שכירי כסף

יתכן שהבנו כבר שהעבודה היא לא חיינו, אבל מדוע אנו עדיין מתגאים בעבודה תמורת משכורת?
X זמן קריאה משוער: 10 דקות

אם תתבקשו למצוא הצהרה אחת שאמריקנים מכל קצוות הקשת הפוליטית יסכימו עליה, אולי תבחרו בסופו של דבר בזה: "אנו זקוקים למשרות טובות, כדי להעניק לאנשים תחושה חיונית של ערך-עצמי". פעילים למען שכר מינימום נלחמים על זכויותיהם בין היתר כדי שהם יוכלו להפסיק להסתמך על תלושי מזון ו"נדבות" ממשלתיות אחרות. הפרשנים חוששים שתהליכי האוטומציה יובילו לאובדן משרות ומציעים אינספור פתרונות, החל מסובסידיות לעידוד העסקת עובדים בתאגידים וכלה בתוכניות עבודה פדרליות. המדיניות שהנהגת הקונגרס מנסה לקדם מבוססת מעל לכול על עידוד עבודה – ועל הפחתת הקצבאות הממשלתיות.

גם אם איננו אוהבים את זה, פיתוחים טכנולוגיים ותמורות גיאו-פוליטיות ישנו את צורות העבודה שלנו באופן מהותי

אבל הנה הבעיה: בקנה מידה היסטורי, הגאווה שלנו נוכח תלוש המשכורת היא דבר חדש למדי. לפני מאה וחמישים שנה בסך הכול, כשאנשים דיברו על הבושה שבתלוּת, הם התייחסו לכך שהם נאלצים לעבוד כשכירים.

***

כשאברהם לינקולן נאם ביריד של מדינת ויסקונסין במילווקי ב-1859, הוא הגדיר את המשכורת כהכרח מצער עבור "הטירונים חסרי הפרוטה של העולם":

"אם אדם ממשיך בחייו במעמד של עובד שכיר, הרי זו אינה אשמת המערכת, אלא מצב עניינים הנובע מאופיו התלותי, או מקלות דעת, טיפשות, או חוסר מזל משווע".

מפעל, מונטנה, אריזה, Google Street View

חברת האריזות Pierce, מונטנה, ארה"ב. Google Street View. תצלום: קווין דולי

בטלנים מעולם לא זכו לכבוד רב מהוגים כלכליים ופוליטיים

כנגד זאת פרשׂ לינקולן חזון של מכובדות, הדורש מאיתנו להימנע מעבודה כשכירים:

"בארצות החופשיות האלה, הרוב המכריע אינו מעסיק או מועסק. גברים, עם משפחותיהם – נשים, בנים ובנות – עובדים למען עצמם, בחוותיהם, בבתיהם ובסדנאותיהם, לוקחים את תוצריהם לעצמם. הם אינם מבקשים טובות כספיות מחד גיסא, ואינם לוקחים להם שכירים או עבדים מאידך".

חקלאים ובעלי מלאכה הוקירו את העצמאות הזאת, בין היתר מכיוון שהיא אפשרה להם לנהל כראות עיניהם את לוח הזמנים שלהם, כפי שעשו עובדים בעלי מיומנויות במשך דורות על גבי דורות. ההיסטוריון דאגלס א' ריד (Reid) תיאר את בעלי המלאכה בני המאה התשע-עשרה בברמינגהם: "קצב ייצור גבוה היה יכול לספק פרנסה טובה לגברים בעלי מיומנויות, אבל לעתים קרובות הם העדיפו להרוויח סכומים נמוכים יותר וליהנות משעות פנאי ארוכות".

ושעות פנאי היו שעות שניתן לבלות במסבאות, באכילה, בשתייה, במשחק גולות או בצפייה בקרבות תרנגולים. ריד כותב שאפילו שוליות או עובדים חסרי ניסיון חגגו (כשיכלו להרשות זאת לעצמם) את החג השבועי הבלתי רשמי שנקרא "יום שני הקדוש" (Saint Monday), למורת רוחם של חברי האליטה ופקידי הממשלה. ב-1864 התלונן אחד מהם על כך ש"כמות עצומה של זמן יורדת לטמיון, ולא רק מפני שאין דיוק בהגעה לעבודה בבקרים, או בחזרה לעבודה לאחר ארוחות, אלא בעיקר מפני שרבים חוגגים את 'יום שני הקדוש'".

מעבדות בשכר לשכר מחיה

אלה היו חייו של בעל מלאכה טיפוסי בתקופת לינקולן. אך כפי שמסבירות הסוציולוגיות הלגה כריסטין הדְלְגרימסדוטיר (Hallgrimsdottir) וססיליה בּנואה (Benoit), האצת התיעוש בסוף המאה התשע-עשרה אילצה בעלי מלאכה מנוסים רבים לעבוד במפעלים במקום להתפרנס בסדנאות משלהם. "אבירי העבודה" (Knights of Labor), מאיגודי העובדים הראשונים, ראו בתלוּת במעסיק – יהיה גובה השכר אשר יהיה – "עבדוּת בשכר", מצב בר-השוואה לעבדות המוכרת שהמדינה זה עתה ביטלה. חברי האיגוד טענו שעבודה תמורת שכר היא מבזה, מכיוון שבמסגרתה הקפיטליסטים לוקחים להם חלק מהעושר שהעובדים מייצרים, ואומרים להם מתי ואיך לבצע את עבודתם.

הפתרון היחיד, כפי שאמר ב-1881 יוּרַיה סטיבנס (Stephens), מייסד "אבירי העבודה", הוא "אמנציפציה מוחלטת של יצרני העושר מהשעבוד ומההפסדים שהעבדות-בשכר טומנת בחובה". העובדים ואיגודיהם פירשו את המטרה הזאת בדרכים רבות ושונות לאורך עשרות השנים הבאות. לעתים הם ניסו להשיב את הייצור לידי בעל המלאכה העצמאי, ופעמים אחרות הקימו מפעלים שיתופיים בבעלות העובדים, או קראו למהפכה סוציאליסטית.

***

לא כולם התגעגעו לימי העצמאות הטרום-תעשייתית. לדוגמה, היו נשים לבנות צעירות ממעמד הפועלים שהעדיפו לצאת לעיירה הקרובה ולעבוד תמורת שכר, ולא להישאר בבית, בחווה. אף על פי שנשים אלה ארגנו שביתות למען הטבת שכרם, הרי שהעבודה תמורת שכר הקנתה לרבות מהן עצמאות – ולא גזלה אותה.

"הן ידעו שכנשים בחווה תהיה להן הכנסה פנויה מעטה ושליטה מעטה בלבד על רווחי החווה", כך כותבת חוקרת הספרות האמריקנית ג'ולי האזבנד (Husband), המתארת את עובדות מפעלי הטקסטיל בלואל, מסצ'וסטס בשנות הארבעים של המאה התשע-עשרה. הנשים האלו דחו מכול וכול את תווית ה"שפחות הלבנות", שאחדים מחברי האיגודים והרפורמטורים הפוליטיים הצמידו להן. הפועלת הארייט פארלי (Farley) לעגה לטענה ש"להציב את עצמנו תחת השפעתם ואילוציהם של הגופים התאגידיים הוא דבר העומד בניגוד לרוח מוסדותינו ובניגוד לאהבת העצמאות שעלינו להוקיר".

"ישנה רוח של עצמאות אשר עומדת בסתירה לחיים החברתיים עצמם", הוסיפה. "ואני מייעצת לכל [מי] שרוצה להוקיר אותה, ללכת אל מעבר להרי הרוקי ולשהות בחברת האינדיאנים הלא מבויתים וחיות הבר ביערות".

בעשורים האחרונים של המאה התשע-עשרה, בתקופה שבה המפעלים הגדולים החלו לשלוט בתחום הייצור, הטענה שעבודה בשכר היא עבדוּת בשכר הפסיקה לשכנע אפילו אנשי מקצוע לבנים. האלגרימסדוטיר ובנואה כותבות שעד תחילת המאה העשרים, גם "אבירי העבודה" וגם פדרציית העבודה האמריקאית (AFL) המתחזקת עברו להשתמש בביטוי "עבדוּת בשכר" אך ורק בהתייחס לעבודות איומות במיוחד, ובייחוד אלה שמהגרים ושחורים עבדו בהן.

מרילין מונרו, מפעל, פועלת, צבא ארה"ב

מרילין מונרו עובדת במפעל Radioplane בסוף 1944. תצלום: דייוויד קונובר עבר Yank, Army Weekly, צבא ארה"ב (ויקיפדיה)

***

אמנם, אנשי איגוד אחדים המשיכו לייחל לביטול המערכת הקפיטליסטית, אבל רבים הקדישו את מאמציהם למטרה מעשית יותר: שיפור השכר. לשם כך נדרש שינוי גישה מהותי, כפי שמסביר ההיסטוריון לורנס גליקמן (Glickman) בספרו, A Living Wage. באמצע המאה התשע-עשרה, לא זאת בלבד שבעלי מקצוע לבנים חשבו שעבודה בשכר מדרדרת את מעמדם הכלכלי, אלא שהם חשבו שהיא "חותרת תחת העצמאות השוכנת בבסיס הגבריות הרפובליקנית והאזרחות הרפובליקנית", הוא כותב.

כעובדים בשכר, הם רצו להשיב לעצמם את גאוותם ומעמדם. עבור חלק מחברי האיגודים הלבנים – ובייחוד עבור החברים ב-AFL השמרנית יחסית – היו שתי דרכים שלובות לעשות זאת. האחת הייתה להשיג שכר גבוה יותר ולהשתמש בכסף כדי לבנות חיים מכובדים – שטיחים בסלון, קישוטים נאים מעל האח, אישה שיכולה להרשות לעצמה להישאר בבית ולטפל במשפחה. האחרת הייתה להבדיל את עצמם משחורים, מהגרים ונשים, כיוון שלכל אלה לא היו, לעניות דעתם של הפועלים הלבנים, הכוח והרצון להילחם על שכר טוב יותר. גליקמן מצטט את אחד ממנהיגי העובדים, וו' וו' סטון (Stone), שתיאר את החלוקה כך: "האדם הלבן חייב להוסיף לצרכיו האישיים את עלויות אשתו ומשפחתו. יש שכר דירה לשלם, בגדים לספק, ספרים לקנות, ונוסף לכך, צרכים קטנים רבים שמתעוררים במסגרת החיים בציביליזציה נוצרית". הפועלים הסינים, לעומת זאת, "מסתפקים בעניין מזערי בגופה של שפחה".

***

בראשית המאה העשרים, חברי האיגודים – ובהם לא רק בעלי מקצוע לבנים,  אלא גם פועלים מרקעים שונים, שהתאגדו למרות המחסומים שהציבו בפניהם אחדים ממנהיגי האיגודים הלבנים – פעלו להשגת משרות טובות יותר. גליקמן מציין כי לשם השגת מטרה זו לא היה די בשביתות; נדרש חזון כלכלי חדש. בעידן המפעלים הגדולים, הפועלים הבינו שאי אפשר עוד לתגמל עובד על הערך המוסף שהוא תורם למוצר. בה בעת, הם התנגדו לקונצנזוס הכלכלי המתהווה, שלפיו הביקוש וההיצע של השוק יובילו לשכר ה"נכון". הם יצרו תפישה חדשה: "שכר מחיה", המסתכם ב"חלקם [הצודק] בתוצרי העמל המשותף", כפי שאמר סמואל גוֹמְפֶּרְס (Gompers), נשיא ה-AFL.

תנועת העבודה השיגה הישגים גדולים בתקופה ההיא. יום העבודה התקצר, תנאי העבודה השתפרו והשכר עלה. ההיסטוריון דייוויד ל' סְטֶבֶּן (Stebenne) כותב שעד סוף שנות הארבעים של המאה העשרים, האיגודים וההנהלות הסכימו, ביסודו של דבר, על הפסקת אש. העובדים דחו את הסוציאליזם והפסיקו לנסות להשיג זכות דיבור בכל הקשור לצורת הניהול של החברות המעסיקות אותן. החברות, מצדן, סיפקו פנסיות וביטוח בריאות לעובדים רבים ודאגו לשמור על שיעורי תעסוקה גבוהים. במשך עשרות שנים, הכול התנהל על הצד הטוב ביותר מבחינת העובדים, ובייחוד מבחינתם של גברים לבנים שהיו חברים באיגודים באזורים תעשייתיים עירוניים.

מובן שבשנים האחרונות השתנה המצב. מתקפה פוליטית נחושה הגבילה את כוחם של האיגודים, בשעה שהגלובליזציה והאוטומציה שינו את פניה של הכלכלה. השכר קפא, מלבד שכרם של העובדים הבכירים ביותר. הטבות העובדים התנדפו, והתשואות להון התנפחו.

לאן הולכים מכאן?

לכלכלנים ולמומחי מדיניות יש מגוון רעיונות שונים באשר לתגובה הרצויה למצבם של פועלים. יש המציעים להשיב על כנה את האמנה החברתית מהתקופה שלאחר המלחמה. אחרים טוענים שהממשלה צריכה להרחיב את כל התוכניות שמסבסדות את שכרם של עובדים בעלי שכר נמוך ולייצר מדינת רווחה בסגנון אירופי, או אפילו לספק שכר אוניברסלי בסיסי לכול.

על כן, הנה מספר לקחים שאפשר ללמוד מהתנגדות הפועלים למערכת השכר – ומהשלמתם עמה:

  1. האופן שבו אנו משתכרים כיום אינו הוגן מיסודו. במאה העשרים, עובדי מפעלים הצליחו לזכות בשכר טוב, לאחר שדחו את ההנחה שאומרת כי ניתן לכמת את תרומתו של עובד נתון ולשלם עליה בנפרד. הם דרשו שכר טוב דיו כדי לחיות היטב. לאור השינויים הטכנולוגיים של המאה הקודמת, הגישה הזאת נראית חשובה מתמיד. כפי שכתב לאחרונה הכלכלן ג' ברדפורד דלונג (DeLong), "בעולם – כמו זה שאנו חיים בו – של תשואות אדירות על רשתות ועל ידע שאינו בבעלותו של איש, שום אדם ושום קהילה אינם בעלי ערך רב במיוחד. לכן עובדים שמקבלים שכר טוב הם עובדים בני-מזל".
  2. כשאנו מדברים על גאוותם של פועלים, לאילו פועלים אנו מתכוונים? בעלי מלאכה שניהלו בעבר את מקום עבודתם ואת שעות עבודתם, תפשו את העבודה במפעל כאובדן עצמאות. אבל נשים, שעבורן החלופה הייתה לעבוד בשביל בעליהן בחווה המשפחתית, לא תפשו זאת כך. פועלים שמעולם לא נהנו מעבודת-מפעל "טובה", לאו דווקא יסלדו כל כך ממדיניות המוסיפה לשכרם.
  3. בעלות הפועלים על אמצעי הייצור היא מסורת אמריקנית. כשאנשי איגוד קיצוניים ניסו להשתלט על מפעלים או להתסיס מהפכה, הם פעלו מתוך ההנחה הוותיקה שאומרת כי אנשים צריכים לקבל את התשואות על עבודתם. גם אם כיום הגישה הזאת גורמת לנו לחשוב על טי-שירטים היפסטריים בצבעי ברית המועצות, הרי שהיא שוכנת בבסיסם של מוסדות כגון "קרנות עושר ריבוניות" וחברות בבעלות עובדים, שאותם אנו יכולים לגבות ולהרחיב.
  4. כדי לתרום להצלחתה של פרדיגמה כלכלית חדשה, עלינו לייצר פרדיגמה נוחה. העבודה תמורת שכר הפכה מבושה לנדבך בסיסי של חיים טובים – ונשארה כך כל זמן שהמשכורות עלו. מערכת מקיפה יותר של הטבות ממשלתיות ברוח אירופית עשויה לנחול הצלחה דומה.
  5. גזענות היא בעיה חמורה. כל עוד עובדים לבנים יזהו מושגים כמו "שכר עבדים" או "תלות במערכת הרווחה" עם בני מיעוטים ממעמד נמוך, יהיה קשה להילחם למען שינויים רחבים יותר.
  6. לעתים אנו מייחסים חשיבות מופרזת לעבודה קשה. מהמסבאות של אמצע המאה התשע-עשרה ועד ליחידות הדיור המודרניות המצוידות במשחקי וידאו – בטלנים מעולם לא זכו לכבוד רב מהוגים כלכליים ופוליטיים. אין ספק שיש יתרונות לנורמות המעודדות עבודה מועילה, אבל יש גם חורים רבים בתיאוריה שאומרת כי עבודה תמורת שכר היא המפתח היחיד לאושר. לדוגמה, אף על פי שמובטלים נוטים להיות אומללים למדי, לא כך הדבר בקרב הפנסיונרים, המקבלים אישור חברתי להתבטל.

אבל הלקח החשוב ביותר הוא זה: העולם משתנה. גם אם איננו אוהבים את זה, הרי שפיתוחים טכנולוגיים ותמורות גיאו-פוליטיות ישנו את צורות העבודה שלנו, ככל הנראה באופן מהותי. הערכים שלנו, ומקורות הגאווה והבושה שלנו, ישתנו עמן. אין לדעת כיצד תיראה בדיוק תמונת העבודה של העתיד, בין היתר מכיוון שהדבר יהיה תלוי במטרות שלמענן נחליט שאנו מוכנים להילחם.

אם הגעתם עד לכאן...

קוראים רבים נהנים מהתכנים האיכותיים ש'אלכסון' מציע ללא כל תמורה. כחלק מתפיסת עולמנו החלטנו לוותר על הכנסה מפרסומות וממקורות אחרים כדי לא להפריע את חווית הקריאה. הפקת כתב עת ברמה כזאת כרוכה בהשקעה רבה של עבודה וכסף: ברכישת זכויות בחו"ל, בבחירת מיטב התכנים, בתרגום ובעריכה. אנו מאמינים שיש מקום לכתב עת ברמה הזאת בישראל. אם הנאת הקריאה קרובה לליבך ואם יש בך הערכה לעבודתנו אנו מבקשים את תמיכתך כדי להבטיח את הקיימות ארוכת הטווח של כתב העת. 

"אם אני יכולה לעזור לכך שכתב עת נהדר כזה ימשיך להתקיים..., זה המעט שאני יכולה לעשות" (דורית ד', גבעתיים)

לתמוך באלכסון

מקורות:

Lincoln's 1859 Address at Milwaukee, The Wisconsin Magazine of History, Vol. 10, No. 3 (Mar., 1927), pp. 243-258, Wisconsin Historical SocietyThe Decline of Saint Monday 1766-1876, Douglas A. Reid, Past & Present, No. 71 (May, 1976), pp. 76-101, Oxford University Press on behalf of The Past and Present SocietyFrom Wage Slaves to Wage Workers: Cultural Opportunity Structures and the Evolution of the Wage Demands of the Knights of Labor and the American Federation of Labor, 1880-1900, Helga Kristin Hallgrimsdottir and Cecilia Benoit, Social Forces, Vol. 85, No. 3 (Mar., 2007), pp. 1393-1411, Oxford University Press"The White Slave of the North": Lowell Mill Women and the Reproduction of "Free" Labor , Julie Husband, Legacy, Vol. 16, No. 1, Discourses of Women and Class (1999), pp. 11-21, University of Nebraska PressThe Postwar "New Deal", David L. Stebenne, International Labor and Working-Class History, No. 50, Labor under Communist Regimes (Fall, 1996), pp. 140-147, Cambridge University Press on behalf of International Labor and Working-Class, Inc.

הקטע המקורי הופיע באתר JSTOR Daily, כאן.

ליביה גרשון (Gershon) היא כותבת פרילנסית מניו המפשייר

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: New Deal - WPA art, Clarkson S. Fisher Federal Building & U.S. Courthouse, Trenton, New Jersey, ספריית הקונגרס

 

 

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי ליביה גרשון, JSTOR Daily.


תגובות פייסבוק

2 תגובות על שכירי כסף

01
חנן

הפרדיגמה החדשה יכולה להיות ביטול מוסד השכיר בידי המדינה והכרה בכל עובד כעמצאי. שינוי זה יאפשר לכל עובד להשתחרר מן ההסדר הכובל למקום עבודה יחיד ולהתקשר עם כמה מקומות עבודה. דבר זה יפחית את הסיכון של העובד וכן יהפוך אותו למקצועי יותר בגלל הנסיון הרב שירכוש מכמה מקומות עבודה.
הקבעון שרק בשעבוד למקום אחד ניתן לתרום היא הפרדיגמה שלדעתי יש לשנות...