרבה, והתעוררתי באמצע הלילה בהשתנקויות״, אומרת אנג׳לה קקלר מהוט ספרינגס, ארקנסו, שאובחנה בשנת 2008 כסובלת מדום נשימה בשינה, אם כי היא מאמינה שהמצב הזה החל כבר כשהייתה ״קטנטנה״.

בשנת 2012 הלב שלה כבר התקשה לתפקד. ״הגעתי לחדר מיון כי הייתי נורא עייפה ולא הרגשתי טוב״, אומרת אנג׳לה. ״גיליתי שיש לי אי ספיקת לב. למחרת בבוקר, הם אמרו ׳אנחנו עומדים לבצע בך פיום קנה׳״.

האם היא התרגלה לצינור בקנה אחרי שבע שנים?

״קשה מאוד להסתדר עם זה״, היא אומרת. ״יש צורך בהרבה ניקויים. זה נורא לא נעים. זה עובד. לא נושמים כרגיל. מנגנון ויסות הלחות הטבעי נעלם לגמרי. צריך לתקן את זה. וגם יש רגישות מוגברת מאוד לזיהומים״. החיסרון העיקרי בעיניה הוא העובדה שהיא לא יכולה לשחות, פעולה שממנה נהנתה בעבר. היא גם שונאת את המבטים שאנשים נועצים בה.

עם זאת, ההליך פטר אותה מדום נשימה בשינה. ״אני לא נוחרת ואני יכולה לנשום וישנה טוב יותר״.

האם הייתה עושה זאת שוב?

״ברור, כמובן״, היא אומרת. ״ההליך הציל את חיי״.

אף שהם מצליחים לטפל בדום נשימה בשינה, החסרונות משני החיים של הפיום הקני הובילו את קולין סאליבן (Sullivan), היום מרצה לרפואה באוניברסיטת סידני, להמציא את המכשיר המכונה סיפאפ (Continuous Positive Airway Pressure machine, ובראשי תיבות CPAP) שהפך לטיפול הנפוץ והמועדף.

בשלהי שנות השבעים, הוא הגיע לאוניברסיטת טורונטו כדי לסייע לחוקר השינה אליוט פיליפסון (Phillipson), במחקר על אודות שליטה בדרכי הנשימה במהלך השינה אצל כלבים. המחקר כלל מתן גזים שונים לכלבים דרך פיום בקנה. כשחזר לאוסטרליה, סאליבן תכנן מסכה שניתן להתאים סביב אפם של הכלבים במקום להחדיר צינור לקנה הנשימה שלהם.

סאליבן השתמש בתבניות גבס מאפיהם של חולים ויצר מסכות פיברגלס שניתן היה לחבר אליהן צינורות. הוא חיבר משאבה שהוציא משואב אבק והכין מתקן להלבשה על הראש מפנים של קסדת אופניים

חולה אנושי שנקבע לו תור לפיום קנה אבל הוא היה ״להוט לברר אם ישנה אפשרות טיפול יעילה אחרת״ – כפי שאומר סאליבן – דחף אותו לנסות לשנות את מסכת הכלבים ולהתאימה לשימוש בני אדם. סאליבן השתמש בתבניות גבס מאפיהם של חולים ויצר מסכות פיברגלס שניתן היה לחבר אליהן צינורות. הוא חיבר משאבה שהוציא משואב אבק והכין מתקן להלבשה על הראש מפנים של קסדת אופניים.

במאמר משנת 1981 הוא ועמיתיו תיארו כיצד, כשהרכיבו את המסכות על אפיהם של חמישה חולים, הסיפאפ מנע היאטמות של דרכי הנשימה העליונות. סאליבן רשם פטנט על המתקן, וכעבור שנות פיתוח ספורות, הייתה בידו גרסה שניתן היה לתת לאנשים הסובלים מדום נשימה בשינה, לשימוש מחוץ למעבדה. היום מיליוני בני אדם משתמשים במכונת הסיפאפ, אף שההצלחה תובעת לעתים קרובות סבלנות.

CPAP, דום נשימה בשינה, סיפאפ

מכשיר CPAP: יש דברים נוחים ונעימים יותר. תצלום: לארי וטדי פייג'

״הייתה תקופת הסתגלות״, אומרת סטיב פריש, פסיכולוג מאזור שיקגו שהחל להשתמש במסכה בשנת 2002. ״בשנתיים הראשונות קרה שהתעוררתי והמסכה לא הייתה עליי. אני לא זוכר שהסרתי אותה״.

מרגע שהתרגל למסכה, מצבו השתפר פלאים. ״היתרונות הם שאני ישן במנוחה״, אומר פריש. ״אני ישן שינה ארוכה יותר. אני לא מתעורר בלב הולם. אני לא מתעורר בתחושת חנק כמו שקרה לי פעם ואני לא נרדם במהלך היום״.

אבל ככל שיותר חולים החלו מטופלים במכונת סיפאפ, והטכנולוגיה השתפרה – כעת הם יכולים להעביר מידע אוטומטית לענן לצורך ניתוח הנתונים – כך גילו הרופאים תגלית לא נעימה: לעתים קרובות, הטיפול העיקרי שלהם פועל. ״בשלהי שנות השמונים, היינו יושבים עם החולה ושואלים ׳מה קורה עם המסכה?׳ נזכר שוורץ. החולה היה מדווח, בטעות, כמה טוב פועלת המסכה. ״עד שהתחלנו להכניס למכונות שבב אלקטרוני בשלהי שנות התשעים, לא שיערנו כמה מעט החולים משתמשים במכונות שלהם״.

השבבים ניטרו את משך השימוש במסכות, והרופאים גילו שלעתים קרובות החולים כלל אינם עוטים אותם. ״המסכה נראית כמו משהו שנלקח מסרט מדע בדיוני גרוע: גדולה, מגושמת ומפריעה״, כך נאמר במאמר שפורסם בניו יורק טיימס בשנת 2012. ממחקרים עולה כי בין רבע למחצית החולים נוטשים את המכונות בשנה הראשונה.

כמוני.

הסיפאפ אכן גרם לי להרגיש טוב יותר בלילה הראשון שבו השתמשתי בו – שוב, תחת מעקב, בנורת׳שור. התעוררתי רענן, דרוך, והרגשתי מלא מרץ יותר מכפי שהייתי שנים. אבל ההשפעה החיובית של המסכה התעמעמה מאוד אחרי ליל ההתרעננות הראשון. מחוץ למעבדה לא יכולתי לשחזר את היתרונות. המכונה אמורה לדחוס אוויר, באורח פעיל, כששואפים, אבל היא דוחסת אוויר גם כשנושפים. כדי לנשוף צריך להילחם נגדה, ואני נהגתי להתעורר בתחושת חנק. והיה גם החיבוק הבלתי פוסק של המסכה, הלוחצת על הפנים. האוויר היה מסתנן החוצה בשוליים ומייבש את עיניי, אף שאלה היו עצומות.

והייתה גם הבושה הלא מדוברת שבשכיבה במיטה ליד אשתי תוך התחברות למכונת נשימה, עם מה שנראה כמו צינור מחוספס של מייבש שיער. היא ניסתה לעודד אותי. ״אתה נראה כמו טייס קרב!״ היא אמרה בשעשוע

והייתה גם הבושה הלא מדוברת שבשכיבה במיטה ליד אשתי תוך התחברות למכונת נשימה, עם מה שנראה כמו צינור מחוספס של מייבש שיער. היא ניסתה לעודד אותי. ״אתה נראה כמו טייס קרב!״ היא אמרה בשעשוע. לא הבנתי כמה מזל היה לי: בני זוג רבים של עוטי מסכות נוהגים ללעוג להם (״חדק של פיל!״ סיפרה מטופלת אחת מפולין על הכינוי שהדביק לה בעלה, וגם ״חייזרית!״ – ואז הוא עבר לישון בחדר אחר).

על אף החסרונות, המסכות הפכו נפוצות. אבל אני הייתי בין הרבים שלא הצליחו להשתמש בהן. ברוב הלילות נהגתי להתעורר ולתלוש את המסכה מעליי. בבוקר יכולתי לבדוק את הנתונים ולראות כמה מעט השפעה הייתה לזה. חזרתי לנורת׳שור, ושייבס התאימה את הלחצים כדי לעודד אותי לנסות מסכות אחרות. חזרתי לשם מספר פעמים והתחלתי להרגיש כמו לקוח מתמיד. שום דבר לא עזר לי.

לבסוף, שייבס אמרה בייאוש, ״אתה יודע, אם תרד 15 קילו, הבעיה תיעלם״.

זה נראה לי הגיוני.

אמנם גם רזים עלולים לסבול מדום נשימה בשינה, אבל עודף משקל רב מכפיל את הסיכוי לכך.

הגובה שלי הוא מטר שבעים ושמונה וכשסיימתי את הלימודים בקולג׳ שקלתי 75 קילוגרם. בשנת 2009 שקלתי 105 קילוגרם. לכן בשנת 2012 החלטתי לרדת במשקל. הייתה לי מטרה: להסיר ממשקלי 15 קילו, כפי שהציעה שייבס. והייתה לי תוכנית, שאותה כיניתי בשם ״דיאטת האלכוהוליזם״. בשנת 2006 הפסקתי לשתות, ולמדתי שני דברים חשובים על גמילה מחומרים ממכרים כמו אלכוהול או סוכר.

דונאט, משקל יתר, השמנה

מוטב להימנע: משקל יתר מחמיר את הסיכון לדום נשימה בשינה, ירידה במשקל עוזרת להתגבר על הבעיה. תצלום: איזבלה ולואיזה פישר

אי אפשר לשתות רק קצת. זה לא עובד. חייבים לסלק את הסכנה בשלמותה. כך גם לגבי מזונות עתירי קלוריות

ראשית, צריך להפסיק להשתמש בהם, לא לקצץ, לא כמעט להפסיק, אלא לגמרי. אי אפשר לשתות רק קצת. זה לא עובד. חייבים לסלק את הסכנה בשלמותה. כך גם לגבי מזונות עתירי קלוריות. אז בלי עוגיות, עוגות, ממתקים, גלידות וסופגניות. אפס. כדי לבדוק את עצמי, ליתר ביטחון, ספרתי קלוריות והתעמלתי בהתלהבות.

הגורם החשוב השני היה זמן. לקח למשקל שנים להצטבר. הייתי מוכרח לתת לו זמן לנשור – לקחת שנה שלמה כדי לרדת ב-15 קילו. ועשיתי את זה, ירדתי מ-109 קילו ב-1 בינואר 2010 ל-94 קילו ב-31 בדצמבר. סייעה לי העובדה שחשבתי על משפט פתיחה מוחץ לטור שלי בעיתון, שיבשר על הניצחון, אבל רק אם אצליח.

״להבדיל מכם, אני עמדתי בהחלטות שלי לשנה החדשה...״ כך זה התחיל.

״מה עוד עזר?״ כתבתי. ״סבלתי מבעיה רפואית קשה – דום נשימה בשינה – והרופאה אמרה שאם ארד 15 קילו הבעיה עשויה להיפתר״.

דום הנשימה בשינה הפך, בטוויסט נדיר, לדבר מה חיובי – השראה לירידה במשקל. והירידה במשקל אכן עזרה. לא היה צורך במסכה.

אני מופתע שהודיתי בעיתון שאני סובל מדום נשימה בשינה. זה היה מביך. אני לא בטוח למה. זו לא מחלה שבדרך כלל קשורה בבושה. היא לא כמו מחלת מין. אני מניח שחשבתי שמדובר במצב שסובל ממנו גבר מזדקן חלשלוש. ראיתי את סימני הגומי של המסכה בבקרים, על פניהם השמנמנות של חברי לנסיעה בתחנת הרכבת וריחמתי עליהם בשל כך. שנאתי את המחשבה שאני אחד מאלה.

אבל מתברר שטעיתי כשחשבתי שניצחון בקרב של אותה שנה הקנה לי ניצחון במלחמה. הקילוגרמים שאיבדתי הצליחו איכשהו למצוא אותי שוב, עשרה ואחר כך חמישה עשר, התגנבו באיטיות בעשור שלאחר מכן. ועמם, חזר דום הנשימה בשינה. לא שהבנתי את זה עד לקיץ של שנת 2019, אז עברתי ניתוח בעמוד השדרה. בשאלון שלפני הניתוח בבית החולים ״נורת׳ווסטרן ממוריאל״ בשיקגו נשאלתי אם אני לפעמים נוחר, אם אני עייף לעתים תכופות ואם אי פעם אובחנתי כסובל מדום נשימה בשינה.

כן, כן וכן.

על אף המאמצים של מדע הרפואה להפיץ את הבשורה, רוב האנשים הסובלים מדום נשימה אינם מודעים לכך

״חשוב לאתר את מי שסובלים מדום נשימה בשינה, כי הדבר עלול לסכן אותם בניתוח״, אומרת פיליס זי (Zee), מנהלת המרכז לרפואת שינה ומקצבים ביולוגיים בבית הספר ״פיינברג״ לרפואה של אוניברסיטת נורת׳ווסטרן, באילינוי. הדבר עלול להיות גורם סיכון וגם לחבל בהחלמה מהניתוח.

השאלות באשר לנחירות ולתשישות הן חשובות, כי על אף המאמצים של מדע הרפואה להפיץ את הבשורה, רוב האנשים הסובלים מדום נשימה אינם מודעים לכך.

שעת מנוחה, איליה רפין

"שעת מנוחה" (1882), איליה רפין, גלריה טרטיאקוב, מוסקבה. תצלום: ויקיפדיה

מחקר שנערך בגרמניה בשנת 2017 גילה כי בעוד שדום נשימה המלווה בחנק עלול להופיע אצל כ-40 אחוזים מהאוכלוסייה הכללית בגרמניה, רק 1.8 אחוזים מהחולים בבתי החולים אובחנו כסובלים ממנו, והמחברים מניחים כי הדבר נובע ממודעות נמוכה למצב בקרב חולים ואנשי צוות רפואי כאחד.

״הידיעה שחולה סובל מדום נשימה עשויה להשפיע על בחירת חומר ההרדמה״, אומר רווינדרה גוּפטה (Ravindra Gupta), רופא מרדים והמנהל הרפואי של יחידת ההתאוששות בבית החולים האמור בשיקגו. ״מספר תרופות עלולות לגרום לקריסה של מעברי האוויר, או כשמתחילים להוסיף תרופות, עלולה להיות להן השפעה מצטברת כזו״. אחרי הניתוח, אנשים הסובלים מדום נשימה זקוקים להשגחה ממושכת יותר, אומר גופטה.

על פי מאמר שהתפרסם בכתב העת New England Journal of Medicine, ישנה בארה״ב ״מגפה״ של דום נשמה בקרב חולים המועמדים לניתוח. אחד מארבעה מועמדים לניתוח אלקטיבי סובל מדום נשימה בשינה, אבל בקבוצות מסוימות, השיעור גבוה יותר – שמונה מכל עשרה חולים המטופלים בגלל עודף משקל קיצוני סובלים מהתסמונת, וכתוצאה מכך מסיכונים שונים.

״חולים עם דום נשימה שעוברים ניתוח אורתופדי או ניתוח כללי נמצאים כנראה בסיכון גבוה יותר לסיבוכים בריאות והסיכוי שלהם להזדקק לטיפול נמרץ גבוה יותר, ובהתאם גם צפויות להם הוצאות גדולות יותר בנושאי בריאות״, ציינו מחברי המאמר.

בעקבות תשובותיי לשאלון שלפני הניתוח שאובחנתי בעבר כסובל מדום נשימה בשינה קרו מספר דברים. הניתוח בעמוד השדרה שלי בוצע במהירות – שבוע בלבד לאחר שדנתי בתוצאות בדיקת ה-MRI שלי עם המנתח – אבל באותה תקופה קצרה, בית החולים התעקש שאעבור בדיקת שינה כדי להעריך את חומרת המצב. במקום ללכת למרכז שינה, הבאתי הביתה ערכה שכללה חיישנים שכרכתי סביב החזה, אוקסימטר שהצמדתי לאצבע ותפס שהונח תחת אפי כדי לנטר את הנשימה שלי. לא היה שם מכשיר אק״ג, ואחד החסרונות של הבדיקות הביתיות הללו הוא שהמכשירים אינם יודעים אם אתם באמת ישנים כשהם עוקבים אחר המדדים שלכם.

עם זאת, המחיר הזול יותר והנוחות היחסית מעוררים תקווה כי בעזרת ערכות בדיקה כאלה יהיו רבים שיגלו שהם סובלים מדום נשימה בשינה – מאחר שהזמן והתשלום הנדרשים כדי לעבור בדיקה מקיפה במעבדה כנראה מרתיעים רבים ולכן שיעור האבחנות נמוך כל כך.

הבדיקה גילתה כי אני סובל מדום נשימה ברמה קלה – אולי הודות לחמישה קילוגרם אחרונים שלא העליתי בחזרה – מידע שהרופא המרדים השתמש בו כשהרדים אותי בניתוח. ״ירידה במשקל תורמת לריפוי״ אומר פיליפ סמית׳, מרצה בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת ג׳ונס הופקינס ומומחה למחלות ריאה ולדום נשימה בשינה. ״הבעיה היא, שאנשים לא מצליחים לעשות זאת״.

בעיקרון, אין ללשון די מקום בפה והיא נדחסת לאחור, אל דרכי הנשימה. הסיפאפ מכריח את הלשון לפנות מקום על ידי כך שהוא דוחס אוויר מטה. ויש גם מכשיר שמכניסים לפה דוחף את הלסת התחתונה קדימה והלשון נמשכת איתה

הוסיפו לכך את העובדה שחולים רבים אינם יכולים להשתמש במכשיר סיפאפ, וברור שישנו ׳צורך קריטי שאינו מסופק׳״, אומר שוורץ. לכן, בעשרים השנה האחרונות, הופיעה סדרה של טיפולים אחרים. באמצע שנות התשעים, מי שלא יכלו לסבול את המסכה החלו משתמשים במכשיר דנטלי. ״חסימת האוויר מתרחשת באחורי החך״, אומר דייוויד טרוק (Turok), רופא שיניים המתמחה בטיפולים במי שסובלים מדום נשימה. ״בעיקרון, אין ללשון די מקום בפה והיא נדחסת לאחור, אל דרכי הנשימה. הסיפאפ מכריח את הלשון לפנות מקום על ידי כך שהוא דוחס אוויר מטה. מכשיר שמכניסים לפה דוחף את הלסת התחתונה קדימה והלשון נמשכת איתה״.

חשבו על זה כמו על גשר לשיניים, הנשען על השיניים העליונות ודוחף את אלה התחתונות ועימן את הלסת התחתונה, קדימה, וכך מרחיב את פתח האוויר באחורי הגרון. כמו מכשיר הסיפאפ גם המתקן הזה הוא פתרון לא מושלם. הוא מחזיק את הלסת בתנוחה לא טבעית, ולכן עשוי לעורר אי נוחות, ושימוש ממושך עלול לשנות את המנשך ולהותיר את הלסת בולטת קדימה. הלחץ כתוצאה מהשימוש במתקן עלול גם לשנות מעט את מיקום השיניים. עם זאת, במהלך השנים שבהן הוא מטפל בסובלים מדום נשימה, רוב המטופלים של טרוק זכו להצלחה בשימוש במתקן הזה. ״אבל אלה מקרים קלים עד בינוניים. מי שאצלם המצב חמור, עדיף שישתמשו בסיפאפ. אני לעולם לא אומר לאנשים שיש להם ברירה. חייבים קודם לנסות את הסיפאפ״.

מורפאוס, ז'או-ברנאר רסטו

"מורפאוס, המעצב" (1771), ז'אן-ברנאר רסטו, מוזיאון קליבלנד לאמנות. תצלום: ויקיפדיה

הוא אומר שהדרך הבטוחה ביותר לטיפול בדום נשימה בשינה, עבור חולים שאינם מצליחים להסתגל לסיפאפ או למתקן בפה, היא ניתוח שמושך את הלסת קדימה, שהוא הליך מועדף על פני הרחבת הרקמות הרכות בגרון. ״ההחלמה קלה יותר, כי העצם מחלימה ולא הרקמות״, אומר טרוק. אולם גם לניתוח יש חסרונות, ובכללם הצורך לשבור את הלסת התחתונה בשני מקומות ולסגור את הפה בחוטי מתכת לאחר הניתוח.

אולם קשה לטפל במי שאינם יודעים כלל שהם סובלים מדום נשימה בשינה. טרוק מציין כי מאחר שהבעיה עדיין מאובחנת רק אצל מיעוט מהסובלים ממנה, לרופאי שיניים יש תפקיד חשוב בזיהויה. ״דום נשמה הוא מצב הקשור במידה רבה לפה״, הוא אומר. ״לא כל רופא שיניים צריך לטפל בדום נשימה בשינה, אבל כל רופא שיניים צריך לחפש עקבות למצב״.

אסטרטגיה נוספת היא מין גרסה חשמלית למתקן המוכנס לפה: מכשיר המגרה את עצב תת הלשון (hypoglossal nerve stimulation ובקיצור HNS) – זרם חשמלי נמוך גורם ללשון להתכווץ ומונע ממנה לצנוח לאחור במהלך השינה. ״התחלנו את המחקר לפני עשרים שנה״, אומר סמית׳. המכשיר משתמש ב״קוצב זעיר מאוד – כמו זה המשמש להסדרת קצב לב״. המכשיר המצויד בקוצב מושתל בתוך הרקמה הרכה ממש מתחת לעצם הבריח, וחוט חשמל נמתח משם, מתחת לעור, לעבר הלסת ומחובר לעצב תת הלשון – השולט בתנועת הלשון – ולאלקטרודה. המכשיר מופעל על ידי המשתמשים לפני השינה בלחיצת כפתור בשלט רחוק.

מחקר משנת 2014 – שמומן על ידי חברת Inspire Medical Systems המייצרת מכשירי HNS – גילה כי ״גירוי של דרכי הנשימה העליונות הוביל לשיפור משמעותי במדדים אובייקטיביים וסובייקטיביים של חומרת דום הנשימה בשינה״. ״המטופלים מסתדרים היטב עם המכשיר״, אומר שוורץ, שיעץ למספר חברות המפתחות מכשירים כאלה. ״כשאתם ערים, אתם מרגישים את הלשון עולה למעלה או נעה מעט קדימה. באופן שללי, המטופלים ישנים שינה טובה מאוד״.

אולם המכון הלאומי הבריטי למצוינות בטיפול רפואי (National Institute for Health and Care Excellence) מעודד שימוש זהיר במכשיר. ״העדויות באשר לבטיחות ויעילות של גירוי עצב תת הלשון כטיפול במצבים בינוניים עד חמורים של דום נשימה בשינה הן מוגבלות בכמות ובאיכות״, אומרים דובריו.

על אף מגוון הטיפולים, ישנה הסכמה כללית בנוגע לאופן שבו יש לטפל בדום נשימה בשינה – השתמשו במסכה, ונסו לרדת במשקל

על אף מגוון הטיפולים, ישנה הסכמה כללית בנוגע לאופן שבו יש לטפל בדום נשימה בשינה – השתמשו במסכה, ונסו לרדת במשקל. אם זה לא מצליח, אתם חייבים למצוא פתרון אחר.

לורנס אפשטיין, העוזר למנהל הרפואי של מחלקת הפרעות השינה בבית החולים Brigham and Women’s Hospital בבוסטון, ומי שהיה נשיא האקדמיה האמריקנית לרפואת שינה, מכנה את הסיפאפ ״טיפול קו ראשון מומלץ״, אבל אומר שהטיפול כרוך בסופו של דבר ״בהכרת האפשרויות וניסיון למצוא טיפול לבעיה של החולה, שהחולה גם יהיה מוכן להשתמש בו״. הוא מציין כי בעוד שדום נשימה בשינה נתפש כמצב אחד, הוא נובע מסיבות רבות ושונות – תצורת הפנים והגרון, מתח שרירים, השמנה קיצונית – ולכן לא כל טיפול יעיל באותה מידה עבור כל מטופל. ״יש לנו טיפולים יעילים מאוד, אבל לכולם יש חסרונות. צריך להתאים את הטיפול למטופלים״. ישנו בעצם רק מבחן אחד: ״תוודאו שזה פועל״, הוא אומר ומציין כי ״עדיין מחכה לנו דרך ארוכה״ בכל הקשור לטיפול המושלם.

צ'יטה, שינה

שינה מעוררת קנאה. תצלום: אנדרו סימן

אולי בעוד עשר שנים, אולי בעוד חמש, נוכל לקחת תרופה נגד דום נשימה בשינה, כי זו בעיה נוירו-כימית. זו לא ההשמנה עצמה, לא שומן לוחץ על דרכי האוויר, אלא השומן מפריש הורמונים שגורמים למעברי האוויר לקרוס

תקווה רבה תולים באפשרות שיום אחד יימצא פתרון בדמות גלולה. ״העתיד הוא נוירוכימי״, אומר סמית׳ מג׳ונס הופקינס. ״אנחנו יכולים לטפל בדום נשימה אצל עכברים. אולי בעוד עשר שנים, אולי בעוד חמש, נוכל לקחת תרופה נגד דום נשימה בשינה, כי זו בעיה נוירו-כימית. זו לא ההשמנה עצמה, לא שומן לוחץ על דרכי האוויר, אלא השומן מפריש הורמונים שגורמים למעברי האוויר לקרוס״. שוורץ פחות נחוש. הוא סבור כי ״זהו שילוב של השניים״, אבל גם הוא חוקר הורמונים המופרשים מתאי שומן.

ישנם גם ניסויים מבטיחים בבני אדם. פיליס זי הייתה אחת ממובילות המחקר שהתפרסם בשנת 2017 וגילה כי דרונבינול, גרסה סינתטית של המולקולה המצויה בקנביס, היא ״בטוחה ואינה גורמת אי נוחות״ ומקטינה את חומרת תסמונת דום הנשימה בשינה בהשוואה לתרופת פלצבו. ״מכשיר הסיפאפ מטפל בבעיה הגופנית אך לא במה שגורם לה״, אמרה זי בעת הפרסום. ״התרופה מתמקדת במוח ובעצבים ששולטים בשרירים של מעברי האוויר העליונים. היא משנה את המובילים העצביים שנשלחים מהמוח ומתקשרים עם השרירים״.

ישנם עוד סימנים מעוררי תקווה. מחקר בינלאומי שנערך בסמיות כפולה ובדק שימוש משולב בשתי תרופות – אטומוקסטין ואוקסיבוטינין – גילה כי הן מצליחות לשפר את המצב מאוד ולמנוע לפחות חמישים אחוזים מן החסימות במעברי האוויר במהלך השינה בכל המטופלים.

אולם עבור אדם כמוני, המתמודד כעת עם דום נשימה בשינה, ההמתנה עלולה להיות ארוכה מאוד. ״הצפי הוא שתרופה שתטפל בבעיה תהיה זמינה בעוד כעשרים שנה״, אומר שוורץ. ״הבעיה היא שזו המתנה ארוכה עבור המון אנשים. אבל אין לי ספק שנגיע לזה. ישנן כבר שתי גישות פרמקולוגיות מבטיחות שנראות באופק״.

סבלנות וטיפולים רפואיים קשורים תכופות אלה באלה, בין אם מדובר בציפייה לטיפולים חדשים החודרים לשוק באיטיות או לכך ששינוי באורח החיים יישא פרי, או אפילו בהמתנה לפגישה עם רופאים מומחים. אני חזרתי לדיאטה לטווח ארוך ולבדיקות אצל המומחית לשינה בנורת׳ווסטרן.

עדות למספר הגדול של אנשים הסובלים מן הבעיה נחשפה בפניי כאשר פניתי לנורת׳ווסטרן ביולי, אחרי שעברתי את הניתוח, וגיליתי שאני שוב סובל מדום נשימה בשינה. הם אמרו שיקבעו לי תור במועד הקרוב ביותר – לא לפני אוקטובר.

ניל סטיינברג (Steinberg) הוא בעל טור וחבר מערכת בעיתון Chicago Sun-Times. הוא כתב עבור Esquire, Granta, Forbes,  Washington Post ועוד. הוא כותב את הבלוג  Every Goddamn Day. סטיינברג הוא מחברם של שמונה ספרים, שהאחרון בהם Out of the Wreck I Rise: A literary companion to recovery, נכתב ביחד עם שרה ביידר (Bader) וראה אור בשנת 2016.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: לא יכול לישון. תצלום: kieferpix, אימג'בנק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ניל סטיינברג, Mosaic Science.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על שינה זה לא לוקסוס

02
עמירם

מיליארד סובלים מסכנה ממשית, והרבה מזה היה פוחת אילו מגפת ההשמנה היתה מטופלת. יצרני מזון מעובד צריכים להיחשב לגלגול חדש ומסוכן לא פחות של יצרני הסיגריות.